מה הרבותא שלרבינו הקדוש היה הרבה אוכל בסעודה, הרי לא נהנה מעולם הזה כלום?

מה הרבותא שלרבינו הקדוש היה הרבה אוכל בסעודה, הרי לא נהנה מעולם הזה כלום? היכלי המלכות של שפרפרת ימי התנאים נחשפים לפנינו במלוא תפארתם ורוממותם ,כאשר דמותו הענקית והטמירה של רבנו הקדוש ,רבי יהודה הנשיא ,ניצבת במרכז ההיסטוריה הרוחנית של עמנו .סביבו הומים שרי מלכות ,ונשיא רומי אנטונינוס כורע ברך ,מטעין את ביתו באוצרות

מה הרבותא שלרבינו הקדוש היה הרבה אוכל בסעודה, הרי לא נהנה מעולם הזה כלום? היכלי המלכות של שפרפרת ימי התנאים נחשפים לפנינו במלוא תפארתם ורוממותם ,כאשר דמותו הענקית והטמירה של רבנו הקדוש ,רבי יהודה הנשיא ,ניצבת במרכז ההיסטוריה הרוחנית של עמנו .סביבו הומים שרי מלכות ,ונשיא רומי אנטונינוס כורע ברך ,מטעין את ביתו באוצרות

חמדה ובמעדני מלך שאין להם קץ .על שולחנו הטהור נפרסת סעודת מלכים תמידית ,שפע מעדנים ועריבות גשמית שלא פסק ממנה לא צנון ולא חזרת ,לא בימות החמה הלוהטים ולא בימות הגשמים הקרים .אולם ,למול התמונה המרהיבה הזו של עשירות מופלגת ושולחן הערוך בכל טוב ,ניצבת בסתר תמונת הוד נוראה ומשתאה ,ברגעיו האחרונים של רבנו הקדוש בעולם הזה .בשעת פטירתו הזכה ,כאשר הנשמה המרוממת מבקשת לעלות בסערה השמיימה ,הוא זוקף את עשר אצבעותיו כלפי מרום ומעיד קודם הסתלקותו כי יגע בעשר אצבעותיו בתורה ולא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה .הלב נרעש והספק מנקר בעוז ,מה הרבותא ומהו השבח הגדול בכך שהיה על שולחנו כל מעדני תבל ללא הפסק ,אם כל מהותו הייתה פרושה ומובדלת כליל מן ההנאה החומרית ,וכיצד מתיישב העושר האגדי והשופע המונח על השולחן עם הפרישות המוחלטת של הקדוש שבקדושים .הסערה הרוחנית מורגשת בכל עוזה ,וביאור התעלומה הזו מזמין אותנו לצלול אל עומקי עומקיה של הגמרא והפרשה כדי לגלות את הסוד הטמון בסעודתו של רבנו הקדוש. ומתוך נהרת הקודש של פסוקי התורה בפרשתנו ,אנו נחשפים אל המקור הנבואי הקדום המגלה לנו את יסוד גדלותו של רבנו הקדוש ,כאשר התורה הקדושה מתארת את ההתרחשות הכבירה בבטנה של רבקה אמנו. “ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית כה כג). רש"י בפרשתנו (בראשית כה כג) פירש אל תקרי גוים אלא גאים ,אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת ,לא בימות החמה ולא בימות הגשמים .ומבאר בזה כי רוממות הנהגתם של שני מנהיגי עולם אלו הוטבעה כבר במעמקי היצירה ,כאשר הצינור האלוהי הכין את הדרך לעושר המפואר ולשולחן המלכים שעתיד היה רבנו הקדוש להעמיד בביתו. רבי אליהו מזרחי במזרחי (בראשית כה כג) ביאר את הקושי העצום המתעורר למול המאמר הזה, שהרי כיצד משתבח הכתוב בעושרו ובמעדני שולחנו של רבי ,בזמן שחז"ל מעידים עליו שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה .ומבאר בזה כי השפע הרב והמעדנים התמידיים שעל השולחן לא נועדו חלילה לתאווה אישית או להנאת גופו של רבנו הקדוש ,אלא הועמדו עבור הסובבים אותו ,האורחים הרבים ובני ביתו שהיו סמוכים על שולחנו ,אשר להם הוצרך להספיק כל צרכם ברווחה גדולה. רבי עובדיה מברטנורא בספרו עמר נקא (בראשית כה כג) חידש רמז מתוק ומורם ,שכן רבים מבני עמנו פירשו כי צנון וחזרת אינם רק כפשוטם ,אלא הם משל עמוק וטמיר לסדרי הלימוד והעיון. שכן צנון הוא משל לקושיות ולפילפולים החריפים ,מלשון צנון ושנון ,וחזרת היא משל לתירוצים ולתשובות הברורות ,מלשון חזרה והשבה .ולפי זה שולחנו של רבי היה שולחן תורה שוקק שלא פסק ממנו עומק העיון והחזרה. ומתוך מעיינות החכמה של התלמוד הבבלי ,נפרסת לפנינו היריעה הסבוכה והנשגבת של ימי נשיאותו ופרישותו של רבנו הקדוש ,כאשר דברי חז"ל מציבים זה לצד זה שני קצוות הנראים כסותרים מן הקצה אל הקצה.

