למה אנחנו רוצים שהקב"ה ידון אותנו לכף זכות, אבל מתקשים לעשות זאת לאחרים?

היום, בראש השנה, כמעט כל אחד מאיתנו מבקש דבר דומה מאוד: שהקב"ה יראה אותנו בעין טובה. אנחנו רוצים שיזכור את הנסיבות, את הלחצים, את המקומות שבהם ניסינו גם אם לא הצלחנו, את הכוונות הטובות שלא תמיד הפכו למעשים ואת הרגעים שבהם נפלנו אבל לא מפני שרצינו להיות רעים. אנחנו מקווים שהקב"ה לא ייקח טעות אחת ויהפוך אותה להגדרה של כל מי שאנחנו, שלא יראה רק את התוצאה אלא גם את המאבק שהיה בדרך, ושייתן משקל גם לטוב שאולי אחרים בכלל לא הבחינו בו. אבל כמה שעות אחר כך אנחנו מסוגלים לראות אדם אחר עושה מעשה אחד שמקומם אותנו ולהחליט בתוך שניות בדיוק מי הוא.

הוא איחר לפגישה, ולכן הוא מזלזל. היא לא החזירה הודעה, ולכן היא מתנשאת. הילד ענה בחוצפה, ולכן הוא כפוי טובה. העובד טעה, ולכן הוא לא רציני. בן הזוג שכח דבר שביקשנו, ולכן לא באמת אכפת לו. אדם חתך אותנו בכביש, ולכן הוא בריון. מישהו כתב תגובה חריפה ברשת, וכבר בנינו עליו אישיות שלמה. ברגעים האלה אנחנו כמעט אף פעם לא עוצרים לשאול את השאלה שאנחנו כל כך רוצים שהקב"ה ישאל עלינו: אולי יש כאן עוד סיפור שאינני רואה?

המשנה במסכת אבות אומרת: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו). רבי שלמה יצחקי, רש"י, קושר את העיקרון הזה גם לפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו), וחז"ל דורשים ממנו שיש לדון את החבר לכף זכות. כבר בניסוח יש דבר מעניין. התורה אינה רק אומרת לנו להיות נחמדים או סלחניים. היא משתמשת בשפה של דין: "תשפוט". כלומר, כאשר אנחנו מפרשים את מעשיו של אדם אחר, אנחנו למעשה יושבים על כס משפט קטן מאוד ומכריעים מה הייתה כוונתו ומה אומר המעשה עליו.

זו אחריות גדולה, מפני שברוב המקרים אין לנו את כל הראיות.

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, בפירושו למסכת אבות, מסביר שהדין לכף זכות אינו הוראה להיות תמימים או להתעלם מן המציאות. כאשר אדם שאיננו ידוע כרשע עושה מעשה שאפשר לפרש אותו לשני צדדים, ראוי לבחור בפירוש הטוב ולא למהר לחשוב עליו רע (אבות א, ו). הרמב"ם אף מבחין בין אדם שמוחזק בצדקות לבין אדם שמוחזק ברשעות ובין מצבים שונים של ספק. כלומר, "לדון לכף זכות" אינו אומר להאמין לכל אדם בכל מצב, אלא להיזהר מלהפוך אפשרות שלילית לוודאות כאשר איננו באמת יודעים.

ההבחנה הזאת חשובה מאוד. לפעמים כאשר מדברים על כף זכות, אנשים חושבים שהתורה מבקשת מאיתנו להעמיד פנים שלא ראינו דבר. אם עובד גונב, אם אדם פוגע, אם קיימת אלימות או מניפולציה, אין שום חובה לעצום עיניים ולהמציא הסבר רומנטי. אפשר וצריך להציב גבולות, לבדוק עובדות ולנקוט אמצעי זהירות כאשר הדבר נדרש. אבל יש הבדל עצום בין לומר "ההתנהגות הזאת אינה מקובלת עלי" לבין לומר "אני כבר יודע מי האדם הזה בכל מהותו".

