למה דווקא בראש השנה אנחנו מתפללים כל כך הרבה על אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים?

אדם מגיע היום, בראש השנה, לבית הכנסת עם עולם שלם של בקשות פרטיות. יש מי שחושב על ילד שעדיין לא מצא את דרכו, מי שמבקש רפואה, מי שמודאג מן הפרנסה, מי שנושא בלבו משבר בזוגיות, מי שמחכה לילדים, מי שחושש מתוצאה רפואית ומי שרק מבקש שהשנה הקרובה תהיה מעט רגועה יותר מן השנה שעברה. אילו היינו כותבים בעצמנו את תפילת היום, היה טבעי מאוד שנקדיש את רוב הזמן לבקשות האלה. הרי אנחנו עומדים ביום שבו חיינו נידונים, ולכל אחד יש מספיק סיבות לדאוג לעצמו ולמשפחתו.

אבל מי שקורא היטב את תפילות ראש השנה מגלה דבר מפתיע. דווקא ביום שבו כל אדם עומד לדין, התפילה מכריחה אותנו שוב ושוב להרים את הראש מן החיים הפרטיים שלנו ולהביט על העולם כולו. אנחנו אומרים: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". אחר כך אנחנו מבקשים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

מי הם "כל יושבי תבל" שעליהם אני מתפלל? רובם המוחלט אינם מכירים אותי ואני איני מכיר אותם. הם אינם בני משפחתי, אינם חברי בית הכנסת שלי ואינם חלק מן המעגל האישי שלי. יש ביניהם אנשים החיים בארצות שמעולם לא ביקרתי בהן, מדברים בשפות שאינני מבין וחיים חיים שאין לי שום מושג עליהם. ובכל זאת, ביום שבו אני רוצה כל כך שהקב"ה ישים לב אלי, הסידור מלמד אותי לבקש ממנו לשים לב לעולם כולו.

מדוע?

המשנה במסכת ראש השנה מלמדת: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (ראש השנה א, ב). מצד אחד, כל אחד עומד לפני הקב"ה כיחיד. אין אדם שיכול להסתתר בתוך ההמון. אבל המשנה אינה אומרת רק "ישראל עוברין לפניו", אלא "כל באי העולם". יום הדין איננו רק אירוע משפחתי של עם אחד. הבריאה כולה עומדת לפני בוראה.

כבר כאן אפשר להבין דבר עמוק על ראש השנה. אם כל העולם עומד היום לפני הקב"ה, אינני יכול לעמוד לפניו כאילו רק העולם שלי קיים. אני מבקש על הילד שלי, אבל באותה שעה עומד לפני הקב"ה גם ילד אחר, במקום אחר בעולם, והוריו מפחדים בדיוק כפי שאני מפחד. אני מבקש פרנסה, אבל מיליוני בני אדם אינם יודעים כיצד ישלמו מחר על אוכל או דיור. אני מבקש בריאות, ובאותו יום יש בתי חולים מלאים באנשים שאינני יודע את שמם. אני מבקש שלום בבית שלי, ובאותו זמן קיימים בתים אחרים שבהם אדם יושב ליד שולחן ואינו יודע כיצד לדבר עם מי שפעם היה האדם הקרוב ביותר אליו.

ראש השנה אינו מבקש ממני להפסיק להיות אני. הוא מבקש ממני להבין שאני אינני האדם היחיד בעולם.

יש לנו נטייה טבעית לחשוב דרך מעגלים של קרבה. כאב של ילד שלי מטלטל אותי יותר מכאב של ילד שמעולם לא ראיתי. אם חבר קרוב איבד את עבודתו אני חושב עליו במשך ימים, ואילו מספר על אלפי מובטלים יכול לחלוף מול עיני במהירות. ידיעה על אדם אחד שאני מכיר יכולה להוציא ממני דמעות, בעוד שסטטיסטיקה על מיליוני בני אדם עלולה להישאר מופשטת.

זו אינה בהכרח רשעות. כך פועלת במידה רבה הנפש האנושית.

