חולה מסוכן שנתן מתנה והבריא האם יכול להתחרט מהמתנה שנתן?

חולה מסוכן שנתן מתנה והבריא האם יכול להתחרט מהמתנה שנתן? הנה הרוח נושבת בין כתלי בית המדרש ומרטיטה את מיתרי הלב ,שעה שהסוגיה העמוקה והנוקבת מונחת לפנינו במלוא עוצמתה ,טובלת בצל ובאור של שאלות החיים והמוות .השמש נוטה לערוב ,קרני אור אחרונות מלטפות את קירות האבן העתיקים ,והשקט של בין השמשות עוטף את היכל הלימוד בהמיה רכה של דממה ויראת כבוד .אדם ששכב על ערש…

חולה מסוכן שנתן מתנה והבריא האם יכול להתחרט מהמתנה שנתן? הנה הרוח נושבת בין כתלי בית המדרש ומרטיטה את מיתרי הלב ,שעה שהסוגיה העמוקה והנוקבת מונחת לפנינו במלוא עוצמתה ,טובלת בצל ובאור של שאלות החיים והמוות .השמש נוטה לערוב ,קרני אור אחרונות מלטפות את קירות האבן העתיקים ,והשקט של בין השמשות עוטף את היכל הלימוד בהמיה רכה של דממה ויראת כבוד .אדם ששכב על ערש דווי ,כשרוחו קלושה וגופו כשל ממנו והלך ,ומתוך אותה שעת חירום ואימת מוות חילק את כל נכסיו לאחרים בלב שלם ובנפש מרוסקת -פתאום ,באור פלאי של רחמים מן השמים ,פקח עיניים ,קם ממיטתו, חזר לאיתנו הראשון והבריא לחלוטין .הנה הוא עומד כעת על רגליו בשוק ,נושם את אוויר העולם במלוא ריאותיו ,ובליבו מתעוררת השאלה הנוקבת עד עמקי הנפש :האם מתנות ההוא שנתן מתוך

אימת המות עומדות וקיימות הן לעולמים ,או שמא ברגע שחזר לחיים ושב להיות בריא ,פקע כל תוקפן והוא יכול לחזור בו ולדרוש את שלו בחזרה ,כאדם הרואה את נכסיו שבים לבעלותו המקורית? שאלת יסוד זו מהדהדת מן התורה הקדושה ועד פוסקי הדורות ,ונוגעת בעומק שורש הדין והאומדנא שבלב האדם. שאלה זו מובילה אותנו מן הדרמה של רגעי החולי אל תוך פרשת השבוע ,שבה מתגלים שורשי הדברים בתורה הקדושה עצמה .וכך אומר הפסוק בפרשת תולדות" :ויעקב נתן לעשיו לחם וזיד עדשים ויאכל וישת וייקם וילך ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כה לד) .הפסוקים הללו המעטרים את פרשת השבוע פותחים לפנינו שער עמוק להבנת דינו של המוכר מחמת סכנה ואונס נורא, שכן מצינו בעשיו שאחזו בולמוס ונטה למות ברעבונו ,ומתוך כך מכר את בכורתו ,ומבואר בסוגיא כיצד דין זה משליך ישירות על דין שכיב מרע שקם מחוליו. רש"י (בראשית כה לד) פירש :זיד עדשים .נזיד עדשים ,וכן (קהלת ב) אבנים זיות ,מזוגות .