אדם שיש לו בת בשידוכים ואין לו כסף לחתן תלמיד חכם האם יש לו חיוב לחזר על הפתחים כדי לקבל חתן תלמיד חכם?

אדם שיש לו בת בשידוכים ואין לו כסף לחתן תלמיד חכם האם יש לו חיוב לחזר על הפתחים כדי לקבל חתן תלמיד חכם? הלילה כבר פרש את כנפיו האפלות על פני העיירה ,ובחדר הצר והדומם ניצב שולחן עץ ישן שסדקים עמוקים חרצו בבשרו .האור הקלוש המרצד מפתילת הנר הקטנה מטיל צללים ארוכים ומשתנים על גבי הקירות הכהים ,כשהוא מתנגש באפלה הנערמת בפינות החדר ויוצר מחול נסתר של אור וצל .ריח…

אדם שיש לו בת בשידוכים ואין לו כסף לחתן תלמיד חכם האם יש לו חיוב לחזר על הפתחים כדי לקבל חתן תלמיד חכם? הלילה כבר פרש את כנפיו האפלות על פני העיירה ,ובחדר הצר והדומם ניצב שולחן עץ ישן שסדקים עמוקים חרצו בבשרו .האור הקלוש המרצד מפתילת הנר הקטנה מטיל צללים ארוכים ומשתנים על גבי הקירות הכהים ,כשהוא מתנגש באפלה הנערמת בפינות החדר ויוצר מחול נסתר של אור וצל .ריח עתיק של דפי ספרים בלויים ומצהיבים ממלא את החלל ,ממוזג בניחוח עפר האדמה הלחה העולה מן החלון הפתוח למחצה ,משם מגיעה נשיבת רוח קרה המרעידה את הענפים שבחוץ ומביאה עמה את המיית הלילה .בלב התפאורה הזו יושב אב ,וראשו רכון בין ידיו .נשמתו כהה ומיוסרת ,ולבו הומא מתוך געגוע עמוק ויוקד ,רצון עז להשיא את בתו לתלמיד חכם מופלג ,לאילן מרווה של תורה שיאיר את ביתו וימשיך את השרשרת הקדושה עד עולם. אולם כפות ידיו ריקות ,כיסיו דלים ,והמציאות החומרית האכזרית ניצבת כחומה בצורה מול נכסוף לבבו .הדאגה המכרסמת בקרבו מנסרת בשקט הכבד של הלילה ,והשאלה הנוקבת עולה ממעמקים במלוא תוקפה הדרמטי ,האם מוטל על האב הזה ,הנתון במצוקה כספית קשה ,לקום מכיסאו ,לצאת אל דרכי העיירות ,לדלג על ההרים ולחזר על הפתחים מבית לבית מתוך ביזוי נפשו כדי להשיג את הנדוניה הנדרשת לחתן תלמיד חכם ,או שמא גבולות החיוב ההלכתיים אינם דורשים מן האדם להשפיל את קומתו ולפשוט יד כעני בפתחים עבור מעלה נשגבה זו .הרעד שבאוויר מוחשי ונוקב ,והספק המייסר נותר תלוי ועומד בלב האפלה ,בין התשוקה הלוהטת לתורה ולדביקות בה לבין גבולות החובה והכבוד האנושי. ומתוך נהרת הקודש של אורה של תורה ,נשקף אלינו היסוד המרכזי של מצות הדבקות בהשם יתברך מתוך פסוקי התורה ,הפורסים את דרכו של אדם המבקש לקשור את תולדותיו אל עץ החיים“ .כי אם שמר תשמרו את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא כב).