הפסיכולוג Paul Slovic וחוקרים נוספים עסקו בתופעה המכונה לעיתים Psychic Numbing, קהות פסיכולוגית מול מספרים גדולים. כאשר אדם אחד עומד מולנו, קל לדמיין אותו, להזדהות איתו ולהרגיש את כאבו. ככל שהמספרים גדלים, באופן פרדוקסלי הרגש אינו גדל באותו יחס ולעיתים אפילו נחלש. אדם אחד נעשה סיפור, ואילו אלף בני אדם נעשים מספר.

ראש השנה נאבק בדיוק בצמצום הזה.

התפילה אינה מאפשרת לי לומר: כל עוד המשפחה שלי בסדר, העולם בסדר. היא מלמדת אותי לומר: "על כל מעשיך", "על כל מה שבראת", "כל הברואים", "כל העולם כולו", "כל יושבי תבל". שוב ושוב הסידור מרחיב את גבולות התודעה עד שאני נדרש לראות גם אנשים שאין לי שום קשר אישי אליהם.

אבל למה זה כל כך חשוב דווקא היום?

מפני שראש השנה אינו עוסק רק בשאלה מה אני רוצה לקבל מן הקב"ה. הוא עוסק בשאלה מי המלך של העולם.

הגמרא במסכת ראש השנה מביאה את דברי הקב"ה: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות... כדי שתמליכוני עליכם" (דף טז ע"א). אם אני באמת ממליך את הקב"ה, אינני יכול לחשוב עליו כעל אלוקים פרטי שתפקידו לטפל רק בענייני. מלך אינו מלך של המשפחה שלי. הוא מלך על העולם.

זו משמעות אדירה לתפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". אני אומר לקב"ה: אינני מבקש רק שתסדר את השנה שלי. אני מבקש שהעולם עצמו יתקרב אל התכלית שלשמה נברא.

זה הבדל עמוק בין תפילה פרטית לתפילה של ראש השנה. בתפילה פרטית אני שואל כיצד הקב"ה נכנס אל הסיפור שלי. בראש השנה אני נדרש לשאול כיצד הסיפור שלי נכנס אל הסיפור הגדול של הקב"ה בעולם.

הנביא ישעיהו מתאר חזון שבו בית המקדש אינו רק מקום תפילה לישראל: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נו, ז). הנביא צפניה מתאר עתיד שבו האנושות כולה תגיע לעבודת ה': "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט). תפילת ראש השנה שייכת לאותו אופק. אנחנו לא מבקשים שרק המעגל שלנו יהיה מתוקן, אלא שהאנושות כולה תכיר בבוראה ותוכל להפוך, בלשון התפילה, ל"אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

יש משהו כמעט מהפכני בבקשה הזאת. האנושות מחולקת לאומות, מדינות, דתות, שפות, מפלגות, מחנות וזהויות. בני אדם מגדירים את עצמם שוב ושוב באמצעות השאלה מי "אנחנו" ומי "הם". בראש השנה אנחנו מבקשים להגיע לעולם שבו כל ההבדלים אינם נעלמים, אבל מעליהם קיימת הכרה עמוקה יותר בכך שכל בני האדם עומדים לפני אותו בורא.

הפסיכולוגיה החברתית עוסקת רבות בכוחן של קבוצות וזהויות. Social Identity Theory, שהתפתחה מעבודתם של Henri Tajfel ו-John Turner, הראתה עד כמה בני אדם נוטים לחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם", ועד כמה אפילו חלוקות שרירותיות יחסית יכולות להשפיע על העדפות ועל התנהגות. ברגע שאדם תופס מישהו כחלק מן הקבוצה שלו, קל יותר להזדהות איתו; כאשר הוא נתפס כחלק מקבוצה זרה, המרחק הפסיכולוגי גדל.

הבעיה מתחילה כאשר הזהות הקבוצתית נעשית כל הסיפור.

