אם ראש השנה הוא יום הדין, למה אנחנו חוגגים?

יש משהו כמעט לא מובן בראש השנה. מצד אחד, זהו היום שבו אנחנו אומרים שוב ושוב שהעולם עומד למשפט, שהאדם נידון, שהחיים נפתחים מחדש לפני הקב"ה ושאיש אינו יודע מה תביא השנה הקרובה. מצד שני, אנחנו לובשים בגדי חג, יושבים סביב שולחן ערוך, אוכלים, שותים, מברכים זה את זה בשנה טובה ומתוקה ומתנהגים כאילו זהו יום של ביטחון ושמחה. אילו אדם היה מקבל למחרת בבוקר זימון למשפט שבו עתידו כולו מוטל על הכף, קשה להאמין שהיה מזמין ארוחה חגיגית לערב שלפני כן. אז איך יכול להיות שדווקא ביום הדין הגדול ביותר של השנה אנחנו חוגגים?

המשנה במסכת ראש השנה אומרת: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (ראש השנה א, ב). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מתאר את ראש השנה כיום שבו כל אדם נידון על מעשיו, והצדיקים נכתבים ונחתמים לחיים והרשעים להפך, בעוד מצבם של הבינוניים תלוי ועומד עד יום הכיפורים (משנה תורה, הלכות תשובה ג, ג). אין כאן ניסיון לטשטש את הדין. ראש השנה הוא באמת יום רציני מאוד.

ובכל זאת, הנביא נחמיה מתאר את היום הראשון של החודש השביעי, הוא ראש השנה, ומספר שהעם בכה כאשר שמע את דברי התורה. עזרא ונחמיה אומרים להם: "היום קדוש הוא לה' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו", ולאחר מכן: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, ט-י). במקום לומר לעם שהבכי מוכיח שהם הבינו סוף סוף את חומרת המצב, הם אומרים להם לאכול, לשתות, לשתף אחרים בשמחתם ולא להיות עצובים.

איך יום של דין נעשה יום שבו נאמר "חדות ה' היא מעוזכם"?

הטור מביא מדרש מופלא: כאשר אדם רגיל יודע שיש לו דין, הוא לובש שחורים, אינו מסתפר ואינו יודע כיצד יצא דינו. אבל ישראל אינם נוהגים כך. הם לובשים לבנים, מסתפרים, אוכלים, שותים ושמחים בראש השנה, מפני שהם יודעים שהקב"ה יעשה להם נס (אורח חיים, סימן תקפא). הדברים אינם אומרים שאין דין, אלא שישראל נכנסים לדין מתוך ידיעה מי הוא הדיין שלפניו הם עומדים.

זו נקודה עצומה.

אנחנו רגילים לחשוב שהפחד והשמחה הם הפכים. אם אני מפחד, סימן שאינני בטוח. אם אני שמח, סימן שאינני לוקח את הסכנה ברצינות. אבל ראש השנה מלמד שאפשר לחוות בעת ובעונה אחת יראה עמוקה וביטחון עמוק.

הדבר דומה לילד שעומד לפני אביו לאחר שעשה דבר חמור. אם האב אדיש, אין באמת דין. אם האב אכזר, אין ביטחון. אבל אם הילד יודע שאביו רציני מאוד וגם אוהב אותו מאוד, הוא יכול לפחד מן המעשה ועדיין לא לפחד מן עצם הקשר. הוא יודע שיהיו שאלות, אחריות ואולי מחיר, אבל הוא גם יודע שהוא אינו עומד מול אויב.

אולי זו בדיוק התחושה של ראש השנה.

אנחנו לא שמחים מפני שאין דין.

אנחנו שמחים מפני שיש לנו לפני מי לעמוד בדין.

יש הבדל עצום בין שני המשפטים.

אדם שמאמין שאין משמעות למעשיו אינו זקוק לראש השנה. אדם שמאמין שהכול אקראי אינו זקוק למשפט. אבל מי שמאמין שהחיים שלו חשובים מספיק כדי להישפט ומי שמאמין שהדיין הוא גם "אבינו מלכנו", יכול לעמוד בתוך יום הדין בלי לקרוס.

בפסיכולוגיה קיים מושג חשוב הנקרא Challenge and Threat Appraisal, הערכה של מצב כאתגר או כאיום. שני אנשים יכולים לעמוד מול אותה משימה בדיוק, אבל אחד יפרש אותה בעיקר כאיום שהוא אינו מסוגל להתמודד איתו, ואילו האחר יראה בה אתגר קשה אך אפשרי. ההבדל בפרשנות יכול להשפיע על התגובה הרגשית, על הביצועים ועל האופן שבו הגוף והנפש מגיבים למצב.

