למה אנחנו אומרים "אבינו מלכנו": האם אפשר להיות גם אבא וגם מלך?

יש ילדים שמפחדים מאבא שלהם, ויש ילדים שאינם מפחדים משום דבר שאבא שלהם אומר. יש בתים שבהם האב הוא סמכות ברורה, אבל כמעט אי אפשר להתקרב אליו, ויש בתים שבהם יש הרבה חום ואהבה, אבל כל גבול הופך למשא ומתן וכל "לא" מחזיק מעמד רק עד שהילד מתנגד מספיק. לפעמים נדמה לנו שחייבים לבחור בין שתי האפשרויות: או אהבה או סמכות, או קרבה או גבולות, או רוך או דין. ואז מגיע ראש השנה, ובתוך אחת התפילות המפורסמות ביותר אנחנו פונים אל הקב"ה בשתי מילים שלכאורה שייכות לשני עולמות שונים לחלוטין: "אבינו מלכנו".

אב ומלך אינם אותה דמות. אב מבטא קרבה, שייכות ואהבה, ואילו מלך מבטא סמכות, חוק ויראה. אל אבא ילד יכול לרוץ גם לאחר שנפל, ואילו לפני מלך אדם עומד מתוך הכרה שיש דין ויש אחריות. אבא מכיר את הילד מבפנים ואוהב אותו גם כאשר הוא נכשל, ואילו מלך אינו יכול לבטל את משמעות המעשים רק מפני שהוא אוהב את נתיניו. אם כך, מדוע אנחנו מחברים בין שתי הדמויות הללו דווקא בראש השנה, היום שבו אנחנו עומדים למשפט?

הגמרא במסכת תענית מספרת שבתקופה של עצירת גשמים גזרו תענית. רבי אליעזר ירד לפני התיבה והתפלל ולא נענה. אחריו ירד רבי עקיבא ואמר: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו", וירדו גשמים (דף כה ע"ב). בתוך שתי המילים שבחר רבי עקיבא נמצאת תפיסה שלמה של הקשר עם הקב"ה. הוא אינו אומר רק "אבינו", כאילו די באהבה כדי לבטל כל דין, והוא אינו אומר רק "מלכנו", כאילו הקשר עם הקב"ה הוא מערכת קרה של חוק ומשפט. הוא פונה אל מי שהוא גם אב וגם מלך.

התורה עצמה משתמשת בשתי השפות הללו. מצד אחד נאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), ומצד שני בראש השנה אנחנו אומרים שוב ושוב פסוקים של מלכות ומבקשים בתפילה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". הגמרא במסכת ראש השנה מביאה את דברי הקב"ה: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (דף טז ע"א). אנחנו אפוא בנים, ובאותו זמן אנחנו גם עומדים לפני מלך. הקרבה אינה מבטלת את הסמכות, והסמכות אינה מבטלת את הקרבה.

השילוב הזה מעלה שאלה עמוקה מאוד לא רק על הקשר שלנו עם הקב"ה, אלא על כל מערכת יחסים אנושית שיש בה אהבה וסמכות: הורות, חינוך, הנהגה וניהול. מה קורה כאשר יש אהבה בלי גבולות, ומה קורה כאשר יש גבולות בלי אהבה? האם אפשר להחזיק את שני הדברים יחד בלי שאחד מהם יבטל את השני?

נחשוב על אבא שאוהב מאוד את הילד שלו, אבל אינו מסוגל לשאת את העובדה שהילד כועס עליו. בכל פעם שהוא מציב גבול והילד מתנגד, האב נסוג. הוא אומר שהיום אין מסכים אחרי שעה מסוימת, אבל לאחר בכי ומריבה הוא מוותר. הוא קובע שהילד צריך לבצע מטלה בבית, אבל כאשר הילד מתלונן הוא עושה אותה במקומו. הוא יודע שהילד זקוק לגבול, אבל הצורך שלו להרגיש אהוב חזק יותר מן היכולת שלו להחזיק את הגבול.

מבחוץ הדבר יכול להיראות כמו רוך ואהבה, אבל ילד אינו זקוק רק לכך שיאהבו אותו. הוא זקוק גם לעולם שאפשר להבין אותו. אם שעה אחת אסור ושעה אחר כך מותר, אם "לא" הופך ל"כן" לאחר מספיק בכי, ואם כל כלל תלוי במצב הרוח של המבוגר או בעוצמת ההתנגדות של הילד, הילד מתקשה לדעת היכן נמצאים הגבולות. דווקא במקום שבו ההורה רצה להעניק אהבה, הוא עלול להעניק פחות ביטחון.

