מתי נכנס יצר הרע באדם האם משעת ההיריון או משעת הלידה? הוכח מפרשת השבוע!

מתי נכנס יצר הרע באדם האם משעת ההיריון או משעת הלידה? הוכח מפרשת השבוע! סודם של נבכי הנפש האנושית נפתח בפתח רחמה של רבקה אמנו ,המקום בו נפגשים שמיים וארץ ,עולם החומר ועולם הנשמה .בתוך המעמקים האלו ,בתוך הדממה הרוחנית שבין פעימות ליבו של העובר ,מתחוללת מלחמה אדירה .התורה מתארת במילים ספורות ורועמות :ויתרוצצו הבנים בקרבה .רש"י ,מפרשם של ישראל ,חושף בפנינו את…

מתי נכנס יצר הרע באדם האם משעת ההיריון או משעת הלידה? הוכח מפרשת השבוע! סודם של נבכי הנפש האנושית נפתח בפתח רחמה של רבקה אמנו ,המקום בו נפגשים שמיים וארץ ,עולם החומר ועולם הנשמה .בתוך המעמקים האלו ,בתוך הדממה הרוחנית שבין פעימות ליבו של העובר ,מתחוללת מלחמה אדירה .התורה מתארת במילים ספורות ורועמות :ויתרוצצו הבנים בקרבה .רש"י ,מפרשם של ישראל ,חושף בפנינו את סוד המהומה :כאשר רבקה עוברת על פתחי תורה – יעקב רץ ומפרכס לצאת ,וכאשר היא עוברת על פתחי עבודה זרה – עשיו הוא זה המפרכס לצאת. והנה ,התעלומה מתעצמת ועולה אל מול עינינו :חז"ל בתלמודנו הקדוש (סנהדרין צא ע"ב) עוסקים בשאלה היסודית – מתי נכנס יצר הרע באדם? האם הוא נוצר יחד עם ראשית יצירתו של הולד ,או שמא ממתין הוא בסבלנות עד לרגע יציאתו לאוויר העולם? הדיאלוג המרתק בין רבי לאנטונינוס, והקושיה המפורסמת של המהרש"א על פרכוסו של עשיו בבטן אמו ,פותחים לפנינו שער למבוך רוחני שלם .אם היצר שולט משעת הלידה בלבד – כיצד פירכס עשיו בבטן? ואם הוא שולט משעת היצירה – מדוע אין התינוק בועט ברחם אמו ויוצא אל העולם מתוך דחף של רשע? זוהי שאלה של עומק ,הנוגעת בשורש הבחירה החופשית ,בטבעו של האדם ובמלחמה הבלתי פוסקת שבין הטוב לרע ,מן הרגע שבו נוצרה הטיפה הראשונה ועד לנשימתו האחרונה של האדם .האם אנו נושאים איתנו את היצר עוד בטרם נולדנו ,או שמא הוא אורח הממתין בפתח? כדי להתבונן בשורש המבוכה הזו ,עלינו להישיר מבט אל הכתוב בפרשתנו" :ויתרוצצו הבנים

בקרבה" (בראשית כה ,כב) .פסוק זה ,המגולל את ראשיתו של המאבק הגדול בתולדות ישראל ,הוא המוקד לבירור הדינמיקה שבין העובר לבין הכוחות הפועלים בקרבו. רש"י (בראשית כה ,כב) ביאר :כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר ,יעקב רץ ומפרכס לצאת ,עוברת על פתחי עבודה זרה ,עשו מפרכס לצאת .המפרשים עמדו על כך שרש"י מתאר כאן פעולה מודעת ומכוונת של שני העוברים .