ראש השנה יכול להיתפס בשתי הצורות האלה.

אדם אחד יכול לשמוע "יום הדין" ולומר לעצמו: הכול אבוד, אני מלא כישלונות ואין לי שום סיכוי. אדם אחר יכול לשמוע את אותן מילים ולומר: החיים שלי חשובים, המעשים שלי משמעותיים, ועדיין ניתנת לי האפשרות לבחור, להתפלל, להשתנות ולפתוח דרך אחרת.

הראשון שומע איום.

השני שומע אחריות.

ההבדל אינו בכך שהאחד רציני והשני לא. לפעמים דווקא האדם שמסוגל לשלב יראה עם תקווה הוא זה שמסוגל להתמודד באופן עמוק יותר.

הנביא נחמיה אומר לעם דבר מעניין מאוד. הם אינם בוכים מפני שהם אדישים. להפך, הם בוכים "כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה" (נחמיה ח, ט). הבכי מגיע מתוך הכרה בפער שבין חייהם לבין התורה. ובכל זאת, הם מצווים לעצור את האבל.

למה?

אולי מפני שיש נקודה שבה כאב מפסיק להיות כוח שמניע לתיקון והופך לכוח שמחליש את האדם.

אם אדם מבין שטעה ומכאן צומחת החלטה לשנות, הכאב עשה את תפקידו.

אבל אם הוא ממשיך לומר לעצמו "אני גרוע, אין לי סיכוי, הכול הרוס", הכאב כבר אינו מקרב אותו אל הקב"ה. הוא סוגר אותו.

זו הבחנה חשובה מאוד בין Guilt, אשמה ממוקדת מעשה, לבין Shame, בושה כוללת כלפי העצמי. מחקריה של June Tangney ואחרים הראו שאשמה יכולה להיות קשורה יותר ללקיחת אחריות, תיקון והתנצלות, בעוד שבושה כוללת נוטה יותר להתמקד במחשבה "אני אדם רע" ועלולה להיות קשורה לבריחה, הסתרה והתגוננות.

ראש השנה אינו מבקש שנרגיש שהכול מצוין.

הוא גם אינו מבקש שנחליט שאנחנו חסרי תקנה.

הוא מבקש שנוכל לומר: המעשים שלי חשובים מספיק כדי שאבדוק אותם, ואני חשוב מספיק כדי שאאמין שאני מסוגל לשנות אותם.

אולי כאן נמצא הסוד של השמחה.

שמחה איננה תמיד סימן לכך שהכול קל.

לפעמים היא סימן לכך שיש עתיד.

אדם שמקבל אבחנה רפואית קשה יכול להיות מפוחד מאוד, אבל אם הרופא אומר שיש טיפול ויש דרך לפעול, בתוך הפחד יכול להופיע כוח. אדם שנמצא במשבר כלכלי יכול להיות מודאג מאוד, אבל ברגע שהוא יושב עם איש מקצוע ורואה תוכנית מסודרת, משהו משתנה. החוב עדיין קיים, אבל הוא כבר אינו רק תהום. יש דרך.

כך גם ראש השנה.

הדין אומר: תסתכל על המציאות.

השמחה אומרת: יש מה לעשות איתה.

וזו אולי אחת המתנות הגדולות ביותר של היום.

אנחנו חיים בעולם שבו בני אדם נעים לעיתים בין שני קצוות. יש מי שאינו רוצה לראות שום דבר קשה. הוא אומר שהכול יהיה בסדר, מדחיק את הבעיה וממשיך כרגיל. מן הצד השני יש מי שרואה את הבעיה כל כך חזק עד שהוא מאבד את היכולת לראות אפשרות של שינוי.

ראש השנה אינו מקבל אף אחד משני הקצוות.

הוא אומר לנו: תעמדו למשפט, אבל תלבשו בגדי חג.

תשמעו שופר, אבל תאכלו משמנים.

תעשו חשבון נפש, אבל תאמרו "שנה טובה".

תכירו בפחד, אבל אל תהפכו אותו לייאוש.

זו בגרות נפשית עמוקה מאוד.

