למה התורה לא קוראת לראש השנה "יום הדין", אלא דווקא "יום תרועה"?

היום אנחנו קוראים לראש השנה "יום הדין" כמעט באופן טבעי. בתפילות היום אנחנו מדברים על משפט, זיכרון, ספרי חיים, מי יחיה ומי ימות, וכל אדם מרגיש שהיום הזה נושא בתוכו רצינות שאין בשום חג אחר. אבל אם נפתח את התורה ונחפש את הביטוי "יום הדין", נגלה דבר מפתיע: התורה אינה קוראת לראש השנה בשם הזה כלל. היא אומרת: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כג, כד), ובמקום אחר: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). היום שאנחנו מכירים כיום המשפט הגדול של השנה מוצג בתורה דווקא דרך הקול שנשמע בו.

למה?

אילו התורה הייתה רוצה להכניס אותנו מיד לאווירת המשפט, היא הייתה יכולה לקרוא ליום הזה "יום דין", "יום משפט" או "יום חשבון". חז"ל אכן מלמדים במשנה: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (ראש השנה א, ב). רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, כותב: "כשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה" (משנה תורה, הלכות תשובה ג, ג). כלומר, הדין איננו רעיון מאוחר או שולי. הוא חלק מהותי מן היום. ובכל זאת, התורה בוחרת להעמיד בקדמת הבמה לא את בית הדין אלא את השופר.

אולי התורה מלמדת אותנו בכך משהו עמוק על הדרך שבה שינוי אמיתי מתחיל. אדם יכול לדעת שהוא עומד למשפט ועדיין להישאר בדיוק כפי שהיה. פחד אינו תמיד משנה. לפעמים הוא משתיק, לפעמים הוא משתק ולפעמים הוא גורם לאדם להתגונן. השופר פועל אחרת. הוא אינו רק אומר: אתה עלול להיענש. הוא אומר: תתעורר.

הרמב"ם מנסח זאת במילים שהפכו לאחד הטקסטים הידועים ביותר על ראש השנה: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (משנה תורה, הלכות תשובה ג, ד). שימו לב לסדר. קודם התעוררות, אחר כך חיפוש במעשים, ורק מתוך כך תשובה.

אדם ישן אינו צריך תחילה פסק דין.

הוא צריך להתעורר כדי שיוכל בכלל לשמוע אותו.

יש אנשים שחיים שנים בתוך מצב שהם עצמם יודעים שאינו טוב. אדם יודע שהזוגיות שלו הולכת ומתרחקת, אבל אומר לעצמו שבינתיים אפשר להמשיך. אדם יודע שהוא כמעט אינו רואה את ילדיו, אבל העבודה תמיד דחופה יותר. אדם יודע שהוא מזניח את הבריאות, אבל הבדיקה הבאה נדחית. אדם יודע שהוא נמצא בתוך חובות, אבל נמנע מלפתוח את חשבון הבנק. אדם יודע שהתפילה הפכה להרגל ריק, אבל מתרגל גם לזה.

במצבים כאלה הבעיה אינה מחסור בידע.

האדם יודע.

הוא פשוט אינו חי כאילו הוא יודע.

זה הבדל עצום.

אנחנו יכולים לדעת עובדה מבלי לתת לה לשנות את סדר היום שלנו. רופא יכול לומר לאדם שעליו לשנות אורח חיים, והוא יוצא מהמרפאה, נבהל ליומיים ואחר כך חוזר לאותם הרגלים. בן זוג יכול לומר "אני מרגיש שאנחנו מאבדים זה את זה", והמשפט נשמע, אבל החיים ממשיכים. ילד יכול לומר "אבא, אתה תמיד בטלפון", והאב אפילו מסכים, אבל אחרי חמש דקות המסך שוב ביד.

הידע הגיע.

ההתעוררות לא.

אולי משום כך התורה אינה מסתפקת בכותרת "יום הדין". דין מתאר מה הקב"ה עושה. תרועה מתארת מה אמור לקרות לנו.

היום איננו רק יום שבו שמים שוקלים את האדם.

הוא יום שבו האדם אמור להתחיל לשקול את עצמו.

