מתוך המסע שלך אל עצמך
איך מקבלים החלטה כשאף אחד לא יכול להבטיח מה יקרה?
איך מקבלים החלטה כשאף אחד לא יכול להבטיח מה יקרה? יש רגעים בחיים שבהם כבר ביררנו הכול. שאלנו, בדקנו, התייעצנו, שקלנו יתרונות וחסרונות, ובכל זאת היד מסרבת לקבל החלטה. אולי מפני שעמוק בפנים איננו מחפשים עוד מידע. אנחנו מחפשים דבר שאיש אינו מסוגל לתת לנו: הבטחה שלא נצטער. אבל מה קורה כאשר אין עוד מה לברר, והעתיד עדיין מסרב לגלות את עצמו? האם החלטה שהתבררה ככואבת הייתה בהכרח החלטה שגויה? ומדוע לאחר מעשה הכול נראה ברור כל כך, עד שאנחנו כועסים על עצמנו שלא ידענו אז את מה שאנחנו יודעים היום? לפעמים ההחלטה החשובה ביותר איננה איזו דרך לבחור. היא להסכים לכך שאפשר לבחור באחריות, בחכמה וביושר, גם בלי לקבל מראש הבטחה לאן הדרך תוביל. בחיים כמו בחיים, יש החלטות שאדם מקבל בתוך דקות, ויש החלטות שמצליחות להתיישב לו בתוך הראש ולגור שם במשך חודשים. הוא קם איתן בבוקר, לוקח אותן לעבודה, חושב עליהן בזמן הנהיגה, חוזר אליהן לפני השינה, ולפעמים אפילו מתעורר באמצע הלילה ומגלה שהן כבר חיכו לו שם. לעבור מקום עבודה או להישאר. להיכנס לשותפות או לוותר. להמשיך קשר או לעצור. לפתוח עסק או להישאר במקום הבטוח. לומר את מה שיושב על הלב או להמשיך לשתוק. לפעמים האדם כבר אסף את כל הנתונים שאפשר לאסוף. הוא מכיר את היתרונות ואת החסרונות, יודע מה הוא עלול להרוויח ומה הוא עלול להפסיד, שמע דעות של אנשים שמכירים אותו היטב, ובכל זאת הוא מרגיש שחסר לו עוד משהו. לכן הוא מתקשר לעוד אדם ומתייעץ איתו. אחר כך הוא מתקשר לעוד אחד. קורא עוד מאמר. בודק שוב את המספרים. פותח שוב את ההודעה שכבר הוא כתב מזמן אבל הוא לא לחץ על הכפתור אינטר והוא לא שלח. הוא אומר לעצמו שהוא עדיין "מברר", אבל עמוק בפנים עולה שאלה הרבה פחות נוחה: האם באמת חסר לו מידע, או שהוא מחפש מישהו שיבטיח לו שהבחירה שלו לא תכאיב לו? זו אחת האשליות השקטות ביותר שאנחנו נושאים איתנו. נדמה לנו שאם נחשוב מספיק, נתייעץ מספיק ונבדוק מספיק, נגיע לרגע שבו ההחלטה תהיה נקייה מספק. כאילו במקום כלשהו מסתתר נתון אחד אחרון, שאם רק נמצא אותו הכול יתבהר. ואז נדע. לא נצטרך להסתכן, לא נצטרך להמר על העתיד, ובעיקר לא נצטרך לשאת את המחשבה שאולי בחרנו בדרך הלא נכונה. אבל החיים כמעט לעולם אינם מעניקים לנו את המתנה הזאת. רוב ההחלטות החשובות באמת מתקבלות כאשר חלק מן התמונה עדיין מוסתר. אפשר לדעת הרבה על מקום עבודה חדש, אבל אי אפשר לדעת כיצד נרגיש בו בעוד שנתיים. אפשר להכיר אדם לעומק, אבל אי אפשר לקבל הצצה אל שלושים השנים הבאות. אפשר לבדוק השקעה מכל כיוון, אבל אי אפשר לשלוט בכל מה שהשוק יעשה. אפשר לקבל החלטה חינוכית מתוך מחשבה ואחריות, ועדיין לא לדעת כיצד הילד יפרש אותה בעוד עשור. ואולי לכן החלטה אמיתית דורשת מאיתנו הרבה יותר משכל. היא דורשת מאיתנו להסכים לחיות עם דבר שהנפש אינה אוהבת כלל: האפשרות שלא נדע מראש אם צדקנו. וכאן מתרחש לעיתים דבר מעניין. אדם מספר לעצמו שהוא מתקשה להחליט מפני ששתי האפשרויות טובות כמעט באותה מידה. אבל לפעמים זו אינה האמת. לפעמים הוא כבר יודע היטב לאן הוא נוטה. הוא יודע איזו עבודה הוא רוצה. יודע איזו שיחה הוא צריך לקיים. יודע שהמצב הנוכחי כבר אינו נכון עבורו. אפילו הגוף שלו יודע. כאשר הוא מדמיין אפשרות אחת משהו בו מתרחב, וכאשר הוא מדמיין את האחרת משהו בו נסגר. ובכל זאת הוא אינו זז. מדוע? מפני שהבעיה איננה תמיד לדעת מה לבחור. לפעמים הבעיה היא להסכים להיות זה שבחר. יש הבדל עצום בין שני הדברים. כאשר מישהו אחר אומר לנו מה לעשות, נוצר בתוכנו מעין איזה שהוא מרחב מילוט. אם הדברים יסתבכו, נוכל לומר לעצמנו: שמעתי לו. סמכתי עליה. הרב אמר. היועץ המליץ. החבר לחץ. המשפחה חשבה שזה הדבר הנכון. אפילו אם לעולם לא נאמר זאת בקול, הידיעה הזאת יכולה להקל מעט את משקל האחריות. אבל כאשר אנחנו בוחרים בעצמנו, אין מאחורינו מקום להתחבא. אם