עשרים שנה לנישואין, מה מתחדש ביום זה?

עשרים שנה לנישואין, מה מתחדש ביום זה? בפתח פרשת חיי שרה ,אנו ניצבים מול המילים המסתוריות המונות את שנותיה של האם הגדולה :ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה .רש"י ,במבטו החד, מזהה כאן קו מקביל ומפתיע :בת מאה שנה כבת עשרים שנה לחטא .מהו הסוד החבוי בציון דרך זה ,גיל העשרים ,שבו נפרצת הדרך אל הבגרות הרוחנית ואל החיים בלא חטא? השאלה…

עשרים שנה לנישואין, מה מתחדש ביום זה? בפתח פרשת חיי שרה ,אנו ניצבים מול המילים המסתוריות המונות את שנותיה של האם הגדולה :ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה .רש"י ,במבטו החד, מזהה כאן קו מקביל ומפתיע :בת מאה שנה כבת עשרים שנה לחטא .מהו הסוד החבוי בציון דרך זה ,גיל העשרים ,שבו נפרצת הדרך אל הבגרות הרוחנית ואל החיים בלא חטא? השאלה הנוקבת מתעצמת אל מול דבריו המופלאים של המהר"י בסאן ,רבו של הרמח"ל ,המבאר כי כשם שגר הוא כקטן שנולד ,כך קיימת התחדשות מופלאה בחיי אדם בדמות רווח של עשרים שנה שניתנו לו מן השמיים .אנו יוצאים למסע מרתק אל תוך עומק הימים הללו ,מבקשים להבין :האם עשרים שנה הן רק מניין שנים ,או שמא הן סף רוחני המעניק לאדם הזדמנות להיוולד מחדש ,בטהרה ,בתוך חיי הנישואין וביחסיו עם בוראו? הכתוב פותח בתיאור חייה של שרה אמנו :ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג ,א) .פסוק זה ,המפרק את שנות חייה של שרה למניין מפורט של מאות, עשרות ושנים ,מעורר תהייה מדוע בחרה התורה בלשון זו ,ומהו הערך הרוחני הטמון בכל חלק וחלק ממניין זה. רש"י (שם ד"ה בת מאה) ביאר :בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין

אף בת ק' בלא חטא .ביאר רש"י כי מניין השנים אינו רק כרונולוגי ,אלא הוא מהווה מדד לדרגה הרוחנית של שרה ,שכאשר הגיעה לגיל מאה ,עמדה בדרגת טהרה כשל אדם צעיר שטרם בא לידי חטא. התרגום יונתן (שם) תרגם :והוון חיי שרה מאה שנין ועשרין שנין ושבע שנין תנייני חיי שרה .נראה להרחיב כי התרגום שומר על חלוקת השנים ,מה שמרמז כי כל קבוצת שנים בחייה של שרה נושאת בחובה איכות רוחנית שונה ,אשר יחד יוצרות את השלמות של דמותה. החזקוני (שם) פירש :ויהיו חיי שרה מאה שנה – לומר לך ,כי שנות חייה היו כולם חיים ,בלא תערובת של צער או חטא .נראה להסביר כי על פי דרכו ,התורה מדגישה את האיכות המיוחדת של השנים ,שבהן האדם נמצא במצב של טהרה כזו שכל ימיו מוגדרים כחיים ממש. האברבנאל (שם) חידש :כי פירוט השנים בא להורות על כך ששרה השיגה את שלמותה הנפשית בתחנות שונות ,וכי גיל עשרים בתוך שנותיה הוא גיל המפתח שבו האדם מתעצב במלוא בגרותו הרוחנית .