הגמרא במסכת שבת מביאה סיפור קיצוני מאוד שממחיש עד כמה רחוק אפשר ללכת בזהירות מן החשד. אדם אחד מן הגליל העליון עבד אצל בעל בית בדרום במשך שלוש שנים. ערב יום הכיפורים ביקש את שכרו כדי שיוכל לפרנס את אשתו ואת ילדיו, ובעל הבית אמר שאין לו כסף. העובד ביקש פירות, קרקע, בהמה, כרים וכסתות, ובכל פעם קיבל את אותה תשובה: אין לי. הוא לקח את כליו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר החג הגיע אליו בעל הבית עם שכרו ועם משאות של מאכל, משתה ומיני מגדים, ולאחר מכן שאל אותו במה חשד בו בכל אחת מן הפעמים שבהן אמר שאין לו דבר לתת. העובד הסביר שוב ושוב כיצד מצא אפשרות סבירה לטובה: אולי הכסף הושקע בעסקה, אולי הבהמה מושכרת, אולי הקרקע מוחכרת, אולי הפירות עדיין אינם מעושרים ואולי הנכסים הוקדשו. בעל הבית השיב שאכן כך היה, ואמר לו: "כשם שדנתני לזכות, המקום ידין אותך לזכות" (שבת דף קכז ע"ב).

הסיפור הזה קשה מאוד מבחינה נפשית. העובד עבד שלוש שנים, הגיע ערב יום הכיפורים ורצה לחזור למשפחתו עם שכרו, ובכל זאת לא מיהר לקבוע שבעל הבית רמאי או נצלן. חז"ל אינם אומרים שכל אדם חייב תמיד להגיע דווקא להסברים כל כך יוצאי דופן. הם מראים לנו עד כמה רחבה יכולה להיות האפשרות של מה שאיננו יודעים.

וכאן הפסיכולוגיה המודרנית מספקת הסבר מעניין מאוד לכך שאנחנו מתקשים לעשות זאת.

בפסיכולוגיה החברתית מוכר המושג Fundamental Attribution Error, או בהקשר מדויק יותר Correspondence Bias. הכוונה היא לנטייה לייחס את התנהגותו של אדם אחר במהירות רבה לתכונות האישיות שלו, תוך מתן משקל קטן מדי לנסיבות שבהן הוא נמצא. כאשר אדם אחר מתנהג בצורה לא נעימה, אנחנו נוטים לחשוב "זה מי שהוא". כאשר אנחנו עצמנו מתנהגים באותה צורה, אנחנו יודעים היטב לספר מה קרה מסביב.

אם אני מאחר, אני יודע שהייתה תאונה בדרך, שהילד לא הרגיש טוב ושחיפשתי חניה עשרים דקות. אם אתה מאחר, אני עלול לחשוב שאינך מכבד את הזמן שלי. אם אני עצבני, אני יודע שלא ישנתי, שאני בלחץ ושקיבלתי שיחה קשה בבוקר. אם אתה עצבני, אני עלול לחשוב שאתה אדם תוקפני. אם אני לא עונה להודעה, אני יודע שהייתי בפגישה. אם אתה לא עונה, אני עלול לפרש זאת כאדישות.

זו נקודה מרתקת: אנחנו חיים בתוך הנסיבות של עצמנו, אבל רואים בעיקר את ההתנהגות של האחר.

לכן לעצמנו יש סיפור, ולאחר יש לעיתים רק מעשה.

ואולי זה בדיוק המקום שבו התורה דורשת מאיתנו לעצור.

לא מפני שהפירוש הטוב תמיד נכון, אלא מפני שהפירוש השלילי גם הוא אינו בהכרח נכון.

יש הבדל בין עובדה לבין פרשנות. העובדה היא שהיא לא התקשרה. הפרשנות היא שהיא אינה רוצה קשר. העובדה היא שהעובד טעה. הפרשנות היא שלא אכפת לו. העובדה היא שהילד הסתגר בחדר. הפרשנות היא שהוא מזלזל בהורים. העובדה היא שמישהו לא אמר שלום. הפרשנות היא שהוא מתנשא. ברגע שאנחנו מערבבים את שני הדברים, אנחנו מתחילים להגיב לא רק למה שקרה אלא לסיפור שבנינו עליו.

