האם אפשר לצוות על אדם לשמוח?

האם אפשר לצוות על אדם לשמוח? זו אינה שאלה שנשארת בבית המדרש. היא מופיעה בתוך שיחות בבית, בהחלטות בעבודה, ביחסים הקרובים ובמקומות שבהם האדם יודע מה נכון אך מתקשה להפוך את הידיעה לדרך חיים.

שמחה אינה מתג שמדליקים לפי הוראה. מצוות החג מלמדת שהיא גם דרך של התבוננות, שיתוף ובניית תנאים המאפשרים ללב לראות את הטוב.

נקודת המבט של התורה

התורה מחברת את השמחה לאנשים, לזמן ולמעשה. היא אינה מצווה להעמיד פנים, אלא לבנות מרחב שבו הטוב נראה, נחלק ומקבל מקום.

כשהשאלה חוזרת אל החיים

התורה אינה מבקשת מן האדם להתעלם מן המורכבות או להעמיד פנים שיש פתרון מהיר לכל התלבטות. היא מזמינה אותו לבדוק מאיזה מקום הוא פועל, מה הוא מספר לעצמו, ומהי הבחירה הקטנה שבאמת נמצאת בידיו כעת.

כאשר השאלה מקבלת ניסוח מדויק, היא מפסיקה להיות ענן כללי שמכביד על החיים. אפשר להתחיל להבחין בין עובדה לפרשנות, בין אחריות לאשמה, בין תקווה לדחייה ובין מה שאיננו בשליטתנו לבין הצעד שכן מחכה לנו.