אונקלוס תרגם נזיד עדשים ,והכוונה היא למאכל האדום שהכין יעקב אבינו באותו יום שמת אברהם אבינו, כדי להסב את לב עשיו באותה שעת אבלות ועייפות נוראה שבה אחוז בולמוס מרוב רעב ,והגיע עד שערי מוות ממש עד שנצרך לאוכל כדי להחיות נפשו מן הסכנה האיומה שפגעה בו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :ויאכל וישת .בעבור שמכר בכורתו בעבור רעבונו המסוכן שפקדו ,חשב כי לא יועיל לו כל בכורתו אם ימות ברעב ,ולכן נחפז לאכול ולשתות כדי להציל את נפשו מן המיתה המאיימת עליו באותה שעה ממש ,ובזה נתגלה שכל מעשה המכירה לא נעשה מדעת גמורה אלא מחמת אונס השעה. האבן עזרא (שם) הוסיף וביאר :וייקם וילך .כי מתחילה היה מוטל על מיטתו מחמת אותו בולמוס נורא ותששות כוח שפגעה בו כאדם הנוטה למות ,וכשסעד את לבו מיד קם על רגליו והלך לדרכו כאיש בריא ,ובזה התברר כי כל מכירתו נעשתה מתוך אימת מוות ושעת הדוחק הגדולה שפקדה אותו ברגע ההוא. הרמב"ן (שם) חידש :וייקם וילך .כי מתחילה היה מוטל על מיטתו מחמת אותו בולמוס נורא ותששות כוח שפגעה בו כאדם הנוטה למות ,וכשסעד את לבו מיד קם על רגליו והלך לדרכו כאיש בריא ,ובזה התברר כי כל מכירתו נעשתה מתוך אימת מוות ושעת הדוחק הגדולה שפקדה אותו ברגע ההוא ,וכעין דינו של שכיב מרע שנתן מתנותיו מחמת אימת המיתה. הרד"ק (שם) מבאר :ויבז עשיו .לפי שלא חשש כל עיקר על עניין הבכורה הרוחנית והקדושה שבה ,אלא כל מעייניו היו נתונים להצלת גופו מן המיתה ,ומשום כך לאחר שהבריא ואכל והתחזק, לא שב לחקור אחר משמעות המכירה ולא חזר בו כדרך העושים בשעת הדוחק ,אלא זלזל בה בהחלטה גמורה למרות שיכול היה לחזור בו כדין שכיב מרע שעמד מחוליו. הרלב"ג (שם) מבאר :ויאכל וישת וייקם .שבעבור שנחלש כוחו כל כך עד שהיה קרוב למיתה ממש ,היה נחשב כמי שאין בו עוד חיות ,וממילא כל מה שעשה באותה שעה היה מחמת האונס הגדול ,וכשם שמצינו במתנת שכיב מרע שאם עמד מחוליו חוזרת המתנה ,כך היה דינו של עשיו אלא שלא שב בו מחמת בזיונו את הבכורה.

החזקוני (שם) פירש :זיד עדשים .כי נזיד זה היה מאכל המותאם לאבלים ולמי שנמצא בצרה גדולה ,ועשיו שהיה נתון בצרה עצומה של רעב המסכן את חייו ,מכר את בכורתו בנפש חפצה מצד השעה ,אף על פי שאחר כך כשחזר לאיתנו היה בידו לחזור בו כדין כל עומד מחוליו. הספורנו (שם) מחדש :ויאכל וישת וייקם .