בגמרא במסכת עבודה זרה (דף יא ע"א) הובאה הדרשה הנוראה אמר רב יהודה אמר רב אל תקרא גוים אלא גאים אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים .ומבארים בזה כי חכמי הגמרא ראו לנכון להעלות על נס את העושר המופלג ואת השפע החומרי השופע על שולחנו של רבי ,שבו היו מזומנים מעדני המלכות בכל עת ובכל עונה בלא שום חיסרון ,כאות ומופת לגדולת המנהיגות הרוחנית והגשמית שניתנה לו. בגמרא במסכת כתובות (דף קד ע"א) הובא המעשה המרטיט בשעת פטירתו של רבנו הקדוש שזקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה .ומבארים בזה כי חז"ל חשפו לפנינו את פנימיות נשמתו הטהורה של רבנו הקדוש ,אשר על אף כל המעדנים שהיו מונחים על שולחנם של בני ביתו ואורחיו ,הוא עצמו היה מובדל ומרומם כליל מכל הנאה גשמית ,ולא נכנסה בלבו שום תאווה חומרית אפילו כמלא נימא. ומתוך היכלם המורם של רבותינו הראשונים ,אשר פירשו את סודות הש"ס והאירו את עינינו בתורה זכה ,אנו פוסעים אל תוך ביאוריהם המופלאים המיישבים את הסתירה ומגלים את עומק הנהגתו של רבנו הקדוש. רבנו שלמה בן יצחק ברש"י במסכת כתובות (דף קד ע"א ד"ה ולא) פירש שלא נהנה מעולם הזה אפילו לפי הטורח שיגע באצבע קטנה שלו .ומבאר בזה כי הדיבור המרטיט של רבי בעת הסתלקותו בא ללמד כי על אף הטורח העצום והיגיעה הכבירה שהשקיע בעמלה של תורה ,לא גבה לבו ולא נהנה הנאה של מה בכך מכל שפעת העולם הזה. בעלי התוספות במסכת עבודה זרה (דף יא ע"א ד"ה שלא) חידשו כי אף על פי שרבנו הקדוש עצמו לא נהנה מן העולם הזה כלום ,מכל מקום אוכלי שולחנו היו רבים ,ועליהם נאמר שלא פסק משולחנם לא צנון ולא חזרת .ומבארים בזה תירוץ נפלא ,שכל השפע האגדי והמטעמים המפורסמים לא הוכנו עבור הנאת גופו של רבי ,אלא הועמדו בנדיבות מופלגת עבור המוני התלמידים ,האורחים ובני הבית שהיו סמוכים על שולחנו ,בעוד הוא עצמו עמד ברוממות פרישותו ולא טעם מהם לשם הנאה. רבנו מנחם המאירי בבית הבחירה במסכת עבודה זרה (דף יא ע"א) ביאר כי העושר העצום והשולחן הערוך של רבי היו חלק מרוממות הנשיאות שניתנה לו משמיים ,כדי להחזיק את לומדי התורה ולהרים את קרן ישראל בפני המלכות ,בעוד שכוונתו הפנימית של רבי הייתה מובדלת כליל מן הגשמיות. רבנו יום טוב בן אברהם אלאשבילי בחידושי הריטב"א במסכת כתובות (דף קד ע"א) מחדש כי כל מעשיו ואכילתו של רבנו הקדוש לא היו להנאת הגוף כלל ,אלא התקיימו במדרגה עליונה של קדושה ופרושות ,עד שכל מגעו עם חומריות העולם נחשב כאילו לא נהנה ממנה אפילו באצבע קטנה. ומתוך היכל הפוסקים והאחרונים ,אשר האירו את נתיבות ההלכה והמחשבה במאור תורתם, אנו צוללים אל תוך ביאוריהם המאירים המתרצים את התעלומה בעומק דעת. הגאון רבי אליהו מווילנא בביאור הגר"א (או"ח סימן רל"א) חידש כי על פי מה שנפסק בשולחן