Barbara Fredrickson, מן החוקרות הבולטות של רגשות חיוביים, פיתחה את Broaden-and-Build Theory. לפי התאוריה, רגשות חיוביים כמו שמחה, עניין, הכרת תודה ותקווה יכולים להרחיב את טווח המחשבה והפעולה של האדם ולעזור לאורך זמן לבנות משאבים פסיכולוגיים, חברתיים וקוגניטיביים. מחקרים רבים שהתפתחו סביב התחום בחנו כיצד רגשות חיוביים יכולים לתרום לגמישות, לקשרים וליכולת להתמודד.

אין פירוש הדבר שצריך "לחשוב חיובי" ולהתעלם מהמציאות.

להפך, כאשר המציאות קשה, אדם זקוק לעיתים לרגש חיובי דווקא כדי שיוכל לפעול בתוכה.

פחד מצמצם את הקשב. הוא ממקד אותנו בסכנה. זה מועיל כאשר צריך לברוח מאריה, אבל פחות מועיל כאשר צריך לחשוב באופן מורכב על שנה שלמה של חיים. אם ראש השנה היה בנוי רק על חרדה, ייתכן שהיינו יוצאים ממנו עם לב מכווץ ומעט מאוד יכולת לבנות משהו חדש.

השמחה פותחת מרחב.

היא אומרת: יש אפשרות.

אולי לכן עזרא ונחמיה אומרים לעם דווקא ברגע שבו הם בוכים: "חדות ה' היא מעוזכם".

השמחה אינה הפרעה לתשובה.

היא יכולה להיות הכוח שמאפשר אותה.

יש לכך משמעות עצומה גם בחינוך.

נניח שילד מביא הביתה תעודה גרועה. ההורה יכול להגיב רק באכזבה, כעס ופחד. "איך הגעת למצב הזה? מה יהיה איתך? אתה הורס לעצמך את העתיד". הילד אולי יבין שהמצב רציני, אבל הוא גם עלול להרגיש שהבעיה גדולה ממנו.

אפשר להגיב אחרת.

לא להתעלם.

לא לומר "לא נורא".

אלא לומר: "המצב הזה צריך להשתנות. אנחנו לא נשארים כך. עכשיו נשב ונבנה דרך".

המשפט השני מחזיק גם דין וגם תקווה.

הוא אומר לילד: אני רואה את הבעיה, ואני רואה אותך גדול מן הבעיה.

כמה אנשים היו צריכים לשמוע משפט כזה בחיים?

כמה מבוגרים עדיין מסתובבים עם קול של מורה שאמר להם שאין להם סיכוי?

כמה אנשים נכשלו פעם בעסק ומאז חושבים שהם "לא טובים בכסף"?

כמה אנשים עברו גירושים והחליטו שהם אינם מסוגלים לזוגיות?

כמה אנשים ניסו להשתנות כמה פעמים ונפלו, ולכן כבר אינם מאמינים לעצמם?

ראש השנה אומר להם: העובדה שהשנה הקודמת נכשלה אינה אומרת שהשנה הבאה מוכרחה להיות העתק שלה.

אבל הוא גם אומר: שנה חדשה לא תבנה את עצמה.

כאן שוב השמחה והדין נפגשים.

השמחה לבדה יכולה להפוך לאשליה.

הדין לבדו יכול להפוך לייאוש.

יחד הם יוצרים אחריות שיש בה כוח.

אפשר לראות זאת אפילו במבנה של היום. אנחנו עומדים בתפילה ארוכה ורצינית, מזכירים מלכויות, זכרונות ושופרות, אומרים "מי יחיה ומי ימות", אבל לאחר מכן חוזרים הביתה ואוכלים סעודת חג. אלו אינם שני ימים שונים. זו אותה תפיסה רוחנית.

החיים רציניים מאוד.

ולכן הם יקרים מאוד.

אם היום היה חסר משמעות, לא היה מה לחגוג.

דווקא משום שכל שנה היא מתנה עצומה, אנחנו יושבים סביב השולחן ואומרים תודה על האפשרות לקבל אותה שוב.

יש אנשים שחושבים ששמחה אמיתית אפשרית רק כאשר הכול פתור. הם אומרים: אהיה רגוע כאשר החוב ייגמר, אשמח כאשר הילד יסתדר, אתחיל לחיות כאשר העסק יתייצב, אהיה פנוי למשפחה כאשר התקופה הלחוצה בעבודה תעבור.

אבל החיים אינם תמיד מגיעים לנקודה שבה הכול מסודר.

תמיד יש משהו פתוח.