וכאן יש הבדל חשוב מאוד בין איום לבין התעוררות. בפסיכולוגיה של שינוי התנהגות מוכר היטב הרעיון שאיום לבדו אינו תמיד יוצר שינוי יעיל. מחקר בתחום Fear Appeals בחן במשך עשרות שנים מסרים שמנסים להניע אנשים באמצעות פחד, למשל בתחום הבריאות והבטיחות. אחד המודלים הידועים, Extended Parallel Process Model של Kim Witte, מציע שכאשר אדם תופס איום כחמור אבל אינו מאמין שיש לו דרך אפקטיבית להתמודד איתו, הוא עלול לא לפעול נגד הסכנה אלא דווקא לנסות להקטין את הפחד עצמו באמצעות הכחשה, הימנעות או דחיית המסר.

זו הבחנה חשובה מאוד לראש השנה.

אם כל מה שהאדם שומע הוא "אתה בדין", אבל הוא מרגיש שאין לו באמת אפשרות להשתנות, הפחד עלול להפוך לייאוש.

אם הוא שומע "אתה בדין, אבל אתה יכול להתעורר", נפתח פתח אחר.

השופר אינו מכריז רק שיש בעיה.

הוא מכריז שהזמן לפעול עדיין קיים.

זו אולי אחת הסיבות שהרמב"ם אינו כותב "פחדו". הוא כותב "עורו".

הפחד ממוקד במה שעלול לקרות.

ההתעוררות ממוקדת במה אפשר לעשות עכשיו.

כמה פעמים אנחנו משתמשים בפחד בצורה לא נכונה גם עם האנשים הקרובים אלינו? הורה אומר לילד: "אם תמשיך כך לא יצא ממך כלום". מנהל אומר לעובד: "אם לא תשתפר, אתה בחוץ". אדם אומר לעצמו: "אם אני לא משנה עכשיו את כל החיים שלי, גמרתי". לפעמים המשפטים האלה יוצרים בהלה, אבל הם לא יוצרים דרך.

התעוררות אמיתית נשמעת אחרת. היא אומרת: המצב רציני, אבל בוא נראה מהו הצעד הבא.

ילד שהציונים שלו נפלו אינו צריך רק לשמוע שהעתיד שלו בסכנה. הוא צריך להבין כיצד להתחיל ללמוד אחרת מחר אחר הצהריים.

אדם שחי בתוך חובות אינו צריך רק להיבהל מן המספר. הוא צריך לפתוח את הנתונים, לבנות תקציב ולהפסיק את ההוצאה הראשונה שאפשר לעצור.

זוג שמרגיש שהוא מתרחק אינו צריך רק לומר "הנישואים שלנו במשבר". הוא צריך ליצור זמן שבו שני אנשים יושבים ומדברים בלי מסך ביניהם.

השופר אינו נותן את התוכנית המעשית לכל אדם.

הוא אומר: אל תישן מול הבעיה.

מכאן עליך להתחיל לעבוד.

יש כאן גם תשובה לשאלה למה קול התרועה מופיע בתורה לפני שכל תורת המשפט של ראש השנה מופיעה בפירוט בדברי חז"ל. התורה כאילו אומרת לנו: לפני שתעסקו בחשבונות, צריך להיות מישהו ער שעושה את החשבון.

זה נכון מאוד גם מבחינה פסיכולוגית. שינוי דורש Awareness, מודעות. אדם אינו יכול לשנות דפוס שהוא אינו מוכן להכיר בו. אבל מודעות איננה רק לדעת שהדפוס קיים. היא היכולת לראות אותו בזמן שהוא מתרחש.

אדם יכול לומר "אני אדם כעסן" במשך עשרים שנה, אבל אם הוא מגלה את הכעס רק אחרי שהתפרץ, המודעות עדיין מוגבלת. ההתעוררות מתחילה כאשר הוא מזהה את הרגע שלפני הצעקה.

אדם יכול לומר "אני מכור לטלפון", אבל השינוי מתחיל כאשר הוא מבחין ביד שנשלחת למסך עוד לפני שקיבל החלטה מודעת.