ערוך שכל מעשיו של אדם יהיו לשם שמים ,שאפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתיה יהיו לעבודת הבורא ,מיושב היטב מה שאמר רבנו הקדוש שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה .ומבאר בזה כי אף על פי שלא היה חסר משולחנו של רבי כלום ,לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ,מכל מקום הוא עצמו לא התכוון ליהנות כלום מן הדברים הללו להנאת גופו ,אלא כיוון את כל אכילתו ושתייתו לשם שמים כדי שיהיה לו כוח לעסוק בתורה ובמצוות ,ועל כן נחשב הדבר כאילו לא נהנה מן העולם הזה כלום. רבי יוסף חביב בגליוני הש"ס (מגילה דף יב ע"א) ביאר אף הוא בדרך זו ,כי הנאת העולם הזה נמדדת לפי כוונת הלב של האדם ,וכאשר כל הסעודות והמעדנים נעשים בטהרה מוחלטת ללא שום תאווה גשמית ,אין זו הנאת עולם הזה אלא קודש קדשים. רבי עובדיה מברטנורא בספרו עמר נקא (פרשתנו) ביאר כי מה שנאמר על שולחנו של רבי שלא פסק ממנו לא צנון ולא חזרת ,הוא משל ורמז נשגב לדברי תורה .ומסביר בזה כי צנון הוא משל לקושיות ולפירוכין החריפים מלשון צנון ושנון ,וחזרת היא משל לתירוצים ולתשובות מלשון חזרה והשבה ,ולפיכך הכתוב משבח את בית מדרשו של רבי שהיה מלא תורה ,עיון וחזרה בלא הפסק. רבנו משה סופר בדרשות חתם סופר (פרשתנו חלק ב עמ' )180חידש כי דברי הגמרא הם מליצה נפלאה ,שהרי דרכו של אדם בימי הרווחה ללמוד בעיון ובחריפות ,ואילו בימי צער הוא חוזר על לימודו הישן לפכוח פחדו ,אך רבי השווה את כל זמניו ולא פסק מעל שולחן ישיבתו לא צנון שהוא העיון החריף ולא חזרת לחזור על תלמודו ,בין בימות החמה המתוארים לימי נחת ובין בימות הגשמים שהם ימי צער ,וממילא לא הייתה כאן שום הנאה חומרית אלא שולחן תורה טהור. ומתוך מעיינות החכמה הזכים של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר המשיכו להאיר את נתיבות הלב בדברי אלוהים חיים ,אנו מעמיקים להתבונן בפתרון התעלומה הזו המרוממת את נפש האדם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בענף עץ אבות (פרק ו) ביאר כי כל העושר והשולחן הערוך שהיה בביתו של רבנו הקדוש נבעו מגזירת המלכות הרוחנית והגשמית שניתנה לו כדי להחזיק את כל לומדי התורה שבדור ולהרבות כבוד שמיים ,אולם לגבי נפשו פנימה לא נכנסה שום הנאה חומרית .ומבאר בזה כי כאשר כל השפע משמש אך ורק ככלי להרמת קרן התורה ולפרנסת תלמידי חכמים ,אין האדם נחשב כנהנה מן העולם הזה הנאה אישית ,אלא כל מעשיו והנהגותיו הופכים לחפץ מצוה מובהק וקודש קודשים. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (שיחות על התורה) חידש כי הנהגת רבנו הקדוש מגלה לנו יסוד עצום בתורת הנפש והעבודה ,שהרי אדם יכול להיות מוקף בכל מעדני תבל ומטעמיה ,ומכל מקום לעמוד במדרגה של נזירות ודביקות עליונה ,שבה החומריות אינה נוגעת כלל לפנימיות נשמתו .ומסביר בזה כי השולחן המלא מעדנים מייצג את כבודה של התורה כלפי חוץ ,בעוד שעשר האצבעות שנזקפו כלפי מעלה מייצגות את הביטול המוחלט ואת הטהרה הפנימית של אדם שכל חייו אינם אלא יגיעה בתורה ללא שמץ של תאווה עצמית. הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר במכתב מאליהו (חלק א) מחדש כי ההנאה מן העולם הזה אינה