נצליח, נשמח. ואם ניכשל, עלולה לעלות בתוכנו השאלה הקשה: איך לא ראיתי? למה עשיתי את זה לעצמי? ואולי משום כך יש רגע שבו התייעצות מפסיקה להיות בירור והופכת לחיפוש אחר שותף לאשמה עתידית. לא מפני שהתייעצות אינה נכונה. אלא בדיוק להפך. אדם שאינו מוכן לשמוע איש הוא לעיתים אדם שכבר שבוי בתוך נקודת המבט של עצמו. עצה טובה יכולה לחשוף נקודה שלא ראינו, להעמיד אותנו מול עובדה שהתעלמנו ממנה, להראות לנו מחיר שהעדפנו לא לחשב. אבל יש הבדל בין לבקש מאדם אחר להאיר את הדרך לבין לבקש ממנו ללכת אותה במקומנו. יש הבדל בין לומר "עזור לי לראות" לבין לומר, גם בלי מילים, "בבקשה, תחליט בשבילי, כדי שאם אטעה לא אצטרך לשאת לבדי את העובדה שאני זה שבחרתי". אולי זו הסיבה שאפשר להתייעץ עם עשרה אנשים ולהישאר הרבה יותר מבולבלים וחסרי אונים מכפי שהיינו בתחילה. הראשון אומר ללכת. השני אומר להישאר. השלישי מספר מה קרה לבן דוד שלו. הרביעי בטוח שאסור להחמיץ הזדמנות כזאת. החמישי מזהיר שזה מסוכן. כל אחד מדבר מתוך חייו, מתוך הפחדים שלו, מתוך הניסיון שלו, מתוך האופי שלו. וכאשר השיחה העשירית מסתיימת, אנחנו מגלים שלא קיבלנו ודאות. קיבלנו עשר גרסאות שונות של העתיד, ואף אחת מהן אינה יכולה להבטיח לנו מה באמת יקרה. ואז אנחנו מגיעים אל פרשת שופטים. התורה מתארת עולם שבו בני אדם ביקשו לדעת את מה שהאדם מטבעו משתוקק לדעת: מה צופן לנו העתיד? מה עומד להיות בעתיד? והתורה אוסרת את הפנייה אל המעונן, המנחש, הקוסם ושאר הדרכים שבהן ביקש האדם לחדור אל מעבר למסך שמסתיר ממנו את העתיד, ואז מופיעות ארבע מילים קצרות: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג). רבי שלמה יצחקי, רש"י על התורה (דברים יח, יג), מפרש: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות". יש במשפט הזה תביעה נפשית עמוקה הרבה מעבר לשאלת הקסם והניחוש. האדם רוצה לדעת מה יקרה משום שידיעה מעניקה תחושה של שליטה. אם אדע מראש, לא אופתע. אם אדע מראש, אוכל להגן על עצמי. אם אדע מראש, אולי אצליח לבחור רק בדרכים שאין בהן כאב. אלא שהחיים אינם בנויים כך. יש גבול שמעבר לו שום בירור נוסף לא ייתן לנו את מה שאנחנו באמת מבקשים. לא משום שלא בדקנו מספיק, אלא משום שאנחנו מבקשים מן ההווה למסור לנו מידע ששייך עדיין לעתיד. וכאן מתחילה העבודה הקשה באמת. לא להפסיק לחשוב, אלא לדעת מתי החשיבה כבר סיימה את תפקידה. לא להפסיק להתייעץ, אלא לזהות מתי העצה הבאה כבר אינה אמורה ללמד אותנו דבר חדש. לא להיות פזיזים, אלא להבחין ברגע שבו האחריות כבר אינה דורשת עוד בירור, אלא דורשת הכרעה. יש עוד מחיר שאנחנו כמעט לא מדברים עליו. כל בחירה היא גם ויתור. מי שבוחר בדרך אחת אינו רק מקבל אותה. הוא נפרד מכל הדרכים האחרות שהיה יכול לבחור. אדם שמחליט לעבור לעיר אחרת נפרד מן החיים שהיו יכולים להמשיך במקום הנוכחי. מי שבוחר מקצוע אחד מוותר על האפשרות לראות כיצד היו נראים חייו במסלול אחר. מי שמתחייב לקשר אחד מוותר על אינספור אפשרויות שלא יתרחשו. לכן לפעמים אנחנו מושכים את ההתלבטות לא מפני שאיננו מסוגלים לבחור בין שתי אפשרויות, אלא מפני שאיננו מוכנים עדיין לקבור אף אחת מהן. כל עוד לא החלטנו, שתיהן חיות בדמיון. אפשר עדיין להיות גם כאן וגם שם. אפשר עדיין לדמיין את שתי הגרסאות של החיים. ההכרעה סוגרת דלת, והנפש מתקשה לשמוע את צליל הסגירה. אבל גם לא להחליט זו החלטה. וגם לה יש מחיר. לפעמים האדם מבלה חודשים בניסיון לא לבחור, ובינתיים המציאות בוחרת בשבילו. ההזדמנות נסגרת. הקשר נשחק. השנים עוברות. האדם נשאר באותו מקום, לא משום שבחר בו, אלא משום שלא העז לבחור בשום מקום אחר. ואז מתברר שהפחד לקבל החלטה לא הגן עליו מפני המחיר. הוא רק גרם לכך שהוא שילם אותו בלי לבחור בו. והקושי אינו מסתיים ברגע שבו כבר בחרנו. לפעמים דווקא אז מתחיל המשפט האמיתי. עברו שבועות, אולי חודשים, והמציאות לא התפתחה כפי שקיווינו. מקום העבודה החדש התברר כפחות מתאים ממה שחשבנו. העסקה