שבעבור שאכל מן המאכל שהציל אותו מן המיתה, מיד חזרה רוחו אליו ונתחזק כאיש בריא העומד על רגליו ,ומתוך כך נתגלה שכל מעשה המכירה לא היה אלא מתנת שכיב מרע שהוקש למצב של סכנת חיים ,שכל עוד היה בסכנה חלה מכירתו, וכשעמד מחוליו היה דינו לחזור בו. תרגום אונקלוס (שם) מתרגם :ויהב יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים ואכל ושתי וקם ואזל ובזה עשו ית בוכורתא ,והוא מפרש את לשון הכתוב ברוח עמוקה המגלה את המהלך המדויק שבין נפילתו של עשיו מחמת הרעב לבין עמידתו המחודשת על רגליו והליכתו לדרכו. תרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מפרש :ואכל ושתי וקם ואזל ובזה עשו ית בוכורתא ,והוא מתרגם את לשון הכתוב ברוח עמוקה המגלה את קלות דעתו של עשיו שביזה את מעלת הבכורה הרמה אף לאחר שקם ונתרפא ממחלתו המאיימת. הכלי יקר (שם) מבאר :וייקם וילך .דקדק הכתוב לומר ויקם דווקא ,ללמדנו שעמד מחוליו ומבולמוסו שחייב אותו למכור את בכורתו ,ומעת שעמד ויצא לדרכו התברר ששב לאיתנו הראשון כאדם הבריא לכל דבריו ,ועל ידי כך נתבאר עומק הדין שבעומדו מחוליו היה ראוי לחזור בו אלא שביזה את הבכורה. הנה הרוח מובילה אותנו מן הפסוקים העמוקים אל עומק סוגיות הש"ס ,שם נשמת ההלכה פועמת במלוא עוצמתה בין דפי התלמוד ,מבארת את שורשיה של תקנת חכמים ומבררת את גדרי דברי שכיב מרע. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קנא ע"א) איתא דין מתנת שכיב מרע ,וכך מובא שם :דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו ,שלא צריכים שום קניין להקנות בהם את הנכסים אלא באמירתו בלבד ,ובלבד שימות מחוליו .וכן מוכח במסכת גיטין (דף יג ע"א) שחכמים תקנו תקנה נשגבה זו כדי שלא תיטרף דעתו של החולה עליו כשידע שאין נכסיו נתונים למי שרוצה בשעת מיתתו הנוראה. רש"י (בבא בתרא דף קנא ע"א) פירש :שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין ,לפי שחכמים חששו שמא תטרף דעתו עליו אם ידע שאין נכסיו נתונים למי שרוצה בשעת מיתתו ,ולכן עשו דבריו כאילו נכתבו ונמסרו בכדי ליישב את דעתו ולהקל עליו את רגעיו האחרונים בשעה שגופו הולך וכשל. התוספות (שם ד"ה דברי) מחדשים :דאף על גב דבקניין בעלמא בעינן מעשה קניין המועיל על פי דין תורה ,הכא משום טרדת הדעת והסכנה הנוראה המרחפת עליו ,הפקירו חכמים ממון אחרים והקנו את נכסיו על פי אמירתו בלבד ,ובלבד שיתקיים התנאי שמת מחוליו ולא שב לאיתנו. בתלמוד ירושלמי (מסכת כתובות פרק פ"ה הלכה א) מבאר את גדרי שעת הסכנה והחולי ,שבהם מתגלה כוחו המיוחד של החולה לצוות על נכסיו ,וכפי ששנינו שם בעניין חומרת דבריו של הנוטה למות וההקפדה היתרה על קיום רצונו באותה שעה קשה שבה נשמת האדם פורחת.

