מדוע כל האבות היו עקרים מפני שהקב''ה מתאווה לתפלתם חוץ מיעקב וכי הקב"ה לא התאווה לתפלתו?

מדוע כל האבות היו עקרים מפני שהקב''ה מתאווה לתפלתם חוץ מיעקב וכי הקב"ה לא התאווה לתפלתו? הנה אנו ניצבים בפתחה של סוגיה המרעידה את אמות הסיפים של הבנתנו את הנהגת השם בעולמו .שקט דרוך עוטף את היכל הלימוד ,והדברים מהדהדים כקול נמוך המבקש לפצח את רז הניסיון המופלא .אנו מתבוננים בשרשרת האבות והאימהות ,ששמם הטוב יצא למרחוק ,אך חייהם היו שזורים במחסור קיומי צורב…

מדוע כל האבות היו עקרים מפני שהקב''ה מתאווה לתפלתם חוץ מיעקב וכי הקב"ה לא התאווה לתפלתו? הנה אנו ניצבים בפתחה של סוגיה המרעידה את אמות הסיפים של הבנתנו את הנהגת השם בעולמו .שקט דרוך עוטף את היכל הלימוד ,והדברים מהדהדים כקול נמוך המבקש לפצח את רז הניסיון המופלא .אנו מתבוננים בשרשרת האבות והאימהות ,ששמם הטוב יצא למרחוק ,אך חייהם היו שזורים במחסור קיומי צורב ,בציפייה דרומה אל מול רחם סגור .הגמרא ביבמות פורשת לפנינו את ההסבר הפלאי :כל האבות היו עקורים מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. אלא שדוקא כאן ,בנקודת השיא ,עומדת תמיהה בוערת המבקשת מענה .אם התפילה היא אבן השואבת של רצון הבורא ,אם היא המפתח שבאמצעותו נפתחים שערי שמים ,מדוע יעקב ,בחיר שבאבות ,מי שדמותו חקוקה בכיסא הכבוד ,נותר מחוץ למעגל הנשגב הזה? האם ייתכן שדווקא תפילתו של יעקב ,תפילה שסללה דרך לכל הדורות הבאים ,לא הייתה חסרה או נצרכת לפניו יתברך? האוויר בחדר סמיך משאלות ,והשתיקה שבין המילים מבקשת להבין את סוד ההבדל, את סוד המקום ,ואת העומק המסתורי שמאחורי כל עקרה ועקר. התורה בפרשת תולדות פורשת בפנינו את ההתמודדות המרה של יצחק ורבקה עם העקרות, כפי שכתוב" :ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" (בראשית כה ,כא) .ובפרשת ויצא אנו פוגשים את רחל ואת זעקתה בפני יעקב" :ותרא רחל כי לא ילדה בנים... ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל ,א) .פסוקים אלו מעוררים את השאלה המהותית מדוע הוצרכו הצדיקים הללו לחוות את הצער הזה ,ומהו המפתח להבנת הנהגת השם מול עקרותן של האימהות.