שנראתה נכונה הסתבכה. השיחה שהיינו בטוחים שתפתח משהו דווקא הרחיקה. המעבר שעשינו גבה מחיר שלא צפינו. ואז מופיע בתוכנו קול חד ובטוח בעצמו: "איך לא ראיתי את זה? הרי הכתובת הייתה על הקיר". פתאום הכול נראה ברור. הסימנים מתחברים, הפרטים מקבלים משמעות, ומה שהיה לפני חצי שנה ערפל נעשה היום סיפור מסודר כל כך, עד שאנחנו מתקשים להבין כיצד לא ידענו אז את מה שנראה לנו מובן מאליו עכשיו. אלא שיש כאן עוול שקט שאנחנו עושים לעצמנו. אנחנו לוקחים את הידע שיש לנו היום, חוזרים איתו אל האדם שהיינו אז, ומעמידים אותו למשפט על כך שלא החזיק בידיו מידע שעדיין לא היה קיים. אנחנו שוכחים כיצד באמת נראתה המציאות לפני ההחלטה. שוכחים שהיו סימנים גם לכיוון השני. שוכחים שאנשים רציניים חשבו אחרת. שוכחים שהיו נתונים שלא ניתן היה לצפות. שוכחים בעיקר דבר פשוט: אז עדיין לא ידענו את הסוף. בפסיכולוגיה מתוארת תופעה הקרויה "הטיית התוצאה". בני אדם נוטים להעריך החלטה לא רק על פי הנתונים שהיו זמינים בזמן שהתקבלה, אלא גם על פי מה שהתברר לאחר מכן. ג'ונתן בארון וג'ון הרשי הראו במחקרם כי ידיעת התוצאה משנה את האופן שבו אנשים מעריכים את איכות ההחלטה שקדמה לה, גם כאשר מקבל ההחלטה לא יכול היה לדעת מראש כיצד הדברים יסתיימו. Jonathan Baron and John C. Hershey, "Outcome Bias in Decision Evaluation" (Journal of Personality and Social Psychology, 54(4), 1988, pp. 569-579). זה נשמע כמו מושג מחקרי, אבל למעשה הוא מתרחש אצלנו במטבח, במשרד, בחשבון הבנק ובשיחות שאנחנו מנהלים עם עצמנו בלילה. אבא מקבל החלטה חינוכית לאחר שהתייעץ ושקל בכובד ראש, וכעבור שנתיים מתברר שהדברים הסתבכו. עכשיו הוא אומר לעצמו: "הרסתי לילד". אדם השקיע במקום שנראה באותה שעה סביר ואחראי, ולאחר מכן הגיע אירוע שאיש לא צפה וההשקעה ירדה לטמיון. עכשיו הוא אינו אומר רק "הפסדתי כסף". הוא אומר: "איזה טיפש הייתי". אישה קיבלה החלטה מקצועית שנראתה נכונה, ולאחר זמן המציאות השתנתה. עכשיו היא מסתכלת לאחור ומפרשת את כל העבר דרך התוצאה שכבר ידועה לה. אבל יש הבדל עצום בין שתי שאלות שאנחנו נוטים לערבב ביניהן: האם התוצאה הייתה טובה, והאם ההחלטה הייתה טובה. החלטה אחראית יכולה להסתיים רע. החלטה חסרת אחריות יכולה להסתיים מצוין. אדם יכול לצאת לנסיעה במהירות מופרזת ולהגיע בשלום, והעובדה שלא קרה דבר אינה הופכת את הנהיגה שלו לנבונה. אדם אחר יכול לנהוג בזהירות מוחלטת ולהיפגע בגלל נהג שהתפרץ מולו, והתוצאה הקשה אינה מוכיחה שקיבל החלטה שגויה כאשר יצא לדרך. אנחנו מבינים את זה בקלות כאשר מדובר באחרים. הרבה יותר קשה לנו להבין זאת כאשר מדובר בחיים שלנו. אולי מפני שכאשר אנחנו מאשימים את עצמנו בדיעבד, אנחנו מקבלים בתמורה דבר מפתיע: תחושת שליטה. אם אני אומר לעצמי "הייתי צריך לדעת", אני אמנם מכאיב לעצמי, אבל באותה שעה אני מספר לעצמי שהיה אפשר לדעת. ואם היה אפשר לדעת, פירוש הדבר שהעולם ניתן לשליטה הרבה יותר מכפי שהוא באמת. המחשבה "עשיתי טעות שאסור היה לי לעשות" כואבת, אבל לפעמים המחשבה "פעלתי באחריות ובכל זאת קרה משהו שלא יכולתי לצפות" מפחידה עוד יותר. הראשונה משאירה את השליטה בידיי. השנייה מאלצת אותי להכיר בכך שגם אנשים חכמים, אחראים וזהירים נכנסים לעיתים בדלת הנכונה ומגלים מאחוריה מציאות שלא יכלו לראות. וזה כבר נוגע במקום עמוק מאוד בנפש. אולי חלק מן ההלקאה העצמית שלנו איננו רק חרטה. אולי זו הדרך שלנו לשמר את האשליה שאילו רק נהיה חכמים מספיק, זהירים מספיק ומחושבים מספיק, נוכל לבנות לעצמנו חיים שבהם שום דבר לא ישתבש. לכן אנחנו חוזרים שוב ושוב אל הרגע שבו החלטנו ומחפשים את הסימן שהחמצנו. אם נמצא אותו, אולי נוכל להבטיח לעצמנו שבפעם הבאה לא יקרה דבר דומה. אלא שלפעמים אין סימן כזה. לפעמים החיים פשוט התפתחו בדרך שלא הייתה בידינו לדעת. אין פירוש הדבר שצריך לפטור את עצמנו מכל טעות. יש החלטות רשלניות. יש פעמים שבהן ידענו ולא רצינו לדעת. היו