הפסוק הזה מבטא את תכלית החיבור הרוחני של האדם לקונו ,ומשמש תשתית עמוקה לשאלה העומדת לפנינו .כי כיצד יכול בשר ודם לידבק בשכינה הקדושה ,אם לא על ידי מסירות נפש וטרחה מרובה לקשור את זרעו ובנותיו אל לומדי התורה ועמליה. רש"י (דברים יא כב) פירש "ולדבקה בו ,הדבק בחכמים ובתלמידים ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו”. ומבארים המפרשים בזה כי התורה גילתה לנו שאין זו הנהגה של רשות או מידת חסידות גרידא, אלא זהו הצינור היחיד שבאמצעותו יכול האדם לזכות לדבקות אלוהית ,ומכאן נובעת התשוקה הלוהטת של כל אב מישראל לעשות כל אשר בכוחו כדי להשיא את בתו לתלמיד חכם. הרמב"ן (שם) ביאר "שיהיה נכלל בדבקות הזאת שישתדל האדם בכל כוחו להתקשר אל הלומדים והדבקים בה' כדי שילמד ממעשיהם ויזכה להדבק באור החיים”. ומתוך דבריו נראה יסוד עמוק ,שכל טרחה ויגיעה שהאדם יגיע מצידו להשיג חיבור זה ,אינה נחשבת לו כאיבוד משאבים או יציאה מגבולות היכולת ,אלא היא היא גוף החוב הקדוש המוטל עליו לחתור ללא ליאות אל הדבקות בשכינה. הספורנו (שם) חידש "שיעשה כל טרחה והשתדלות הראויה כדי שיהיו מעשיו ומעשי בניו ובנותיו מחוברים אל עובדי ה' הצדיקים ולומדי תורתו”. ומבואר בזה כי גבולות ההשתדלות נקבעים לפי גודל המעלה ,וכאשר המטרה היא קשירת נפש בתו בתלמיד חכם ,המצוה עצמה תובעת מן האדם לצאת מגדר הרגיל. הכלי יקר (שם) מחדש "כי הדבקות בתלמידי חכמים אינה טפלה למצוה אלא היא גוף המצוה עצמה ,שכן על ידי החיבור לתלמידי חכמים נשלמת כוונת הבריאה”. ומאיר הדבר באור בהיר ,כי השאיפה הזו לפזור משאבים ולעשות כל מאמץ להשגת תלמיד חכם היא העמדת הדבקות בהשם במרכז החיים. ומתוך ים התלמוד והמעיינות הנובעים של חכמי המשנה והגמרא ,נפתחים לפנינו שערי בירור הסוגיה בעומק רוממותה ,כאשר חז"ל הציבו את החיבור לתלמידי חכמים בראש מעייניו של כל אדם בישראל. בגמרא במסכת כתובות (דף קי"א ע"א) הובאה הדרשה הנוראה על מצות הדבקות בהשם יתברך, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ,אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיה לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. רש"י (שם) פירש כי כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ,לפי שעל ידי זה זוכה שיהיו לו בנים תלמידי חכמים ומחוברים ליראת השם. ונראה לבאר בזה כי עצם נתינת הבת לתלמיד חכם אינה חסד גרידא שהאב עושה ,אלא היא קנין נצחי של דביקות בשכינה ,ומכיוון שכך ,כל מאמץ שהאדם עושה למען תכלית זו נחשב לו כטרחה של מצוה נשגבה.