אדם יכול להיות רחמן מאוד כלפי מי ששייך למחנה שלו ואדיש לחלוטין למי שנמצא מעבר לקו. הוא יכול להזדעזע כאשר פוגעים באדם מקבוצתו ולהצדיק בקלות פגיעה באדם מן הקבוצה האחרת. הוא יכול לדרוש שיכבדו את הכאב שלו ולהתקשות להכיר בכך שגם לאדם שהוא מתעב יש משפחה, פחדים, תקוות וילדים.

ראש השנה אינו מבטל את הזהות היהודית. להפך, אנחנו עומדים לפני הקב"ה כעם ישראל, מזכירים את אבותינו, את עקדת יצחק, את בריתו עם עמו ואת התקוות הלאומיות שלנו. אבל בתוך אותה תפילה עצמה מופיעה שוב ושוב האנושות כולה.

יש כאן שיעור גדול. אפשר להיות שייך מאוד בלי להיות עיוור לאחר.

אפשר לאהוב את העם שלי בלי לשכוח שיש בני אדם מחוץ למעגל שלי.

אפשר להחזיק בזהות חזקה בלי להפוך כל מי שאינו כמוני לחסר פנים.

וזה אולי אחד המבחנים הגדולים של החיים המודרניים.

האינטרנט והרשתות החברתיות הרחיבו לכאורה את העולם שלנו, אבל במובנים רבים הן גם חילקו אותו למחנות קטנים יותר. האלגוריתם יודע להראות לנו שוב ושוב אנשים שחושבים כמונו, כועסים כמונו ופוחדים מאותם דברים. לאט לאט נדמה לנו שהקבוצה שלנו היא המציאות עצמה, וכל מי שמחוץ לה אינו רק טועה אלא בלתי מובן.

אדם קורא תגובה של מישהו שאינו מסכים איתו, ובתוך שניות הוא מפסיק לראות אדם ורואה תווית.

"שמאלני".

"ימני".

"חרדי".

"חילוני".

"דתי".

"ליברלי".

"שמרן".

"עשיר".

"עני".

וברגע שאדם הפך לתווית, הרבה יותר קל לכעוס עליו.

ראש השנה אומר: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו." לפני שהוא הדעה שלו, לפני שהוא המחנה שלו ולפני שהוא האדם שמעצבן אותך, הוא יצור של הקב"ה.

אינך חייב להסכים איתו.

אינך חייב לקבל את מעשיו.

יש מעשים שצריך להתנגד להם בכל הכוח.

אבל אפילו התנגדות מוסרית אינה מחייבת אותנו להפסיק לראות אדם.

אולי לכן תפילת ראש השנה אינה מבקשת שכולם יחשבו בדיוק כמוני. היא מבקשת "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". המכנה המשותף אינו שאני אנצח אותם והם יהפכו לעותקים שלי. המכנה המשותף הוא שכולנו נכיר במי שנמצא מעל כולנו.

יש כאן תנועה פסיכולוגית שאפשר לקרוא לה Self-Transcendence, חריגה מגבולות העצמי. האדם אינו מוחק את עצמו, אבל הוא מפסיק לראות את עצמו כמרכז הבלעדי של המציאות. הוא מרגיש שייך למשהו גדול ממנו.

הפסיכולוג Dacher Keltner ועמיתיו חקרו במשך שנים את רגש ה-Awe, תחושת היראה וההתפעמות שאנחנו חווים מול דבר גדול מאיתנו. במחקר מפורסם של Paul Piff, Dacher Keltner ועמיתיהם נמצא שבמצבים שבהם בני אדם חוו Awe, הם נטו בחלק מן הניסויים ליותר נדיבות, עזרה והתנהגות פרו-חברתית. החוקרים הסבירו חלק מן האפקט באמצעות מה שכינו Small Self, תחושה שהעצמי קטן יחסית למשהו גדול יותר.

חשוב להבין ש"עצמי קטן" אינו אומר שהאדם מרגיש חסר ערך. הכוונה היא שהעצמי מפסיק לתפוס את כל המסך.

אולי זה אחד הדברים שקול השופר עושה.