מדברי רש"י למדנו שאין כאן תנועה מקרית ,אלא פירכוס הנובע מתוך משיכה פנימית ,מה שמעורר את הקושיה הנוקבת :האם משיכה לעבודה זרה בבטן אמו של עשיו אינה מהווה הוכחה מוחלטת לכך שיצרו הרע של האדם מלווה אותו עוד משעת יצירתו? המהרש"א (סנהדרין צא ע"ב) ביאר :את הסתירה העמוקה שבין דברי חז"ל בסוגיית "לפתח חטאת רובץ" ,המלמדים שיצר הרע שולט באדם רק משעת היציאה לאוויר העולם ,לבין עובדת פירכוסו של עשיו בבטן .הוא מבאר כי הקושיא היא כפולה :מדוע עשיו בועט במעי אמו כשהוא נמשך לעבודה זרה ,והרי אם היה לו יצר הרע ,היה עליו לפרוץ את גבולות הבטן ולצאת? ואם נאמר שאין לו יצר הרע ,כיצד הוא נמשך לטומאה? המהר"ל מפראג בספרו גור אריה (בראשית כה ,כב) ביאר :שהיצר הרע במובנו המדויק ,כמסית ומדיח ,אכן נכנס באדם רק משעת הלידה .הוא מבאר כי מה שראינו אצל עשיו בבטן אינו פעולה של "יצר הרע" חיצוני ,אלא נטייה טבעית של עצמותו .עשיו מצד מהותו היה דבק בטומאה ,ויעקב מצד מהותו היה דבק בתורה .הנטייה הזו היא טבע המוטבע בנפש ,ולאו דווקא יצר הרע שנועד להטעות את האדם ולפתותו. רבי מרדכי יפה בספרו לבוש האורה (בראשית כה ,כב) ביאר :שיש לחלק בין שני סוגי כוחות :יצר מחשבי ויצר מעשי .הוא מבאר כי במעי אמו ,לומד התינוק את כל התורה כולה ,ומכאן שיש לו כוח שכלי לבחור בטוב או ברע – וזהו היצר המחשבי .הפירכוס היה ביטוי למחשבה זו .אולם לאחר הלידה ,המלאך סוטר על פיו ,שוכח את התורה ,ומאותו רגע מתחיל לפעול היצר המעשי, הוא "היצר הרע" המפתה למעשים רעים ,ועל כך נאמר לפתח חטאת רובץ. במרחבי התלמוד ,היכן שנשמות ישראל נפגשות עם עומק רזיה של תורה ,נפרסת לפנינו הסוגיה המרתקת של היצר השוכן באדם .חז"ל אינם מסתפקים בתיאור העובדתי ,אלא חוקרים את הדינמיקה הנפשית של האדם מראשיתו ,עוד בטרם יצא לאוויר העולם. הגמרא במסכת סנהדרין (דף צא ע"ב) ביאר :את הדיאלוג הסוער בין רבי לבין אנטונינוס .אנטונינוס, מתוך חוכמתו ,מציב את השאלה המנקרת :מאימתי יצר הרע שולט באדם? משעת יצירה או משעת יציאה? כשהוא מסיק לבסוף כי משעת יציאה ,הוא מסתמך על הכתוב לפתח חטאת רובץ. חז"ל מבארים שהשאלה אינה רק על המועד הטכני ,אלא על עצם מהות הבחירה :האם האדם מגיע לעולם כשהוא כבר נושא בתוכו את המאבק ,או שמא הוא זכאי להתחלה נקייה עד לרגע המפגש עם המציאות הממשית. הגמרא במסכת נדה (דף ל ע"ב) ביאר :את מצב הולד במעי אמו ,שם הוא שרוי באורח חיים רוחני עילאי ,נר דלוק על ראשו ומלאך מלמדו כל התורה כולה .המפרשים עומדים על כך שחז"ל