בגמרא במסכת פסחים (דף מ"ט ע"א) הובאה הדרכה נוקבת המורה על גודל ההשתדלות הנדרשת מן האדם ,לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם. תוספות (שם ד"ה לעולם) חידשו כי הפלגת חז"ל שאמר אדם ימכור כל מה שיש לו כדי להשיא בתו לתלמיד חכם ,באה ללמד על חשיבות הדיבוק בתלמידי חכמים ,וכי ראוי לו לאדם להוציא ממון רב למען זכות זו. ומבארים מפרשי הסוגיה כי הגמרא דרשה מסירות נפש ממון חריגה עבור מצוה זו ,שכן היא אינה מצוה קצובה וזמנית אלא קושרת את האדם ואת זרעו אל התורה לכל ימי חייהם. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א הלכה א) הובא היסוד ההלכתי הכללי לגבי גבולות החיוב במצוות ,כי אין מחייבין את האדם לחזר על הפתחים כדי לקיים מצות עשה. ומבארים חכמי הירושלמי בזה כי מן הדין הטהור אין פוסקים חובה על אדם לבזות את עצמו ולפשוט יד בפתחים בשביל קיום מצוות ,אולם מצינו חילוק עמוק בין גדר חובה לבין רשות ומעלה רבה ,שאם האדם מעצמו מוכן למחול על כבודו ולהתבזות מתוך אהבת התורה והשתוקקות לדבקות בשכינה ,הרי שזהו צורך גדול ונחשב לו כזכות עצומה. ומתוך היכלם של רבותינו הראשונים ,עמודי ההוראה אשר מפי מימיהם אנו שותים בצמא, מתבהרים יסודות הדין ומקורות החיוב העומדים בביסוס מצוה יקרה זו. רבנו משה בן מיימון הרמב"ם בספר משנה תורה (הלכות דעות פרק ו הלכה ב) כתב מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק ,וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם ,לפיכך חייב אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם .ומבארים בזה כי הגדרת ההשתדלות להשיא בתו לתלמיד חכם נמנית כחלק מחיוב מצות עשה דאורייתא ,ועל כן כל מאמץ ונכונות של האדם להשקיע מנכסיו ומגופו נכנסים תחת גדר קיום המצוה עצמה. בספר החינוך (מצוה תרל"ד) ביאר משרשי המצוה לפי שאנו מוזהרים להתחבר אל התלמידים והחכמים כדי שנלמד ממעשיהם ולא נסור מדרך הישר ,ועל כן צוונו הכתוב להתקשר עמם בכל דרכי הקשר והדיבוק ,ובכלל זה להשיא בנותינו להם .ומחדש בזה כי מאחר וכל עיקר הדיבוק נועד להבטיח את עתיד הבית ואת הצאצאים ולהחדיר בהם אורה של תורה ,הרי שכל טורח שהאדם משקיע למען תכלית זו אינו נחשב כאיבוד משאבים אלא לבניין קיים ופתיחת צינור השפעה לדורות. רבנו שלמה בן אברהם אבן אדרת בחידושי הרשב"א (כתובות קיא ע"א) חידש כי מה שאמרו חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ,אינו דרש בלבד אלא יסוד מציאותי שעל ידי זיווג זה נקשרת המחשבה והנהגת הבית בתורה בכל עת .ומבארים בזה כי גבולות הנתינה וההשתדלות להשגת חתן תלמיד חכם נגזרים מגודל המעלה ,אולם יש להבחין בין חיוב הדין הצר שאינו כופה חיזור על הפתחים ,לבין רצונו הטהור של האדם להסיר מעליו כל כבוד ולמסור נפשו למען קדשי שמים. ומתוך היכל הפוסקים האחרונים ,אשר פשטו את ספקות הדורות והאירו את נתיבות ההלכה בעין חמולתית ובדעת תורה מבוססת ,אנו צוללים אל תוך דבריהם המאירים את הדרך באור יקרות.