נראה להוסיף כי מניין השנים המפוצל מעיד על כך ששרה לא קפאה על שמריה ,אלא בכל תקופה ותקופה הוסיפה נדבך של קדושה. חז"ל בדרכם המופלאה מזהים שלוש דמויות מפתח אשר זוכים להארה מיוחדת ,מעין "אתחול" רוחני המאפשר להם לזכות בכפרת עוונות ,בדומה לקטן הנולד מחדש .הבחנה זו מניחה יסוד להבנת המעמד המיוחד של החתן ,שיום חופתו מהווה עבורו הזדמנות בלתי רגילה להיטהר ולהתחיל דף חדש בחיים. התלמוד הירושלמי (ביכורים פרק ג ,הלכה ג) ביאר :אמר רבי שמואל בר נחמני ,חכם חתן ונשיא גדולה מכפרת .ביאר הירושלמי כי דמויות אלו ,בשל תפקידן או מצבן הרוחני המיוחד ,זוכים לכך שמידת הדין נמתקת מעליהם והם מתנקים מעוונותיהם ,בדומה למי שנולד מחדש ואין לו עבר של חטא. המהר"י בסאן זצ"ל בספרו לחמי תודה (סימן ה) ביאר :כשם שגר כקטן שנולד דמי ,הנהו נמי כקטן שנולד דמי ,וכיון דגר לגבי שמיא מסתברא שמן שמיא עבדי ליה רווחא כ' שנה כקטן שנולד ,הוא הדין להנך תלתא דעבדי להו רווחא כ' שנה .ביאר המהר"י בסאן כי כשם שהגר שעבר תהליך של התגיירות מקבל הזדמנות רוחנית חדשה ודף חלק ,כך חכם ,חתן ונשיא זוכים מן השמיים למעין מרווח נשימה רוחני של עשרים שנה ,תקופה שבה הם נחשבים כמי שלא חטאו ,בדומה למדרגתה של שרה אמנו בגיל מאה. הענף יוסף על העין יעקב (ביכורים שם) פירש :כי הכפרה שזוכים לה החכם ,החתן והנשיא נובעת מכך שהם נושאים עליהם משא של ציבור או של בניית בית חדש ,ולכן מן השמיים מוחלים להם על חטאיהם כדי שיוכלו לעמוד במשימתם בטהרה .נראה להרחיב כי לפי שיטתו ,החתן אינו אדם פרטי ביום חופתו ,אלא הוא נציג של קדושה ,ועל כן העבר שלו נמחק כדי לאפשר לו לבנות את ביתו בטהרה מוחלטת. הראשונים מנתחים את מושג גיל העשרים כמפתן קריטי בחיים ,שבו האדם עובר מהנהגה של בחירה גולמית להנהגה של בגרות וקבלת עול ,תוך שהם משלבים את הדין ההלכתי עם המדרש הנשגב.

רבינו בחיי בביאורו על התורה (בראשית כג ,א) ביאר :כי גיל עשרים הוא השלב שבו נחתם גזר דינו של האדם בבית דין של מעלה לעונשין ,ומשום כך גיל זה מסמל את תחילת האחריות המלאה. נראה להרחיב כי לפי דבריו ,העובדה ששרה בגיל מאה נחשבה כבת עשרים לחטא ,מלמדת כי היא זכתה לשמר את עוצמת הנעורים שלפני האחריות המכבידה ,בשילוב עם הבשלות של אדם מבוגר ,מה שיוצר רצף של טהרה שאינה נפגמת. הרד"ק (שם) פירש :כי העשרים שנה בחיי אדם הם הזמן שבו יצרי האדם מתייצבים ,וממילא אין הוא בא לידי עונשין .ביאר הרד"ק כי המקור לכך שאין מענישין על פחות מעשרים שנה נובע מההנחה שבגיל זה האדם עדיין רך ובלתי מגובש ,ושרה אמנו ,שהגיעה לדרגה רוחנית כזו ,החזירה את עצמה למצב זה שבו אין בה שום פגם או עוון שיוכל להעיב על קדושתה. הספורנו (שם) חידש :כי שרה זכתה לכך שכל ימיה היו תמימים ,ובגיל מאה ,שהיה גיל שבו גופו של אדם נוטה להחלש ולהתקלקל ,היא שמרה על חיוניות רוחנית המקבילה למי שטרם נכנס לעול האחריות והעוונות .