אדם יכול לומר "אני דוחה דברים", אבל העבודה מתחילה כאשר הוא קולט את המשפט הפנימי "אעשה את זה אחר כך" ומבין שזה בדיוק הרגע שבו הדפוס מתרחש.

זו נקודה קריטית.

אנחנו נוטים לחשוב ששינוי מתחיל בהחלטה גדולה.

לעיתים הוא מתחיל בזיהוי של שנייה אחת.

השנייה שבה אני רואה את עצמי לפני שאני פועל באופן האוטומטי הרגיל.

מבחינה זו, השופר הוא קול שמבקש לייצר הפסקה בתוך האוטומט.

השנה כולה יכולה להפוך לאוטומט אחד ארוך. קמים, מתפללים, עובדים, עונים, קונים, מסיעים, חוזרים הביתה, פותחים מסך, הולכים לישון ושוב מתחילים. גם דברים קדושים עלולים להפוך לאוטומט. אדם יכול לעבור שנה שלמה בבית הכנסת בלי לשאול פעם אחת מה התפילה הזאת עושה בו.

ראש השנה עוצר את הרצף.

פתאום נשמע קול שאינו שייך לשגרת השנה.

וזה אולי כוחו הגדול.

במחקר על תשומת לב ושינוי התנהגות קיימת חשיבות גדולה למה שאפשר לכנות Pattern Interruption, קטיעה של דפוס אוטומטי. כאשר התנהגות הופכת להרגל, היא יכולה להיות מופעלת במידה רבה על ידי הקשר ורמזים קבועים. חוקרים כמו Wendy Wood הראו עד כמה הרגלים קשורים לסביבה החוזרת שבה הם נבנו. כדי לשנות דפוס, פעמים רבות צריך לייצר רגע שבו הפעולה האוטומטית מפסיקה להיות מובנת מאליה.

ראש השנה הוא Pattern Interruption של שנה שלמה.

אותו אדם.

אותו בית.

אותו עולם.

אבל פתאום הזמן מקבל כותרת חדשה.

שנה הסתיימה.

שנה מתחילה.

והשופר נכנס אל החלל הזה ואומר: אתה לא חייב להמשיך בדיוק מאותו מקום.

אין זה מבטיח שתשתנה.

אבל לרגע אחד האוטומט נקטע.

וזה הרבה יותר ממה שנדמה.

אחד הדברים הקשים ביותר בחיים הוא שאדם מתרגל אפילו לעצמו. הוא מתרגל לומר "ככה אני". "אני תמיד דוחה". "אני אדם עצבני". "אני לא אחד שמתמיד". "אני לא טוב בזוגיות". "אני לא יודע ללמוד". "אני לא בן אדם של תפילה".

המשפטים האלה נשמעים כמו תיאור, אבל פעמים רבות הם נעשים גזר דין.

וברגע שהזהות עצמה הפכה לגזר דין, אין סיבה להשתנות.

השופר אינו אומר לך מי היית.

הוא קורא לך לקום.

זו אולי אחת המשמעויות העמוקות של התעוררות: האפשרות לא להזדהות לחלוטין עם הדפוס של אתמול.

הרמב"ם בהלכות תשובה קובע שכל אדם בעל בחירה: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" (משנה תורה, הלכות תשובה ה, א). הוא ממשיך ומדגיש שאין דבר שכופה על האדם להיות צדיק או רשע באופן ששולל את בחירתו.

הרמב"ם אינו מכחיש נסיבות, אופי, יצרים והרגלים.

הוא אומר שהם אינם המילה האחרונה.

זו בדיוק הבשורה של השופר.

האדם אינו רק מה שקרה לו.

הוא גם מי שיכול להגיב אחרת למה שקרה לו.

הדבר הזה חשוב במיוחד לאנשים שעברו שנה קשה. יש אדם שנכנס לראש השנה אחרי כישלון עסקי, מחלה, גירושים, אובדן, משבר עם ילד או שנה שבה שוב לא הצליח לשנות הרגל שהוא שונא בעצמו. הוא יכול להגיע ליום הדין עם תחושה שהעבר כבר כתב את העתיד.

השופר אומר שלא.

העבר נוכח.

יש לו משקל.