רבי אליעזר פאפו בפלא יועץ (ערך בת) כתב כי יש הרבה עניים אשר תאוה נפשם לתת את בתם לתלמיד חכם ,אבל מה יעשו שאין ידם משגת לתת מהר ומתן לפי צורך התלמיד חכם ,מכל מקום חיובא רמיא לעשות כל אשר בכחם ולדלג על ההרים לקבץ כדי לזכות לתת בתם לתלמיד חכם. ומבאר בזה כי אף על פי שהדחק מנקר בלב והמציאות החומרית מערימה קשיים מרובים ,מוטל על האב להפוך כל אבן ולהשתדל בכל עוז נפשו כדי לזכות בחתן בן תורה ,אולם אם חזינו שאינו יכול לעשות כן ,יבחר לו בחור טוב וירא שמים בעל מידות תרומיות. הגאון רבי משה שטרנבוך בתשובות והנהגות (כרך ג סימן שצא) חידש כי בכלל מצות עשה של לדבקה בו הוא להשיא בתו לתלמיד חכם ,ושונה היא משאר מצוות עשה שחיובן רק חומש מנכסיו לפי שקיום המצוה בהן הוא לרגע ,אבל המשיא בתו לתלמיד חכם החיבור הוא לעולם ובכל רגע ורגע מקיים מצות עשה ,ועל כן לא שייך בזה הכלל שאל יבזבז יותר מחומש ,ואם מוכן להתבזות ולשקוד על הפתחים מותר לו לעשות כן והמסייעים בידו עושים מצוה גדולה .ומבאר בזה כי המסירות נפש עבור השגת תלמיד חכם והנכונות למחול על הכבוד האישי נחשבות למעלה עליונה של חיבור לתורה ,וכל הנותן לו נעשה שותף נאמן להרמת קרן התורה ולדביקות בשכינה. הגאון רבי שמעון סופר בהתעוררות תשובה (אה"ע סימן ד) ביאר כי אם יכול האב להשיא בתו למי שאינו בן תורה ולא יצטרך לחזר על הפתחים יעשה כן ,אבל אם בלאו הכי צריך לחזר על הפתחים מחמת עוניו ,יכול להתאמץ ולדרוש יותר עד שישיג תלמיד חכם מופלג .ומסביר בזה כי כאשר דרכו של אדם מוליכה אותו ממילא אל בתי נדיבים ,ראוי לו להשקיע את כל תעצומות נפשו כדי להעלות את הבית שהוא בונה אל מדרגה נישאה של תורה מובהקת ולא להתפשר על פחות מכך. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (או"ח סימן תרע"א) כתב כי אין נותנין לעני מקופת צדקה בשביל לנהוג כמהדרין .ומבארים הפוסקים בזה כי דברים הללו אמורים כאשר העני אינו מבקש זאת בפירוש ,אולם אם העני עצמו משתוקק לנהוג בהידור ומבקש עזרה לשם מצוה, ראוי לתת לו ולסייע בידו ,וכמו כן באב הרוצה להתבזות ולבקש עזרה כדי להשיא בתו לתלמיד חכם ,הרי שזהו צרכו ומחסורו הנפשי וראוי לכל אדם להיות לו לעזר ולאחיעזר. ומתוך עומק משנתם של גדולי הדורות האחרונים ,אשר עמדו על משמרת ההלכה והמחשבה מתוך ראיית נסתרות והבנת לב האדם ,אנו פוסעים אל תוך דבריהם המאירים את הדרך באור יקרות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח אה"ע סימן א) ביאר כי מעלת השאת בת לתלמיד חכם היא שגב המעלות ועושה נחת רוח ליוצרנו ,אך אין לראות בכך חיוב גמור המטיל על האב חובת התבזות וחיזור על הפתחים אם אין ידו משגת .ואף שמי שמוכן למחול על כבודו מתוך תשוקה רוחנית עליונה נקרא אשרי חלקו ,מכל מקום מצד שורש הדין אין לחייב אדם לפשוט ידו בעבור הידור זה ,אלא ישתדל לפי כוחו ויסמוך על חסדי השם. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן רז) חידש כי אף על פי שמבחינת עצם החיוב אין כופין אדם לחזר על הפתחים בשביל מצוה שאין גופה מחייבת זאת ,הרי שבמקום שבו האב משתוקק בכל נפשו להעמיד בית של תורה ולזכות לחתן תלמיד חכם ,נחשב הדבר לחפץ מצוה מובהק .ועל כן ,אם הוא מוחל על כבודו והולך לבקש עזרה מנדיבים ,אין למנוע ממנו ,והמסייעים בידו מקיימים מצוה רבה של החזקת תורה ודיבוק בחכמים.

מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן פ) ביאר כי יש להבחין הבחנה חדה בין גדר החוב המוטל על האב לבין רשות ומעלת חסידות .שכן מן הדין הטהור פטור האדם מלחזר על הפתחים לכל מצות עשה ,ובפרט כשמדובר בהידור של השאת בת לתלמיד חכם מופלג .אולם אם האב רואה בזה את מחסורו הנפשי והרוחני ומבקש למסור נפשו על כך ,נחשב הדבר כצרכו ממש ,וראוי לתמוך בו ולחזק את ידיו מתוך רוממות ערך התורה. ומתוך בירור יסודות הדברים באספקלריא של הלכה ,אנו יורדים אל שולחן המעשה לחלץ מתוך העומק התיאורטי נפקא מינות מעשיות ומוחשיות המאירות את ארחות החיים. השלכה מעשית ראשונה מתבטאת בהגדרת כספי הצדקה וגדר מחסורו אשר יחסר לו .כאשר עני פונה לגבאי צדקה או לנדיבים ומבקש סיוע מופלג כדי להשיא את בתו לתלמיד חכם מובהק, נשאלת השאלה האם צורך זה נחשב כחלק מצרכיו ההכרחיים המזכים אותו בתמיכה ,או שמא יראו בזה הידור בעלמא שאין הציבור מחויב לממנו .מתוך יסודות פוסקי הדורות עולה כי מבוקשו הנפשי והרוחני של האב לזכות בחתן בן תורה נחשב כמחסורו ממש ,ועל כן מותר ואף ראוי לגבאי צדקה ולתומכים להטות לו שכם ולסייע בידו למלא את משאלת לבו ,שכן החזקת בית של תורה היא תכלית התמיכה. השלכה מעשית נוספת נוגעת בסדר הקדימה במצוות צדקה ובקביעת סדרי העדיפויות של הנותן .נדיב העומד לפני הכרעה למי להעניק את מעות הצדקה שלו ,האם להעדיף תמיכה בהכנסת כלה רגילה שאין עמה דרישה לחתן תלמיד חכם ,או לתמוך באותו אב המוסר נפשו ומבקש להעמיד לדורות עולם בית של תורה .מתוך דברי הגאונים מתבאר כי הנותן לאב המשיא בתו לתלמיד חכם נעשה שותף פעיל ומשמעותי במצות עשה דאורייתא של לדבקה בו המתקיימת בכל רגע ורגע, ולפיכך יש מעלה יתירה ודין קדימה לתמיכה כזו הרוממת את קרן התורה. השלכה מעשית שלישית עוסקת ביחס שבין כבוד הבריות לבין התשוקה להידור במצווה. ההלכה קובעת כי אין מחייבים אדם לבזות את עצמו ולחזר על הפתחים בשביל קיום מצוות עשה ,אולם כאשר האדם מוחל על כבודו מעצמו מתוך אהבת התורה ורצון עז להדבק בחכמים, אין רואים בזה איסור או פחיתות כבוד בלתי ראויה ,אלא אדרבה ,זוהי מסירות נפש המשובחת ומבורכת ,ובלבד שהדבר נעשה מתוך טהרת הלב ויושר פנימי ,ללא פגיעה בשלום ביתו ובכבוד בני משפחתו. ומתוך הדיון ההלכתי הזך ,אנו מעפילים אל קומה רעיונית עמוקה ,להתבונן בשורש הנשמתי של התשוקה הלוהטת הזו ,ולברר את המאבק הפנימי המתחולל בנפשו של האב. ונראה להסביר ולהרחיב כי המוכנות של אדם למחול על כבודו ,לצאת מאזור הנוחות שלו ולהשפיל את קומתו כדי לזכות בחתן תלמיד חכם ,אינה ביטוי לביטול עצמי במובנו השלילי ,אלא אדרבה ,היא הגילוי הנשגב ביותר של רוממות הערך .האדם מבין כי כבודו האישי והמעמד החברתי הזמני אינם אלא קליפה חולפת מול האור הנצחי של התורה .כאשר המניע הטהור המפכה בלבו הוא הקמת בית של תורה והמשכת השרשרת הקדושה ,הרי שכל פסיעה ופסיעה שלו בין הפתחים, וכל הנדת ראש של ביזוי שהוא סופג ,משתנים והופכים מכתם של דלות לעטרה של זהב .הביזוי החיצוני מטהר את הכוונה ומזכך את הלב ,עד שהופך הוא עצמו לכלי קיבול זך המכיל את הקדושה.