אדם נכנס לבית הכנסת עם החשבון שלו, הבעיה שלו, הכבוד שלו, הוויכוח שלו והפחד שלו. ואז נשמע קול שאינו מדבר על שום אחת מן הבעיות האלה. הוא גדול מן הסיפור הפרטי. לרגע אדם יכול להרגיש שהוא חלק ממשהו שקדם לו וימשיך אחריו.

המחקר על Awe מעניין במיוחד בהקשר של ראש השנה משום שמחקרים מאוחרים יותר, וגם מטא-אנליזות רחבות, מצאו קשר חיובי בין חוויות של התפעמות וחריגה מן העצמי לבין נטיות והתנהגויות פרו-חברתיות. אין פירוש הדבר שכל אדם שמתרגש מנוף או ממוזיקה נעשה מיד מוסרי יותר, והקשרים הפסיכולוגיים מורכבים. אבל הרעיון המרכזי מקבל תמיכה: כאשר העצמי מפסיק להיות מרכז התמונה, לעיתים גדל המקום לאחרים.

אולי זו אחת הסיבות שתפילת ראש השנה מתחילה מן המלך ולא מן האזרח.

ככל שאני רואה את הקב"ה כמלך גדול יותר, אני רואה את עצמי כחלק מעולם גדול יותר.

וככל שאני מבין שאני חלק, אני יכול להתחיל לראות גם את החלקים האחרים.

יש לנו לפעמים תפילה מאוד פרטית. "ריבונו של עולם, תעזור לי בעסק". "תעזור לילד שלי". "תסדר לי את הבעיה". אין שום דבר פסול בתפילות האלה. חז"ל עצמם לימדו אותנו לבקש על צרכינו.

אבל ראש השנה דורש מאיתנו משהו נוסף.

לפני שאני מבקש שהעסק שלי יצליח, האם אני מסוגל לבקש שיהיה שפע בעולם גם למי שאינו לקוח שלי?

לפני שאני מבקש שהילד שלי יהיה מוגן, האם אני מסוגל לחשוב לרגע על ילדים אחרים בעולם שגם הוריהם רוצים להחזיר אותם הביתה בשלום?

לפני שאני מבקש שהבית שלי יהיה מלא שמחה, האם אני מסוגל לבקש שיהיו פחות בתים שבהם יש פחד, אלימות ובדידות?

התפילה מרחיבה את הלב לא מפני שהצרכים הפרטיים אינם חשובים, אלא מפני שהם אינם היחידים שחשובים.

אולי זהו גם תיקון לאחת הנטיות האנושיות החזקות ביותר: In-Group Bias, ההעדפה של מי ששייך לקבוצה שלנו. אין הכוונה לומר שכל העדפה לקרובים היא פסולה. התורה עצמה מכירה במעגלי אחריות שונים, ואדם אינו מצווה להתייחס לזר בדיוק כפי שהוא מתייחס לילדו. אבל יש מרחק עצום בין אחריות מיוחדת לקרובים לבין האמונה שמי שנמצא מחוץ למעגל שלי כמעט אינו קיים.

ראש השנה מזכיר לנו שהקב"ה אינו רואה את העולם דרך רשימת אנשי הקשר בטלפון שלנו.

יש לזה השלכה ישירה על חסד.

נניח שאדם שומע שאדם שהוא מכיר איבד את פרנסתו. הוא מיד מתקשר, בודק מה אפשר לעשות ומגייס חברים. אבל כאשר הוא קורא כתבה על מאות משפחות שנקלעו למצוקה, הוא עובר הלאה.

מה יכול לעזור לגשר על הפער?

לפעמים צריך להפוך מספר לפנים.

לשאול איך נראה הבוקר של אחת המשפחות האלה.

איך אבא מרגיש כשהילד מבקש משהו והוא אינו יכול לקנות.

איך אמא מרגישה מול חשבון שהיא אינה יודעת כיצד לשלם.

ברגע שהסטטיסטיקה נעשית סיפור, הלב חוזר לפעול.

יש כאן גם הסבר מדוע תפילה על העולם יכולה לשנות את המתפלל גם אם הוא לעולם לא יפגוש את האנשים שעליהם התפלל.