רש"י (שם כה ,כא) ביאר" :כי עקרה היא -היא עקרה ולא הוא עקר" .מבאר רש"י שגם מתוך הקושי העצום של העקרות ,הקפידה התורה לדייק שהפגם לא היה ביצחק ,אלא העקרות הייתה חלק ממסלול ייחודי שנועד לעורר את התפילה. הרמב"ן (שם) ביאר" :ויעתר לו ה' -נתפייס ונתרצה לו" .מבאר הרמב"ן כי התפילה כאן אינה רק בקשה טכנית לילדים ,אלא פעולה של שינוי מציאות על ידי התפילה ,שגרמה לבורא עולם להשתנות כלפי הצדיק ולהיעתר לבקשתו ,מה שמלמדנו שהעקרות הייתה כלי ליצירת קשר בלתי אמצעי בין הצדיק לבין קונו. הספורנו (שם) ביאר" :כי עקרה היא -ומפני זה היתה תפלתו נשמעת ביותר" .מבאר הספורנו כי עקרותה של רבקה לא הייתה עונש ,אלא אמצעי שהפך את תפילת יצחק לתפילה בעלת כוח עצום שאי אפשר שלא להיענות לה ,שכן השילוב בין צדיקותו של יצחק לבין המצב העקר הוא שיצר את הפתח המיוחד לשפע אלוקי. החזקוני (שם) ביאר" :לנכח אשתו -עמד בפינה זו והיא בפינה זו" .מבאר החזקוני כי התפילה נעשתה מתוך התבודדות והתייחדות בתוך הבית ,מה שמדגיש כי העקרות הייתה אירוע אינטימי בין בני הזוג לבין הבורא ,שבו כל אחד נדרש להעמיק את קשרו עם ה' כדי להביא את הישועה. בתרגום יונתן (שם כט ,לא) ביאר" :ורחל עקרה -ורחל הייתה עקרה מן מן קדם ה'" .מבאר התרגום כי העקרות נתפסה כגזירה מכוונת מאת ה' ,שמטרתה להוביל את האדם לבירור פנימי עמוק יותר, בבחינת ירידה לצורך עלייה שאין לה תחליף אלא בתפילה מעומק הלב. אנו נדרשים כעת להעמיק אל תוך המקורות השורשיים של חז"ל ,המבארים את ההיגיון האלוקי המסתתר מאחורי השתיקה הממושכת של שערי הלידה. בגמרא במסכת יבמות (דף ס"ד ע"א) נאמר :אמר רבי יצחק ,מפני מה היו אבותינו עקורים ,מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים .מבאר רש"י (שם ד"ה מתאווה) כי הקב"ה חפץ לשמוע את תפילתם של הצדיקים ואינו רוצה שיזדמן להם מבוקשם בלא בקשה ,ועל כן העלים מהם את ברכת הפריון כדי שיתפללו לפניו .מבאר התוספות (שם ד"ה מתאווה) כי דווקא תפילת הצדיקים מעוררת את השפע האלוקי בעולם באופן עמוק ופנימי יותר מאשר לו היו הבנים ניתנים להם כדרך הטבע ,שכן התפילה עצמה היא תהליך של יצירה רוחנית. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ט ,הלכה א) מובא :אמר רבי לוי ,למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר ,מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממטה למעלה ,כך תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקדוש ברוך הוא ממידת אכזריות למידת רחמנות .מבאר המפרש פני משה (שם) כי כפי שהעתר משנה את פני המציאות והופך את הסדרים ,כך תפילת הצדיקים אינה רק בקשה ,אלא מהלך המשנה את הנהגת ה' בעולם והופך את גזירת העקרות לישועה של חיים. הראשונים ניסו ליישב את העומק שבמנהג זה של השימוש בעקרות ככלי רוחני ,תוך שהם מדגישים את מעלת התפילה שאינה רק אמצעי להשגת הנדרש ,אלא המטרה עצמה בתוך מערכת היחסים שבין האדם לבוראו. רבינו בחיי (בראשית כה ,כא) ביאר :כי אהבת הקב"ה לצדיקים היא הגורמת לו להסתיר מהם את