כמה מריבות היו נראות אחרת אילו היינו מפרידים בין השתיים?

בני זוג מתווכחים לעיתים קרובות לא על האירוע עצמו אלא על הכוונה שהם מייחסים לו. הבעל שכח לקנות דבר שהאישה ביקשה. אם היא אומרת לעצמה "הוא שכח", יש כאן בעיה מעשית. אם היא אומרת "לא אכפת לו ממני", האירוע הפך מיד למשפט על כל הקשר. האישה הגיבה בקוצר רוח. אם הבעל חושב "היא עייפה מאוד היום", הוא יגיב בדרך אחת. אם הוא חושב "היא לא מכבדת אותי", הוא נכנס למאבק אחר לגמרי.

הפער הזה מופיע גם בהורות. הילד חוזר מבית הספר, זורק את התיק ולא עונה. ההורה יכול לראות חוצפה ולפתוח מיד במלחמה, אבל ייתכן שבדיוק לפני שעה הילד עבר השפלה חברתית שהוא עדיין אינו מסוגל לספר עליה. אין פירוש הדבר שמותר לו לדבר בחוסר כבוד. אפשר להציב גבול וגם לשאול מה קרה. שתי הפעולות אינן סותרות.

לפעמים משפט אחד משנה הכול: "אני רואה שההתנהגות הזאת אינה מתאימה לך. קרה משהו?"

איזה הבדל יש בין המשפט הזה לבין "אתה תמיד כזה".

המילה "תמיד" היא אחת המילים המסוכנות במערכות יחסים. היא לוקחת אירוע אחד ומחברת אותו לזהות שלמה. "אתה תמיד אגואיסט". "את אף פעם לא מקשיבה". "הוא תמיד עצלן". "היא תמיד חושבת רק על עצמה". ברגע שהאדם שמולנו שומע שהבעיה איננה המעשה אלא מי שהוא, קשה מאוד להגיע לתיקון. הוא כבר אינו מתבקש לשנות התנהגות. הוא נדרש להגן על עצם דמותו.

גם מחקר על מערכות יחסים מראה עד כמה הפרשנות של התנהגות בן הזוג משמעותית. בתחום המכונה Attribution Processes in Relationships נמצא לאורך שנים שבמערכות יחסים במצוקה בני זוג נוטים יותר לפרש התנהגויות שליליות של בן הזוג כתוצאה מתכונות קבועות, פנימיות ואנוכיות, בעוד שהתנהגויות חיוביות יכולות לקבל הסברים חיצוניים או זמניים. לעומת זאת, במערכות יחסים טובות יותר קיימת לעיתים נטייה לפרש באופן נדיב יותר טעויות וחסרונות של בן הזוג.

אין הכוונה לומר שנישואים טובים בנויים על הכחשה. הם בנויים גם על היכולת לא להפוך כל טעות לכתב אישום על האישיות.

וכאן ראש השנה מציב בפנינו מראה לא נוחה מאוד.

אנחנו עומדים לפני הקב"ה ומבקשים בדיוק את מה שאנחנו מתקשים להעניק.

אנחנו רוצים שהקב"ה יראה את הסיפור שמאחורי המעשה שלנו.

האם אנחנו רואים את הסיפור שמאחורי המעשה של האחר?

אנחנו רוצים שהקב"ה יבדיל בין כישלון לבין זהות.

האם אנחנו עושים את ההבחנה הזאת עם הילדים שלנו?

אנחנו מבקשים שיזכור גם את הכוונה הטובה.

האם אנחנו מוכנים להניח שאולי לאדם שמולנו הייתה כוונה טובה שהתוצאה שלה הייתה גרועה?

אנחנו מבקשים שייתן לנו עוד הזדמנות.