נתונים שהעדפנו להתעלם מהם, אזהרות שדחינו, אנשים שאמרו לנו דבר שלא התאים למה שרצינו לשמוע. יש הבדל גדול בין עתיד שלא ניתן היה לדעת לבין אמת שהייתה מונחת מול העיניים ולא רצינו לראות. אדם ישר צריך להיות מסוגל להבחין ביניהם. אחרת גם המשפט "לא יכולתי לדעת" עלול להפוך למקום מסתור. ולכן לאחר החלטה שהתבררה ככואבת, אולי השאלה הראשונה אינה צריכה להיות "למה עשיתי את זה?", אלא שאלה מדויקת הרבה יותר: "מה באמת היה בידי לדעת באותו רגע?" לא מה אני יודע היום. לא מה נראה ברור לאחר שהסיפור כבר הסתיים. מה ידעתי אז. אילו נתונים היו לפניי. מה בדקתי. ממי ביקשתי עצה. האם התעלמתי ממשהו מפני שלא רציתי לשמוע אותו. האם פעלתי מתוך לחץ, אגו או פחד. ואם לא, האם אני מוכן להכיר באפשרות המורכבת שהחלטה יכולה להיות אחראית גם כאשר התוצאה שלה מכאיבה? השאלה הזאת משנה את כל השיחה שאדם מנהל עם עברו. במקום להעמיד את עצמו על דוכן הנאשמים, הוא יכול להפוך את העבר לבית מדרש. אם טעיתי, אני רוצה לדעת היכן. אם התעלמתי, אני רוצה לזהות ממה התעלמתי. אם מיהרתי, אני רוצה להבין מדוע מיהרתי. אם ביקשתי לשמוע רק את מי שאמר את מה שרציתי, כדאי שאכיר את הדפוס הזה. אבל אם בדקתי, שאלתי, שקלתי וקיבלתי החלטה בתום לב ובאחריות, אולי הדבר שעליי ללמוד אינו כיצד לא לטעות לעולם. אולי עליי ללמוד כיצד לחיות בעולם שבו גם החלטה נכונה אינה חוזה ביטוח מפני כאב. ויש לכך משמעות גם בכיוון ההפוך. הצלחה אינה תמיד הוכחה לכך שהחלטנו נכון. לפעמים אדם לוקח סיכון חסר אחריות ומצליח, וההצלחה הופכת למסוכנת דווקא מפני שהיא מלמדת אותו שיעור שגוי. הוא אומר לעצמו: "ידעתי". בפעם הבאה הוא כבר ייקח סיכון גדול יותר. המציאות העניקה לו תוצאה טובה, והוא פירש אותה כהוכחה לחכמה שלו. כך לא רק כישלון יכול להטעות אותנו. גם הצלחה יכולה. אולי לכן אדם בוגר צריך ללמוד להפריד בין שני חשבונות. בחשבון אחד נמצאת התוצאה, ואותה צריך לקבל כפי שהיא. בחשבון השני נמצאת הדרך שבה התקבלה ההחלטה, ואותה צריך לבדוק ביושר. כאשר מערבבים ביניהם, אנחנו עלולים להלקות את עצמנו על דברים שלא היו בשליטתנו, או להפך, להחמיא לעצמנו על החלטות גרועות שפשוט התמזל מזלן. ואז מתברר שהשאלה הגדולה איננה כיצד לקבל החלטה שלעולם לא נתחרט עליה. החלטה כזאת איש אינו יכול להבטיח לנו. השאלה היא כיצד לקבל החלטה שנוכל להביט עליה ביושר גם אם יום אחד נגלה שהדברים לא הסתיימו כפי שקיווינו. לא לומר "ידעתי בוודאות שזה יצליח", אלא משהו צנוע ואמיתי הרבה יותר: בדקתי את מה שהיה אפשר לבדוק. הקשבתי למה שהיה צריך לשמוע. ניסיתי להבחין בין הרצון שלי לבין המציאות. ובנקודה שבה כבר לא היה עוד מה לדעת, הסכמתי לבחור. אולי זו אחת המשמעויות העמוקות שאפשר לשמוע בתוך הקריאה "תמים תהיה עם ה' אלהיך". רבי משה בן נחמן, הרמב"ן על התורה (דברים יח, יג), מבאר את הפסוק כתביעה לייחד את הלב אליו יתברך ולהאמין שהכול בידו, בלי לבקש לדעת באמצעות מנחשים וקוסמים מה עתיד לבוא. אין כאן קריאה לאדם לעצום עיניים. יש כאן קריאה לדעת היכן מסתיימת האחריות האנושית ומתחיל התחום שמעולם לא נמסר לשליטתנו. האדם נדרש לעשות את שלו, אבל הוא אינו נדרש להיות נביא של החיים של עצמו. וזה אולי הדבר שקשה לנו כל כך לקבל: האחריות שלנו גדולה מאוד, אבל היא אינה אינסופית. אנחנו אחראים לאופן שבו אנחנו בוחרים. איננו שולטים בכל מה שהבחירה תפגוש בדרך. אנחנו אחראים לברר, לחשוב, להקשיב ולהיות ישרים עם עצמנו. איננו אחראים לדעת היום את כל מה שהחיים ילמדו אותנו מחר. ומי שאינו מוכן לקבל את הגבול הזה עלול למצוא את עצמו לא רק מתחרט על החלטות העבר, אלא מפחד לקבל את החלטות העתיד. כי אם כל תוצאה רעה תהפוך יום אחד לכתב אישום נגד האדם שבחר, ברור מדוע הוא יפחד לבחור שוב. לפעמים הדרך להחזיר לאדם את האומץ להחליט אינה ללמד אותו כיצד להיות בטוח יותר. היא ללמד אותו כיצד להיות הוגן יותר כלפי עצמו ביום שבו יתברר שלא היה יכול לדעת הכול.