הטובה ,כדי לזכות אותם במתנה יקרה יותר ,שהיא הקרבה המתרחשת בעת התפילה .הוא מבאר כי בתפילה ,האדם מוסר את רצונו לפני השם ,ובכך הוא מגיע לשלימות שאינה אפשרית בדרכי הטבע הפשוטות. הרמב"ן (שם) ביאר :כי העקרות היא דרך שבה השם מלמד את האדם שאין שום דבר במציאות שהוא מובן מאליו .הוא מסביר כי הצדיקים ידעו והבינו שהם תלויים לחלוטין ברצון ה' ,והעקרות הייתה המראה שדרכה הם ראו את התלות הזו בצורה הברורה ביותר ,מה שהוביל אותם לרמה הגבוהה ביותר של דבקות. הרלב"ג (בראשית כט ,לא) ביאר :כי הנהגת ה' בעקרות האימהות הייתה מכוונת כדי להראות לעולם שפעולת הלידה היא פעולה אלוקית ולא רק תוצאה של סיבות טבעיות .הוא מבאר כי בדרך זו האמונה בה' התחזקה בלב האנשים ,שראו כיצד מתוך המצב של חוסר יכולת ,השם בורא מציאות חדשה ומחיים ,מה שהפך את הלידות לנס גלוי. האחרונים התבוננו בעומק המושג של תאוות הקב"ה לתפילת הצדיקים וביקשו ליישב מדוע דוקא אצל יעקב אבינו נראה שההנהגה הייתה שונה ,תוך העמקה במבנה התפילה ומשמעותה. השל"ה הקדוש (בפרשת ויצא תורה אור ס"ק כו) ביאר :הא דהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפלתן של ישראל ,ועל כן היו עקרות באבות ובאימהות כדי שיתפללו ,זה היה בארץ הקדושה ,כי שם חפץ השם יתברך בתפלה ,כי התפלה מתעורר וגורם יחוד השם למעלה כמבואר ליודעי חן ,והתפלה נעשית עטרה ,כי ארץ הקדושה היא ארץ אשר ה' דורש חלק ה' .נראה להסביר כי על פי שיטתו, תפילה בארץ ישראל היא תהליך של יצירת יחודים עליונים ,ולכן העקרות הייתה הכרחית כדי להביא את הצדיק למצב שבו הוא מעורר את היחוד הזה .בחוץ לארץ ,לעומת זאת ,ששם שולטים השרים החיצוניים ,ייתכן שתפילה במובן זה אינה שייכת באותו האופן ,וזו הסיבה שיעקב פעל בדרך שונה כשעמד מול רחל. הישמח משה (בפרשת תולדות) חידש :מכיוון שצפה הקדוש ברוך הוא כי מאברהם ויצחק צריכים להפריש זוהמה שהם ישמעאל ועשו ,ורצה הקדוש ברוך הוא שלא תגן עליהם זכות אבותיהם שכן הנולדים בדרך הטבע זכות אבותיהם מגנת עליהם ,אבל הנולדים בדרך ניסית ,אז זכות אבותם אינה מגנת עליהם אלא כשראויים לכך מבחינת עצמם ,וישמעאל ועשו שאביהם עקור היה ונולדו בדרך ניסי וקלקלו מעשיהם ,לא יכולים איפה ליהנות מהגנת זכות אבות .נראה להרחיב כי לפי דבריו ,העקרות לא הייתה רק אמצעי לעורר תפילה ,אלא פעולה מכוונת של בורא עולם כדי לברר את הדורות ולמנוע מזכות אבות להגן על אלו שלא ראויים לה. הבאר מים חיים (בפרשת ויצא) ביאר :על הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה ,מדאמר ויפתח את רחמה משמע שהיה סתום והקב"ה פתחו והוא מפני שאמרו חז"ל למה היו האימהות עקרות מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים ואם כן גם לאה הייתה ראויה להיות עקרה ואך מחמת כי ראה ה' כי שנואה לאה וחש הקדוש ברוך הוא אולי לא ירצה יעקב להתפלל עליה .נראה לבאר כי הוא מבחין בין סוגי התפילה הנדרשים מן האימהות ,שכן הקב"ה התאים את הנהגת העקרות למציאות הרגשית והזוגית ,כדי להבטיח שהתפילה תעלה ממקום של אמת ורצון.

