למה אנחנו מודדים את עצמנו ואת האחרים בשתי מידות שונות?

למה אנחנו מודדים את עצמנו ואת האחרים בשתי מידות שונות? זו אינה שאלה שנשארת בבית המדרש. היא מופיעה בתוך שיחות בבית, בהחלטות בעבודה, ביחסים הקרובים ובמקומות שבהם האדם יודע מה נכון אך מתקשה להפוך את הידיעה לדרך חיים.

את הטעות שלנו אנחנו מסבירים באמצעות הנסיבות, ואת טעותו של האחר באמצעות האופי. כיצד בונים מבט ישר יותר על עצמנו ועל הזולת?

נקודת המבט של התורה

הדרישה למידה שלמה וישרה אינה שייכת רק למסחר. היא מאתגרת את הנטייה למדוד את מעשינו לפי הנסיבות ואת מעשי האחר לפי אופיו.

כשהשאלה חוזרת אל החיים

התורה אינה מבקשת מן האדם להתעלם מן המורכבות או להעמיד פנים שיש פתרון מהיר לכל התלבטות. היא מזמינה אותו לבדוק מאיזה מקום הוא פועל, מה הוא מספר לעצמו, ומהי הבחירה הקטנה שבאמת נמצאת בידיו כעת.

כאשר השאלה מקבלת ניסוח מדויק, היא מפסיקה להיות ענן כללי שמכביד על החיים. אפשר להתחיל להבחין בין עובדה לפרשנות, בין אחריות לאשמה, בין תקווה לדחייה ובין מה שאיננו בשליטתנו לבין הצעד שכן מחכה לנו.