מדגישים כאן את הקונטרסט העצום שבין הידיעה האבסולוטית בבטן לבין השכחה הפתאומית בשעת הלידה .סוגיה זו היא אבן הראשה להבנתנו :אם היצר הטוב (התורה) מלווה את האדם מרגע היצירה ,הרי שהיעדר היצר הרע בבטן אינו מעיד על חוסר קיום ,אלא על תקופת הכשרה המיועדת להקנות לאדם את כוח הבחירה בטרם יצטרך להתמודד עם הפיתוי החומרי. התלמוד הירושלמי במסכת סוטה (פרק ח הלכה ג) ביאר :את עניין הבחירה וההשתדלות ,ומציין שכל אדם נולד עם נטייה מסוימת לדרכו ,אך הקב"ה נותן לו את היכולת להטות את ליבו לטוב. חכמי הירושלמי מבארים כי היצר הרע ,כוח המושך אל החומר ,אינו כוח שהאדם נידון להפסיד מולו מראש ,אלא הוא כוח שנועד לעורר את האדם לעמל התורה .מכאן למדנו ששעת היציאה לאוויר העולם היא אכן שעת ה'התחנכות' למציאות ,שבה היצר הרע מתחיל לקבל את רשותו המלאה ,לא ככוח שמכריע את האדם ,אלא כאתגר המגדיר את אנושיותו. הגמרא במסכת יומא (דף פב ע"ב) ביאר :את עניין היצר הרע של עבודה זרה ,וכיצד הוא מושך את לב האדם .חכמים מלמדים שם כי היצר הרע אינו אלא אש הבוערת בקרב האדם ,והשאלה היא כיצד הוא מכוון אותה .החידוש בסוגיה הוא שגם אם היצר שולט משעת היציאה ,הרי שהשורשים של הכוחות הללו – המשיכה לרוחניות או לחומריות – קיימים בנפש כבר משעת יצירה ,אלא שהם מתגבשים והופכים ל'יצר' פעיל ומסית רק לאחר שהאדם יוצא למרחב הבחירה החופשית ,שבו המעשים הופכים לבעלי משמעות של שכר ועונש. הראשונים ,במעמקי דעתם ,ביקשו ליישב את הסתירה שבין חזות הלידה לבין מהותו של הולד במעי אמו .הם העמיקו לחקור כיצד המושגים של יצר וטבע משתלבים בתהליך יצירת האדם, והציבו יסודות שעליהם נבנו כל שיטות האחרונים. רבינו ישעיה הראשון מטראני (בנימוקיו כ"י) ביאר :את הקושי הגדול מן הגמרא במסכת יומא, המעלה את שאלת היצר הרע עוד לפני הלידה .הוא חידש שמושג היצר הרע אינו חד-ממדי ,וכי יש להבחין בין השפעת היצר לבין מתן רשות ליצר לשלוט בפועל .בביאורו הוא מדגיש כי עצם הקיום של כוחות נוגדים בנפש העובר אינו מלמד על שליטה מלאה של היצר ,אלא על פוטנציאל שטרם הגיע למלוא כוחו המעשי. הפסקי תוספות במסכת נדרים (סוף פרק ד) ביאר :שיש להקדים יצר טוב ליצר הרע בנפש האדם. הוא ביאר שבעודו במעי אמו ,הולד ניחן ביצר טוב היודע את התורה כולה ,ועם היציאה לעולם, יצר הרע נכנס ומתחיל במלאכת הגירוש של היצר הטוב .בביאורו המופלא הוא מחדש שאין מדובר בתהליך אקראי ,אלא במעבר מדרגה של שלמות רוחנית לדרגה של התמודדות אנושית שבה נדרש האדם להחזיר לעצמו את היצר הטוב בתהליך של התפקחות ובחירה מתמדת. הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית כה ,כב) ביאר :את פרכוס הבנים כמלחמה בין שורשים רוחניים שונים .הוא ביאר כי הפרכוס אינו תוצאה של פיתוי חיצוני מצד היצר הרע ,אלא ביטוי לרצון פנימי של כל נשמה להידבק במקור חיותה .בביאורו הוא מדגיש שגם כאשר נראה שהבנים פועלים מתוך משיכה למשהו חיצוני ,הרי שזהו ביטוי לעצמותם ,ואין בכך כדי להעיד על שליטת היצר הרע כפי שאנו מכירים אותה לאחר הלידה ,עת ניתן לו הכוח להטות את הלב בדרכי מרמה.

