למה כל כך קשה לנו להשאיר משהו לאחרים?

למה כל כך קשה לנו להשאיר משהו לאחרים? זו אינה שאלה שנשארת בבית המדרש. היא מופיעה בתוך שיחות בבית, בהחלטות בעבודה, ביחסים הקרובים ובמקומות שבהם האדם יודע מה נכון אך מתקשה להפוך את הידיעה לדרך חיים.

היכולת לקחת אינה מעידה תמיד שהדבר באמת נועד לנו. מצוות שכחה מזמינה את האדם לגלות נדיבות דווקא ברגע שבו הוא יכול לשוב ולקחת.

נקודת המבט של התורה

התורה מציבה גבול גם לזכותו של בעל השדה. העובדה שאפשר לשוב ולקחת אינה הופכת את החזרה לדבר הנכון. שפע מקבל משמעות כאשר נשאר בו מקום גם לאחר.

כשהשאלה חוזרת אל החיים

התורה אינה מבקשת מן האדם להתעלם מן המורכבות או להעמיד פנים שיש פתרון מהיר לכל התלבטות. היא מזמינה אותו לבדוק מאיזה מקום הוא פועל, מה הוא מספר לעצמו, ומהי הבחירה הקטנה שבאמת נמצאת בידיו כעת.

כאשר השאלה מקבלת ניסוח מדויק, היא מפסיקה להיות ענן כללי שמכביד על החיים. אפשר להתחיל להבחין בין עובדה לפרשנות, בין אחריות לאשמה, בין תקווה לדחייה ובין מה שאיננו בשליטתנו לבין הצעד שכן מחכה לנו.