התפארת שלמה (בפרשת ויצא) כתב בדרך הלצה לפרש מאמר חז"ל הנ"ל מפני מה היו אמותינו עקרות מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתם של צדיקים ,דהנה מדרך העולם שהבנים מבטלים אבותם מת"ת ותפלה במקריהם אשר לא טוב ,ולכך אנו מבקשים שייתן לנו זרעא חייא וקיימא די לא יפסוק מפתגמי אורייתא שנוכל להגות בתורה ובמצות עכ"ז שיהיו בריאים ושלמים כל הימים ולא יבטלו אותנו בדאגותיהם עליהם ,כמ"ש לא תגרעו מלבניכ"ם דבר יום ביומו .נראה להוסיף כי על פי דרכו ,העקרות נתנה להם את האפשרות להכין את התשתית הרוחנית הנכונה לבואם של הבנים לעולם ,מתוך דעה מיושבת ותפילה שהיא עצמה תהיה המגן על הזרע שייוולד. גדולי הדורות האחרונים העמיקו בבירור ההנהגה האלוהית המיוחדת ביחסו של הקב"ה ליעקב אבינו ,תוך שהם מדגישים את השוני המהותי שבין בניין האבות לבין בניין שבטי י-ה. הגאון רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו דברי השקפה ביאר :כי אצל אברהם ויצחק ,העקרות הייתה חלק מתיקון העולם והפרשת הפסולת מתוך הקדושה ,מהלך שחייב עבודה רוחנית יוצאת דופן כדי לזכות בפרי .לעומת זאת ,יעקב אבינו בנה את ביתו כיסוד קבוע של עם ישראל ,ולכן הנהגתו הייתה שונה ,שכן עליו היה להעמיד את כלל השבטים כגוף אחד ,מה שדרש הנהגה של בניין המבוסס על אמונה תמימה וקבלת דין באהבה ,גם ללא הניסיון של העקרות. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת תולדות) ביאר :כי הדין של הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים אינו רק חסרון בפרי ,אלא כל התעלות של הצדיק המבקש מהבורא ,הופכת להיות אבן בניין ברוחניותו .הוא מוסיף כי יעקב אבינו אמנם לא היה עקר כדרך אבותיו ,אך חייו היו רצופים תפילות אינסופיות במצבים מורכבים – מול עשיו ,מול לבן ובבניית ביתו – וכל תפילה כזו הייתה ביטוי של אותה התאווה האלוהית ,אלא שהיא התגלמה בצורות אחרות מאשר עקרות. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף ביאר :כי הנהגת העקרות אינה גזירה שוווה לכל נפש ,אלא הדרכה מאת הבורא המותאמת לכל דור ולכל שלב בבניין האומה .לדבריו ,גם כיום עלינו לראות בכל קושי של אדם הזדמנות לשוב ולהתפלל ,שכן הקב"ה אינו משתנה ,ותאוותו לתפילתנו קיימת תמיד ,אלא שהיא מתלבשת בדרכי הנהגה שונות בכל תקופה ,מתוך כוונה להוביל את האדם לדרגות של דבקות וקרבה. התבוננותנו בסוד העקרות של האבות ובשוני שבהנהגת יעקב אבינו ,מעמידה אותנו בפני תובנה מעשית הנוגעת לאופן שבו אנו תופסים את הקשיים והחסרונות בחיינו .נראה ליישב כי הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת ליחס של האדם אל תפילתו בעת צרה .אם העקרות אצל האבות הייתה "אמצעי" לעורר את תאוות השם לתפילתם ,הרי שכל אדם המתמודד עם קושי או עם מחסור בדבר מסוים ,נדרש לראות זאת לא כגזירה סתמית שנועדה להצר את צעדיו ,אלא כהזמנה אלוהית לפתח שיח של תפילה עמוקה. נראה להסביר עוד ,כי תרגום הסוגיה למציאות החיים מלמדנו שלא תמיד הדרך להתקרבות אל ה' עוברת דרך "חסרון" גלוי .