בריאות.

ילדים.

כסף.

הורים.

עבודה.

יחסים.

אם נחכה ליום שבו אין דין ואין אי ודאות כדי לשמוח, ייתכן שלא נשמח לעולם.

ראש השנה מלמד צורה אחרת של שמחה: שמחה שאינה נובעת מן הידיעה שהכול בשליטתנו, אלא מן הידיעה שהחיים עצמם הם מתנה ושיש להם משמעות.

זה אולי קשור גם לכך שאנו אוכלים מאכלים מתוקים.

אנחנו לוקחים תפוח בדבש ואומרים: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

איזו אמירה נועזת זאת.

איש מאיתנו אינו יודע אם כל יום בשנה יהיה מתוק.

אנחנו יודעים היטב שלא כל שנה מורכבת רק מדברים שאנחנו רוצים.

ובכל זאת אנחנו מבקשים מתיקות.

אולי לא מפני שאנחנו דורשים עולם בלי כאב, אלא מפני שאנחנו מבקשים יכולת לפגוש בתוך השנה גם טוב, ברכה, חסד ומשמעות.

יש הבדל בין חיים קלים לבין חיים טובים.

לפעמים שנה קשה יכולה להכיל קשר עמוק, אהבה, צמיחה, אמונה וחסד.

ולפעמים שנה שבה הכול "הסתדר" מבחוץ יכולה לעבור בלי חיים אמיתיים מבפנים.

לכן אנחנו מבקשים לא רק חיים.

אנחנו מבקשים "חיים טובים".

בתפילה אנחנו אומרים: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים". החיים עצמם עומדים במרכז.

וזה אולי גם מסביר את השמחה.

ראש השנה מזכיר לנו שהחיים אינם מובנים מאליהם.

אדם מתרגל לקום בבוקר.

הוא מתרגל לראות את הילדים.

מתרגל ללכת.

מתרגל לנשום.

מתרגל לכך שיש לו בית, אוכל, אנשים להתקשר אליהם ועיניים לראות.

רק כאשר דבר מתערער אנחנו מבינים כמה היה גדול.

יום הדין מחזיר לחיים את הערך שאבד להם בתוך ההרגל.

אם הייתי יודע שאני מקבל היום במתנה שנה נוספת, האם הייתי מתייחס אליה כפי שהתייחסתי לשנה הקודמת?

האם הייתי מבזבז כל כך הרבה שעות על דברים שאפילו אינני זוכר?

האם הייתי ממשיך מריבה שאין לי מושג למה התחילה?

האם הייתי אומר לילד "לא עכשיו" בפעם המאה?

האם הייתי דוחה עוד שנה את הדבר שאני יודע שאני צריך לעשות?

השמחה של ראש השנה אינה רק שמחה על מה שקיבלנו.

היא שמחה על האפשרות לחיות אחרת.

זו שמחה שיש בה אחריות.

הנביא נחמיה מוסיף עוד פרט חשוב מאוד. הוא אינו אומר רק "אכלו משמנים ושתו ממתקים", אלא גם "ושלחו מנות לאין נכון לו" (נחמיה ח, י). כלומר, השמחה של יום הדין אינה יכולה להישאר פרטית.

אם יש לך שולחן, תזכור את מי שאין לו.

אם אתה חוגג, תן למישהו אחר סיבה לחגוג.

הדבר הזה מדהים במיוחד ביום שבו כל אחד עסוק בגורלו האישי.

דווקא עכשיו אומרים לך: תראה מישהו אחר.

אולי מפני ששמחה אמיתית אינה סוגרת אדם בתוך עצמו.

מחקרים בתחום ההתנהגות הפרו-חברתית מצאו שוב ושוב קשר בין נתינה, עזרה לאחרים ורווחה נפשית, אף שהקשרים תלויים בהקשר, במוטיבציה ובנסיבות. לפעמים אחת הדרכים לצאת מן המעגל הסגור של החרדה האישית היא להפוך את עצמנו למקור של טוב עבור מישהו אחר.

אדם יכול לשבת בראש השנה ולחשוב שעות על מה יקרה לו.

והתורה אומרת לו: יש מישהו שאין לו מנה.

לך תשלח לו.

זה לא מבטל את הפחד שלך.

זה מרחיב אותך מעבר אליו.

יש כאן גם מסר עמוק מאוד על אמונה.

אמונה אינה תמיד התחושה שהכול יקרה בדיוק כפי שאני רוצה.

