איך סולחים לעצמנו בלי להפוך את הסליחה לדרך לברוח מאחריות?

איך סולחים לעצמנו בלי להפוך את הסליחה לדרך לברוח מאחריות? זו אינה שאלה שנשארת בבית המדרש. היא מופיעה בתוך שיחות בבית, בהחלטות בעבודה, ביחסים הקרובים ובמקומות שבהם האדם יודע מה נכון אך מתקשה להפוך את הידיעה לדרך חיים.

אשמה יכולה לעורר תיקון, אך היא יכולה גם להפוך לזהות משתקת. סליחה בריאה אינה אומרת שלא קרה דבר, אלא שהטעות אינה המילה האחרונה.

נקודת המבט של התורה

טהרה אינה הכחשה של מה שהיה. היא האפשרות שלא להישאר כלואים בזהות שנבנתה סביב הטעות, לאחר הכרה, חרטה ותיקון.

כשהשאלה חוזרת אל החיים

התורה אינה מבקשת מן האדם להתעלם מן המורכבות או להעמיד פנים שיש פתרון מהיר לכל התלבטות. היא מזמינה אותו לבדוק מאיזה מקום הוא פועל, מה הוא מספר לעצמו, ומהי הבחירה הקטנה שבאמת נמצאת בידיו כעת.

כאשר השאלה מקבלת ניסוח מדויק, היא מפסיקה להיות ענן כללי שמכביד על החיים. אפשר להתחיל להבחין בין עובדה לפרשנות, בין אחריות לאשמה, בין תקווה לדחייה ובין מה שאיננו בשליטתנו לבין הצעד שכן מחכה לנו.