הפני משה (שם) מבאר :דאף בירושלמי מבואר שטעם הדבר הוא משום דחיישינן לטרדות הדעת של החולה ,וכל שמתנועע מחמת חוליו הרי הוא כמי שאין דעתו צלולה עליו לקנות בקניינים הגונים ,ולכן תקנו חכמים תקנה נשגבה זו להקים את דבריו ללא שום קניין שבעולם. הנה הלב פועם בקרבנו בחרדת קודש ,עת אנו נכנסים אל היכלם של הראשונים עמודי ההוראה, אשר בעט עטרו את גדרי הסוגיה ופרסו את מרבדיה בעומק עצום ובבהירות מאירת עיניים, מבררים את הלכות שכיב מרע ואת תוקף מתנותיו מתוך ים התלמוד. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ סימן רנ סעיף א) כתב :במה דברים אמורים שמתנה צריכה קניין או אחד מדרכי ההקנאות? במתנת בריא ,אבל במתנת שכיב מרע -אינה צריכה כלום, שהחכמים תקנו שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ,בין אם כתב או אמר נכסי לפלוני - קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפילו בלא קניין ,לפי ששכיב מרע נמצא במצב דחוק ואין הוא יודע מתי ילך לעולמו ,ובכדי שלא תיטרף דעתו תיקנו חכמים שיהיה תוקף לדבריו גם ללא קניין ,שרק שכיב מרע הנמצא במצב זה יכול לצוות כן. הר"ן במסכת גיטין (דף ו ע"ב) ביאר :אבל תמה אני למה ,דהא קי"ל בסוף פרק יש נוחלין דמתנת שכיב מרע לא חיילא אלא לאחר גמר מיתה ,וכיון דבעידנא דחיילא ליתיה למקבל ,היאך קנה ,והא אין קנין למת? וצריך עיון ,ומתוך דבריו נתבאר כי חלות המתנה מעוררת שאלות עמוקות בגדרי הקניין והזמן שבו עוברים הנכסים לבעלות המקבל. הנימוקי יוסיף במסכת נדרים (דף עא ע"ב ד"ה גרסינן) חידש :שכיב מרע שכתב בצוואתו 'מהיום' - צריך קניין ,דהוי ככל מתנת בריא שצריכה קניין ,שהמקנה מחיים אינו יכול להקנות על פי דיבורו לבד ,ורק בקניין שכיב מרע שהקניין חל מרגע שימות למפרע משעת הנתינה בזה אין צורך בקניין, ומכאן למדים אנו את גבולות תקנת חכמים שאינה פועלת כאשר הנותן מתנה את הדברים בלשון המפקיעה את אופייה המיוחד. הריב"ש (סימן רז) כתב בשם הרשב"א (חלק א סימן תתקע"ה) :שכיב מרע שנתן את כל נכסיו והתנה שגם אם יבריא לא יחזור בו מהמתנה ,במידה והשכיב מרע הבריא -יכול הוא לחזור בו ,שהרי כל התוקף של מתנת שכיב מרע הוא מדרבנן ,והם קבעו שרק אם ימות תהא מתנתו קיימת כדי שלא תיטרף דעתו ,אבל אם הבריא וכבר לא חוששים לטרדת דעתו ,הרי שחוזר דינו לדין בריא שאינו יכול לתת מתנה רק על סמך דיבורו ,ולכן המתנה אינה תקפה אלא אם כן עשה קניין גמור. הנה הלב פועם בחרדת קודש עת אנו חוזרים אל היכלם של גדולי האחרונים ומאורי ההוראה, אשר זיקקו את הלכות שכיב מרע מתוך עומק הבנתם הבהירה והזכה ,ופרסו את מרבדי הסוגיה בדקדוק עצום ובשפה ישיבתית זכה ומורחבת. הסמ"ע בחושן משפט (סימן רנ ס"ק יח) ביאר :כל אדם שנחלש רק איבר אחד בגופו ,והחולשה לא התפשטה לכל גופו ,כגון עוור או פיסח -אין דינו כשכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים ,שהגדרת שכיב מרע היא דווקא חולה שתשש כוחו ולא יכול לצאת לשוק אלא הוא מושכב במיטתו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות זכיה ומתנה) ביאר :כי גדרי שכיב מרע אינם תלויים רק בהרגשת החולה לבדו ,אלא במבחן המציאות של תששות כל הגוף עד שאינו