אבל הוא אינו מחזיק לבדו את העט.

וזו אולי אחת הסיבות שיום הדין אינו נקרא בתורה רק בשם שמדגיש את העבר, אלא בשם שמזמין פעולה בהווה.

הדין שואל מה עשית.

התרועה שואלת מה תעשה עכשיו.

הדין מביט על הדרך שהלכת.

התרועה מעירה אותך בצומת הבא.

וזה אחד ההבדלים העמוקים ביותר בין אשמה לתשובה.

אשמה יכולה להשאיר את האדם נעול מול מה שכבר קרה.

תשובה משתמשת בעבר כדי לשנות את העתיד.

רבנו יונה מגירונדי, רבנו יונה, מתאר בשערי תשובה את עזיבת החטא כאחד מעיקרי התשובה, ולא כתחושה בלבד. האדם צריך להפוך את ההכרה למעשה. גם הרמב"ם מגדיר תשובה דרך עזיבה, חרטה וקבלה לעתיד (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב).

כלומר, יום הדין איננו נועד רק לייצר רגש.

הוא נועד לשנות תנועה.

אפשר לבכות מאוד בראש השנה ולא להשתנות.

אפשר להתרגש מאוד מן השופר ולחזור במוצאי החג לאותו דפוס.

ואפשר גם לא לבכות כלל, אבל לזהות דבר אחד שהגיע הזמן לעשות אחרת.

לפעמים זו התעוררות עמוקה יותר.

נניח שאדם שומע את השופר ובמהלך התקיעות עולה בו המחשבה שהוא כמעט אינו מדבר עם אחיו. לא דרמה גדולה, רק מחשבה. אם המחשבה הזאת תוביל אותו אחרי החג להתקשר, השופר הגיע לחיים.

אם אישה מבינה שהיא רוצה שהילדים יראו פחות טלפון בידיים שלה, והיא קובעת זמן קבוע שבו המכשיר מחוץ לחדר, השופר הגיע לבית.

אם אדם מבין שהבריאות שלו לא יכולה להמשיך להיות אחרונה בסדר העדיפויות וקובע בדיקה שדחה שנה, הקול הפך למעשה.

אם אדם מבין שהוא מתפלל כבר שנים בלי להבין כמעט את המילים ומחליט ללמוד כל שבוע קטע אחד מן התפילה, התרועה הפכה לתהליך.

אולי זה המבחן הגדול של ראש השנה.

לא כמה חזק שמענו את השופר.

אלא כמה זמן הוא ממשיך להישמע אחרי שכבר אי אפשר לשמוע אותו באוזניים.

יש עוד דבר מעניין במילה "תרועה". הקול הזה איננו קול אחיד ופשוט. חז"ל דנים בגמרא במסכת ראש השנה אם התרועה היא גניחה או יללה, ומתוך כך נקבעו סדרי שברים ותרועה שאנחנו מכירים (דף לג ע"ב). הקול שמגדיר את היום הוא במידה רבה קול שבור.

גם בזה יש מסר.

התעוררות אינה תמיד רגע מרהיב שבו האדם מבין הכול.

לפעמים היא מתחילה דווקא מתוך שבר.

מחלה מעירה.

מריבה קשה מעירה.

פיטורים מעירים.

ילד שאומר משפט כואב מעיר.

מוות של אדם קרוב מעיר.

פתאום החיים אינם ממשיכים באותו קצב.

אבל יש הבדל גדול בין להתעורר בגלל שבר לבין לחכות לשבר כדי להתעורר.

ראש השנה נותן לנו שופר לפני שהחיים נאלצים לתת לנו אזעקה.

איזה חסד יש בזה.

הוא מזמין אותנו לשאול את השאלות בזמן שאנחנו עדיין יכולים לבחור, ולא רק לאחר שהמציאות בחרה בשבילנו.

כמה אנשים משנים את היחס לבריאות רק אחרי אירוע רפואי.

כמה מתחילים לדבר עם הילדים רק כשהקשר כבר כמעט נשבר.

כמה מתקנים ניהול כספי רק אחרי שהחוב נעשה בלתי נסבל.

