למה אנחנו מבינים לפעמים את ערכו של דבר רק כשהוא מתחיל להיעלם?

למה אנחנו מבינים לפעמים את ערכו של דבר רק כשהוא מתחיל להיעלם? זו אינה שאלה שנשארת בבית המדרש. היא מופיעה בתוך שיחות בבית, בהחלטות בעבודה, ביחסים הקרובים ובמקומות שבהם האדם יודע מה נכון אך מתקשה להפוך את הידיעה לדרך חיים.

ההרגל מחליש את היכולת לראות את מה שנמצא לידנו. דווקא האיום בפרידה מגלה פתאום כמה הדבר היה יקר כל הזמן.

נקודת המבט של התורה

ההרגל מאפשר לנו לעבור ליד דברים יקרים כאילו הם חלק קבוע מן הנוף. הציווי שלא להתעלם מלמד שהראייה היא אחריות, ושמה שנמצא לידנו זקוק לתשומת לב עוד לפני שהוא אובד.

כשהשאלה חוזרת אל החיים

התורה אינה מבקשת מן האדם להתעלם מן המורכבות או להעמיד פנים שיש פתרון מהיר לכל התלבטות. היא מזמינה אותו לבדוק מאיזה מקום הוא פועל, מה הוא מספר לעצמו, ומהי הבחירה הקטנה שבאמת נמצאת בידיו כעת.

כאשר השאלה מקבלת ניסוח מדויק, היא מפסיקה להיות ענן כללי שמכביד על החיים. אפשר להתחיל להבחין בין עובדה לפרשנות, בין אחריות לאשמה, בין תקווה לדחייה ובין מה שאיננו בשליטתנו לבין הצעד שכן מחכה לנו.