מן הצד השני נמצאים בתים שבהם הגבולות ברורים מאוד, אבל כמעט אין בהם מקום לקשר. הילד יודע בדיוק מה מותר ומה אסור, אבל הוא מפחד לספר לאבא מה באמת עובר עליו. הוא יודע שאם קיבל ציון נמוך תהיה תגובה קשה, ולכן הוא מסתיר. הוא יודע שאם טעה הוא יקבל ביקורת, ולכן הוא לומד לא כיצד לקחת אחריות אלא כיצד לא להיתפס. הבית מתפקד, המשמעת קיימת, אבל מתחת למשמעת יכולה להיווצר מערכת של פחד והסתרה.

הפסיכולוגית Diana Baumrind חקרה החל משנות השישים דפוסים שונים של הורות, ובעקבות עבודתה התפתחה ספרות מחקרית רחבה המבחינה בין כמה סגנונות מרכזיים. Authoritarian Parenting, הורות סמכותנית, מתאפיינת בדרישות ושליטה גבוהות יחסית לצד פחות חום, שיח והיענות לצרכי הילד. לעומתה, Permissive Parenting, הורות מתירנית, מתאפיינת בחום רב אך בגבולות ודרישות חלשים יחסית. בין שני הקצוות נמצא הסגנון המכונה Authoritative Parenting, שבו ההורה מחזיק גם חום וקשר וגם גבולות וציפיות ברורים.

מחקרים רבים לאורך השנים מצאו קשר בין דפוס הורות המשלב חום עם גבולות עקביים לבין תוצאות חיוביות בתחומים שונים בהתפתחות ילדים, אף שהקשרים מורכבים ותלויים גם בתרבות, באופי הילד, במשפחה ובנסיבות החיים. העיקרון החשוב לענייננו הוא שילד אינו מוכרח לבחור בין הורה שאוהב אותו לבין הורה שמציב לו גבולות. להפך, במקרים רבים הוא זקוק דווקא לחיבור שבין השניים.

כאן המילים "אבינו מלכנו" מקבלות עומק נוסף. אם הקב"ה היה נתפס אצלנו רק כ"מלכנו", עבודת ה' הייתה עלולה להפוך למערכת של ציות ופחד בלבד. אם היינו תופסים אותו רק כ"אבינו" במובן הרגשני שאנחנו לפעמים יוצרים לעצמנו, היינו עלולים לדמיין שאהבתו אלינו פירושה שכל מה שאנחנו רוצים אמור להתקבל, שאין משמעות אמיתית לגבולות ושלעולם לא נצטרך לתת דין וחשבון על מעשינו. התורה אינה בוחרת באחד משני הקצוות.

משה רבנו אומר: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י, יב). באותו פסוק נמצאות היראה והאהבה יחד. התורה אינה אומרת לאדם לבחור אם הוא עובד את הקב"ה מתוך אהבה או מתוך הכרה בגדלותו ובסמכותו. היא מבקשת לבנות קשר שיש בו את שתי התנועות.

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, כותב שמצווה לאהוב את הקב"ה ולירא ממנו, ומסביר שכאשר האדם מתבונן בבריאה ובחכמתו של הקב"ה הוא מתמלא מצד אחד באהבה ובכיסופים, ומצד שני הוא נרתע לאחור ומכיר בקטנותו מול הגדלות האלוקית (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב, א-ב). הקרבה אינה מוחקת את הגדלות, והגדלות אינה מוחקת את הקרבה. אדם יכול לאהוב מאוד ובאותו זמן לדעת שהוא אינו מרכז העולם.

זו נקודה שאפשר ללמוד ממנה הרבה מאוד על חינוך. יש הורים שחושבים שכדי להיות קרובים לילדים הם צריכים להיות חברים שלהם, אבל ילד אינו זקוק רק לעוד חבר. הוא זקוק גם להורה. אפשר לצחוק איתו, לדבר איתו, להקשיב לו, לחבק אותו וליצור קרבה עמוקה, ובאותו זמן להישאר האדם שמסוגל לומר "לא" כאשר הדבר נדרש. לפעמים ההורה צריך לקחת את הטלפון מן היד, להגביל שעה, לדרוש אחריות או לומר שהתנהגות מסוימת אינה מקובלת, לא מפני שאינו אוהב את הילד אלא דווקא מפני שהוא אוהב אותו ואחראי עליו.