הריטב"א בחידושיו למסכת סנהדרין (דף צא ע"ב) ביאר :את שאלת אנטונינוס כנוגעת ליסוד השכר והעונש .הוא ביאר כי אילו יצר הרע היה שולט משעת היצירה ,היה האדם פטור מאחריות על מעשיו ,שכן היה טרוד במאבק שאין ביכולתו להכריע .בביאורו הוא מדגיש כי הלימוד המופלא בבטן האם הוא ההכנה האלוהית שנועדה לתת לאדם את היכולת לעמוד מול היצר הרע עם הגיעו לעולם ,שכן הידיעה המוקדמת בטורה מעניקה לו את הכלים הרוחניים הנדרשים לבחירה נכונה. גדולי האחרונים ,בנפש חפצה ובפלפול עמוק ,התמודדו עם הסתירות שעלו בדברי הראשונים. הם חידשו ביאורים שיש בהם כדי להבהיר את המושג "יצר הרע" על כל גווניו ,תוך שהם מיישבים את הקושיה המפורסמת של המהרש"א והתמיהה על דברי אנטונינוס. הגאון רבי מרדכי יפה בספרו לבוש האורה (בראשית כה ,כב) ביאר :את השוני המהותי שבין יצר מחשבי ליצר מעשי .הוא ביאר כי בעודו בבטן ,העובר לומד את כל התורה כולה ,ועל כן יש לו יצר טוב מחשבי שמאפשר לו בחירה פנימית .לעומת זאת ,היצר המעשי ,זה המסית לעבירה בפועל ,מופיע רק לאחר הלידה ,כאשר המלאך משכיח את הלימוד .לפי דבריו ,הפרכוס בבטן היה ביטוי ליצר המחשבי ,שאינו יצר הרע המפתה למעשים ,אלא נטייה שכלית טהורה לבחירה בטוב או ברע. הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו בן איש חי (פרשת תולדות) ביאר :את עניין המלאך הסוטר על פי העובר .הוא ביאר שפעולת המלאך אינה מחיקה מוחלטת של הידע ,אלא שינוי מעמד הלימוד מידיעה רוחנית המקובלת כמתנה ,לידיעה הנרכשת בעמל .בביאורו הוא מוסיף שדווקא המעבר הזה הוא שנותן ליצר הרע את כוחו ,שכן כל עוד הידיעה הייתה ברורה ונוכחת ,לא היה מקום לספק או לפיתוי; רק בערפל הבריאה והלידה ,מקבל היצר את פתחו לפעול. הגאון רבי רפאל מנשה בספרו באר שבע (תוספות לפרק חלק) ביאר :את שאלת המועד שבו העובר נחשב בר דעת לעניין היצר .הוא ביאר שניתן לחלק בין עובר שלא הגיע לזמן שראוי לצאת בו, לבין עובר משבעה חודשים ומעלה .בביאורו הוא מציע שייתכן כי הגמרא מדברת על הכלל ,אך במקרים מיוחדים שבהם העובר מפותח יותר ,ייתכן שיוכל לחוש את כוח היצר עוד לפני היציאה לעולם ,ובכך הוא מיישב את דברי אנטונינוס עם מקרי עשו. הגאון רבי משה חביב בספרו תוספת יום הכיפורים (יומא פב ע"ב) ביאר :שיש להבדיל בין עצם נוכחות היצר לבין הרשות הניתנת לו לפעול .הוא ביאר כי יצר הרע נמצא באדם עוד בטרם הלידה, אך אין לו אחיזה ושליטה בפועל עד לרגע היציאה לאוויר העולם .בביאורו הוא מדגיש כי המושג "מאימתי שולט" בגמרא מתייחס למתן הרשות ,וזהו הפתח שדרכו נכנסת החטאת לאדם ,כפי שדרשו חז"ל על הפסוק לפתח חטאת רובץ. גדולי הדורות האחרונים ,בדרכם הייחודית של עומק העיון וצלילות המחשבה ,שפכו אור נוסף על שאלת העיתוי של היצר הרע ,תוך שהם בוחנים את הסוגיה במשקפיים של מהות בחירת האדם וייעודו בעולם. האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר ,בספרו דברי יואל (דף תרה) ,ביאר :שסוגיית עשו היא בגדר יוצא מן הכלל ,שכן כוחו של עשיו היה טבוע בחותם הסמ"א משעת יצירתו .הוא ביאר כי

