אם החטאים לא נמצאים בכיסים, למה אנחנו מנערים אותם בתשליך?

היום, בראש השנה, נצא רבים מאיתנו לאחר התפילה אל הים, אל הנהר, אל המעיין או אל מקום שיש בו מים, נאמר את פסוקי "מי אל כמוך", וכאשר נגיע למילים "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", יש הנוהגים לנער את שולי הבגד או את הכיסים. זהו רגע מוכר מאוד. אבל אם נעצור לרגע ונסתכל על עצמנו מבחוץ, המעשה כמעט מוזר: מה בדיוק אנחנו מנערים? הרי החטאים שלנו אינם פירורים שהצטברו בכיס במהלך השנה. הכעס שבו פגענו במישהו אינו תקוע בבטנה של המעיל, הזמן שבזבזנו אינו מסתתר בין המטבעות, המילים שאמרנו אינן נדבקות לשרוול, וההחלטות שאנחנו מתחרטים עליהן אינן יכולות ליפול מן המכנסיים אל המים. אם כך, למה אנחנו מנערים את הבגד?

השאלה נעשית חזקה עוד יותר מפני שהיהדות מתנגדת באופן עקרוני לרעיון שאפשר להיפטר מחטא באמצעות מחווה חיצונית שאין מאחוריה שינוי. רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, מגדיר את התשובה כתהליך ממשי שבו החוטא עוזב את החטא, מסיר אותו ממחשבתו, גומר בלבו שלא לעשותו עוד ומתחרט על העבר (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ב). אין שם שום אפשרות לקחת מעשה שעשיתי, לנער את הבגד ולהמשיך מחר בדיוק כפי שחייתי אתמול. אם פגעתי באדם, צריך לתקן; אם התרגלתי להתנהגות רעה, צריך לשנות אותה; ואם אני ממשיך לעשות את אותו הדבר, שום נהר אינו יכול לעשות בשבילי את העבודה שאני מסרב לעשות בעצמי.

דווקא משום כך דברי רבי אפרים זלמן מרגליות בספרו מטה אפרים חשובים כל כך להבנת המנהג. הוא מסביר שניעור שולי הבגדים בשעת תשליך אינו מעשה שמוציא מתוכם חטאים ממש, אלא רמז שנועד לעורר את האדם להשליך מעליו את החטאים, לחפש ולחקור את דרכיו ולשנות אותן מכאן ולהבא (מטה אפרים, סימן תקצח). כלומר, הניעור איננו התשובה. הוא אמור להעיר את האדם אל התשובה. הידיים עושות פעולה קטנה כדי שהלב יבין שמשהו בחיים צריך להתחיל לזוז.

וכאן תשליך נעשה פתאום רלוונטי הרבה מעבר למנהג של ראש השנה. אחת הבעיות הגדולות שלנו איננה שאיננו יודעים מה צריך להשתנות. ברוב התחומים החשובים בחיים אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים. האדם יודע שהוא צריך לדבר אחרת לבן הזוג, יודע שעליו להיות סבלני יותר לילדים, יודע שהטלפון גונב ממנו שעות, יודע שהגוף זקוק לתנועה, יודע שהחובות לא ייעלמו אם לא יפתח את החשבון, ויודע שיש אדם שהוא חייב לבקש ממנו סליחה. אנחנו יודעים, חושבים, מצטערים ואפילו מתרגשים, אבל החיים עצמם יכולים להישאר בדיוק באותו מקום.

אולי לכן היהדות אינה בנויה רק מרעיונות. היא מלאה במעשים. אנחנו לא רק זוכרים את יציאת מצרים אלא אוכלים מצה; לא רק חושבים על השבת אלא מקדשים על הכוס; לא רק מאמינים באחדות ה' אלא מניחים תפילין על היד ועל הראש; לא רק זוכרים שיש לנו בית אלא קובעים מזוזה בפתח. שוב ושוב התורה לוקחת רעיון מופשט ונותנת לו מקום בגוף, בזמן ובחפץ, מפני שהאדם איננו שכל שמרחף מעל החיים. אנחנו יצורים שחיים באמצעות ידיים, עיניים, אוזניים, תנועה, מקום והרגל.