איך מקבלים החלטה כשאף אחד לא יכול להבטיח מה יקרה? יש רגעים בחיים שבהם כבר ביררנו הכול. שאלנו, בדקנו, התייעצנו, שקלנו יתרונות וחסרונות, ובכל זאת היד מסרבת לקבל החלטה. אולי מפני שעמוק בפנים איננו מחפשים עוד מידע. אנחנו מחפשים דבר שאיש אינו מסוגל לתת לנו: הבטחה שלא נצטער. אבל מה קורה כאשר אין עוד מה לברר, והעתיד עדיין מסרב לגלות את עצמו? האם החלטה שהתבררה ככואבת הייתה בהכרח החלטה שגויה? ומדוע לאחר מעשה הכול נראה ברור כל כך, עד שאנחנו כועסים על עצמנו שלא ידענו אז את מה שאנחנו יודעים היום? לפעמים ההחלטה החשובה ביותר איננה איזו דרך לבחור. היא להסכים לכך שאפשר לבחור באחריות, בחכמה וביושר, גם בלי לקבל מראש הבטחה לאן הדרך תוביל. בחיים כמו בחיים, יש החלטות שאדם מקבל בתוך דקות, ויש החלטות שמצליחות להתיישב לו בתוך הראש ולגור שם במשך חודשים. הוא קם איתן בבוקר, לוקח אותן לעבודה, חושב עליהן בזמן הנהיגה, חוזר אליהן לפני השינה, ולפעמים אפילו מתעורר באמצע הלילה ומגלה שהן כבר חיכו לו שם. לעבור מקום עבודה או להישאר. להיכנס לשותפות או לוותר. להמשיך קשר או לעצור. לפתוח עסק או להישאר במקום הבטוח. לומר את מה שיושב על הלב או להמשיך לשתוק. לפעמים האדם כבר אסף את כל הנתונים שאפשר לאסוף. הוא מכיר את היתרונות ואת החסרונות, יודע מה הוא עלול להרוויח ומה הוא עלול להפסיד, שמע דעות של אנשים שמכירים אותו היטב, ובכל זאת הוא מרגיש שחסר לו עוד משהו. לכן הוא מתקשר לעוד אדם ומתייעץ איתו. אחר כך הוא מתקשר לעוד אחד. קורא עוד מאמר. בודק שוב את המספרים. פותח שוב את ההודעה שכבר הוא כתב מזמן אבל הוא לא לחץ על הכפתור אינטר והוא לא שלח. הוא אומר לעצמו שהוא עדיין "מברר", אבל עמוק בפנים עולה שאלה הרבה פחות נוחה: האם באמת חסר לו מידע, או שהוא מחפש מישהו שיבטיח לו שהבחירה שלו לא תכאיב לו? זו אחת האשליות השקטות ביותר שאנחנו נושאים איתנו. נדמה לנו שאם נחשוב מספיק, נתייעץ מספיק ונבדוק מספיק, נגיע לרגע שבו ההחלטה תהיה נקייה מספק. כאילו במקום כלשהו מסתתר נתון אחד אחרון, שאם רק נמצא אותו הכול יתבהר. ואז נדע. לא נצטרך להסתכן, לא נצטרך להמר על העתיד, ובעיקר לא נצטרך לשאת את המחשבה שאולי בחרנו בדרך הלא נכונה. אבל החיים כמעט לעולם אינם מעניקים לנו את המתנה הזאת. רוב ההחלטות החשובות באמת מתקבלות כאשר חלק מן התמונה עדיין מוסתר. אפשר לדעת הרבה על מקום עבודה חדש, אבל אי אפשר לדעת כיצד נרגיש בו בעוד שנתיים. אפשר להכיר אדם לעומק, אבל אי אפשר לקבל הצצה אל שלושים השנים הבאות. אפשר לבדוק השקעה מכל כיוון, אבל אי אפשר לשלוט בכל מה שהשוק יעשה. אפשר לקבל החלטה חינוכית מתוך מחשבה ואחריות, ועדיין לא לדעת כיצד הילד יפרש אותה בעוד עשור. ואולי לכן החלטה אמיתית דורשת מאיתנו הרבה יותר משכל. היא דורשת מאיתנו להסכים לחיות עם דבר שהנפש אינה אוהבת כלל: האפשרות שלא נדע מראש אם צדקנו. וכאן מתרחש לעיתים דבר מעניין. אדם מספר לעצמו שהוא מתקשה להחליט מפני ששתי האפשרויות טובות כמעט באותה מידה. אבל לפעמים זו אינה האמת. לפעמים הוא כבר יודע היטב לאן הוא נוטה. הוא יודע איזו עבודה הוא רוצה. יודע איזו שיחה הוא צריך לקיים. יודע שהמצב הנוכחי כבר אינו נכון עבורו. אפילו הגוף שלו יודע. כאשר הוא מדמיין אפשרות אחת משהו בו מתרחב, וכאשר הוא מדמיין את האחרת משהו בו נסגר. ובכל זאת הוא אינו זז. מדוע? מפני שהבעיה איננה תמיד לדעת מה לבחור. לפעמים הבעיה היא להסכים להיות זה שבחר. יש הבדל עצום בין שני הדברים. כאשר מישהו אחר אומר לנו מה לעשות, נוצר בתוכנו מעין איזה שהוא מרחב מילוט. אם הדברים יסתבכו, נוכל לומר לעצמנו: שמעתי לו. סמכתי עליה. הרב אמר. היועץ המליץ. החבר לחץ. המשפחה חשבה שזה הדבר הנכון. אפילו אם לעולם לא נאמר זאת בקול, הידיעה הזאת יכולה להקל מעט את משקל האחריות. אבל כאשר אנחנו בוחרים בעצמנו, אין מאחורינו מקום להתחבא. אם נצליח, נשמח. ואם ניכשל, עלולה לעלות בתוכנו השאלה הקשה: איך לא ראיתי? למה עשיתי את זה לעצמי? ואולי משום כך יש רגע שבו