כמה אנשים סביבנו כבר סגרנו בתוך תמונה ישנה בלי לתת להם שום אפשרות להשתנות?

הגמרא במסכת שבת אינה מסתפקת באמירה כללית לדון לכף זכות. היא אומרת: "הדן חבירו לכף זכות, דנין אותו לזכות" (דף קכז ע"ב). חז"ל מחברים במפורש בין האופן שבו אנחנו דנים אחרים לבין האופן שבו אנחנו מבקשים להיות נידונים.

יש כאן מידה כנגד מידה, אבל אולי יש כאן גם משהו עמוק יותר.

האופן שבו אדם מפרש אחרים בונה בתוכו שפה של דין.

אם כל טעות אצל האחר הופכת מיד לרשעות, אם כל כישלון הוא הוכחה לאופי ואם אין נסיבות ואין מורכבות, האדם יוצר עולם מוסרי מאוד קשוח. קשה לבקש מן הקב"ה עולם אחר בדיוק כאשר התור שלנו לעמוד בו.

אין פירוש הדבר שהקב"ה שופט כפי שבני אדם שופטים. הקב"ה יודע את האמת כולה ואנחנו איננו יודעים אותה. דווקא משום כך יש כאן קל וחומר מסוים מבחינה מוסרית: אם מי שיודע הכול הוא בעל רחמים, כמה זהירות נדרשת מאיתנו כאשר אנחנו יודעים כל כך מעט.

יש פסוק שאנחנו אומרים בתפילה: "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו" (תהלים קג, יד). דוד המלך אינו אומר שהחולשה פוטרת אותנו מן האחריות. הוא אומר שהקב"ה מכיר את המבנה שלנו. הוא יודע את היצר, את החולשה ואת הגבולות שבתוכם אנחנו פועלים.

כמה אנחנו באמת יודעים על היצר של האדם שמולנו?

אנחנו רואים תגובה של שתי דקות ואיננו יודעים איזה יום היה לו.

אנחנו רואים החלטה אחת ואיננו יודעים מה עבר עליו בעשר השנים האחרונות.

אנחנו שומעים משפט אחד ואיננו יודעים איזה פחד עומד מאחוריו.

לפעמים אדם נעשה קשה מפני שכך למד לשרוד.

לפעמים אדם נעשה שתלטן מפני שהוא מפחד לאבד שליטה.

לפעמים אדם שמתרחק אינו שונא אלא נבוך.

לפעמים אדם שנראה אדיש נמצא בתוך דיכאון או עומס שהוא מסתיר היטב.

ההסברים האלה אינם הופכים כל התנהגות למותרת. הם רק מזכירים לנו שהתנהגות היא לעיתים קצה של סיפור ארוך שאנחנו איננו רואים.

יש בפסיכולוגיה גם מושג הקרוב לכך, Perspective Taking, היכולת לנסות לראות מצב מנקודת המבט של אדם אחר. מחקרים רבים קשרו את היכולת הזאת לאמפתיה, להפחתת הטיות חברתיות ולשיפור אינטראקציות בין אנשים במצבים מסוימים. Perspective Taking אינו דורש מאיתנו להסכים עם האחר. הוא דורש מאיתנו לנסות להבין כיצד העולם נראה מהמקום שבו הוא עומד.

זו מיומנות פשוטה לכאורה וקשה מאוד בפועל.

במריבה זוגית אפשר לעצור ולשאול: אם הייתי היא, עם ההיסטוריה שלה, מה הייתי שומע במשפט שאמרתי עכשיו?

בוויכוח עם ילד אפשר לשאול: איך הבקשה הזאת נראית לילד בן ארבע עשרה, ולא לאבא בן חמישים?

במקום עבודה אפשר לשאול: מה העובד שלי מבין מן האופן שבו אני מדבר אליו?

במחלוקת ציבורית אפשר לשאול: מה האדם בצד השני מפחד שיקרה אם העמדה שלי תנצח?

עצם השאלה אינה מחייבת להסכים.