הפסיכולוגיה המודרנית עוסקת בשנים האחרונות בהרחבה בקשר שבין גוף, פעולה ותודעה במסגרת תחומים המכונים בין השאר Embodied Cognition. הרעיון הבסיסי, על מגוון גרסאותיו, הוא שהחשיבה האנושית אינה מתרחשת במנותק מן הגוף ומן הסביבה שבה האדם פועל. איננו רק חושבים על העולם ואז מפעילים את הגוף כדי לבצע את המחשבה; הגוף, הפעולה והסביבה עצמם משתתפים באופן שבו אנחנו מארגנים חוויה ומשמעות. אין צורך לטעון שניעור כיסים משנה באורח פלא את האישיות כדי להבין מדוע פעולה מוחשית יכולה להפוך רעיון מופשט לנוכח יותר.

מחקרים מתחומי הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה של הטקס עוסקים גם בכוחם של Rituals, טקסים, ליצור גבולות ומעברים ולתת לרעיונות מופשטים ביטוי מוחשי. בני אדם מסמנים התחלות וסיומים באמצעות פעולות כמעט בכל תרבות. אנחנו עונדים טבעת בחתונה, עומדים בצפירה, מדליקים נר לזכר אדם, גוזרים סרט בפתיחת מקום חדש ומעניקים תעודה בסיום מסלול. מבחינה טכנית אפשר להתחתן בלי טבעת, לזכור אדם בלי נר ולסיים לימודים בלי ללבוש גלימה, אבל הפעולה הסמלית אומרת לנפש: קרה כאן משהו שצריך לקבל צורה.

אלא שכאן נמצא גם הסיכון הגדול של כל טקס. פעולה סמלית יכולה להיות שער לשינוי, והיא יכולה גם להפוך לתחליף לשינוי. אדם יכול לנער את הכיסים ולהרגיש כאילו ניער את החיים. הוא יכול לומר את כל פסוקי התשליך בכוונה גדולה, להביט במים, להתרגש מן הרגע, לחזור הביתה ולהמשיך לדבר באותה צורה, לכעוס באותה צורה ולהשתמש בזמן באותה צורה. במקרה כזה הסמל נשאר סמל ולא הצליח להגיע אל המקום שאליו נועד לשלוח אותנו.

אולי זו הסיבה שמטה אפרים מדגיש שהניעור צריך לעורר את האדם לחפש ולחקור את דרכיו. הביטוי הזה תובעני הרבה יותר מ"לנער". לחקור את דרכי פירושו לשאול לא רק מה עשיתי, אלא איך הגעתי שוב ושוב לאותו מקום. אם אני מתפרץ על הילדים, לא מספיק להצטער על הצעקה האחרונה. צריך לבדוק מתי זה קורה, מה מפעיל אותי, באיזו שעה אני מגיע לקצה, ומה אפשר לשנות לפני שהכעס כבר שולט בי. אם אני מבזבז שעות בטלפון, לא מספיק לומר שאני רוצה להשתמש בו פחות. צריך לבדוק איפה הוא נמצא בזמן הארוחה, האם הוא נכנס לחדר השינה, אילו התראות פתוחות ומה קורה ברגע שבו היד נשלחת אליו בלי החלטה.

אותו דבר נכון בזוגיות. אדם יכול לעמוד בתשליך ולהתחרט על משפט קשה שאמר לבן הזוג, אבל אם הוא חוזר הביתה בלי לשנות את הדפוס שמייצר את המשפטים האלה, הוא ניער את הכיס ולא את ההרגל. אולי עליו להחליט שלא מנהלים שיחה קשה כשהוא כבר מותש, אולי צריך ללמוד לעצור לפני שהוא מגיב, ואולי יש שיחה שנדחית כבר חודשים וצריך סוף סוף לקבוע לה זמן. תשובה איננה רק הרגש שמופיע אחרי ההתנהגות. היא גם בניית התנאים שיאפשרו התנהגות אחרת בפעם הבאה.

הדבר נכון גם לכסף. אדם יכול להתחרט על שנה של הוצאות מיותרות, אבל אם אין תקציב, אין מעקב ואין שום כלל חדש, קשה לצפות שהשנה הבאה תיראה אחרת. הוא יכול להתפלל על פרנסה, וזה חשוב, אבל ייתכן שהתשובה שלו צריכה לכלול גם פתיחת דפי החשבון שהוא מפחד לראות. לפעמים הפעולה הרוחנית ביותר שאדם יכול לעשות אחרי תשליך היא לשבת מול מספרים אמיתיים ולהפסיק לברוח מהם.