התייעצות מפסיקה להיות בירור והופכת לחיפוש אחר שותף לאשמה עתידית. לא מפני שהתייעצות אינה נכונה. אלא בדיוק להפך. אדם שאינו מוכן לשמוע איש הוא לעיתים אדם שכבר שבוי בתוך נקודת המבט של עצמו. עצה טובה יכולה לחשוף נקודה שלא ראינו, להעמיד אותנו מול עובדה שהתעלמנו ממנה, להראות לנו מחיר שהעדפנו לא לחשב. אבל יש הבדל בין לבקש מאדם אחר להאיר את הדרך לבין לבקש ממנו ללכת אותה במקומנו. יש הבדל בין לומר "עזור לי לראות" לבין לומר, גם בלי מילים, "בבקשה, תחליט בשבילי, כדי שאם אטעה לא אצטרך לשאת לבדי את העובדה שאני זה שבחרתי". אולי זו הסיבה שאפשר להתייעץ עם עשרה אנשים ולהישאר הרבה יותר מבולבלים וחסרי אונים מכפי שהיינו בתחילה. הראשון אומר ללכת. השני אומר להישאר. השלישי מספר מה קרה לבן דוד שלו. הרביעי בטוח שאסור להחמיץ הזדמנות כזאת. החמישי מזהיר שזה מסוכן. כל אחד מדבר מתוך חייו, מתוך הפחדים שלו, מתוך הניסיון שלו, מתוך האופי שלו. וכאשר השיחה העשירית מסתיימת, אנחנו מגלים שלא קיבלנו ודאות. קיבלנו עשר גרסאות שונות של העתיד, ואף אחת מהן אינה יכולה להבטיח לנו מה באמת יקרה. ואז אנחנו מגיעים אל פרשת שופטים. התורה מתארת עולם שבו בני אדם ביקשו לדעת את מה שהאדם מטבעו משתוקק לדעת: מה צופן לנו העתיד? מה עומד להיות בעתיד? והתורה אוסרת את הפנייה אל המעונן, המנחש, הקוסם ושאר הדרכים שבהן ביקש האדם לחדור אל מעבר למסך שמסתיר ממנו את העתיד, ואז מופיעות ארבע מילים קצרות: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים יח, יג). רבי שלמה יצחקי, רש"י על התורה (דברים יח, יג), מפרש: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות". יש במשפט הזה תביעה נפשית עמוקה הרבה מעבר לשאלת הקסם והניחוש. האדם רוצה לדעת מה יקרה משום שידיעה מעניקה תחושה של שליטה. אם אדע מראש, לא אופתע. אם אדע מראש, אוכל להגן על עצמי. אם אדע מראש, אולי אצליח לבחור רק בדרכים שאין בהן כאב. אלא שהחיים אינם בנויים כך. יש גבול שמעבר לו שום בירור נוסף לא ייתן לנו את מה שאנחנו באמת מבקשים. לא משום שלא בדקנו מספיק, אלא משום שאנחנו מבקשים מן ההווה למסור לנו מידע ששייך עדיין לעתיד. וכאן מתחילה העבודה הקשה באמת. לא להפסיק לחשוב, אלא לדעת מתי החשיבה כבר סיימה את תפקידה. לא להפסיק להתייעץ, אלא לזהות מתי העצה הבאה כבר אינה אמורה ללמד אותנו דבר חדש. לא להיות פזיזים, אלא להבחין ברגע שבו האחריות כבר אינה דורשת עוד בירור, אלא דורשת הכרעה. יש עוד מחיר שאנחנו כמעט לא מדברים עליו. כל בחירה היא גם ויתור. מי שבוחר בדרך אחת אינו רק מקבל אותה. הוא נפרד מכל הדרכים האחרות שהיה יכול לבחור. אדם שמחליט לעבור לעיר אחרת נפרד מן החיים שהיו יכולים להמשיך במקום הנוכחי. מי שבוחר מקצוע אחד מוותר על האפשרות לראות כיצד היו נראים חייו במסלול אחר. מי שמתחייב לקשר אחד מוותר על אינספור אפשרויות שלא יתרחשו. לכן לפעמים אנחנו מושכים את ההתלבטות לא מפני שאיננו מסוגלים לבחור בין שתי אפשרויות, אלא מפני שאיננו מוכנים עדיין לקבור אף אחת מהן. כל עוד לא החלטנו, שתיהן חיות בדמיון. אפשר עדיין להיות גם כאן וגם שם. אפשר עדיין לדמיין את שתי הגרסאות של החיים. ההכרעה סוגרת דלת, והנפש מתקשה לשמוע את צליל הסגירה. אבל גם לא להחליט זו החלטה. וגם לה יש מחיר. לפעמים האדם מבלה חודשים בניסיון לא לבחור, ובינתיים המציאות בוחרת בשבילו. ההזדמנות נסגרת. הקשר נשחק. השנים עוברות. האדם נשאר באותו מקום, לא משום שבחר בו, אלא משום שלא העז לבחור בשום מקום אחר. ואז מתברר שהפחד לקבל החלטה לא הגן עליו מפני המחיר. הוא רק גרם לכך שהוא שילם אותו בלי לבחור בו. והקושי אינו מסתיים ברגע שבו כבר בחרנו. לפעמים דווקא אז מתחיל המשפט האמיתי. עברו שבועות, אולי חודשים, והמציאות לא התפתחה כפי שקיווינו. מקום העבודה החדש התברר כפחות מתאים ממה שחשבנו. העסקה שנראתה נכונה הסתבכה. השיחה שהיינו בטוחים שתפתח משהו דווקא הרחיקה. המעבר שעשינו גבה מחיר שלא צפינו. ואז מופיע בתוכנו קול חד ובטוח בעצמו: "איך לא ראיתי