עוד נראה לבאר כי הסוגיה הזו מאירה באור פלאי את מהותו של הממון בעולם .הממון כשלעצמו הוא דבר גשמי ,חומרי וחסר נשמה ,אולם ברגע שהאב נלחם בעבורו במסירות נפש כה עמוקה כדי לקשור את בתו לתלמיד חכם ,פושט הממון את צורתו החומרית ולובש צורה רוחנית אצילית .הנדוניה אינה נתפסת עוד כמשא ומתן מסחרי או כהסדר כספי גרידא ,אלא כקרבן ממש, מנחה טהורה שהאב מביא מתוך דחקו ומתוך זיעת אפו אל מזבח התורה .החיבור הזה בין הדלות החומרית של האב לבין העושר הרוחני של החתן יוצר תרכובת פלאית של מסירות נפש ,שבה כל מטבע ומטבע ספוגים בדמעות של תשוקה לקדושה. כמו כן נראה להוסיף ולהעמיק ,כי בעצם נכונותו של האב להתבזות בעבור תלמיד חכם ,הוא זוקף את קומתה של התורה בדורו .בעולם שבו העושר החומרי והמעמד הכלכלי תופסים לעיתים את קדמת הבמה ,בא אדם עני ומוכיח לכל רואיו כי בעיניו אין שום ערך לממון מול תלמיד חכם. עצם היציאה לדרך והפניית העורף לכבוד המדומה מעוררות את הלבבות ומראות לכל כי התורה היא החפץ היקר ביותר עלי אדמות ,ששווה עבורו למכור את הכל ולמחול על הכל. ונראה להסביר ולבאר כי המבט המחשבתי העמוק בסוגיה זו נוגע בשרשי האמונה ובניווט נפש האדם אל מול אתגרי החיים .הריצה אחר השגת המעלה הנישאה של תלמיד חכם לבתו מעמידה את האדם במבחן נוקב מול האגו ,הכבוד העצמי והנטייה הטבעית להימנע מבושה .כאשר אדם נכון להתעלם ממחסום הבושה למען תכלית רוחנית נשגבת ,הוא מחולל פלאים במעמקי נשמתו. זוהי יציאה מחירות מדומה של כבוד חיצוני אל חירות אמיתית של דביקות באמת .דרך הנהגה זו מלמדת אותנו כי האמונה הצרופה איננה שוכנת רק במקומות הסטריליים והנוחים ,אלא היא נבחנת דווקא ביכולת לפשוט את לבוש הגאווה וללבוש בגדי ענווה ופשטות למען קדושת שמיים. ונראה עוד ליישב כי ההנהגה הנפשית הראויה לאדם בעולמו דורשת הבחנה דקה בין קנאות רוחנית טהורה לבין לחץ חברתי מוסווה .האדם נקרא להתבונן פנימה אל תוך מניעיו הנסתרים, ולבחון האם הנכונות להתבזות ולחזר על הפתחים נובעת מתוך אהבה אמיתית לתורה וצימאון לדביקות בשכינה ,או שמא מתוך רצון להשיג יוקרה חברתית במסווה של מצוה .העמידה הזו מול מראת הנפש היא היסוד לכל בניין אמוני איתן .כאשר האדם פועל מתוך יושר פנימי ובירור אמיתי של כוחותיו ,הרי שגם אם יבחר למסור נפשו ולסבב בפתחים ,נפשו תישאר שלמה ,רגועה ומחוברת למקורה. מתוך כך נראים הדברים ,כי עומק האמונה ודרך ההנהגה של האדם בעולמו אינם נמדדים רק בתוצאה הסופית ,אלא בעצם הדרך ובנכונות להפוך את קורות החיים ואת הקשיים החומריים לסולם של עלייה רוחנית .הבחירה להתמודד מול הדחק והבושה מתוך מבט של אמונה זכה, מעניקה לאדם ולביתו חוסן נפשי כביר ,ומטביעה בחותם בל ימחה בקרב צאצאיו את היסוד כי התורה היא מרכז החיים וכל השאר טפל לה. ונראה עוד ליישב מתוך עומק המוסר ובירור המצפן הפנימי ,כי האמת הצרופה נבחנת במקומות שבהם הלב נדרש להכריע בין חובתו הגלויה לבין מניעיו הנסתרים .כאשר אדם נכון לבזות את עצמו ולסבב על הפתחים בעבור חתן תלמיד חכם ,המוסר הצרוף תובע ממנו בדק בית נוקב בחדרי לבבו .אם המניע הפנימי הוא רצון להתעטף באיצטלה של חשיבות חברתית או להימלט