וכאן אפשר להבין מדוע דווקא הניעור הוא דימוי כל כך מוצלח. כאשר משהו נמצא על הבגד, הוא קרוב אלינו מאוד, אבל הוא איננו אנחנו. אפשר להסיר אותו. החטא אמנם נעשה על ידי האדם והוא אחראי לו, אבל התורה אינה מבקשת ממנו להפוך את החטא לזהות שלו. יש הבדל עצום בין לומר "עשיתי דבר רע" לבין לומר "אני אדם רע ולכן אין לי אפשרות להיות אחר". המשפט הראשון יכול להוביל לאחריות ולתיקון; המשפט השני עלול להפוך את העבר לבית כלא.

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, כותב על בעל התשובה שעליו לשנות את מעשיו ולהתרחק מן הדבר שבו חטא, עד שאותו אדם עצמו נעשה אדם שחי אחרת (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ד). התשובה אינה טוענת שהעבר לא היה. היא טוענת שהעבר אינו מוכרח להחזיק בבעלות על העתיד. האדם אחראי למה שעשה, אבל הוא איננו נידון להיות לנצח האדם שעשה אותו.

הפסיכולוגיה מבחינה בהקשרים רבים בין Guilt, אשמה הממוקדת במעשה, לבין Shame, בושה המתפשטת אל הזהות כולה. מחקריה של June Tangney וחוקרים נוספים הראו שאשמה יכולה במצבים מסוימים להניע לקיחת אחריות, התנצלות ותיקון, בעוד שבושה כוללת עלולה להיות קשורה יותר להסתתרות, הימנעות והתגוננות. אדם שאומר "פגעתי בו, ואני חייב לתקן" עדיין רואה דרך. אדם שאומר "אני אדם נורא ואין מה לעשות איתי" יכול להישאר שקוע בעצמו גם כאשר הוא לכאורה מחמיר מאוד עם עצמו.

אולי אנחנו מנערים את הבגד כדי להזכיר לעצמנו בדיוק את ההבדל הזה. החטא אינו פירור בכיס, אבל הוא גם אינו איבר בגוף שאי אפשר לחיות בלעדיו. אפשר לקחת עליו אחריות בלי להתחתן איתו לכל החיים. אפשר לומר "זה היה שלי" ובאותו זמן לומר "אני אינני חייב לקחת את זה איתי הלאה".

הפסוקים שאנחנו אומרים בתשליך מחדדים את הנקודה הזאת באופן מופלא. הנביא מיכה אומר: "מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז, יח-יט). שימו לב לפועל שהפך לשמו של המנהג: "ותשליך". לא נאמר שהחטאים מעולם לא היו, אלא שהם מושלכים. יש עבר, יש אחריות, יש חטא, ובכל זאת יש גם אפשרות שהחטא לא יישאר לנצח במרכז היחסים שבין האדם לקב"ה.

אנחנו, לעומת זאת, לפעמים עושים בדיוק את ההפך. מבקשים מהקב"ה להשליך את החטאים למצולות, ואחר כך ממשיכים לדוג אותם משם בעצמנו. אדם עשה טעות לפני חמש עשרה שנה, תיקן ככל שיכול, התנצל, שילם מחיר ושינה את חייו, אבל בכל פעם שמשהו משתבש הוא חוזר לאותו אירוע ומוכיח לעצמו שהוא עדיין אותו אדם. אישה נכשלה פעם בקשר מסוים ומאז כל קשר חדש נבחן דרך הכישלון הישן. אדם ניסה להקים עסק ונפל, ומאז הוא מספר לעצמו שהוא "כישלון עסקי", כאילו אירוע אחד קיבל סמכות לכתוב את כל הביוגרפיה.

בפסיכולוגיה מכנים דפוס כזה לעיתים Rumination, חשיבה חזרתית ומתמשכת סביב מצוקה, כישלון או פגיעה. חשיבה על העבר יכולה להיות מועילה כאשר היא מייצרת הבנה, לקח ותיקון, אבל כאשר המחשבה מסתובבת שוב ושוב באותו מעגל בלי להגיע לפעולה חדשה, היא עלולה להעמיק מצוקה במקום לפתור אותה. ההבדל אינו בין אדם שחושב על העבר לאדם שאינו חושב עליו, אלא בין עיבוד שמוביל למשהו לבין לעיסה נפשית שאינה מאפשרת להתקדם.