אבל היא יכולה להפוך אויב לקריא יותר.

ולפעמים ברגע שאדם נעשה קריא, גם הכעס משתנה.

אחת הסיבות שאנחנו שופטים מהר היא שהמוח אוהב סיפור פשוט. טוב ורע, צודק ואשם, אנחנו והם. מורכבות דורשת יותר מאמץ. הרבה יותר קל לומר "הוא אדם רע" מאשר להחזיק שתי אמיתות יחד: הוא עשה דבר שפגע בי, וייתכן שהוא אינו כולו אותו מעשה.

אבל האם לא זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שהקב"ה יעשה איתנו בראש השנה?

שיחזיק את התמונה כולה.

שיראה שבאותו אדם יכולות להיות נדיבות וקנאה, אמונה וחולשה, חסד וכעס, כוונות גדולות וכישלונות קטנים.

אנחנו עצמנו יודעים שאנחנו מורכבים.

מוזר כמה בקלות אנחנו שוכחים שגם האחר מורכב.

יש כאן גם נקודה עמוקה לגבי לשון הרע ורכילות. ברגע שאנחנו מספרים לאחרים על מעשה של אדם, כמעט תמיד אנחנו מקפיאים אותו בתוך הסיפור שסיפרנו. ייתכן שהוא כבר התנצל, ייתכן שהשתנה, ייתכן שהתבררו עובדות חדשות, אבל אצל מי ששמע מאיתנו נשארה תמונה ישנה.

לכן מילים של שיפוט הן מסוכנות כל כך.

אנחנו יכולים לסגור אדם בתוך אירוע שהוא עצמו כבר יצא ממנו.

יש מקרים שבהם חייבים לספר מידע לתועלת, להזהיר או להגן, וההלכה מכירה כמובן במצבים כאלה ובתנאים שלהם. אבל הרבה מן הדיבור היומיומי שלנו אינו הגנה. הוא פשוט סיפוק שמגיע מן הידיעה שאנחנו יכולים להסביר למישהו אחר מי "באמת" האדם השלישי.

ראש השנה מזמין אותנו לשאול כמה פעמים במהלך השנה לקחנו לעצמנו תפקיד של שופט בלי שהתבקשנו להיות אחד.

כמה משפטים חרצנו על אנשים על בסיס גרסה אחת.

כמה כוונות ייחסנו בלי אפשרות לדעת.

כמה פעמים שמענו סיפור ולא שאלנו מה חסר בו.

וכמה אנשים כבר נושאים אצלנו פסק דין ישן שאף אחד לא פתח מחדש.

יש עוד נקודה חשובה מאוד. לדון לכף זכות אינו רק חסד עם האדם האחר. לפעמים זה חסד עצום עם עצמנו.

אדם שמפרש כל התנהגות של אחרים באופן שלילי חי בעולם עוין מאוד.

אם מישהו לא אמר שלום, הוא נגדי.

אם לא הזמינו אותי, הם בכוונה הרחיקו אותי.

אם הבוס לא החמיא, הוא לא מעריך אותי.

אם הילד שתק, הוא מזלזל.

אם חבר לא חזר אלי, כבר לא אכפת לו.

כמה אנרגיה נפשית נשרפת בתוך סיפורים שאולי מעולם לא התרחשו?

ב-Cognitive Behavioral Therapy מדברים רבות על הקשר שבין אירועים, פרשנות ורגש. פעמים רבות לא האירוע לבדו קובע כיצד נרגיש אלא גם המשמעות שאנחנו מעניקים לו. אם הפרשנות הופכת מיד לעוינת, הרגש שלנו יגיב בהתאם.

מישהו עבר לידך ולא אמר שלום. אפשר לחשוב "הוא כועס עלי", ואפשר לחשוב "אולי הוא לא ראה אותי". שתי האפשרויות אינן מוכחות. אבל הגוף והנפש יגיבו אחרת לחלוטין לכל אחת מהן.