ברוב בני אדם ,אין היצר הרע שולט עד שעת היציאה לאוויר העולם ,שכן אילו היה שולט משעת היצירה ,היה האדם נתון תחת כוח כפייה שאינו מאפשר את הבחירה החופשית ,וזהו בניגוד לרצונו יתברך .אצל עשיו ,הדין היה שונה ,משום שהוא נועד מראש להיות האנטגוניסט שבו שוכן היצר הרע כטבע מולד ,ולכן אצלו חרגה ההנהגה מהסדר הרגיל של הנבראים. הגאון רבי משה שטרנבוך ,בחיבורו טעמים ומנהגים (סדר תולדות) ,ביאר :כי הכוח המניע את האדם אינו רק היצר הרע אלא השפעות סביבתיות ורוחניות .הוא ביאר כי הפרכוס של עשו ויעקב בבטן אינו יצר הרע במובן של הסתה לעבירה ,אלא משיכה שורשית של הנשמה אל המקור שלה. בביאורו הוא מוסיף כי גם אדם שאין בו עדיין יצר הרע פעיל ,יכול להגיב בחיוב או בשלילה לגירויים רוחניים ,והתגובה הזו היא המבשרת את הבחירה העתידית שיידרש להכריע בה לאחר הלידה. הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא ,בשיעוריו על מסכת סנהדרין (פרק חלק) ,ביאר :כי השליטה של היצר הרע אינה תלויה רק בזמן ,אלא גם בדרגת האדם .הוא ביאר כי ישנם נשמות בעלות עוצמה מיוחדת ,כמו יעקב ועשיו ,שההתמודדות שלהם מתחילה עוד לפני שהם הופכים ליצורים בעלי חובות הלכתיות .בביאורו הוא מדגיש כי מה שאמרו חז"ל שמשעת יציאה שולט היצר ,הוא הכלל ההלכתי המחייב את כלל ישראל ,אך המציאות המופלאה של האבות פועלת לפי חוקיות גבוהה ופנימית יותר ,שאינה סותרת את הכללים אלא משלימה אותם. הגאון רבי שלמה מילר ,בספרו שואל ומשיב הלכות (תולדות) ,ביאר :כי עניין הבעיטה במעי האם, לו הייתה מתרחשת ,הייתה נחשבת להפרעה לטבעו של עולם .הוא ביאר כי ייתכן שמה שנאמר "בועט במעי אמו ויוצא" הוא משל ליכולת ההשפעה של הנשמה על הגוף ,וכי השינוי בין שלב היצירה ליציאה הוא אכן המעבר מהשפעה רוחנית טהורה למציאות של מלחמה פיזית .בביאורו הוא מדגיש כי הנס הגדול הוא לא רק הלידה עצמה ,אלא העובדה שהעוברים לא פרצו את גבולות הבטן למרות המאבק הפנימי ,מה שמוכיח שהקב"ה שומר על סדרי העולם עד לרגע שבו האדם מוכן לבחירה. הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג ,בספרו ציץ אליעזר (חלק יח ,סימן נ) ,ביאר :את היחס בין הלימוד במעי האם לבין יצירת האדם .הוא ביאר כי התורה שהתינוק לומד היא כוח רוחני המוטבע בו ,וכאשר הוא יוצא ,הוא מקבל את היצר הרע ככוח נגדי המאפשר לו לפתח את התורה הזו מתוך יגיעה .בביאורו הוא מוסיף כי הפער בין שלב היצירה ליציאה הוא הכרחי כדי שהאדם יוכל לומר" :יגעתי ומצאתי" ,שכן בלא התנגדותו של היצר הרע ,לא הייתה ליגיעה שום ערך משמעותי במעשה המצוות. השאלה האם היצר הרע מלווה את האדם מרגע היצירה או מחכה לו בשער הלידה ,אינה רק שאלה מופשטת של רזים וסודות .היא נושאת בחובה השלכות מרחיקות לכת על עולמנו הרוחני, על חינוך הדורות ועל תפיסתנו את הכוחות המניעים את הנפש. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק ,הגרי"ז מבריסק ,בחידושיו על פרשת תולדות ביאר: נפקא מינה להבנת חובת ההשתדלות בחינוך הילדים .הוא ביאר כי אם יצר הרע שולט רק משעת היציאה ,הרי שעל ההורים מוטלת אחריות עצומה להתחיל את מלאכת הקדושה עוד בטרם