כמה מגלים את ערך הזמן רק אחרי שאדם קרוב איננו.

השופר אומר: לא תמיד צריך להמתין לאסון כדי להתעורר.

אפשר להתעורר מקול.

זו אולי משמעות נוספת לכך שהתורה קוראת ליום הזה "זכרון תרועה". הזיכרון כאן איננו רק העבר שעולה לפני הקב"ה, אלא גם הזיכרון שאנחנו מבקשים להחזיר לעצמנו.

מה שכחנו במהלך השנה?

אולי שכחנו שהילדים אינם נשארים קטנים.

אולי שכחנו שההורים מזדקנים.

אולי שכחנו שהגוף אינו מכונה אינסופית.

אולי שכחנו שבן הזוג זקוק ליותר מתפקוד משותף.

אולי שכחנו מדוע בחרנו בעבודה שאנחנו עושים.

אולי שכחנו את הקב"ה בתוך החיים שניתנו לנו ממנו.

הרמב"ם כותב במפורש: "וזכרו בוראכם". אחרי ההתעוררות מגיע הזיכרון.

יש כאן רצף נפלא.

קודם מתעוררים.

אחר כך זוכרים.

אחר כך בודקים.

ואחר כך משתנים.

אולי לכן "יום תרועה" הוא שם מדויק יותר מ"יום דין" מבחינת האדם.

הדין הוא אמת שמתרחשת בשמים.

התרועה היא ההזמנה לעשות משהו עם האמת הזאת בארץ.

וזה מסביר גם מדוע פחד לבדו אינו מספיק.

אדם יכול להיות מפוחד מאוד ולא לזוז מילימטר.

מחקרים בתחום Threat Rigidity הראו שבתנאי איום אנשים וארגונים יכולים לעיתים לצמצם קשב, להיצמד לדפוסים מוכרים ולהפחית גמישות. במצבי חירום זה יכול להיות מועיל, אבל במצבים מורכבים הדורשים שינוי, איום חזק מדי עלול דווקא להחזיר אותנו להתנהגויות המוכרות ביותר.

זה בדיוק הפרדוקס.

אנחנו חושבים שאם נפחד מספיק נשתנה.

לפעמים אנחנו מפחדים כל כך שאנחנו נעשים יותר דומים לעצמנו הישן.

לכן ראש השנה אינו בנוי רק על יראה.

יש בו גם מלכות.

זיכרון.

שופר.

תפילה.

סעודת חג.

תקווה.

כל אלה יחד יוצרים מרחב שבו האדם מסוגל לעמוד מול אמת קשה בלי להישבר ממנה.

זה שיעור עצום גם למי שרוצה לעזור לאחר להשתנות.

אם הורה רוצה להעיר ילד, לא תמיד עוד צעקה היא הדרך.

אם מנהל רוצה לשנות עובד, לא תמיד איום הוא הפתרון.

אם אדם רוצה לעזור לבן זוג לראות בעיה, לא תמיד הגדלת החרדה תגרום לו להיפתח.

לפעמים צריך ליצור קול שאפשר לשמוע.

משפט מדויק.

שאלה.

שיחה.

מראה.

דוגמה אישית.

מרחב שבו האדם אינו עסוק רק בהתגוננות.

השופר אינו משכנע.

הוא מזמין להקשיב.

אולי גם אנחנו צריכים פחות לנסות לנצח אנשים ויותר לעזור להם לשמוע.

יש עוד נקודה עמוקה. אנחנו רגילים לחשוב שהתעוררות היא אירוע חד פעמי. שמעתי שופר, התרגשתי, החלטתי. אבל שינה היא דבר שחוזר. אדם שמתעורר בבוקר יודע שבלילה הבא יצטרך שוב להתעורר.

גם בחיים הרוחניים זה כך.

אי אפשר להתעורר פעם אחת לכל החיים.

אנחנו נשכח שוב.

נתרגל שוב.

ניסחף שוב.

לכן ראש השנה חוזר בכל שנה.

לא מפני שהשנה שעברה הייתה בהכרח כישלון.

אלא מפני שהאדם זקוק שוב ושוב לנקודת התעוררות.