נראה להסביר כי השלמות של שרה לא הייתה שבירת הטבע ,אלא התעלות מעל מגבלותיו ,כך שהיא זכתה לחיים שכולם היו דבוקים בשכינה ,ללא כל תערובת של רשע או פגם. האחרונים העמיקו ביסוד הדין המדמה את החתן לגר ,תוך שהם מסיקים מסקנות לעומק כוחה של הכפרה ביום החופה ,המאפשרת לאדם לפתוח דף חדש בחיים. הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה ראשונה ,פרשת ויצא) ביאר :כי כשם שהגר נכנס תחת כנפי השכינה ומתנקה מכל עברו ,כך החתן ביום חופתו נכנס תחת כנפי השכינה וזוכה לכפרת עוונות גמורה .נראה להרחיב כי הבן איש חי רואה ביום הנישואין לא רק אירוע משפחתי ,אלא אירוע רוחני מכונן ,שבו החתן הופך לאדם חדש ,נקי מכל רבב ,מה שמאפשר לו להקים את ביתו על יסודות של טהרה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ב ,אבן העזר סימן א) ביאר :כי יסודו של המהר"י בסאן ,שחתן כקטן שנולד דמי וזוכה לרווח של עשרים שנה ,מהווה נדבך חשוב בהבנת חשיבות יום הנישואין בהלכה .נראה להוסיף ,כי דעתו היא שאין זה רק מליצה ,אלא יש לדין זה השלכות הלכתיות בהבנת מעמדו של החתן ,שיום זה הוא יום סליחה ומחילה עבורו ,וכל עברו מתכפר לו כליל ,מה שמאפשר לו לצעוד לעתיד ללא משא העבר. החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן תקפ"א ,סעיף קטן ב) פירש :כי יום חופתו של אדם הוא כיום כיפור עבורו .נראה להרחיב כי לפי שיטתו ,החתן צריך להתכונן ליום זה בתשובה ובתפילה ,שכן הוא מקבל כוח מיוחד מן השמיים לפתוח דף חדש ,וכל עוונותיו נמחלים ,מה שמאפשר לו להעמיד בית כשר וקדוש שיהיה מושתת על הטהרה שזכה לה ביום זה. בשער זה אנו מבקשים לזקק את התובנות העולות מגדולי דורנו ,המיישמים את היסוד ההלכתי של הכפרה המיוחדת ביום החופה ,תוך שהם מדגישים את ההתחדשות הנפשית הנדרשת מן החתן והכלה בבואם להקים את ביתם.

הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (ברכות ח ,א) ביאר :כי ההתחדשות של החתן היא כוח אלוקי המאפשר לאדם לפרוץ את גבולות העבר שלו .נראה להסביר ,כי לפי שיטתו ,הגדולה של חתן אינה רק במעמדו האישי ,אלא ביכולתו להשפיע על המציאות כולה סביבו ,שכן ביום שבו הוא כקטן שנולד ,הוא מחובר לשורש הנשמה שקדם לכל עוון ,ובכך הוא משרה קדושה על ביתו החדש. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג ,סימן עו) ביאר :כי היסוד של המהר"י בסאן ,שחתן זוכה לרווח של עשרים שנה ,מבוסס על כך שהקב"ה רוצה בבנייתו של הבית היהודי ,ולכן הוא מעניק לבני הזוג את הכלים להתחיל מחדש ללא העיכובים של העבר .נראה להוסיף ,כי דבריו מבארים שזהו חסד אלוקי המעניק לחתן ולכלה הזדמנות בלתי מוגבלת לשוב בתשובה ולהיטהר ,כחלק בלתי נפרד מן ההכנה לחופה ,מה שמאפשר להם להקים בית שכולו אור. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות נישואין) ביאר :כי גם בדורנו עלינו להתייחס ליום החופה כיום של התעלות והתחדשות ,שבו החתן זוכה לכפרת עוונות .נראה להרחיב כי לפי תפיסתו ,הכרה זו מחייבת את החתן להבין שהוא אינו עוד אותו אדם שהיה בטרם החופה ,אלא הוא נכנס לתקופה חדשה של חיים ,ועל כן עליו להשתדל להמשיך את האור והטהרה שזכה להם ביום חופתו גם אל תוך חיי הנישואין השגרתיים. אחר שפרסנו את היריעה ההלכתית והמחשבתית סביב הכפרה המיוחדת ביום הנישואין ,אנו ניצבים בפני השאלה כיצד אנו מתרגמים את הידיעה ש"חתן כקטן שנולד דמי" לחיי המעשה. אם החופה היא רגע של אתחול ,כיצד אנו שומרים על תודעה זו גם כשהשגרה מתחילה ,וכיצד משתקפת היכולת להיוולד מחדש בבניית הבית המשותף? נראה ליישב כי הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת לאופן שבו בני הזוג צריכים להתבונן זה על זה .אם ביום החופה החתן (והכלה) זוכים לדרגת "קטן שנולד" וכל עוונותיהם מתכפרים ,הרי שזהו צו מוסרי עבורם להמשיך את המבט הזה גם הלאה .בני זוג שמשכילים להבין שהם קיבלו דף חלק מהשמיים ,נדרשים להתנהל מתוך הכרה שהם אינם כבולים לטעויות העבר של בן או בת הזוג .זהו כלי מעשי רב עוצמה לשלום בית – היכולת לראות את האחר כמי שנולד מחדש ,נקי מרבב ,ללא משקעי העבר ,ולבנות את הקשר מתוך דף חדש בכל יום מחדש. עוד נראה להסביר כי נפקא מינה נוספת עולה בגישה לתשובה והתחדשות .רבים חשים כי עברם מונע מהם להגיע לשלמות רוחנית בביתם החדש ,אך הסוגיה מורה לנו כי יום החופה והמעמד המיוחד של החתן מעניקים "רווח של עשרים שנה" שבהן האדם פטור מאימת העבר. למעשה ,על החתן והכלה לנצל את המומנטום של ימי השמחה כדי לקבוע הנהגות של קדושה ושל לימוד תורה ,בידיעה שכעת הם נמצאים במצב צבירה של טהרה המאפשר להם להטמיע הרגלים חיוביים ביתר קלות ,שהרי הם בבחינת מתחילים בדרך חדשה. לבסוף ,נראה לבאר כי תרגום הסוגיה למציאות החיים דורש מאיתנו להכיר בכך שגם לאחר עשרים שנות נישואין ,המושג "עשרים שנה" מהדהד כקריאה להתחדשות .כפי ששרה אמנו בגיל מאה הייתה כבת עשרים ,כך גם זוגות הנשואים שנים רבות נקראים לשאוב מתוך הדרגת ה"קטן שנולד" שזכו לה ביום חופתם ,ולהתחיל מחדש את הקשר ביניהם .הידיעה שהאדם אינו מקובע

בעברו היא מפתח לשבירת שגרה ולמציאת חן ונעורים גם בחלוף הזמן ,מתוך הבנה שהקדושה שנרכשה ביום החופה היא כוח חי ופועם שאינו מתבלה. בעומק הסוגיה טמון רעיון נשגב המבקש להגדיר את מהות הזמן וההתחדשות בחיי האדם ובחיי הנישואין .נראה לבאר כי המושג של רווח עשרים שנה המוענק מן השמיים אינו רק מחיקת עבר, אלא יצירת מרחב נפשי שבו האדם משתחרר מהגדרותיו הקודמות ,מהרגליו וממגבלותיו ,כדי להגיע למדרגה של נשמה ראשונית וטהורה המחוברת לשורשה האלוהי. המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק יג) ביאר :כי הזמן אינו רק חולף ,אלא הוא מהווה מדד להתפתחות הנפש; כאשר אדם מגיע למדרגה של שרה אמנו ,הוא עובר מעבר לזמן המוגבל אל זמן איכותי שבו העבר אינו מעיב על ההווה .