לפעמים אמונה היא היכולת לומר: אינני יודע מה תביא השנה, ובכל זאת אני נכנס אליה עם הקב"ה.

זו אמונה בוגרת יותר.

ילד קטן רוצה הבטחה שלא יקרה שום דבר רע.

מבוגר יודע שאין הבטחה כזאת.

אבל הוא עדיין יכול להאמין שיש משמעות, שיש כתובת לתפילה, שיש אפשרות לתשובה ושגם בתוך מציאות שהוא אינו מבין הוא אינו לבד.

אולי לכן החגיגה של ראש השנה אינה חגיגה רועשת של קלות ראש.

הפוסקים מדגישים שגם כאשר אוכלים ושותים ושמחים, אין לנהוג בקלות ראש, ויראת ה' צריכה להיות על פני האדם. השמחה אינה מוחקת את היראה, אלא חיה בתוכה.

זו שמחה אחרת משמחה של מסיבה.

זו שמחה שיש בה שקט.

אדם יושב ליד שולחן החג ומסתכל על המשפחה שלו אחרת, מפני שהוא יודע ששום דבר אינו מובן מאליו.

הוא שומע את הילדים מדברים, ואולי בפעם הראשונה מזה זמן חושב: איזו מתנה עצומה שהם כאן.

הוא מסתכל על בן הזוג, גם אחרי שנה של קשיים, וחושב כמה דברים עברו יחד.

הוא רואה את ההורים המבוגרים ויודע שכל שנה איתם היא מתנה.

פתאום יום הדין אינו רק יום שמפחיד אותנו מפני העתיד.

הוא יום שמלמד אותנו להעריך את ההווה.

אולי זו אחת הסיבות שהיום הזה מסוגל להיות גם ירא וגם שמח.

כאשר אדם מבין שהחיים קצרים, הוא יכול להגיב בשתי דרכים.

הוא יכול להיבהל.

והוא יכול גם להתחיל לחיות.

ראש השנה מבקש את שתיהן במידה הנכונה.

פחד שמזכיר לנו שהזמן אינו אינסופי.

שמחה שמזכירה לנו שהזמן שיש לנו הוא יקר.

יש בזה שיעור גדול גם לחיים מחוץ לבית הכנסת.

לפעמים אנחנו חושבים שכדי להשתנות צריך להיות קשים עם עצמנו.

אנחנו נוזפים בעצמנו, מקטינים את עצמנו ומאמינים שאם נכאיב לעצמנו מספיק, סוף סוף נשתפר.

אבל לא תמיד כך בני אדם משתנים.

מחקר על Self-Compassion, המזוהה במיוחד עם Kristin Neff וחוקרים נוספים, מצא שחמלה עצמית אינה בהכרח ויתור על סטנדרטים. מחקרים מצאו שהיא יכולה להיות קשורה ליכולת להתמודד עם כישלון, לקחת אחריות ולהמשיך לנסות, במקום להיתקע בבושה ובהלקאה עצמית.

זה רעיון שצריך להיזהר מאוד לא להפוך אותו לרחמים עצמיים.

חמלה עצמית אינה לומר: הכול בסדר ואין צורך להשתנות.

היא לומר: טעיתי, ואני עדיין אדם שראוי להשקיע בתיקונו.

כמה זה דומה לראש השנה.

אנחנו עומדים בדין, אבל מגיעים בבגדי חג.

אנחנו אומרים שיש מה לתקן, אבל איננו לובשים שחורים כאילו אין תקווה.

אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות, אבל איננו מוותרים על עצמנו.

אפשר אולי לומר שהשמחה של ראש השנה היא הצהרה של אמון.

אנחנו אומרים לקב"ה: אנחנו מאמינים שהדין שלך אינו בא למחוק אותנו.

אנחנו מאמינים שהעובדה שאתה דורש מאיתנו דין וחשבון פירושה שגם יש משמעות למה שנעשה מכאן והלאה.

אנחנו מאמינים שאפשר להתחיל מחדש.

ולכן אנחנו אוכלים.

ולכן אנחנו מברכים.

ולכן אנחנו מבקשים שנה מתוקה.

ולכן אנחנו שולחים מנות למי שאין לו.

ולכן אנחנו נכנסים לשנה לא כמו נאשמים שמחכים לגזר דין שאין להם שום קשר אליו, אלא כבני אדם שנקראים לקחת אחריות על הדרך שבה ייראו חייהם.