נמדדת בציור החיצוני של מה שמונח על השולחן ,אלא במקום שבו נתון הלב והשתוקקות הנפש. ומבאר בזה כי מי שכל שאיפתו ועמלו הם אך ורק לעשות נחת רוח ליוצרו ,הרי שגם אם יונחו לפניו כל מעדני תבל לא יטעם בהם טעם הנאה גשמית ,שכן גופו ונפשו משועבדים כליל אל הרוחניות, ועל כן העיד רבנו הקדוש באמת ובתמים שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה. ומתוך הדיון הרוממתי בעבודת הקודש של רבנו הקדוש ,אנו יורדים אל שולחן המעשה לחלץ מתוך העומק הרעיוני נפקא מינות מעשיות ומוחשיות המאירות את ארחות החיים. השלכה מעשית ראשונה מתבטאת בהגדרת אופן האכילה והשימוש בתענוגי העולם הזה ,כפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן רל"א סעיף א) .אדם האוכל ושותה לא בשביל למלא את תאוות גופו אלא כדי שיהיה לו כוח בריא ואיתן לעבודת הבורא ולעסק התורה ,הרי שכל אכילתו נעשית חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש .מתוך הנהגתו של רבנו הקדוש למדנו כי גם כאשר האדם מוקף בשפע רב ובמעדנים ,אם כוונת הלב היא טהורה ולשם שמים בלבד ,אין זו הנאת עולם הזה אלא קיום מצוה ממש. השלכה מעשית נוספת נוגעת לחובת העמדת כבוד התורה ברווחה כלפי חוץ .נדיב ,גבאי או מנהיג ציבור הזוכה לשפע חומרי ,מוטל עליו להשתמש בעושרו כדי להרחיב את גבולות הקודש, להחזיק תלמידי חכמים ולהדר בכבוד התורה בשולחן הערוך לרווחת הלומדים והאורחים ,תוך שמירה פנימית של האדם עצמו על פרישות ,ענווה והתרחקות מבזבוז ומחומריות אישית. השלכה מעשית שלישית עוסקת בהתמדה בלתי פוסקת בלימוד התורה בכל מצבי החיים .כשם שרבנו הקדוש לא פסק משולחנו לא צנון שהוא העיון החריף ולא חזרת שהיא החזרה על הלימוד, בין בימי עונג ונחת ובין בימי צער ויסורים ,כך נדרש מכל אדם לקבוע עיתים לתורה ולהחזיק בעומק העיון ובחזרת הלימוד בכל עת ובכל נסיבות החיים. ונראה להסביר ולדלות מעומק המחשבה ,כי השולחן הערוך בכל מעדני תבל שעמד בביתו של רבנו הקדוש ,מגלה לנו פנים חדשות במהות הפגישה בין הרוח לחומר בעולמנו .אין האדם נדרש לברוח מן העולם או לבטל את המציאות הגשמית כדי להשיג קדושה ופרישות ,אלא אדרבה, תכלית העבודה היא להביא את אור השכינה לתוך עומק היצירה החומרית .שולחנו של רבי לא היה מקום של אכילה גשמית ותאווה חולפת ,כי אם מזבח טהור אשר עליו הועלו כל תענוגי השטח והפכו למנחה וקידוש שם שמיים .ברגע שהאדם משיג מדרגה שבה הגוף כולו משועבד כליל אל הרוח ,השפע אינו מטמא את הלב אלא מזכך אותו ,והסעודה נהפכת לחלק מעבודת המקדש. עוד נראה לבאר מתוך עומק הרעיון ,כי הנהגה זו פותחת צוהר להבנת היחס הראוי בין הפנימיות הטמירה לבין ההופעה החיצונית של התורה .כלפי חוץ ,למול עיני האומות ,מנהיגי המלכות ותלמידי החכמים ,דרשה רוממות התורה כי נשיא ישראל יופיע בכל תפארת העושר והכבוד, לבל יזלזלו בכבודה של התורה ובחכמיה .אולם כלפי פנים ,במעמקי נשמתו של רבנו הקדוש, שמרה נפשו על נזירות מוחלטת ,שאין בה אפילו כחוט השערה של הנאה עצמית .הכפילות הזו איננה סתירה ,כי אם שלמות עליונה של מי שחי כחייל הנאמן למלכו ,הלובש בגדי מלכות לצורך תפקידו הנעלה ,אך בלבו פנימה כורע ברך בשפלות ובביטול גמור.