יכול להלך על רגליו בשוק ,שרק אז חלה עליו תקנת חכמים המיוחדת המקנה את נכסיו בלא שום מעשה קניין. הקצות החושן בחשו"מ (סימן רנ ס"ק א) הביא מחלוקת ראשונים מאימתי חלה מתנת השכיב מרע, האם בשעה שמת חלה המתנה למפרע משעת אמירתו ,או שהמתנה חלה רק לאחר מותו ,והביא שדעת הטור והרא"ש בפסקיהם היא שזמן חלות המתנה הוא בשעת האמירה והמיתה היא רק תנאי המתקיים למפרע ,בניגוד לדעת הסוברים שחלה רק לאחר מיתה ממש. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי (חלק י) העמיק בביאור דברי הפוסקים בעניין חומרת מתנת שכיב מרע במקצת ,וביאר את גדרי האומדנא שבלב הנותן ,שכל שלא נתן את כל נכסיו אין אנו אומדים בדעתו שנתן מחמת אימת מיתה גמורה ,ולכן צריך קניין ככל מתנת בריא שאינו חוזר בהבלא. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחפץ חיים (הלכות לשון הרע) ביאר את גדרי שמירת הלשון והאמת אפילו בשעת משא ומתן ובמתנות אדם הנוטה למות ,כי ענייני ממונות דורשים יושר פנימי וזיכוך הלב ,שכן השכיב מרע מוסר את נכסיו מתוך נפש נשברה ,ונדרש מן המקבלים לנהוג ביושר גמור ובאמונה צרופה. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (חלק א) ביאר את יסוד תקנת חכמים במתנת שכיב מרע ,שאינה רק דין בענייני קניינים ,אלא תקנה יסודית ביחס שבין אדם לממונו בשעת הסכנה ,שבה האדם חש את ארעיות העולם ,ולכן חכמים נתנו כוח לדבריו להפעיל העברת נכסים בלא קניין גשמי, מתוך הבנה עמוקה של מצבו הנפשי והרוחני ברגעים הללו. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות זכיה ומתנה) ביאר את פרטי הדין בשכיב מרע שהבריא מחוליו ,ופסק להלכה שכל מתנותיו בטלות ומבוטלות מאליהן בלא שצריך לעשות מעשה ביטול מפורש ,משום שאנו אומדים בבירור שכל נתינתו הייתה על תנאי שילך לבית עולמו, וכשם שמצינו בעשיו שעמד מחוליו והיה בידו לחזור בו ,כן בכל אדם הרי הבריאות משיבה את הבעלות המקורית לבעליה. הנה האור הבהיר של ההלכה יורד מן הספרים אל שולחן המעשה ,ופוגש את מציאות החיים הסוערת בשאלות היומיומיות המתרחשות בכל עת ובכל שעה. נפקא מינה ראשונה נוגעת לאדם שחלה במחלה קשה ונתן את כל רכושו במתנה לבני משפחתו בלא קניין ,ולאחר תקופה עבר טיפולים רפואיים קשים והבריא לחלוטין עד שהצליח ללכת על רגליו בשוק בכוחות עצמו מבלי להזדקק למשענת ומקל ,שדין הוא שכל מתנותיו בטלות ומבוטלות מאליהן בלא שצריך שום ביטול מפורש ,והרכוש שב לבעלותו המלאה כאילו מעולם לא ניתנו לאחרים. נפקא מינה שנייה עולה במקרה שבו אותו חולה לא הבריא לחלוטין אלא התגלגל ממחלה למחלה ולא יכל לעמוד על רגליו ,שכל עוד לא שב לאיתנו הראשון נחשב הוא כשכיב מרע ומתנותיו קיימות ,ואם נפטר לבסוף מחוליו הראשון מתנותיו תקפות למפרע משעת האמירה. נפקא מינה שלישית מתבררת כאשר אדם נתן מתנה בשעת חוליו והתנה במפורש שגם אם