את זה? הרי הכתובת הייתה על הקיר". פתאום הכול נראה ברור. הסימנים מתחברים, הפרטים מקבלים משמעות, ומה שהיה לפני חצי שנה ערפל נעשה היום סיפור מסודר כל כך, עד שאנחנו מתקשים להבין כיצד לא ידענו אז את מה שנראה לנו מובן מאליו עכשיו. אלא שיש כאן עוול שקט שאנחנו עושים לעצמנו. אנחנו לוקחים את הידע שיש לנו היום, חוזרים איתו אל האדם שהיינו אז, ומעמידים אותו למשפט על כך שלא החזיק בידיו מידע שעדיין לא היה קיים. אנחנו שוכחים כיצד באמת נראתה המציאות לפני ההחלטה. שוכחים שהיו סימנים גם לכיוון השני. שוכחים שאנשים רציניים חשבו אחרת. שוכחים שהיו נתונים שלא ניתן היה לצפות. שוכחים בעיקר דבר פשוט: אז עדיין לא ידענו את הסוף. בפסיכולוגיה מתוארת תופעה הקרויה "הטיית התוצאה". בני אדם נוטים להעריך החלטה לא רק על פי הנתונים שהיו זמינים בזמן שהתקבלה, אלא גם על פי מה שהתברר לאחר מכן. ג'ונתן בארון וג'ון הרשי הראו במחקרם כי ידיעת התוצאה משנה את האופן שבו אנשים מעריכים את איכות ההחלטה שקדמה לה, גם כאשר מקבל ההחלטה לא יכול היה לדעת מראש כיצד הדברים יסתיימו. Jonathan Baron and John C. Hershey, "Outcome Bias in Decision Evaluation" (Journal of Personality and Social Psychology, 54(4), 1988, pp. 569-579). זה נשמע כמו מושג מחקרי, אבל למעשה הוא מתרחש אצלנו במטבח, במשרד, בחשבון הבנק ובשיחות שאנחנו מנהלים עם עצמנו בלילה. אבא מקבל החלטה חינוכית לאחר שהתייעץ ושקל בכובד ראש, וכעבור שנתיים מתברר שהדברים הסתבכו. עכשיו הוא אומר לעצמו: "הרסתי לילד". אדם השקיע במקום שנראה באותה שעה סביר ואחראי, ולאחר מכן הגיע אירוע שאיש לא צפה וההשקעה ירדה לטמיון. עכשיו הוא אינו אומר רק "הפסדתי כסף". הוא אומר: "איזה טיפש הייתי". אישה קיבלה החלטה מקצועית שנראתה נכונה, ולאחר זמן המציאות השתנתה. עכשיו היא מסתכלת לאחור ומפרשת את כל העבר דרך התוצאה שכבר ידועה לה. אבל יש הבדל עצום בין שתי שאלות שאנחנו נוטים לערבב ביניהן: האם התוצאה הייתה טובה, והאם ההחלטה הייתה טובה. החלטה אחראית יכולה להסתיים רע. החלטה חסרת אחריות יכולה להסתיים מצוין. אדם יכול לצאת לנסיעה במהירות מופרזת ולהגיע בשלום, והעובדה שלא קרה דבר אינה הופכת את הנהיגה שלו לנבונה. אדם אחר יכול לנהוג בזהירות מוחלטת ולהיפגע בגלל נהג שהתפרץ מולו, והתוצאה הקשה אינה מוכיחה שקיבל החלטה שגויה כאשר יצא לדרך. אנחנו מבינים את זה בקלות כאשר מדובר באחרים. הרבה יותר קשה לנו להבין זאת כאשר מדובר בחיים שלנו. אולי מפני שכאשר אנחנו מאשימים את עצמנו בדיעבד, אנחנו מקבלים בתמורה דבר מפתיע: תחושת שליטה. אם אני אומר לעצמי "הייתי צריך לדעת", אני אמנם מכאיב לעצמי, אבל באותה שעה אני מספר לעצמי שהיה אפשר לדעת. ואם היה אפשר לדעת, פירוש הדבר שהעולם ניתן לשליטה הרבה יותר מכפי שהוא באמת. המחשבה "עשיתי טעות שאסור היה לי לעשות" כואבת, אבל לפעמים המחשבה "פעלתי באחריות ובכל זאת קרה משהו שלא יכולתי לצפות" מפחידה עוד יותר. הראשונה משאירה את השליטה בידיי. השנייה מאלצת אותי להכיר בכך שגם אנשים חכמים, אחראים וזהירים נכנסים לעיתים בדלת הנכונה ומגלים מאחוריה מציאות שלא יכלו לראות. וזה כבר נוגע במקום עמוק מאוד בנפש. אולי חלק מן ההלקאה העצמית שלנו איננו רק חרטה. אולי זו הדרך שלנו לשמר את האשליה שאילו רק נהיה חכמים מספיק, זהירים מספיק ומחושבים מספיק, נוכל לבנות לעצמנו חיים שבהם שום דבר לא ישתבש. לכן אנחנו חוזרים שוב ושוב אל הרגע שבו החלטנו ומחפשים את הסימן שהחמצנו. אם נמצא אותו, אולי נוכל להבטיח לעצמנו שבפעם הבאה לא יקרה דבר דומה. אלא שלפעמים אין סימן כזה. לפעמים החיים פשוט התפתחו בדרך שלא הייתה בידינו לדעת. אין פירוש הדבר שצריך לפטור את עצמנו מכל טעות. יש החלטות רשלניות. יש פעמים שבהן ידענו ולא רצינו לדעת. היו נתונים שהעדפנו להתעלם מהם, אזהרות שדחינו, אנשים שאמרו לנו דבר שלא התאים למה שרצינו לשמוע. יש הבדל גדול בין עתיד שלא ניתן היה לדעת לבין אמת שהייתה מונחת מול העיניים ולא רצינו לראות. אדם