כמו כן נראה להוסיף ,כי הרמז הטמון בצנון ובחזרת פותח לפנינו אופק מחשבתי כביר על צורת הלימוד בכל עת .הצנון החריף והחזרת המתוקה מייצגים את תנועת הנפש הלומדת ,שאינה קופאת על שמריה לעולם .בין בימי חמה שהם ימי הרווחה והארת פנים ,ובין בימי גשמים שהם ימי צער וניסיון ,שולחן התורה נשאר תמיד מלא בעומק העיון המחדש ובשקידה הנאמנה של החזרה. העושר האמיתי של האדם אינו נמדד במה שהניח בצלחת ,אלא בחיוניות הרוחנית ובלהבת התורה היוקדת בלבו בכל תנאי החיים. ונראה להסביר ולבאר כי המבט המחשבתי העמוק בסוגיה מופלאה זו נוגע בשרשי האמונה ובניווט נפש האדם אל מול פגעי הזמן ותהפוכות התבל .הנהגת רבנו הקדוש מעמידה לפנינו מודל כביר של חירות נפשית מוחלטת בתוך עולם החומר .רוב בני האדם נמשכים אחר החומריות וכאשר השפע מציף את ביתם ,הלב נשבה בתוך נכסיו והופך משועבד לתאוויו .אולם המבחן העליון של קומת האדם הוא היכולת לחיות בתוך השפע המלכותי ,להיות מוקף במעדני תבל, ולשמור על נקודת פנים נקיה וזכה שאינה ניזוקה מן המגע עם החומר .זוהי דרך הנהגה המלמדת אותנו כי העושר והחומריות אינם רעה כשלעצמם ,אלא הם כלים שבאמצעותם נבחנת טהרת הרצון של האדם. ונראה עוד ליישב כי ההתבוננות בדרכיו של רבנו הקדוש מעניקה לנו יסוד עצום בתורת הנפש והאמונה ,והוא סוד הביטול הטהור .כאשר האדם מבין שכל מה שניתן לו בעולם הזה ,בין אם זה עשירות ובין אם אלו כוחות נפש ומעמד ,לא נמסר לידיו אלא כדי לשמש צינור להשפעת טוב ולקדושת שמיים ,ממילא מתבטלת בלבו כל תחושת בעלות אישית .כאשר האב או המנהיג פועל מתוך תודעה שאין לו מאומה לעצמו ,אלא כל כולו מוקדש לעבודת הבורא ולהרמת קרן התורה, הוא זוכה להגיע למדרגה שבה עשר אצבעותיו יגעות בתורה בלא שייהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה .הנפש נשארת זכה ,קשורה למקורה ,ומרוממת מעל כל כבלי התאווה. מתוך כך נראים הדברים ,כי האמונה הצרופה אינה מתבטלת לנוכח עושרו של אדם ,אלא דווקא נבחנת ביכולתו להשתמש בכל משאבי העולם הזה לצורך עבודת הקודש מבלי שגרגיר של גאווה או תאווה יחדור אל חדרי לבבו .זוהי הנהגה נפשית פלאית המלמדת אותנו כי האדם יכול להיות מלך כלפי חוץ ועבד נרצע כלפי קונו כלפי פנים ,ובכך הוא מביא את השלמות האלוקית אל תוך המציאות הגשמית. ונראה עוד ליישב מתוך עומק המוסר ובירור המצפן הפנימי ,כי היחס של האדם אל משאבי העולם הזה נבחן במעמקי הנפש ,במקום שבו אין עין רואה מלבד קונו .מן הסוגיה הזו עולה תביעה מוסרית נוקבת כלפי כל אדם הזוכה לשפע ולמעמד ,שלא לראות בעושרו ובמעדני שולחנו עטרה להתכבד בה או כלי לסיפוק גאווה עצמית .המצפן המוסרי הישר תובע מן האדם להפוך את כל משאביו ושולחנו למזבח של חסד ,לפרנסת תלמידי חכמים ולרווחת הנזקקים ,מתוך תפיסה זכה כי הוא אינו אלא אפוטרופוס על הנכסים שהופקדו בידיו ממרומים .כאשר האדם משתמש בעושרו מתוך ענווה תהומית ובלא שמץ של תאווה אישית ,הוא מעמיד את המוסר האלוקי במרכז חייו ומטהר את המציאות החומרית. ונראה להסביר עוד כי מתוך הנהגתו של רבנו הקדוש נבנה בקרבנו מצפן פנימי מופלא ביחס