הלידה ,בהכנות רוחניות ,שכן כל רגע של טהרה אצל האם משפיע על הנשמה הטהורה הממתינה בבטנה .הנפקא מינה היא שאין לנו להמתין עד שהילד יגדל כדי להתחיל בחינוכו ,אלא עלינו ליצור סביבה רוחנית מעמיקה כבר משלבי ההיריון הראשונים. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן מ) ביאר :נפקא מינה לעניין חישוב הגיל שבו האדם מתחיל להתחייב במצוות .הוא ביאר כי מכיוון שחז"ל תלו את כוח היצר הרע בשעת היציאה לעולם ,הרי שהתפתחותו של הילד מבחינה רוחנית מתחילה באמת במפגש עם העולם הזה .הנפקא מינה היא שאין להפחית בערכם של המעשים הראשונים שילד עושה ,שכן אלו הם הצעדים הראשונים בבניית המבצר הרוחני שלו מול היצר המתעורר ,ועלינו להרגילם לברכות ולמצוות מוקדם ככל האפשר. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת תולדות ,סימן יג) ביאר :נפקא מינה בעניין התמודדות עם נפילות רוחניות .הוא ביאר שאדם החש יצר חזק במיוחד ,אל לו להתייאש בטענה שזהו טבע מולד שאינו ניתן לשינוי ,אלא עליו להבין שכל נטייה טבעית היא כלי עבודה .הנפקא מינה היא שגם אם אדם מרגיש שהיצר שלו קדום ומושרש ,הוא נדרש להשתמש בכוח הבחירה שקיבל בשעת הלידה כדי לנתב נטיות אלו לאפיקים של קדושה ,כפי שיעקב אבינו נלחם לצאת אל הקדושה בעוד עשיו נמשך לטומאה. הגאון רבי שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק א ,פרק ח) ביאר :נפקא מינה לבירור המידות .הוא ביאר שאדם צריך לדעת להבחין בין טבעים מולדים לבין רצונות יצר .הנפקא מינה היא שאדם אינו נשפט על נטיות ליבו הטבעיות שהן חלק מהווייתו מאז יצירתו ,אלא על האופן שבו הוא משתמש בבחירתו כדי לפתח מידות טובות .העבודה המוסרית היא להפוך את הטבע לחלק מהטוב ,ובכך להכניע את היצר הרע המנסה להשתלט על הבחירה. הגאון רבי אהרון ליכטנשטיין בשיעורי הרב אהרון ליכטנשטיין (פרשת תולדות) ביאר :נפקא מינה לחיים בקהילה .הוא ביאר שישנם אנשים עם נטיות שונות בגלל מבנה נפשם ,אך השליחות האלוקית משותפת לכולם .הנפקא מינה היא שאין לנו לשפוט אדם לפי נקודת המוצא שלו ,אלא לפי המאמץ שהוא משקיע לאחר שיצא אל העולם והתמודד עם היצר ,שכן אצל כולם ,ללא יוצא מן הכלל ,הניצחון האמיתי הוא ביכולת להכריע לטוב למרות הלחצים הפנימיים. בעומק הסוגיה טמון יסוד המגדיר את מהות היצירה האנושית :המפגש בין היצירה האלוהית לבין הבחירה החופשית .התפיסה שבה העובר במעי אמו מצוי במצב של ידיעה מוחלטת של התורה ,אל מול היצר הרע הממתין בפתח עם היציאה לאוויר העולם ,מלמדת אותנו כי האדם אינו נברא כיצור שנועד לחיות בתוך בועה רוחנית ,אלא כמי שנועד לצקת תוכן מוחשי לתוך עולם הניסיונות .הרעיון הוא שהאור שהאדם סופג בטרם לידתו הוא המטען הרוחני שנותן לו את כוח העמידה ,בעוד שהיצר הרע המופיע בשעת היציאה הוא המעבדה שבה המטען הזה הופך לחיים של עמל. נראה להרחיב כי הבחירה בטוב ובאמת אינה יכולה להיות מוחלטת כל עוד היא תיאורטית ,כפי שהיא במעי האם .היצר הרע ,במובנו העמוק ,אינו אלא המחסום שמעמיד הקב"ה בפני האדם כדי שהטוב לא יישאר בבחינת "מתנת חינם" ,אלא יהיה בבחינת "יגיעה" .כשהגמרא אומרת "לפתח