נראה להרחיב ,כי לפי תפיסתו ,גיל העשרים מסמל את גבול הבגרות ,והיות האדם כבן עשרים בלא חטא מורה על כך שהאדם הצליח להגיע לשיא היכולת האנושית בטהרתה ,שבה אין שום חציצה בין רצון ה' לרצונו הפרטי. הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (בראשית כג ,א) ביאר :כי חייה של שרה נמנו בדרך זו כדי ללמדנו כי כל שנותיה היו מכוונות להגיע לשלמות זו ,וכי מי שזוכה לחיות בדרך זו ,הקב"ה פורס עליו שכינתו ומגן עליו מן החטא .נראה להוסיף ,כי דבריו מבארים שההתחדשות הזו היא בבחינת התערותא דלעילא – דחיפה משמים – המאפשרת לאדם שפועל בדרכי החכמה והקדושה לזכות ברווח שמימי שבו אין החטא שולט בו. השפת אמת בפרשת חיי שרה (שנת תרנ"ו) חידש :כי בכל שנה ובכל יום ישנה הארה של יום הנישואין ,שבו האדם נזכר בטהרה הראשונית של היותו כקטן שנולד .נראה להסביר ,כי המציאות של חיים זוגיים היא היא המקום שבו האדם נקרא להיוולד מחדש בכל יום ,שכן השותפות הזו דורשת ממנו לוותר על האגו ועל עברו כדי להתחבר אל זולתו ,ובכך הוא זוכה לדרגה הגבוהה של שרה אמנו ,שחייה היו חיים של התמזגות מוחלטת עם האמת האלוהית. ההתבוננות בסוד "עשרים שנה" ובכוחה של ההתחדשות אינה רק עיון בדרגות רוחניות גבוהות, אלא היא קריאת כיוון לנפש האדם המבקש לשמר את חיותו ואת אמונתו בתוך מרוצת הזמן .נראה להסביר ,כי המנגנון הנפשי המאפשר לאדם להיוולד מחדש נעוץ ביכולת להפנות את המבט מן המטען הכבד של העבר אל האופק המואר של ההווה ,מתוך אמונה שהקב"ה מעניק לנו בכל יום – ובמיוחד בצמתי חיים משמעותיים – מרחב שמימי שבו אין אנו מוגדרים עוד על פי טעויותינו. רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות ל"ו) ביאר :כי ההתחדשות של האדם היא עדות לכך שהנשמה אינה משתעבדת לזמן ,אלא היא למעלה ממנו ,ולכן בכל פעם שאדם שב באמת ,הוא חוזר אל הנקודה שבה הוא "כקטן שנולד" .נראה להוסיף ,כי החיבור לאמונה מתבטא בידיעה שאף אם עברו עלינו שנים של שגרה או של ריחוק ,הכוח הפנימי להיוולד מחדש טמון בתוכנו כפיקדון מאת הבורא; כל שנדרש מאיתנו הוא ההחלטה לפתוח את הלב ולהכיר בכך שהחן האלוהי תמיד פתוח לקראתנו. נראה להרחיב ,כי ההנהגה הנכונה היא לראות בכל יום נישואין נוסף ,ובכל נקודת ציון בזמן, הזמנה לעבודה פנימית של התחדשות .הנפש זקוקה לטקסים של התחלה חדשה ,והחיבור