זו נקודה עדינה מאוד, מפני שלא כל דבר צריך להשליך. יש פגיעות שצריך לזכור כדי להציב גבול. יש טראומות שדורשות טיפול ולא סיסמה על "שחרור". יש עוולות שצריך לתקן, חובות שצריך לשלם ואנשים שצריך לבקש מהם סליחה. תשליך איננו הזמנה לברוח מן העבר. הוא בדיוק ההפך: כדי לדעת מה אפשר להניח, צריך קודם לדעת מה עדיין דורש מאיתנו פעולה.

אם גנבתי כסף, אינני יכול "לשחרר את האשמה" ולהשאיר את הכסף אצלי. אם פגעתי באדם, אינני יכול לנער את הכיס ולדרוש ממנו להתקדם הלאה. הרמב"ם פוסק שעבירות שבין אדם לחברו אינן מתכפרות עד שייתן לחברו את מה שהוא חייב לו וירצה אותו (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ט). זו אולי ההגנה החשובה ביותר מפני הבנה שטחית של תשליך: היהדות אינה נותנת לנו להשליך אחריות.

מה כן אפשר להשליך? אפשר להשליך את ההיצמדות להרגל לאחר שלקחנו עליו אחריות. אפשר להשליך את המשפט "ככה אני" לאחר שהבנו שהוא משמש תירוץ. אפשר להשליך את הצורך להעניש את עצמנו לנצח לאחר שעשינו תשובה אמיתית. אפשר להשליך כעס ישן שכבר אינו מגן עלינו אלא אוכל אותנו מבפנים. אפשר להשליך מערכת שלמה של הסברים שבאמצעותם אנחנו מצדיקים מדוע השנה הבאה מוכרחה להיראות בדיוק כמו השנה הקודמת.

מחקר בתחום Self-Forgiveness, סליחה עצמית, מדגיש שהמושג הבריא איננו מחיקה עצמית של אחריות. סליחה עצמית משמעותית דורשת בדרך כלל הכרה בעוול, קבלת אחריות, ניסיון לתיקון ושינוי, ורק בתוך התהליך הזה גם הפסקת העונש העצמי האינסופי. אחרת סליחה עצמית יכולה להפוך לתירוץ. אבל כאשר אדם לקח אחריות ושינה את דרכו, המשך השנאה העצמית אינו בהכרח מוסרי יותר; לפעמים הוא פשוט משאיר את האדם קשור לעבר במקום להשתמש בכוחותיו כדי לחיות אחרת.

מכאן אפשר להבין עוד רובד במנהג. רבי יעקב בן משה מולין, המהרי"ל, מביא שההליכה אל הנהר בראש השנה קשורה גם לזכר עקדת יצחק. לפי המדרש, השטן ניסה לעכב את אברהם בדרכו לעקדה ונעשה לפניו כנהר, עד שאברהם נכנס למים והם הגיעו עד צווארו. אברהם אינו מגיע למים כדי להיפטר מן העבר אלא כדי להמשיך אל היעד למרות מה שמנסה לעצור אותו. המים של תשליך אינם אפוא רק מקום שאליו משליכים; הם יכולים להזכיר גם את המחסום שאותו צריך לעבור כדי להמשיך בדרך.

זו תמונה חזקה מאוד לחיים. כמעט לכל אדם יש "נהר" כזה. יש מי שרוצה להתחיל ללמוד אבל כבר שנים אומר שאין לו ראש לזה. יש מי שרוצה לבנות זוגיות חדשה אבל מערכת יחסים ישנה עדיין קובעת בשבילו שאי אפשר לסמוך על אף אחד. יש מי שרוצה להתקרב לילד שלו אבל הגאווה אינה מאפשרת לו לעשות את הצעד הראשון. יש מי שרוצה להחליף עבודה אבל כישלון מן העבר ממשיך לומר לו שלא יצליח. יש מי שרוצה להתפלל אחרת אבל אומר לעצמו שאחרי כל כך הרבה שנים של הרגל אין טעם להתחיל.