מה שאנחנו מבקשים שוב ושוב מעצב את גבולות הדאגה שלנו.

אדם שאומר בכל שנה "וייראוך כל המעשים... וישתחוו לפניך כל הברואים" מתרגל להחזיק בתודעה שיש "כל הברואים".

אדם שאומר "על כל יושבי תבל ארצך" מזכיר לעצמו שהעולם גדול מן הרחוב שלו.

ואדם שמבקש "ויעשו כולם אגודה אחת" מכניס אל התפילה שלו חלום שבו האנושות אינה חייבת לחיות לנצח כשבטים הנלחמים זה בזה.

אין פירוש הדבר שתפילה אחת תעלים שנאה או דעות קדומות. אבל היא יכולה להתחיל להזיז את הגבול.

יש מחקרים בפסיכולוגיה החברתית על מה שמכונה Common Ingroup Identity Model, המזוהה במיוחד עם Samuel Gaertner ו-John Dovidio. הרעיון הוא שכאשר אנשים מקבוצות שונות מתחילים לתפוס את עצמם כחלק מקטגוריה משותפת רחבה יותר, חלק מן ההטיות בין הקבוצות יכולות להצטמצם. במקום לראות רק "אנחנו" מול "הם", נוצרת אפשרות של "אנחנו" גדול יותר.

זה כמעט נשמע כמו תרגום פסיכולוגי למילים עתיקות מאוד: "ויעשו כולם אגודה אחת."

אבל התורה והתפילה מוסיפות דבר שהפסיכולוגיה אינה יכולה להוסיף בעצמה. האחדות אינה רק טכניקה להפחתת עוינות. יש לה מקור רוחני. כולנו נבראנו בידי אחד.

המשנה במסכת סנהדרין מלמדת שאדם הראשון נברא יחידי, ובין הטעמים היא אומרת שהדבר מלמד את גדולתו של הקב"ה, שמטביע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואף על פי כן אין אחד מהם דומה לחברו (סנהדרין ד, ה). יש כאן פרדוקס יפהפה: כולנו באים ממקור אנושי אחד, ובכל זאת כל אחד שונה.

אחדות איננה אחידות.

הקב"ה אינו מבקש עולם שבו כולם אותו אדם.

הוא בורא עולם שבו אין אדם דומה לחברו, ובכל זאת כולם יכולים לעמוד לפני בורא אחד.

אולי זה גם תיקון לתפיסה נפוצה של אחדות. אנשים אומרים שהם רוצים אחדות, אבל לעיתים הם מתכוונים: הלוואי שכולם יסכימו איתי.

זו אינה אחדות.

זו השתלטות.

אחדות אמיתית מתחילה כאשר אני מסוגל להכיר בכך שהאדם שמולי אינו חייב להיות עותק שלי כדי להיות חלק מן העולם של הקב"ה.

אפשר לחלוק באופן חריף מאוד ולהישאר בתוך הכרה שיש לאדם שמולי נשמה, סיפור וכבוד.

אפשר להילחם ברע בלי ליהנות משנאה.

אפשר להגן על האמת בלי לשכוח את הצלם.

וזה קשה.

בעיקר כאשר נפגענו.

קל לדבר על אנושות אחת כאשר אין מחיר אישי. הרבה יותר קשה כאשר האדם מן "הצד השני" פגע בי, זלזל בי, איים עלי או מחזיק בדעה שאני רואה כמסוכנת.

התורה אינה דורשת מאיתנו לטשטש את המציאות.

אבל היא כן דורשת מאיתנו להיזהר שלא להפוך מאבק ברע למחיקה של האדם.

אולי אחת השאלות של ראש השנה היא עד כמה הלב שלנו נעשה צר במשך השנה.

כמה אנשים הוצאנו ממנו?

כמה קבוצות נעשו אצלנו תוויות?

על כמה בני אדם אנחנו כבר לא מסוגלים להתפלל?

זו שאלה לא פשוטה.

האם אני מסוגל לבקש מן הקב"ה שיהיה טוב גם לאדם שאני מקנא בו?

