למה אנחנו מאבדים את החיים שכבר קיבלנו בניסיון להתכונן לחיים שעדיין לא הגיעו?

למה אנחנו מאבדים את החיים שכבר קיבלנו בניסיון להתכונן לחיים שעדיין לא הגיעו? זו אינה שאלה שנשארת בבית המדרש. היא מופיעה בתוך שיחות בבית, בהחלטות בעבודה, ביחסים הקרובים ובמקומות שבהם האדם יודע מה נכון אך מתקשה להפוך את הידיעה לדרך חיים.

תכנון מעניק אחריות, אך חרדה מנסה לחיות מראש כל תרחיש אפשרי. כך העתיד שאינו קיים עדיין מתחיל לגבות מחיר מן ההווה.

נקודת המבט של התורה

רבי שלמה יצחקי, רש״י (דברים יח, יג), מלמד ללכת עם הקב״ה בתמימות ולא לחקור אחר העתידות. אין זו קריאה לוותר על תכנון, אלא להפסיק לדרוש מן העתיד ודאות שאינו יכול לתת.

כשהשאלה חוזרת אל החיים

התורה אינה מבקשת מן האדם להתעלם מן המורכבות או להעמיד פנים שיש פתרון מהיר לכל התלבטות. היא מזמינה אותו לבדוק מאיזה מקום הוא פועל, מה הוא מספר לעצמו, ומהי הבחירה הקטנה שבאמת נמצאת בידיו כעת.

כאשר השאלה מקבלת ניסוח מדויק, היא מפסיקה להיות ענן כללי שמכביד על החיים. אפשר להתחיל להבחין בין עובדה לפרשנות, בין אחריות לאשמה, בין תקווה לדחייה ובין מה שאיננו בשליטתנו לבין הצעד שכן מחכה לנו.