לשפיטת הזולת ולהתבוננות באורחות חייו .בעולם שבו הראייה השטחית נוטה לראות בריבוי הנכסים והמעדנים ביטוי לשקיעה בחומריות ,באה סוגיה זו ומלמדת אותנו כי ייתכן שאדם יהיה מוקף בכל מטעמי תבל ,ובכל זאת יהיה פרוש ומובדל כליל מן העולם הזה .החובה המוסרית המוטלת עלינו היא לראות את עומק הכוונה ואת טהרת הלב ,להימנע מקפדנות ומעין רעה, ולדעת כי ערכו האמיתי של המעשה אינו נמדד בחיצוניותו החומרית אלא במסירות הנפש ובביטול הפנימי המלווים אותו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :תובנה ראשונה המאירה את ארחות חיינו היא הזיקוק הטהור של מניעי האדם בכל מעשה ובכל הנהגה .הנהגתו של רבנו הקדוש מלמדת כי תענוגי העולם הזה ,המאכל והמשתה ,אינם חייבים להיות שקיעה בחומריות ,אלא יכולים להפוך לחפץ של מצוה ולקדושה עליונה ,כאשר כל תכליתם היא ליתן כוח בגוף לעבודת הבורא ולעמלה של תורה. תובנה נוספת הנוגעת לעומק המידות היא האחריות המוטלת על כל מי שהושפע עליו שפע מן השמים .העושר ,המעמד והיכולת הגשמית אינם נכסים פרטיים להתגאות בהם ,כי אם פיקדון מרומם שניתן כדי להרחיב את גבולות הקודש ,להחזיק לומדי תורה ולפתוח את הבית והלב לכל דורש ומבקש ברווחה ובסבר פנים יפות. עוד למדנו על ערכה העצום של השקידה הרצופה בתורה בכל תנאי החיים .כשם שרבנו הקדוש לא פסק משולחנו לא צנון של עיון חריף ולא חזרת של חזרה ושינון ,בין בימות החמה של שלווה ובין בימות הגשמים של קושי וניסיון ,כך מוטל עלינו לאחוז בעומק התורה ובחזרת הלימוד בכל עת ובכל נסיבות החיים.

עיקר העניין: כאשר מביטים במבט מורם אל תוך תעלומת שולחנו המפואר של רבנו הקדוש ואל מול עדותו הנוראה שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה ,נחשף לפנינו סוד החירות הפנימית של הנשמה .רבנו הקדוש העמיד בעולמנו דגם כביר של אדם שמלכות ועושר מקיפים אותו מכל עבר ,ובכל זאת נפשו נותרה פרושה ,זכה ומובדלת כליל מכל תאווה גשמית .בין אם נבאר שהשפע השופע נועד כולו להחזקת לומדי התורה ולאורחים הסמוכים על שולחנו ,בין אם נבין שכל אכילתו הייתה קודש קדשים לשם שמים ,ובין אם נדלה את הרמז הטמון בצנון ובחזרת על התמדת העיון והחזרה ,מורשתו הנצחית מורה לנו את הדרך כיצד להפוך את שולחן החולין למזבח טהור של עבודת השם. העושר והחומריות המקיפים את האדם אינם מגדירים את מהותו ,אלא טהרת הרצון והביטול הפנימי הם המשקפים את קדשות נפשו .כאשר הלב דבוק בבוראו בביטול גמור ,כל תענוגי תבל הופכים למרגליות של מצוה ,והאדם נעשה בן חורין מוחלט מכל כבלי החומר.