מבושת העניות על ידי קניית ייחוס ,הרי שכל הטלטלה והחיזור על הפתחים מאבדים את קדושתם והופכים למרדף אחר כבוד מדומה .אולם כאשר המצפן המוסרי מכוון ביושר מוחלט אל רוממות התורה ואהבת השם ,הופכת ירידת הקומה הזו למעשה מוסרי אצילי מאין כמוהו ,המזכך את המידות ומעמיד את האמת האלוקית מעל לכל פחד ממה יאמרו הבריות. ונראה להסביר עוד כי מן הסוגיה הזו עולה חובה מוסרית כפולה ,המוטלת לא רק על האב הפושט ידו ,אלא גם על החברה הסובבת אותו .הציבור והנדיבים הנתקלים באב המוסר נפשו ומקריב את כבודו למען התורה ,מוזהרים מוסרית שלא להביט עליו בעין רעה או בזלזול .המצפן המוסרי הקהילתי מחייב לזהות את האור הפנימי ואת האצילות החבויה במעשהו ,ולהושיט לו יד תומכת מתוך כבוד ויקר .ראיית פשיטת היד לא כחיסרון חברתי אלא כביטוי של נכונות לביטול הגאווה למען הקדושה ,היא שמרוממת את החברה כולה ומעמידה אותה על ערכים של חסד, ענווה ונושא בעול עם חברו. מתוך כך ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התובנה הראשונה היא הראייה הזכה של סולם הערכים האמיתי בחיים .האדם נדרש להתבונן בעיניים פקוחות ולדעת כי המעמד הכלכלי והכבוד החברתי החולף אינם אלא צל עובר מול הקניינים הרוחניים הנצחיים .כאשר האדם מציב את התורה ואת הדביקות בהשם במרכז שאיפותיו ,שוב אין הוא נבהל מקשיים חומריים או ממה יאמרו הבריות ,אלא צועד בבטחה אל עבר תכליתו. תובנה נוספת הנוגעת לעומק המידות היא חובת הרגישות והסרת העין הרעה כלפי הזולת .מוטל עלינו להביט בעין חמולתית ומלאת הערכה על כל אדם המוסר נפשו ומקריב מכבודו למען ערכים קדושים .במקום לראות בבקשת העזרה חולשה או דלות ,עלינו לזהות בה את אצילות הנפש ואת המסירות הזכה ,ולהושיט יד תומכת באהבה וביקר. עוד למדנו כי הטהרה והיושר הפנימי הם הלב הפועם של כל מעשה קודש .בכל דרכינו ועשייתנו עלינו לבדוק בחדרי הלב שהמניע לפעולותינו נקי מנגיעות של גאווה או רדיפת מעמד, וכי כל מעשינו נעשים לשם שמים בלבד ,שכן רק מתוך כוונה טהורה ומנוחת הנפש נבנים בתים נאמנים בישראל.

עיקר העניין: תמצית היסוד הנוקב והעמוק העולה מכל מרחבי הסוגיה מתכנסת לנקודת אמת אחת המאירה את ארחות חיינו .מן הדין הטהור פטור האדם מלפשוט ידו ולחזר על הפתחים בעבור קיום מצוות עשה ,ובכלל זה עבור הידור המצוה של השאת בתו לתלמיד חכם .אולם כאשר נפשו של האב הומה ומשתוקקת בכל מאודה להעמיד בית של תורה ולזכות לדביקות בשכינה ,משתנה הגדר ההלכתי מעיקרו .התשוקה הלוהטת הזו הופכת להיות מחסורו אשר יחסר לו, וכל טורח וביזוי שהוא מקבל על עצמו מרצון הופכים לכתר של זהב ולזכות