זה לא אומר שעלינו תמיד לבחור בפנטזיה הנעימה ביותר. אם קיימות ראיות ברורות, צריך להתמודד איתן. אבל כאשר יש ספק אמיתי, למה אנחנו נוטים לעיתים לבחור דווקא בפרשנות שתכאיב לנו יותר?

אולי מפני שהמוח שלנו בנוי לזהות סכנה במהירות.

אולי מפני שפגיעה קודמת מלמדת אותנו לצפות לפגיעה הבאה.

אולי מפני שאנחנו מעדיפים לכעוס מאשר להרגיש פגיעים.

אבל ראש השנה מאפשר רגע שבו אפשר לשאול אם כל המסקנות האלה באמת משרתות אותנו.

יש משפחות שבהן סכסוך נמשך עשרים שנה בגלל משפט שאיש כבר אינו זוכר במדויק. לכל צד יש גרסה, וכל גרסה הפכה עם השנים להוכחה על האישיות של הצד השני. לא מדובר עוד במה שנאמר אז. מדובר ב"מי הם".

וכאשר זה קורה, כמעט אין לאדם אפשרות לעשות מעשה טוב שיתקבל כטוב.

אם הוא מתקרב, אומרים שיש לו אינטרס.

אם הוא מתנצל, אומרים שזה מאוחר מדי.

אם הוא עוזר, אומרים שהוא מנסה להיראות טוב.

פסק הדין נכתב מראש, וכל ראיה חדשה מותאמת אליו.

הפסיכולוגיה מכירה תופעות הקשורות לכך, ובהן Confirmation Bias, הנטייה לחפש, לזכור ולפרש מידע באופן שמתאים לאמונה שכבר קיימת. ברגע שהחלטתי שמישהו אנוכי, אתחיל להבחין בעיקר ברגעים שבהם הוא פועל באופן אנוכי ואמצא הסבר גם למעשים הטובים שלו שלא יערער את התמונה.

לכן כף זכות דורשת לעיתים לא רק לראות אחרת את המעשה הנוכחי, אלא להסכים לבדוק אם התיק הישן שלנו על האדם עדיין הוגן.

זו עבודה קשה מאוד.

במיוחד כאשר נפגענו באמת.

האם לדון לכף זכות פירושו למחוק פגיעה?

בוודאי שלא.

אפשר לומר: מה שעשית לי היה קשה מאוד, ואני עדיין אינני יודע מה היו כל הכוונות שלך.

אפשר להציב גבול בלי לקבוע שהאדם כולו רע.

אפשר להתרחק ממערכת יחסים פוגענית בלי לשנוא.

אפשר להגן על עצמנו בלי להפוך את האחר לקריקטורה.

ולפעמים דווקא ההפרדה הזאת מאפשרת החלמה.

מפני שכאשר אנחנו חייבים להוכיח שהאדם שפגע בנו הוא רע לחלוטין כדי להצדיק את הכאב שלנו, אנחנו נשארים קשורים אליו דרך המשפט שאנחנו ממשיכים לנהל בתוכנו.

אפשר להכיר בפגיעה גם בלי להחזיק בתפקיד השופט כל החיים.

אולי אחת השאלות היפות לראש השנה היא לא רק "את מי אני צריך לסלוח?", אלא "על מי אני עדיין מחזיק תיק פתוח?"

מי האדם שכבר שנים אינני מאפשר לו להיות שום דבר מלבד הדבר שעשה לי פעם?

מי האדם שכל פעולה שלו עוברת אצלי דרך מסנן שלילי?

ומי האדם שהייתי רוצה שהקב"ה ייתן לי הזדמנות חדשה אילו הייתי במקומו?

יש כאן גם שיעור להורים.

ילד ששומע במשך שנים "אתה עצלן" עלול להתחיל לבנות זהות של עצלן.

ילדה ששומעת "את תמיד דרמטית" יכולה להבין שאין טעם להסביר את רגשותיה מפני שכבר הוחלט מי היא.

במקום לתאר זהות, אפשר לתאר התנהגות: "לא עשית את המשימה", "התגובה הזאת הייתה לא מכבדת", "החדר לא סודר".