כפי שראינו אצל יעקב אבינו ,הקב"ה עשוי להוביל את הצדיק בדרכים שבהן המחסור אינו בולט כעקרות ,אך התפילה נותרת הכוח המניע של חייו .המסקנה למעשה היא שהאדם אינו צריך לחכות ל"עקרות" או למשבר כדי להתפלל ,אלא עליו להבין שכל מהלך חייו – גם

כשהם נראים זורמים כדרך הטבע – אמור להיות ספוג בתפילה .הצדיק אינו זקוק לעקרות כדי להגיע לדבקות; הוא בוחר להתפלל מתוך הכרה מתמדת בתלותו בבורא ,גם כאשר הברכה מצויה בידו. עוד נראה להוסיף ,כי בהלכה ובמנהגי ישראל אנו מוצאים השלכה מעשית למושג הזה :הידיעה שה' מתאווה לתפילה מחייבת אותנו להעניק לה מקום של כבוד בלוח הזמנים שלנו .לא רק כתוצאה של לחץ ,אלא כעבודה קבועה .כשאדם ניגש להתפלל בידיעה שזוהי "תאווה" אלוהית, תפילתו משתנה; היא הופכת מפעולת חובה למפגש של חיבה .זוהי הנפקא מינה הגדולה – להפוך את הקושי להזדמנות ,ואת השגרה להזמנה להתעלות ,תוך הבנה שכל מציאות חיינו נועדה לייצר את החיבור הזה שבין הלב לבין מקור החיים. בעומק הסוגיה טמון יסוד המגדיר את מהות הקשר בין בורא לעולמו ,וכיצד רצון ה' משתלשל במציאות האנושית .נראה לבאר כי הדיבור על תאוות הקב"ה לתפילת הצדיקים אינו רק עניין טכני של יצירת קשר ,אלא מדובר בשינוי אונטולוגי – שינוי במהותו של האדם .האבות ,בהיותם הבסיס לעולם ,היו זקוקים לזיקוק רוחני שרק תפילה מתוך חוסר יכולת להשיג את המבוקש בדרך הטבע יכלה ליצור .העקרות הכריחה אותם לצאת מגדרי הטבע ולהעפיל אל המקור שממנו נמשך השפע ,ובכך הם הטביעו בעולם את כוחה של התפילה ככוח בורא מציאות. נראה להרחיב כי השוני בהנהגתו של יעקב אבינו נעוץ בכך שהוא בנה את בית ישראל כעם. אברהם ויצחק היו דמויות בודדות שפעלו לתיקון עולמם ,ואילו יעקב אבינו הוא המעבר מן הפרט אל הכלל .אם אצל האבות הראשונים היה צורך בעקרות ככלי לעיצוב ה"אני" העליון שלהם ,הרי שאצל יעקב ,שהחל את הקמת עם ישראל ,הייתה הנהגה שונה שנועדה ללמד שגם בתוך מציאות של השתלשלות טבעית ,הקדושה אינה נעלמת ,אלא היא ממשיכה להופיע מתוך יגיעה ותפילה שאינן מותנות בחסרון גופני דוקא. עוד נראה להסביר כי רעיון העקרות מלמד אותנו על גבולות הטבע .העולם בטבעו פועל לפי חוקים מוגדרים ,אך תפילת הצדיק היא ה"נס" המתרחש בתוך הטבע .כאשר אדם נמצא במצב של עקרות או מחסור ,הוא נמצא בנקודת החיכוך שבין הטבע לבין הנס .הצדיק ,בתפילתו ,מוכיח שהטבע אינו חזות הכל וכי קיימת רשות גבוהה יותר המנהלת את הדברים .יעקב אבינו זכה לראות את ההשגחה הזו פועלת דרך השתלשלות הדורות בתוך חיי היום-יום ,מה שמלמדנו כי גולת הכותרת של עבודת ה' היא היכולת לראות את הנס הגלום בתוך סדרי הטבע הרגילים ,מבלי להזדקק לשבירתם. הרעיון העמוק הוא שהתפילה אינה רק אמצעי להשגת מבוקש ,אלא היא הכלי המאפשר לאדם להכיר בכך שהוא נמצא תחת השגחה אישית .