לאמונה נעשה עמוק יותר כאשר אדם מבין שהזוגיות שלו אינה סטטית ,אלא היא יצירה דינמית המשתנה ומתפתחת .כאשר בני זוג משכילים להביט זה על זה ביום השנה לנישואיהם מתוך המבט של שרה אמנו – המבט שאינו זוכר חטא ואינו מחשבן חשבונות עבר – הם מאפשרים לשכינה לשכון בביתם ,שכן במקום שבו אין פירוד ואין משקעים ,מתגלה האור האלוהי במלוא עוצמתו. המוסר היהודי ,כפי שהוא מתגלה מתוך סוד הכפרה ביום הנישואין ודרגת שרה אמנו ,תובע מאיתנו לפתח מצפן פנימי המנווט את חיינו מתוך תמימות וטהרה ,גם כאשר אנו כבר עמוק בתוך שטף החיים .נראה ליישב כי המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא ההבנה שהמוסר האמיתי אינו נמדד בתיעוד דקדקני של העבר ,אלא בנכונות לחיות את ההווה במלוא הבהירות והאחריות .הבחירה ביום השנה לנישואין או בנקודות ציון דומות לאמץ מבט של "קטן שנולד" אינה בריחה מהמציאות ,אלא בחירה מוסרית אמיצה להשתחרר מנטל הציפיות והאכזבות שצברנו ,ולבחור מחדש בטוב המשותף. נראה להרחיב ,כי המוסר כאן דורש מאיתנו להפעיל את מידת החסד כלפי עצמנו וכלפי בן או בת הזוג .בעולם שבו אנו ממהרים לשפוט ולשקול את מעשי הזולת על סמך ניסיון העבר ,התורה מציבה בפנינו מודל מוסרי של התחדשות בלתי פוסקת .אדם מוסרי הוא זה שאינו כובל את רעהו להגדרות של העבר ,אלא מאפשר לו בכל יום מחדש להשתנות ולהתעלות .המצפן שלנו מכוון אותנו להבין שכל עוד אדם חי בארץ החיים ,הוא ניחן בכוח הבחירה להיטהר ,וכמו ששרה אמנו בגיל מאה לא איבדה את רעננותה הרוחנית ,כך גם אנחנו מצווים לשמור על הלב רענן ועל הקשר הזוגי נטול משקעים מרים. לבסוף ,נראה לבאר כי המצפן הפנימי מתחדד כאשר אנו מבינים את ההשלכות המעשיות של החירות הזו .החלטה מוסרית לראות את בן הזוג כאילו נולד זה עתה היא השקעה לטווח ארוך בבניית אמון שאינו יודע שובע .כאשר אנו מוותרים על הזיכרון הנוטר לטובת המבט המטהר של החופה ,אנו הופכים את הנישואין למרחב מוגן שבו כל אחד מבני הזוג יכול לצמוח בבטחה .זוהי עמדה מוסרית שאינה מפקירה את האמת ,אלא מרוממת אותה מדרגת חשבון משפטי לדרגת חיים של קדושה ,שבה העבר הוא רק שלב בבניית ההווה המפואר. מתוך עיון מקיף בסוד העשרים שנה ובדרגתה של שרה אמנו ,אנו יוצאים עם תובנות מעשיות המאירות את דרכנו בבית ובחברה .ראשית ,אנו למדים כי ימי השנה לנישואין אינם רק ציון דרך כרונולוגי ,אלא הזדמנות רוחנית אדירה לשוב אל נקודת החופה ,אל מצב שבו אנו נקיים מרבב ופתוחים לבנייה מחדש .שנית ,התובנה שניתן לזכות ברווח שמימי שבו אין החטא שולט ,מלמדת אותנו לאמץ את הגישה שאין להישאר כבולים לעבר; בכל יום ובכל רגע ,הכוח בידינו לבחור מחדש בחיים ובטהרה ,מתוך אמון מלא בכך שהבורא חפץ בביתנו ומעניק לנו את הכלים להצליח.

עיקר העניין: הסוד הגדול של עשרים שנה בחיי אדם ,ובמיוחד ביום הנישואין ,הוא היכולת האלוהית להיוולד מחדש בכל רגע .חז"ל והמהר"י בסאן לימדונו כי החתן והכלה זוכים למרווח נשימה שמימי ,מעין חסד שבו מוחלים להם כל עוונותיהם כדי