אחד המשפטים שהורים מתקשים לשאת הוא: "הילד שלי כועס עלי". יש הורים שמרגישים שאם הילד כועס, סימן שהם נכשלו. אבל לפעמים הכעס של הילד הוא המחיר הרגעי של גבול שהוא זקוק לו. כמובן, השאלה היא כיצד הגבול נאמר. אם הוא מגיע מתוך השפלה, זלזול, כעס או צורך של ההורה להוכיח כוח, הוא עלול לפגוע. אבל אם הוא מגיע מתוך קשר, עקביות וכבוד, הוא יכול להפוך למסגרת שמעניקה לילד ביטחון.

כאן נמצא גם ההבדל בין סמכות לבין כוח. כוח אומר לאדם: אתה תעשה מפני שאני יכול להכריח אותך. סמכות בריאה אומרת: יש כאן סדר שאני אחראי להחזיק, ואני אשתדל להחזיק אותו גם כאשר אתה מתנגד, בלי להשפיל אותך ובלי להפסיק לאהוב אותך. אדם בעל סמכות אינו צריך להוכיח בכל רגע שהוא חזק יותר, משום שהסמכות שלו אינה נבנית רק מן היכולת לנצח.

הדבר נכון גם מחוץ לבית. מנהל יכול להימנע ממשוב קשה משום שהוא רוצה שהעובדים יאהבו אותו. מורה יכול לוותר על משמעת מפני שהוא רוצה להיות פופולרי. רב או מנהיג יכול להימנע מאמירה שהוא מאמין שהיא נכונה מפני שהוא מפחד שמישהו ייפגע או יתנגד. לפעמים מי שמוותר שוב ושוב על האחריות שלו כדי לזכות באהבה מגלה שבסופו של דבר איבד גם את הסמכות וגם את הכבוד.

מן הצד השני, יש מנהלים שמנהלים דרך פחד. הכול מסודר, איש אינו מאחר ואיש אינו מעז להתווכח, אבל בחדרים שבהם המנהל אינו נמצא אין אמון, אין יוזמה ואין מחויבות אמיתית. אנשים מבצעים את המינימום הדרוש כדי לא להיענש. משמעת יכולה להתקיים בלי קשר, אבל קשה מאוד לבנות צמיחה אמיתית במקום שבו אין אמון.

הפסיכולוגים Edward Deci ו-Richard Ryan, שפיתחו את Self-Determination Theory, מדגישים בין הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים את Autonomy, תחושת רצון והזדהות עם הפעולה, ואת Relatedness, תחושת קשר ושייכות. מחקריהם והמחקר שהתפתח בעקבותיהם מלמדים שמסגרות יכולות להציב דרישות וגבולות ובכל זאת לתמוך באוטונומיה, כאשר הן נותנות מקום להסבר, לכבוד, לקשר ולתחושה שהאדם יכול להפנים את הערך ולא רק לציית בכפייה.

יש הבדל גדול בין ילד שמסדר את החדר רק מפני שאבא עומד בדלת לבין ילד שמגיע בהדרגה להבנה שסדר ואחריות הם חלק מן האדם שהוא רוצה להיות. יש הבדל בין עובד שמתאמץ רק מפני שהוא מפחד מפיטורים לבין עובד שמזדהה עם האחריות והשליחות של עבודתו. ויש הבדל בין יהודי שמקיים מצווה רק מפני שהוא מפחד מעונש לבין יהודי שמגיע למקום שבו הוא אומר: זו הברית שלי עם הקב"ה, כך אני רוצה לחיות וכך אני מבקש לעצב את עצמי.

אולי "אבינו מלכנו" מתאר בדיוק את האפשרות לחבר בין המסגרת לבין הקשר. המלכות אומרת שהמעשים שלנו חשובים ושיש משמעות לגבולות, והאבהות אומרת שגם כאשר נכשלנו איננו מפסיקים להיות בנים. המלכות אינה נותנת לנו להפוך את האהבה לתירוץ, והאבהות אינה נותנת לנו להפוך את הדין לייאוש.

כמה בני אדם היו יכולים להשתנות אילו היו מצליחים להחזיק את שני המשפטים האלה יחד? יש מי שמאמין מאוד בדין אבל מתקשה להאמין באבהות. הוא מגיע לראש השנה ורואה רק את המקומות שבהם נכשל, וכל כישלון הופך בעיניו להוכחה שהקב"ה מאוכזב ממנו ושאין לו זכות להתקרב. במקום שהדין יוביל אותו לתשובה, הוא עלול להוביל אותו לבושה משתקת.