אולי זו גם תשובה לשאלה מדוע ראש השנה נמצא לפני יום הכיפורים ולא אחריו. היינו יכולים לחשוב שקודם צריך לנקות הכול, להתוודות, לתקן ורק אחר כך להתחיל שנה חדשה. אבל השנה מתחילה כאשר אנחנו עדיין באמצע התהליך.

זה מסר חזק מאוד.

החיים אינם מחכים עד שנהיה מושלמים.

השנה החדשה מתחילה כאשר אנחנו עדיין אנשים מורכבים.

יש לנו חובות פתוחים.

יש קשרים שעדיין לא תיקנו.

יש הרגלים שלא השתנו.

ובכל זאת אומרים לנו: התחילו.

השמחה אינה פרס על כך שכבר השלמנו את העבודה.

היא הכוח לצאת אליה.

אדם יכול לומר לעצמו היום: אני לא האדם שאני רוצה להיות, אבל אני גם לא חייב להישאר האדם שהייתי.

יש לי שנה לפנַי.

אני לא יודע כמה ממנה תינתן לי.

אני לא יודע מה יתרחש בה.

אבל היום יש לי אפשרות לבחור את הצעד הבא.

זו סיבה לשמחה.

אולי אפילו סיבה גדולה מאוד.

וכאשר נשב היום ליד שולחן ראש השנה, אולי כדאי שלא לראות בסעודה רק הפסקה בין התפילות. אפשר לראות בה חלק עמוק מן העבודה של היום.

לקחת תפוח בדבש ולחשוב: אני עדיין מסוגל לבקש טוב.

להסתכל על האנשים סביב השולחן ולחשוב: אלו החיים שעליהם אני מבקש להיכתב.

לשלוח מנה למי שאין לו ולומר: השנה שלי לא יכולה להיות טובה באמת אם אינני מוסיף מעט טוב גם לשנה של אדם אחר.

ולברך "שנה טובה ומתוקה" מתוך ידיעה שאיננו יודעים מה תביא השנה, ובכל זאת אנחנו בוחרים לפגוש אותה בתקווה.

אולי זה סודו הגדול של ראש השנה: היהדות אינה מבקשת מאיתנו לבחור בין יראה לבין שמחה, אלא ללמוד כיצד לחיות כאשר שתיהן אמת. להבין שהחיים רציניים מאוד בלי להפוך אותם לחרדה, ולהאמין בטוב בלי להפוך את האמונה להכחשה של המציאות.

היום אנחנו עומדים למשפט, אבל אנחנו גם מקבלים מתנה.

עוד התחלה.

עוד הזדמנות.

עוד אפשרות לבחור.

ולכן אולי השאלה איננה רק איך אפשר לחגוג ביום הדין. אולי דווקא משום שזהו יום הדין אנחנו מבינים כמה החיים יקרים וכמה גדולה הזכות לקבל אפשרות לפתוח אותם מחדש.

וכשאנחנו מאחלים היום זה לזה שנה טובה ומתוקה, איננו מבטיחים שלא יהיו בה קשיים. אנחנו אומרים דבר עמוק יותר: הלוואי שנדע להשתמש בחיים שיינתנו לנו, שנדע לזהות את הטוב שבתוכם, שנדע להשתנות במקום שצריך, שנדע לתת לאחרים מקום בשמחה שלנו ושנזכור שגם כאשר אנחנו עומדים בדין, אנחנו עומדים לפני מי שחפץ בחיים.

אולי משום כך ראש השנה אינו יום שבו אנחנו לובשים שחורים ומחכים בפחד לתוצאה. אנחנו לובשים חג, שומעים שופר, עומדים ביראה ואחר כך יושבים יחד סביב שולחן מלא חיים. לא מפני שהדין איננו אמיתי, אלא מפני שגם התקווה אמיתית. לא מפני שאנחנו בטוחים שכל מה שנבקש יקרה בדיוק כפי שאנחנו רוצים, אלא מפני שאנחנו מאמינים שגם השנה הזאת יכולה להפוך למקום של תשובה, בחירה, קשר ומשמעות.

וזו אולי אחת האמירות האמיצות ביותר שאפשר לומר ביום שבו העתיד כולו אינו ידוע: אנחנו יודעים שיש דין, אנחנו יודעים שאין לנו שליטה על כל מה שיקרה, ובכל זאת אנחנו בוחרים להיכנס אל השנה החדשה לא מתוך ייאוש אלא מתוך חיים.