ישר צריך להיות מסוגל להבחין ביניהם. אחרת גם המשפט "לא יכולתי לדעת" עלול להפוך למקום מסתור. ולכן לאחר החלטה שהתבררה ככואבת, אולי השאלה הראשונה אינה צריכה להיות "למה עשיתי את זה?", אלא שאלה מדויקת הרבה יותר: "מה באמת היה בידי לדעת באותו רגע?" לא מה אני יודע היום. לא מה נראה ברור לאחר שהסיפור כבר הסתיים. מה ידעתי אז. אילו נתונים היו לפניי. מה בדקתי. ממי ביקשתי עצה. האם התעלמתי ממשהו מפני שלא רציתי לשמוע אותו. האם פעלתי מתוך לחץ, אגו או פחד. ואם לא, האם אני מוכן להכיר באפשרות המורכבת שהחלטה יכולה להיות אחראית גם כאשר התוצאה שלה מכאיבה? השאלה הזאת משנה את כל השיחה שאדם מנהל עם עברו. במקום להעמיד את עצמו על דוכן הנאשמים, הוא יכול להפוך את העבר לבית מדרש. אם טעיתי, אני רוצה לדעת היכן. אם התעלמתי, אני רוצה לזהות ממה התעלמתי. אם מיהרתי, אני רוצה להבין מדוע מיהרתי. אם ביקשתי לשמוע רק את מי שאמר את מה שרציתי, כדאי שאכיר את הדפוס הזה. אבל אם בדקתי, שאלתי, שקלתי וקיבלתי החלטה בתום לב ובאחריות, אולי הדבר שעליי ללמוד אינו כיצד לא לטעות לעולם. אולי עליי ללמוד כיצד לחיות בעולם שבו גם החלטה נכונה אינה חוזה ביטוח מפני כאב. ויש לכך משמעות גם בכיוון ההפוך. הצלחה אינה תמיד הוכחה לכך שהחלטנו נכון. לפעמים אדם לוקח סיכון חסר אחריות ומצליח, וההצלחה הופכת למסוכנת דווקא מפני שהיא מלמדת אותו שיעור שגוי. הוא אומר לעצמו: "ידעתי". בפעם הבאה הוא כבר ייקח סיכון גדול יותר. המציאות העניקה לו תוצאה טובה, והוא פירש אותה כהוכחה לחכמה שלו. כך לא רק כישלון יכול להטעות אותנו. גם הצלחה יכולה. אולי לכן אדם בוגר צריך ללמוד להפריד בין שני חשבונות. בחשבון אחד נמצאת התוצאה, ואותה צריך לקבל כפי שהיא. בחשבון השני נמצאת הדרך שבה התקבלה ההחלטה, ואותה צריך לבדוק ביושר. כאשר מערבבים ביניהם, אנחנו עלולים להלקות את עצמנו על דברים שלא היו בשליטתנו, או להפך, להחמיא לעצמנו על החלטות גרועות שפשוט התמזל מזלן. ואז מתברר שהשאלה הגדולה איננה כיצד לקבל החלטה שלעולם לא נתחרט עליה. החלטה כזאת איש אינו יכול להבטיח לנו. השאלה היא כיצד לקבל החלטה שנוכל להביט עליה ביושר גם אם יום אחד נגלה שהדברים לא הסתיימו כפי שקיווינו. לא לומר "ידעתי בוודאות שזה יצליח", אלא משהו צנוע ואמיתי הרבה יותר: בדקתי את מה שהיה אפשר לבדוק. הקשבתי למה שהיה צריך לשמוע. ניסיתי להבחין בין הרצון שלי לבין המציאות. ובנקודה שבה כבר לא היה עוד מה לדעת, הסכמתי לבחור. אולי זו אחת המשמעויות העמוקות שאפשר לשמוע בתוך הקריאה "תמים תהיה עם ה' אלהיך". רבי משה בן נחמן, הרמב"ן על התורה (דברים יח, יג), מבאר את הפסוק כתביעה לייחד את הלב אליו יתברך ולהאמין שהכול בידו, בלי לבקש לדעת באמצעות מנחשים וקוסמים מה עתיד לבוא. אין כאן קריאה לאדם לעצום עיניים. יש כאן קריאה לדעת היכן מסתיימת האחריות האנושית ומתחיל התחום שמעולם לא נמסר לשליטתנו. האדם נדרש לעשות את שלו, אבל הוא אינו נדרש להיות נביא של החיים של עצמו. וזה אולי הדבר שקשה לנו כל כך לקבל: האחריות שלנו גדולה מאוד, אבל היא אינה אינסופית. אנחנו אחראים לאופן שבו אנחנו בוחרים. איננו שולטים בכל מה שהבחירה תפגוש בדרך. אנחנו אחראים לברר, לחשוב, להקשיב ולהיות ישרים עם עצמנו. איננו אחראים לדעת היום את כל מה שהחיים ילמדו אותנו מחר. ומי שאינו מוכן לקבל את הגבול הזה עלול למצוא את עצמו לא רק מתחרט על החלטות העבר, אלא מפחד לקבל את החלטות העתיד. כי אם כל תוצאה רעה תהפוך יום אחד לכתב אישום נגד האדם שבחר, ברור מדוע הוא יפחד לבחור שוב. לפעמים הדרך להחזיר לאדם את האומץ להחליט אינה ללמד אותו כיצד להיות בטוח יותר. היא ללמד אותו כיצד להיות הוגן יותר כלפי עצמו ביום שבו יתברר שלא היה יכול לדעת הכול.
המאמר שקראתם הוא טעימה מתוך „המסע שלך אל עצמך”
סדרה של מאמרים שנוגעת בשאלות, בקונפליקטים וברגעים שאנשים פוגשים בתוך החיים עצמם.
אם הדברים נגעו בכם ורוצים להמשיך עמוק יותר, אפשר להזמין את הספר ולהמשיך את המסע.
להזמנת הספר עד הבית ←