אברהם אבינו מלמד שהמכשול בדרך אינו בהכרח הוכחה שהדרך שגויה. לפעמים דווקא כאשר אדם החליט ללכת למקום משמעותי, הוא מגלה עד כמה קשה לעזוב את המקום המוכר. שינוי אמיתי מאיים על הרגלים, על זהויות ועל מערכות שבנינו במשך שנים. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להשתנות, אבל חלק בתוכנו רוצה מאוד להישאר מוכר לעצמנו.

זה מסביר מדוע החלטות ראש השנה מתפוגגות לעיתים במהירות. ביום החג אנחנו נמצאים בסביבה אחרת, מתפללים שעות, שומעים שופר, עומדים בתשליך ומרגישים שהכול יכול להשתנות. אחר כך חוזרים לאותו בית, לאותו טלפון, לאותה עבודה, לאותם אנשים ולאותם רמזים שמפעילים את ההרגלים הישנים. אם שום דבר במבנה החיים אינו משתנה, הרצון החדש נאלץ להילחם בכל יום מחדש בסביבה הישנה.

לכן אולי אחרי שננער את הכיסים כדאי לשאול שאלה מאוד מעשית: מה אני מנער גם מן היומן שלי? אם אני רוצה להיות יותר נוכח בבית, איזה זמן יקבל מעכשיו גבול ברור מפני העבודה? אם אני רוצה פחות טלפון, איפה המכשיר יהיה בזמן הארוחה? אם אני רוצה ללמוד, מתי בדיוק הלימוד יקרה? אם אני רוצה לתקן קשר, מתי אני מתקשר? אם אני רוצה לשמור על הבריאות, מה הפעולה הראשונה שכבר נכנסת ללוח השנה?

בלי השאלות האלה, קל מאוד לתשליך להישאר ליד המים.

אנחנו נחזור הביתה, נחליף בגדים, והחיים הישנים יחכו לנו בדיוק במקום שבו השארנו אותם.

אבל אם פעולה אחת תשתנה בעקבות הניעור, משהו מן התשליך הלך איתנו הביתה.

יש כאן גם תשובה עמוקה לשאלה מדוע אנחנו זקוקים בכלל לסמל. אדם יכול לומר: אם העיקר הוא תשובה, למה לא פשוט לעשות תשובה? מפני שאנחנו בני אדם, ולא תמיד די לנו במשפט מופשט. לפעמים אנחנו זקוקים לרגע שבו הגוף משתתף בהחלטה, לרגע שיש לו מקום, שעה, קול ותנועה, כדי שהרעיון יקבל אחיזה בזיכרון.

אבל הסמל אינו סוף התהליך.

הוא התחלה.

היד מנערת את הבגד כדי להזכיר לאדם שהחיים שלו אינם חייבים להישאר מקובעים.

המים עומדים מולו כדי להזכיר שיש דברים שאפשר להניח.

הפסוק אומר "ותשליך" כדי להזכיר שהקב"ה עצמו אינו מבקש להחזיק את החטא לנצח כאשר האדם שב באמת.

והאדם חוזר מן המים כדי להוכיח במעשים מה באמת השליך.

אולי לכן השאלה החשובה ביותר בתשליך איננה מה נפל מן הכיסים. שום חטא לא ייפול משם. השאלה היא מה לא נחזיר איתנו הביתה באותה צורה שבה הבאנו אותו. איזה הרגל לא יקבל עוד שנה בלי מאבק, איזה כעס לא ינהל עוד קשר שלם, איזה פחד לא יחליט בשבילנו, איזה תירוץ איבד היום את תוקפו ואיזו טעות מן העבר נפסיק סוף סוף להפוך לזהות שלנו.

וכשנעמוד היום ליד המים וננער את שולי הבגד, אולי כדאי להימנע מן המחשבה הקלה שהנה אנחנו משליכים את החטאים. החטאים אינם בכיסים, ולכן הם גם לא ייצאו מהם. אבל דווקא משום כך הניעור יכול להיות רגע אמיתי כל כך: היד עושה בחוץ את מה שאנחנו מבקשים מן הנפש להתחיל לעשות בפנים, והפעולה הסמלית שואלת אותנו האם אנחנו מוכנים לתת לה המשך ממשי כאשר נחזור הביתה.

כי תשליך אמיתי אינו נגמר כאשר אנחנו מתרחקים מן המים. הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו חוזרים אל אותם החיים, אל אותם אנשים ואל אותם ניסיונות, ומחליטים שלא כל מה שהבאנו איתנו אל הנהר חייב לחזור איתנו לשנה החדשה.