ההבדל קטן מבחינה לשונית ועצום מבחינה נפשית.

התנהגות אפשר לשנות.

זהות שהודבקה שוב ושוב קשה הרבה יותר לפרק.

אולי זה אחד הדברים שאנחנו מבקשים מן הקב"ה בראש השנה: אל תהפוך את מה שעשינו למה שאנחנו לעולם.

וזה בדיוק הדבר שאנחנו יכולים ללמוד לתת לאחרים.

הנביא זכריה אומר: "איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" (זכריה ח, יז). שימו לב שהפסוק אינו עוסק רק במה שאדם אומר או עושה. הוא מדבר על מה שהוא חושב בלבו על האחר.

יש עולם שלם של בין אדם לחברו שאיש אינו רואה.

אדם יכול לחייך בנימוס ובתוכו כבר לשפוט, להקטין ולהרשיע.

ראש השנה הוא זמן טוב לבדוק גם את בית הדין הסמוי הזה.

יש שם תיקים רבים.

חלקם מוצדקים.

חלקם מבוססים על חצי סיפור.

וחלקם מעולם לא היו צריכים להיפתח.

אולי לכן חז"ל קושרים באופן כל כך חד בין שני הדינים: "הדן חבירו לכף זכות, דנין אותו לזכות." לפני שאנחנו מבקשים מן הקב"ה שיחפש בתוך הסיפור שלנו את האפשרות הטובה, כדאי לשאול כמה פעמים חיפשנו אותה בסיפור של האחר.

לא מפני שאנחנו רוצים לעשות עסקה עם שמים.

אלא מפני שראש השנה מבקש לעצב בנו את המידה שאנחנו מבקשים לפגוש.

אם אנחנו רוצים עולם שבו האדם הוא יותר מן הטעות שלו, עלינו להתחיל לראות כך גם בני אדם סביבנו.

אם אנחנו רוצים עולם שבו נסיבות נלקחות בחשבון, עלינו להיזהר לפני שאנחנו מפרשים התנהגות בלי לדעת את הנסיבות.

אם אנחנו רוצים עולם שבו תשובה יכולה לפתוח דף חדש, עלינו לשאול אם אנחנו מאפשרים לאחרים לפתוח דף כזה גם אצלנו.

היום אנחנו עומדים לפני הקב"ה עם כל המורכבות שלנו ומבקשים חיים. אנחנו יודעים היטב שאילו אדם אחר היה רואה רק את הרגעים הפחות יפים של השנה שלנו, הוא היה מקבל תמונה מעוותת מאוד. אנחנו רוצים שמי שיודע את כל הסיפור יראה את כולו.

אולי זו הזדמנות להודות באמת פשוטה: גם לאדם שמולי יש סיפור שלם שאינני יודע.

וברגע שאנחנו זוכרים את זה, כף זכות אינה תמימות.

היא ענווה.

היא ההכרה שאני רואה מעשה, אבל אינני רואה לב.

אני יודע מה נאמר, אבל לא תמיד יודע מה עבר באדם שאמר אותו.

אני יודע כיצד נפגעתי, אבל לא תמיד יודע למה הוא פעל כך.

ולפעמים דווקא ההודאה שאינני יודע היא תחילתו של דין צודק יותר.

וכשנאמר היום בתפילה שהקב"ה יזכור אותנו לטובה, אולי כדאי לתת למילים לחזור אלינו כשאלה: את מי אנחנו מוכנים לזכור היום קצת יותר לטובה? איזה פסק דין אפשר לפתוח מחדש? על מי אפשר לומר, לפחות פעם אחת, "אולי אינני יודע את כל הסיפור"?

מפני שייתכן שאחת הדרכים העמוקות ביותר לבקש שהקב"ה ידון אותנו ברחמים היא להתחיל לבנות בתוכנו לב שיודע שגם כאשר הוא רואה טעות, הוא עדיין מחפש את האדם שמאחוריה.