האם אני מסוגל להתפלל לרפואתו של אדם שאיננו "משלנו"?

האם אני מסוגל לרצות שילד של אדם שאני מתנגד לדעותיו יחיה חיים טובים ובטוחים?

אם לא, מה קרה ללב שלי בדרך?

חז"ל אומרים בגמרא במסכת ברכות שכאשר בריונים היו מצערים את רבי מאיר, הוא ביקש להתפלל שימותו, וברוריה אשתו אמרה לו שמן הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ" יש ללמוד שיש לבקש שייתמו החטאים ולא החוטאים. רבי מאיר התפלל עליהם שישובו בתשובה, והם שבו (דף י ע"א). הסיפור אינו אומר שאין רשעות בעולם, והוא אינו אומר שלא צריך להילחם בה. הוא מציב אפשרות אחרת: לרצות שהרע ייעלם בלי שהאדם עצמו יימחק.

זו תפילה קשה מאוד.

לפעמים הרבה יותר קל לנו לבקש שהאדם ייעלם מאשר שהוא ישתנה.

אבל כאשר אנחנו אומרים בראש השנה "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", אנחנו מבקשים בדיוק את השינוי הזה. איננו מבקשים עולם שאין בו אנשים שאינם מסכימים איתנו. אנחנו מבקשים עולם שבו כל אדם יכיר בבוראו.

יש כאן אולי משמעות נוספת לכך שראש השנה הוא יום בריאת האדם. ביום שבו אנחנו חוזרים אל אדם הראשון, אנחנו חוזרים לרגע שלפני כל החלוקות המאוחרות. לפני שהיו מדינות, מפלגות, עדות, מחנות ומעמדות, היה אדם.

זה לא אומר שהזהויות שבאו אחר כך חסרות משמעות.

אבל הן אינן עמוקות יותר מן העובדה שאנחנו בני אדם.

מחקר נוסף על Self-Transcendence מצא שחוויות שבהן האדם מרגיש מחובר לדבר גדול ממנו עשויות להיות קשורות להגברת תחושת החיבור לאחרים ולהתנהגות פרו-חברתית. הפסיכולוגיה מבחינה כאן בין הקטנת האגו לבין הקטנת הערך העצמי. האדם אינו אומר "אני כלום". הוא אומר "אני לא הכול".

איזה הבדל עצום יש בין שני המשפטים.

מי שחושב שהוא כלום מתקשה לעזור לאחרים מפני שהוא עצמו זקוק להצלה.

מי שחושב שהוא הכול מתקשה לעזור לאחרים מפני שאין להם מקום.

אבל מי שיודע שהוא חלק יכול גם לקבל את ערכו וגם לראות את ערכם של אחרים.

אולי זו העמדה הנפשית שראש השנה מבקש לבנות.

אני חשוב מספיק כדי לעמוד היום בדין בפני הקב"ה.

אבל אני אינני היחיד שעומד שם.

החיים שלי יקרים.

אבל גם חייהם של אחרים.

הילדים שלי הם עולם מלא.

אבל הם אינם הילדים היחידים בעולם.

העם שלי יקר לי באופן שאין לו תחליף.

אבל מלכות הקב"ה רחבה יותר מכל גבול אנושי.

יש לכך גם השלכה מעשית מאוד על השנה הקרובה. אדם יכול לצאת מראש השנה ולשאול: האם יש במעגל החיים שלי אדם שבדרך כלל אינני רואה? אולי שכן מבוגר שחי לבד. אולי עובד ניקיון שאנחנו עוברים לידו כל בוקר בלי לדעת את שמו. אולי אדם בבית הכנסת שלא שייך לחבורה שלנו. אולי משפחה שאינה יכולה להרשות לעצמה דברים שאנחנו קונים בלי לחשוב. אולי ילד בכיתה של הבן שלנו שאיש אינו מזמין אותו.

לפעמים הדרך להפוך תפילה כללית על "כל הברואים" לחיים ממשיים היא למצוא אדם אחד שהיה עד עכשיו שקוף.

יש לנו אלפי מפגשים כאלה.