חטאת רובץ" ,היא מגלה לנו סוד גדול :היצר הרע אינו מהווה גורם זר לאדם ,אלא הוא חלק מהמרחב שבו אדם פועל ,ונוכחותו היא התנאי ההכרחי לכך שהבחירה בטוב תהיה בעלת ערך. בלא הקושי ,בלא היצר ,בלא המתח – לא היה האדם נדרש לאמת את בחירתו. עוד נראה לבאר כי המאבק של יעקב ועשיו בבטן האם ,כפי שהוא משתקף בדברי המפרשים, הוא המאבק שכל אדם נושא בנשמתו .המאבק הזה מלמד אותנו ששורשי הטוב והרע נטועים עמוק בנפש ,והם קודמים לכל מעשה .אולם ,העובדה שהיצר הרע מקבל את "הרשות" המלאה רק בשעת היציאה ,מלמדת אותנו על החסד האלוהי :הקב"ה מעניק לאדם תקופת טוהר והכנה ,שבה הוא יכול לצבור את כוחות הנפש הדרושים לו למלחמה הגדולה .הנשמה שמגיעה לעולם מצוידת בכל מה שצריך כדי לנצח ,והמבחן הוא רק במידת הדיוק וההתמדה שבה היא פועלת מול הפיתויים. עומק האמונה המשתקף מסוגיה זו נוגע בנקודה הרגישה ביותר של קיום האדם :הידיעה כי נשמתו טהורה ומוכנה למשימה ,גם כאשר המציאות החיצונית נראית כמלאה בלחצים ,בפיתויים ובקשיים .החיבור לנפש מתרחש כאשר האדם מבין שאין הוא "קורבן" של יצריו ,אלא שותף פעיל בתהליך בריאת אישיותו .הידיעה שקיבלנו תורה לפני צאתנו לעולם ,והשכחה שבאה לאחריה, מלמדות אותנו כי חיי האדם הם מסע של גילוי מחדש של האמת שכבר טמונה בתוכנו .הנפש אינה מחפשת אור חיצוני ,אלא מבקשת להסיר את הלוט שכיסה את האור הפנימי שקיבלה עוד לפני יציאתה לאוויר העולם. נראה להרחיב כי האמונה ביכולת הבחירה גם אל מול יצר הרע השולט משעת הלידה ,היא הנותנת לאדם את הכוח לעמוד בפני המורכבות של חיי המעשה .החיבור לאמונה כאן הוא בכך שאנו מכירים בכך שגם כשהיצר "רובץ לפתח" ,הוא אינו נמצא בתוך הנשמה עצמה אלא בפתח החיצוני .הנשמה נותרת טהורה ,והמלחמה היא על השער ,על המקומות שבהם אנו מאפשרים לעולם החיצוני להשפיע עלינו .אדם המאמין בכך ,חי בתחושה של ביטחון פנימי שכן הוא יודע כי בבסיסו הוא מחובר לשורש רוחני עליון ,וכי ההתמודדות היא רק שלב הכרחי בדרך למימוש השליחות שקיבל במתנה בטרם לידתו. עוד נראה לבאר כי החיבור להנהגה יומיומית בא לידי ביטוי בהכרה שכל אדם הוא עולם ומלואו של בחירות .האמונה אינה מבקשת מאיתנו להיות מלאכים ,אלא דורשת מאיתנו להיות אדם שלם העומד מול האתגרים .המחשבה שגם ללא היצר הרע הפעיל בבטן ,הייתה לנו דעת ורצון לבחור, מעניקה לנו משמעות לכל בחירה יומיומית :כל מצווה שאנו מקיימים היא למעשה החלטה מחודשת לחזור אל אותה ידיעה וקדושה שהייתה לנו בבטן אמנו .זהו מסע אמוני שבו אנו בונים את עולמנו הרוחני נדבך על גבי נדבך ,מתוך הכרה שכל מאמץ קטן הוא חלק משרשרת ארוכה של קידוש החומר והפיכתו למשכן לאור האלוקי. הבחירה המוסרית שבין יצירה ליציאה ,בין הטבע המקורי לבין היצר המפתה ,מציבה בפנינו מצפן פנימי של כנות ואחריות .המוסר הנלמד מכאן הוא שהאדם נושא בתוכו תביעה פנימית מתמדת להיות נאמן לעצמו ,לאותה נקודת אמת שפגש בבטן אמו .נראה להסביר כי המצפן הפנימי של האדם אינו מושפע רק מהחברה או מהלחצים הסביבתיים הנלווים ליצר הרע הפועל לאחר הלידה ,אלא הוא נשען על זיכרון נשמתי של מהותנו .מוסר זה מלמד אותנו שאדם מוסרי

