להישאר שונים - ולהישאר יחד

משפחה יכולה להיות מלאה באנשים טובים שאוהבים זה את זה, ובכל זאת כל אחד מהם מצליח להוציא את האחר מדעתו. אחד אוהב סדר והשני מפוזר. אחד רוצה לדבר מיד והשני זקוק לזמן. אחד מקבל החלטות מהר והשני שוקל שוב ושוב. לעיתים איננו כועסים מפני שהאדם שמולנו רע, אלא מפני שהוא פשוט לא כמונו.

ואז מגיע סוכות ומניח בידינו ארבעה מינים שונים לחלוטין: "פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כג, מ). חז"ל במדרש ראו בהם סוגים שונים בעם ישראל, שיש בהם מעלות וחסרונות שונים, וסיימו: "יוקשרו כולם אגודה אחת" (ויקרא רבה ל, יב).

הקב"ה אינו אומר: הפכו את הערבה לאתרוג. הוא אינו דורש שכל חלק בעם ייראה אותו דבר. המצווה נוצרת דווקא מן החיבור בין השונים.

זה נשמע יפה ברמה הלאומית וקשה הרבה יותר בבית. כאשר בן הזוג מגיב אחרת ממני, אני יכול לפרש את השוני כחוסר אכפתיות. כאשר ילד אינו דומה לי, אני עלול לחשוב שיש בו תקלה. הורה שהיה תלמיד מסודר מתקשה להבין ילד יצירתי ומפוזר. אדם מוחצן מתקשה להאמין שאדם שקט אוהב באותה עוצמה גם אם אינו אומר הכול בקול.

אהבה אינה אומרת שאין גבולות ואין ביקורת. לפעמים אדם באמת צריך להשתנות. התנהגות פוגעת אינה מקבלת הכשר בשם "ככה אני". אבל יש הבדל בין לבקש שינוי בהתנהגות לבין לדרוש מן האדם להפסיק להיות אדם אחר ממני.

ההבדל הזה משנה ויכוחים. במקום לשאול "למה אתה לא כמוני?" אפשר לשאול "מה אתה צריך כדי לתפקד טוב, ומה אני צריך, ואיך בונים בינינו צורה שמכבדת את שנינו?". בזוגיות זו יכולה להיות שיחה על קצב, סדר, כסף או תקשורת. בחינוך זו יכולה להיות ההבנה שילד אינו פרויקט לשכפול ההורה.

גם בקהילה אנחנו נופלים באותה מלכודת. קל לדבר על אחדות כאשר כולם מסכימים איתי. המבחן מתחיל כאשר אדם רציני וטוב רואה את המציאות אחרת. אחדות אינה ביטול מחלוקת; היא ההחלטה שהמחלוקת אינה מבטלת שייכות.

אולי לכן ארבעת המינים מוחזקים יחד ביד אחת. לא מפני שההבדלים נעלמו, אלא מפני שנוצרה מסגרת חזקה מספיק להכיל אותם.

האתגר הגדול של אהבה אינו לאהוב אדם כשהוא מתאים לנו. הוא לתת לו מקום גם במקום שבו הוא נשאר הוא.

הקב"ה לא ביקש עולם של ארבעה אתרוגים. הוא ביקש אתרוג, לולב, הדס וערבה באגודה אחת. אחדות איננה הרגע שבו הפסקנו להיות שונים. היא הרגע שבו הפסקנו לדרוש מן האחר להיות כמונו כתנאי לכך שנישאר קשורים אליו.