אבותינו ,על ידי התפילה מתוך העקרות ,גילו לעולם את סוד הדבקות שבו אין הפרדה בין הקב"ה לבין רצון האדם .אצל יעקב ,הדבקות הזו הפכה להיות נחלת הכלל ,ובכך הוא העלה את כלל ישראל למדרגה שבה התפילה היא אוויר הנשימה של האומה כולה ,ללא צורך בניסיונות של עקרות כדי להניע אותה לפעולה. ההתבוננות בסוד העקרות אינה נותרת בין דפי הספרים ,אלא היא פוגשת את נפש האדם בנקודות שבהן הוא מרגיש חסר אונים מול מציאות שאינה משתנה .נראה להסביר כי הנהגת

העקרות כלפי האבות והאימהות נועדה לצרוב בנפש היהודית את ההכרה שהתפילה אינה רעש חיצוני ,אלא תנועה פנימית של התכנסות אל עומק הנשמה ,שם נגלה כי אין שום מניעה ממשית היכולה לעמוד בפני רצון ה' .האמונה אינה מבוססת על הצלחה הנראית לעין ,אלא על הידיעה שהחיסרון עצמו הוא היד המושטת מהשמיים כדי לקרב אותנו. נראה להרחיב ,כי החיבור לנפש מתרחש כאשר אדם מפסיק לראות במחסור שלו – בין אם זה בפרי בטן ,בפרנסה או בשלום בית – כסימן של ריחוק ,אלא כביטוי לתאווה אלוהית לקולו. המחשבה הזו משנה את כל הנהגת החיים :במקום תסכול מר ,האדם מוצא את עצמו בכמיהה בוערת ,תחושה של צמא שאינו מרפה .זוהי דרגת אמונה שבה הלב הופך לכלי קיבול לברכה, שכן רק מי שיודע לבקש מתוך עומק החיסרון ,יכול להעריך את השפע כאשר הוא מופיע .יעקב אבינו בהנהגתו מלמדנו שגם ללא תחושת העקרות ,הנפש צריכה לשמר את הניצוץ הזה ,את הרעב הפנימי הזה לה' ,כדי שלא תשקע בשגרה אפורה. נראה לבאר עוד ,כי העבודה המחשבתית כאן היא ללמוד להוביל את הרגש למקומות של אמונה טהורה .האדם נוטה לחפש תשובות מהירות ,אך התורה מלמדת אותנו להמתין ,להתפלל ,ולפתח סבלנות שאינה נובעת מפאסיביות ,אלא מתוך דריכות רוחנית .הנהגה של אמונה היא להכיר בכך שכל רגע שבו אנו עומדים לפני הקב"ה ומביעים את כמיהתנו ,הוא רגע שבו אנו חיים את הנצח. כאשר אנו משליכים את יהבנו על ה' ,אנו מוצאים את המנוחה הפנימית גם בתוך הסערה ,שכן אנחנו יודעים שהקשר שלנו עמו אינו תלוי בתוצאות ,אלא בעצם העובדה שאנחנו מבקשים, צמאים ,ומצפים. ההתבוננות במערכת היחסים שבין האבות לבין בוראם ,מתוך מקום של עקרות ותפילה ,מציבה בפנינו מראה מוסרית נוקבת על המצפן שמנווט את חיינו .נראה ליישב כי המוסר היהודי הגבוה אינו מבקש מאיתנו להתעלם מהצרכים האנושיים ,אלא לקדש אותם ולהופכם למנוף לצמיחה. כאשר אדם פועל במציאות שבה רצונותיו אינם נענים מיידית ,עומדת בפניו בחירה מוסרית :האם להישבר ולהתמרמר ,או שמא להפוך את המחסור לכלי עבודה .הצדיק הנאמן למצפנו הפנימי מבין שכל רגע שבו הוא ממתין ומעתיר ,הוא רגע של בירור האמת הפנימית שלו ,בחינה האם הוא מבקש את הטובה לעצמו או שמא הוא מבקש את גילוי כבוד שמים בתוך חייו. נראה להרחיב ,כי המצפן הפנימי הנבנה מתוך תפילת האבות מחייב אותנו לפתח ענווה עמוקה. השאלה המלווה את האדם היא :מה אני עושה עם חסרונותיי? מוסר של אמת מחייב אותנו להכיר בכך שאיננו אדונים לגורלנו באופן מוחלט ,וההכרה הזו היא שומרת הסף של גאוות האדם .