מן הצד השני, יש מי שמאמין מאוד באבהות אבל מתקשה לקבל מלכות. הוא אומר לעצמו שהקב"ה אוהב אותו, וזה כמובן יסוד אמיתי ועמוק, אבל הוא משתמש באהבה כדי להימנע מן השאלה מה הקב"ה מבקש ממנו. הוא רוצה קשר בלי מחויבות, קרבה בלי גבולות ורחמים בלי שינוי. גם זו אינה התמונה המלאה של "אבינו מלכנו".

הנביא מלאכי מציב את שתי מערכות היחסים זו לצד זו: "בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי" (מלאכי א, ו). הקרבה של בן אינה מבטלת כבוד, והכפיפות לאדון אינה מבטלת את האפשרות לקשר. דווקא מפני שיש קשר, ההתנהגות מקבלת משמעות גדולה יותר.

אנחנו מכירים את הדבר היטב מתוך מערכות יחסים אנושיות. אם אדם זר אומר לי דבר פוגע, הדבר יכול להכאיב. אם האדם הקרוב אלי ביותר אומר אותו משפט, הוא יכול להכאיב הרבה יותר. מדוע? דווקא מפני שיש בינינו קשר. ככל שהקשר עמוק יותר, כך גם האחריות בתוכו גדולה יותר.

לכן אהבה אמיתית אינה אומרת שלמעשים אין השלכות. לפעמים ההפך הוא הנכון. מפני שאתה חשוב לי, חשוב לי כיצד אתה מתנהג. מפני שהקשר בינינו יקר, אינני אדיש למה שקורה בו. אדישות מוחלטת אינה בהכרח רחמים. לפעמים היא סימן לכך שהקשר כבר אינו חשוב.

אפשר להבין מכאן משהו עמוק על יום הדין. אולי העובדה שהקב"ה דן את האדם אינה עומדת בניגוד לאהבתו אליו. היא נובעת גם מכך שהאדם ומעשיו חשובים. אילו לא הייתה משמעות לבחירות שלנו, לא היה על מה לדון אותנו. הדין אומר שהחיים שלנו רציניים, שהמעשים שלנו משפיעים ושאנחנו מסוגלים להיות אחראים להם.

אבל האבהות מוסיפה דבר נוסף. ילד יכול לעשות דבר חמור ועדיין להישאר ילד. היחס למעשה יכול להיות קשה מאוד, אבל הקשר הבסיסי אינו נעלם. כך אפשר להבין את דברי רבי מאיר בגמרא במסכת קידושין, הדורש מן הפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם" שגם כאשר ישראל אינם נוהגים כראוי עדיין נקראים בנים (דף לו ע"א). רבי יהודה חולק שם על היקף הדברים, אבל עצם הדיון מלמד עד כמה עמוקה שאלת הבנים גם במצב של חטא.

יש לכך השלכה עצומה על הדרך שבה אנחנו מסתכלים גם על הילדים שלנו. ילד שעשה דבר רע אינו ילד רע. יש הבדל בין לומר "מה שעשית אינו מקובל" לבין לומר "אתה בלתי נסבל". יש הבדל בין גבול שמכוון את ההתנהגות לבין תווית שנדבקת לזהות.

מחקר פסיכולוגי על בושה ואשמה מדגיש הבחנה דומה. חוקרים כמו June Tangney הראו לאורך שנים את ההבדל בין Guilt, שמתמקד במעשה, לבין Shame, שנוטה להתמקד בעצמי כולו. "עשיתי דבר רע" שונה מאוד מ"אני אדם רע". אשמה יכולה במקרים רבים לעודד תיקון, התנצלות ולקיחת אחריות, בעוד שבושה כוללת עלולה להוביל להסתתרות, להגנתיות או לייאוש.

זהו שיעור גדול להורה וגם לאדם שעומד בראש השנה מול הקב"ה. הדין אינו חייב לומר "אתה פסול". הוא יכול לומר "המעשה הזה דורש תיקון". העובדה שאני בן מאפשרת לי להסתכל בכנות על הטעות בלי לחשוש שכל הזהות שלי נמחקת בגללה, והעובדה שיש מלך אינה מאפשרת לי לומר שהטעות אינה חשובה.