הוא מי שיודע לזהות מתי דחף מסוים הוא ביטוי ליצרו המעשי המפתה ,ומתי הוא ביטוי לאמת העמוקה שבו ,וביכולתו להכריע לטובת האמת גם במחיר של מאבק. נראה להרחיב כי המצפן הפנימי של האדם נבנה על הידיעה שהאתגרים שאנו פוגשים בחיים הם הכלים המזככים את המוסר שלנו .המוסר כאן אינו הימנעות ממאבק ,אלא הליכה לתוך המאבק מתוך מודעות מלאה לשליחות .כאשר אדם פועל על פי מצפן כזה ,הוא אינו מוותר לעצמו בתירוצים של "כך נולדתי" או "זהו היצר שלי" .הוא מכיר בכך שגם אם נולדנו עם נטיות כאלו ואחרות ,הבחירה היא המקום שבו מתגלה הצלם האלוקי .מוסר זה דורש מאיתנו אומץ להודות בחולשותינו ,אך בו זמנית דורש מאיתנו להתייצב מולן בכל יום מחדש ,בבחינת לפתח חטאת רובץ – אך אתה תמשול בו. לבסוף ,נראה לבאר כי המצפן הפנימי הוא היכולת להפוך כל יצר למנוף לצמיחה .מוסר של אמת מחייב אותנו לא רק להילחם ביצר ,אלא להשתמש באנרגיה שהוא מעניק כדי לעלות לדרגות רוחניות גבוהות יותר .אם נלמד להסתכל על כל פיתוי כעל הזדמנות לשוב אל הנקודה הטהורה שבה למדנו את כל התורה כולה ,המוסר שלנו יהפוך ליציב ואיתן .כך המצפן הפנימי הופך למדריך נאמן המוביל אותנו דרך המבוך של עולם המעשה ,אל עבר הגשמת הייעוד שבו נשמתנו נשלחה לעולם הזה – להוציא אל הפועל את האור הגנוז שבקרבנו. במסע המופלא אל נבכי רצונו של האדם ,מן העובר הלומד את כל התורה כולה ועד לאדם הבוגר העומד במערכה מול יצרו ,אנו למדים כי החיים אינם רצף אקראי של נסיבות ,אלא עבודת בנייה מתוכננת מראש .התובנה המרכזית לחיי היום-יום היא שהמאבק ביצר הרע אינו סימן לכישלון או לניתוק מהקב"ה ,אלא הוא עצם המשימה לשמה הגענו לעולם .כל יום שעובר ,כל פיתוי שאנו עומדים בו וכל בחירה שאנו עושים ,הם הדרך שבה אנו מחזירים לעצמנו את אותה חוכמה וקדושה שהיו נחלתנו בטרם יצאנו לאוויר העולם .אל לנו לחפש את השלווה הסטרילית של היעדר ניסיונות ,אלא עלינו לשמוח ביכולתנו להכריע ולבחור בטוב ,כי בזה גלומה תפארת האדם.

עיקר העניין: שורש העניין והתשובה המאירה את כל הסוגיה היא כי יצר הרע ,במובנו המעשי והמסית ,אמנם מקבל רשות לפעול רק בשעת היציאה לעולם ,אך היסודות לניצחון עליו מונחים בנפש האדם כבר משעת היצירה .החידוש המפעים הוא כי האדם מגיע לעולם הזה כשהוא מצויד בכלים רוחניים של ידיעת תורה ובחירה ,המאפשרים לו לא רק להגן על עצמו ,אלא להפוך את היצר עצמו למנוף לעלייה .עשיו ויעקב ,כפי שפירשו המפרשים ,אינם מייצגים רק שתי דמויות היסטוריות ,אלא את שתי המגמות הנצחיות בכל אדם – האחת נמשכת לטומאה מתוך נטייה טבעית ,והשנייה חותרת לקדושה מתוך הכרה וידיעה פנימית .כאשר אדם מתחבר לכוח הידיעה שקיבל בבטן אמו ,הוא מסוגל למשול ביצר ,להפוך את ה"חטאת" ל"חיתות" או ל"חטאת" שמשתנה