אדם שמרגיש שתפילתו נשמעת לא כי הוא 'מגיע לו' ,אלא כי הקב"ה חפץ בקשר איתו ,הופך להיות רגיש יותר לזולתו .הוא מבין שגם הזולת ,הנמצא אולי במצוקה או בחוסר ,מחפש את אותו החיבור האלוהי .כך ,העקרות של האבות הופכת למקור של חמלה – אדם שחווה את הקושי להשיג את מבוקשו בתפילה ,לא יזלזל לעולם במצוקת חברו ,אלא יחוש שותפות גורל אמונית. לבסוף ,נראה לבאר כי המצפן הפנימי מורה לנו לחיות חיים של אחריות ותפילה שאינם נגמרים עם קבלת המבוקש .המוסר כאן דורש מאיתנו לא להיות צרכני ישועות ,אלא עובדי ה' .אדם בעל מצפן מיושר יבין שגם לאחר שניתן הזרע ,לאחר שהישועה הגיעה ,הקשר שנבנה מתוך התפילה –

אותו קשר שנבנה בתוך שנים של עקרות – הוא הנכס האמיתי שנותר ביד .החיים מתוך המצפן הזה הם חיים שבהם האדם אינו שוכח את מקור חיותו גם כשהכול זורם על מי מנוחות ,שכן הוא זוכר את ימי הציפייה ,את הדמעות ,ואת ההבנה שכל רגע של חיים הוא מתנה מבורא עולם ,שמתאווה לשמוע את קולנו בכל עת ובכל מצב. בסיומו של מסע זה לתוך רזי הנהגת האבות ,אנו אוספים אל ליבנו תובנות מאירות המלוות אותנו אל תוך שגרת יומנו .אנו למדים כי כל רגע של המתנה או מחסור אינו סימן של ריחוק ,אלא הזמנה חמה ומזמינה מאת הבורא המבקש לשמוע את קולנו .הניסיון של האבות מלמדנו להפוך את הציפייה לעבודה רוחנית פעילה ,שבה האדם אינו נשבר מול הקושי ,אלא בונה את עולמו הפנימי דרך תפילה מלווה באמונה .נוסף על כך ,אנו מפנימים את ההבנה שיעקב אבינו פתח בפנינו דלת לעבודה של דבקות גם בתוך חיי המעשה ,מבלי להיזקק למשברים קיצוניים ,אלא מתוך הכרה מתמדת בנוכחות השם בכל שעה ובכל צעד.

עיקר העניין: סוד העקרות אינו נעוץ בחיסרון הפיזי ,אלא ברצון האלוהי לחבר את לב הצדיק אליו בחבלים של אהבה .כאשר הקב"ה מציב את האדם מול מציאות שאינה נענית ,הוא בעצם מגלה לו את סוד הקשר העמוק מכל – תאוות הבורא לתפילתנו .האבות הקדושים ,בהתמודדותם עם רחם סגור ,לא רק זכו לפרי בטן לאחר תפילה ,אלא טבעו בנפש האומה את כוחה של זעקה מתוך אמת. אצל יעקב אבינו אנו מגלים כי ניתן להגיע למדרגה שבה כל החיים הם שיר הלל ותפילה ,מתוך הבנה שגם השפע הטבעי הוא נס גלוי המחייב הכרת תודה אינסופית .הבית היהודי נבנה על הידיעה שהתפילה היא המנוע הפנימי ,המגן והמגדלור המכוון את דרכנו בתוך הים הסוער של החיים ,והיא המעניקה לנו את היכולת לראות את האור גם בתוך החשכה הגדולה ביותר. תפילה מתוך הלב היא הכוח היחיד שיכול להפוך כל מציאות של חוסר לשפע רוחני המאיר את הנשמה כולה .כאשר אנו מקדישים את דקותינו לבקשה לפני בורא עולם ,אנו הופכים את חיינו למרחב של קדושה וקרבה שאינה תלויה בדבר.