אנחנו נכנסים לחנות ורואים מוכר.

נוסעים במונית ורואים נהג.

נכנסים לבית חולים ורואים אחות.

פוגשים מאבטח בכניסה.

מקבלים משלוח ורואים שליח.

אבל מאחורי כל תפקיד יש אדם שהגיע הבוקר עם הסיפור שלו.

אולי הוא דאג כל הלילה לילד חולה.

אולי הוא נמצא בחובות.

אולי אמו נפטרה לפני חודש.

אולי הוא מאושר מפני שבתו התארסה.

איננו יודעים.

תודעת ראש השנה אינה מחייבת אותנו לדעת את הסיפור של כל אדם. היא מחייבת אותנו לזכור שיש סיפור.

זה יכול לשנות אפילו את הדרך שבה אנחנו מדברים.

פחות לצעוק על נותן שירות כאשר משהו השתבש.

פחות להשפיל אדם מפני שאנחנו משלמים לו.

פחות לכתוב ברשת משפט שלא היינו מעזים לומר בפניו.

יותר לזכור שיש נשמה בצד השני של המסך.

אולי זאת אחת המשמעויות המעשיות ביותר של "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". אם הקב"ה פעל אותו, גם האופן שבו אני מתייחס אליו נכנס לעבודת ה' שלי.

ראש השנה מתחיל אפוא במקום הפרטי ביותר ומסתיים במקום הרחב ביותר.

אני עומד לבדי לפני הקב"ה.

אני מבקש על חיי.

אני מבקש על ביתי.

אבל ככל שהתפילה מתקדמת, היא מלמדת אותי שהחיים שלי אינם אי.

אני חלק ממשפחה, עם, אנושות ובריאה.

אם כך, אולי דווקא ביום שבו אני כל כך זקוק לרחמים על עצמי, אני צריך ללמוד לבקש רחמים גם על אחרים.

מפני שאדם שמבקש מן הקב"ה לראות אותו באמת צריך ללמוד גם לראות בני אדם אחרים באמת.

אדם שמבקש שהקב"ה לא יצמצם אותו לטעות אחת שעשה, צריך להיזהר לא לצמצם אדם אחר לטעות שלו.

אדם שמבקש שהקב"ה יזכור את הטוב שבו, צריך לנסות לזכור שגם באדם שקשה לו איתו יש יותר מן החלק שהוא אינו אוהב.

ואדם שמבקש שנה של חיים אינו יכול להישאר אדיש לחלוטין לחיים שמתרחשים מחוץ לדלת ביתו.

אולי לכן אחת התפילות הגדולות של ראש השנה אינה "תן לי", אלא "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". דווקא ביום שבו כל אחד מאיתנו עומד כיחיד לפני הקב"ה, אנחנו מתבקשים לחלום חלום שאינו פרטי כלל: עולם שבו בני אדם שונים, רחוקים ולעיתים אפילו יריבים יגלו שיש מעליהם אמת גדולה יותר מן האגו, מן המחנה ומן המחלוקת.

וכאשר אנחנו אומרים היום "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", אולי כדאי לעצור לרגע ולשאול האם אנחנו באמת מתכוונים ל"כל העולם כולו". האם יש מקום בתפילה שלנו גם למי שאיננו מכירים, למי שאיננו מבינים ואפילו למי שאיננו אוהבים? האם אנחנו מוכנים שהלב שלנו יהיה מעט גדול יותר מן המעגל שאליו התרגלנו?

מפני שאולי אחד הסימנים לכך שהמלכנו את הקב"ה באמת הוא שהעולם שלנו נעשה פתאום גדול יותר. אני עדיין מתפלל על הילד שלי, על הבריאות שלי, על הפרנסה שלי ועל הבית שלי, אבל אני כבר לא מסוגל לשכוח שיש עוד ילדים, עוד בתים, עוד פחדים ועוד תפילות שעולות היום לשמים.

וברגע הזה ראש השנה משנה לא רק את מה שאנחנו מבקשים מן הקב"ה. הוא משנה גם את האדם שמבקש.