כמה פעמים אנחנו טועים בשני הכיוונים גם בזוגיות? אדם אוהב את בן הזוג שלו ולכן במשך שנים אינו מציב גבול להתנהגות שפוגעת בו. הוא שותק, מוותר וצובר תסכול, עד שיום אחד הכול מתפוצץ. מן הצד השני, יש מי שמציב כל גבול באמצעות איום, ביקורת או ענישה רגשית. בשני המקרים חסר החיבור שבין קשר לבין גבול.

אפשר לומר לאדם קרוב: אני אוהב אותך מאוד, ובדיוק משום כך אינני מוכן שהקשר שלנו יתנהל בצורה הזאת. אפשר לומר לילד: אני איתך גם כאשר נכשלת, אבל מה שעשית דורש תיקון. אפשר לומר לעובד: אני מעריך אותך, ובכל זאת הרמה הזאת אינה מספיקה. שני המשפטים יכולים לחיות יחד.

אולי זה אחד הדברים הקשים ביותר לבני אדם, מפני שאנחנו אוהבים קטגוריות פשוטות. אם אוהבים אותי, שיוותרו לי. אם מבקרים אותי, כנראה לא אוהבים אותי. אם מישהו אומר לי "לא", הוא נגדי. אבל קשר בוגר יודע לשאת מורכבות. לפעמים האדם שאוהב אותי הוא דווקא האדם שמסוגל לומר לי אמת שאינני רוצה לשמוע.

ספר משלי אומר: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כז, ו). לא כל מי שמחייך אלי רוצה בטובתי, ולא כל מי שמעמיד אותי מול אמת קשה פועל נגדי. השאלה היא מאיזה מקום הדברים באים ומה הם מבקשים ליצור.

בראש השנה אנחנו עומדים לפני הקב"ה ומבקשים חיים, פרנסה, בריאות, שלום וישועה. קל מאוד להבין את המילה "אבינו" ברגעים האלה. אנחנו רוצים אב שיקשיב לבקשות שלנו וירחם עלינו. אבל ראש השנה מבקש מאיתנו לומר באותה נשימה גם "מלכנו". כלומר, אנחנו לא רק מבקשים מן הקב"ה להיכנס לתוכנית שלנו. אנחנו שואלים גם מה מקומנו בתוך רצונו.

זו תנועה נפשית קשה מאוד. ילד קטן חווה את אבא בעיקר דרך השאלה אם הוא נותן לו את מה שהוא רוצה. אדם בוגר מסוגל להבין שאהבה אינה נמדדת רק במספר הפעמים שקיבל "כן". לפעמים ה"לא" שמישהו אמר לנו שמר עלינו מדבר שלא היינו מסוגלים לראות באותו זמן.

אין פירוש הדבר שאנחנו יודעים להסביר כל כאב או כל "לא" אלוקי. בוודאי שלא. יש סבל שאין לנו דרך להבין, ואין להפוך את "אבינו מלכנו" להסבר פשטני לכל טרגדיה. אמונה אינה מחייבת אדם לומר על כל כאב שהוא מבין מדוע היה נחוץ.

אבל היא מאפשרת לו לעמוד בתוך חוסר ההבנה ולומר שני דברים יחד: אינני מבין את הנהגת המלך, ובכל זאת אני מבקש להישאר קרוב אל האב.

אולי זה אחד הרגעים העמוקים ביותר בתפילה. אדם יכול להגיע לראש השנה אחרי שנה שבה ביקש דבר ולא קיבל אותו. הוא התפלל על בריאות, על ילד, על זיווג, על פרנסה, על שלום בית, והתשובה שהוא רצה לא הגיעה. קל מאוד במצב כזה לבחור צד אחד: או להפסיק להאמין באב, או להפסיק להרגיש את הכאב מול המלך.

אבל "אבינו מלכנו" מאפשר לומר: אני עדיין הבן שלך, גם כאשר אינני מבין את הנהגתך. ואני עדיין מקבל שאתה המלך, גם כאשר הייתי רוצה שהעולם יתנהל אחרת.

זו אינה סתירה.

זו בגרות אמונית.

ויש כאן גם שיעור גדול עבורנו כהורים. הילדים שלנו אינם צריכים מאיתנו שלמות. הם צריכים לדעת שני דברים בסיסיים: שהם אהובים, ושאנחנו מסוגלים לשאת את האחריות להיות ההורים שלהם. הם צריכים לדעת שאפשר להיכשל ולחזור אלינו, ובאותו זמן לדעת שיש מעשים שיש להם השלכות. הם צריכים בית שבו סליחה אינה מבטלת אחריות ואחריות אינה מבטלת אהבה.