זה נכון גם בתוך השנה עצמה. אדם חכם אינו מחכה לראש השנה הבא. הוא יוצר לעצמו שופרות קטנים במהלך החיים.

זמן קבוע לחשבון נפש.

שיחה שבועית עם בן הזוג.

בדיקה חודשית של הכספים.

זמן בלי טלפון.

חברותא.

רב.

מטפל.

חבר שמותר לו לומר לנו אמת.

מערכת שמפסיקה את האוטומט לפני שהשנה כולה נעלמת.

אולי אחת הקבלות הטובות ביותר של ראש השנה היא ליצור מנגנון קטן שיזכיר לנו את מה שהיום ברור מאוד, אבל בעוד שלושה חודשים שוב יהיה קל לשכוח.

מפני שהבעיה הגדולה שלנו איננה תמיד שאיננו יודעים מה חשוב.

הבעיה היא שהדחוף משכיח את החשוב.

עבודה נכנסת לפני הילד.

הודעה נכנסת לפני השיחה.

עייפות נכנסת לפני התפילה.

נוחות נכנסת לפני הבריאות.

אגו נכנס לפני השלום.

וכך עובר יום.

ועוד יום.

ופתאום שנה.

השופר נכנס באמצע המרוץ ואומר: תסתכל לאן אתה רץ.

לא רק כמה מהר.

אולי זה הפירוש המעשי ביותר ל"עורו ישנים". יש אדם שאינו ישן כלל בלילה מרוב עבודה, ובכל זאת הוא ישן ביחס לשאלה בשביל מה הוא עובד.

יש אדם שמנהל בית שלם, ובכל זאת ישן ביחס למה שקורה בלב של הילד שלו.

יש אדם שמקיים מצוות רבות, ובכל זאת ישן ביחס להרגלים רוחניים שהפכו לריקים.

השינה שעליה מדבר הרמב"ם היא אפשרות לחיות בעיניים פתוחות ובלב סגור.

והתרועה מבקשת לפתוח אותו.

אז אולי התורה לא קוראת לראש השנה "יום הדין" מפני שהיא אינה רוצה שנתרכז רק במה שהקב"ה עושה איתנו היום. היא רוצה שנשאל מה אנחנו עושים עם היום הזה.

המשפט חשוב.

אבל הוא אינו סוף הסיפור.

אם הייתי יוצא מראש השנה רק עם פחד מכך שנשפטתי, ייתכן שהחמצתי חלק גדול מן המתנה.

השופר אומר לי שהדין עצמו יכול להיות קריאת חיים.

אם משהו בחיים שלי דורש שינוי, טוב לדעת זאת לפני שעוד שנה עוברת.

אם אדם שאני אוהב הולך ומתרחק, טוב להתעורר עכשיו.

אם הגוף שולח סימנים, טוב להקשיב עכשיו.

אם אני חי רחוק מן האדם שאני רוצה להיות, טוב לגלות זאת כאשר עדיין יש זמן ללכת.

יום הדין איננו רק יום שבו הקב"ה שואל מה עשינו עם החיים.

הוא גם יום שבו אנחנו מקבלים הזדמנות לשאול את אותה שאלה לפני שהחיים ממשיכים בלעדינו.

וזה אולי סודו של השם שהתורה בחרה.

לא "יום פחד".

לא "יום גזר דין".

אלא "יום תרועה".

יום שבו נשמע קול שמנסה להחזיר אותנו לעצמנו.

יום שבו אפשר לקטוע אוטומט.

יום שבו אפשר להיזכר במה שנעשה חשוב באמת.

יום שבו אדם יכול להודות שהדרך שלו זקוקה לשינוי בלי להסיק מכך שאין לו דרך.

וכשנשמע היום את השופר, אולי כדאי לא לשאול רק מה הקול הזה מזכיר לנו על המשפט בשמים. כדאי לשאול מה הוא מבקש להעיר בארץ, בתוך הבית שלנו, בתוך היחסים שלנו, בתוך הזמן שלנו ובתוך המקומות שבהם התרגלנו יותר מדי.

מפני שייתכן שהחסד הגדול של יום הדין הוא דווקא העובדה שלא נותנים לנו להמשיך לישון.