אולי כדאי שכל הורה ישאל את עצמו בראש השנה איזו משתי המילים קשה לו יותר. האם קל לי להיות "אבינו" וקשה לי להיות "מלכנו", כלומר אני מעניק חום אבל מתקשה להציב גבולות? או שקל לי להיות בעל סמכות, אבל קשה לילדים שלי להרגיש שהם יכולים לבוא אלי כאשר הם מפחדים, נכשלים או מסתבכים?

זו שאלה חשובה גם למנהלים, למורים ולכל מי שמחזיק סמכות. האם האנשים שתחת אחריותי יודעים מה אני דורש מהם, אבל גם מרגישים בטוחים לדבר איתי כאשר הם טועים? האם אני מסוגל להציב רף בלי להשפיל? האם אני מסוגל להקשיב בלי לוותר על האחריות שלי? האם אני רוצה שיכבדו אותי, או רק שיפחדו ממני?

ואולי זו שאלה שכל אדם צריך לשאול גם ביחס לעצמו. יש אנשים שמנהלים את עצמם רק כמלך קשוח. כל טעות הופכת למשפט, כל כישלון להלקאה, וכל נפילה להוכחה שהם אינם שווים. אחרים מנהלים את עצמם רק כאב מתירני: תמיד יש הסבר, תמיד יש נסיבות, תמיד מחר יהיה זמן להשתנות. בשני המקרים קשה לצמוח.

אולי גם ביחס לעצמנו אנחנו זקוקים ל"אבינו מלכנו". להסתכל על עצמנו בחמלה בלי לשקר לעצמנו, ולהציב לעצמנו דרישות בלי לשנוא את עצמנו. לומר: נכשלתי כאן, ואני עדיין בעל ערך; המעשה דורש תיקון, ואני עדיין מסוגל לתקן; אני לא מקבל את ההתנהגות הזאת, אבל אינני מוותר על האדם שאני יכול להיות.

ראש השנה מציב אותנו בתוך המתח הזה בדיוק. זהו יום הדין, אבל הוא גם חג. אנחנו עומדים לפני מלך, אבל פונים אליו כאב. אנחנו מבקשים רחמים, אבל באותו זמן מקבלים מלכות. אנחנו רוצים שיכתוב אותנו לחיים, אבל יודעים שהחיים האלה מחייבים אותנו.

אולי לכן דווקא המילים "אבינו מלכנו" מצליחות להכיל כל כך הרבה מן החוויה של היום. אילו אמרנו רק "מלכנו", יכולנו לעמוד לפני הקב"ה ולרעוד אבל להתקשות להתקרב. אילו אמרנו רק "אבינו", יכולנו להתקרב אבל לשכוח שהחיים אינם רק זכות אלא גם אחריות. שתי המילים יחד אומרות שהקשר עמוק מכדי להפוך את הדין לאיום בלבד, והדין רציני מכדי להפוך את האהבה לפטור מאחריות.

וכאשר אנחנו אומרים היום "אבינו מלכנו", אולי כדאי לשמוע בתוך שתי המילים האלה גם שאלה על החיים שלנו. האם אנחנו יודעים לאהוב בלי לוותר על אמת? האם אנחנו יודעים להציב גבול בלי להפסיק לראות את האדם שמולנו? האם הילדים שלנו יודעים שהם יכולים לחזור אלינו גם אחרי שנכשלו? האם האנשים שעליהם אנחנו אחראים יודעים שאנחנו דורשים מהם מפני שהם חשובים לנו ולא מפני שאנחנו זקוקים לשליטה?

אולי זו אחת המתנות הגדולות של ראש השנה. הוא מלמד אותנו שאהבה וסמכות אינן חייבות להיות אויבות. לפעמים האהבה העמוקה ביותר היא זו שמסוגלת להציב גבול, ולפעמים הסמכות החזקה ביותר היא זו שאינה מפחדת להיות גם רכה. וכאשר שתי התנועות נפגשות, האדם אינו עומד מול מי שרק שופט אותו וגם לא מול מי שפשוט מוותר לו, אלא לפני מי שיכול לומר לו בעת ובעונה אחת: המעשים שלך חשובים מספיק כדי שאתבע ממך להשתנות, ואתה יקר לי מספיק כדי שגם אחרי שנכשלת עדיין תוכל לקרוא לי "אבינו מלכנו".