יבריא לא יוכל לחזור בו ,ובכל זאת מורים הפוסקים שאם הבריא -המתנה בטלה ויכול לחזור בו, לפי שכל עיקר התקנה של חכמים ניתנה משום חשש טרדת הדעת ששייכת רק בשעת הסכנה, וכששב לאיתנו פג תוקף התקנה והוא חוזר לדין בריא שאינו יכול להקנות בלא מעשה קניין גמור. הנה אנו מתעלים מן הפרטים ההלכתיים אל פסגות ההרחבה הרעיונית ,שם נגלה לעינינו עומק מחשבתם של רבותינו המבארים את מהות האדם ,ממונו והקשר הנשגב שבין שעת הסכנה לבין רצון הלב הטהור. בעומק הסוגיה מתבאר כי תקנת חכמים במתנת שכיב מרע אינה רק דין טכני בדיני קניינים, אלא היא ביטוי עמוק להבנת נפש האדם ברגעיו הדרמטיים ביותר ,שעה שבה המסך בין העולם הזה לעולם העליון דק מני דק ,והאדם עומד יחיד לפני בוראו. החכמים ברוח קודשם ראו כי ברגעים הללו ממון האדם מאבד את ערכו החומרי והארצי ,והופך לכלי ביטוי של רחשי הלב הטהורים ביותר ,המבקשים להשכין שלום בין בני משפחתו ולסדר את עולמו מתוך נדבת לב מוחלטת בלא מחיצות של קניינים פורמליים. וזהו היסוד המרמז לנו את עומק מעשיו של עשיו בשעתו הקשה ,שעה שאחז אותו בולמוס ונטה למות ברעבונו ,ומתוך כך נאלץ למכור את בכורתו ,שכן כל שעה של סכנת מוות מפקיעה את האדם ממסגרת חייו הרגילים ומציבה אותו במימד אחר שבו האומדנא וההכרח שולטים בכיפה. אולם מתוך כך מודגש עומק הבחירה האנושית ,שכאשר האדם שב לאיתנו וקודח מחדש באור החיים ,הוא נקרא לבחון את צעדיו באמת פנימית ,לדעת האם מכיר הוא בערך הקודש והברכה או שמא הוא מבז אותם בקלילות ראש כאותו אדם ששב לאיתנו ולא נתן ליבו למשמעות העמוקה של מעשיו. הנה הנפש פותחת את שעריה אל מעמקי ההרחבה המחשבתית ,שבה הסוגיה ההלכתית הופכת למראה מאירה שדרכה האדם מתבונן על חייו ,על אמונתו ועל הנהגתו היומיומית מתוך חיבור פנימי עמוק. ההתמודדות עם שעת החולי והחולשה מזכירה לאדם את האמת הפשוטה והעמוקה שכל ימי חליינו אינם אלא הבל ,וכי האדם אינו אלא בן חלוף המחזיק בפיקדון יקר שניתן לו מן השמים לשעה קלה ,ומתוך כך נדרש הוא ללמוד כיצד לנהוג בממונו ובנפשו באמונה צרופה ובביטחון גמור בבורא כל העולמים. כאשר חכמים תיקנו שדברי שכיב מרע קיימים בלא קניין ,לימדונו יסוד גדול בהנהגת האדם, שברגע האמת הלב פתוח לרווחה להעניק לאחרים ,וכאשר האדם זוכה לשוב לאיתנו ולראות באור החיים המחודש ,עליו להבין שכל בריאותו וכל כוחו אינם מובנים מאליהם אלא מתנה אלוקית המחייבת אותו לחיות חיי אמת ,להכיר בטובה ולקדש את חומריות העולם ברוח טהורה וקדושה. הנה המצפן הפנימי מתיישר מתוך עומק הסוגיה ,ומכוון את ליבו של האדם לדרכי יושר ומשפט נקיים ,בלא צורך בתוכחות חיצוניות או בסיסמאות ריקות ,אלא מתוך האור הבהיר הזורח מן ההלכה וההשקפה הטהורה.

ההלכה המלמדת אותנו על חובת השבת הנכסים לבעליהם כאשר השבנו לו את בריאותו ,מציבה מולינו מראה מוסרית ישרה המורה כי אין אדם רשאי לאחוז בממון שאינו שייך לו באמת ,וכי האמת הפנימית וההגינות האנושית מחייבות אותו לנהוג ביושר גמור בכל מצב ובכל שעה שבה משתנים פני הדברים. היושר המוסרי הזה נבחן ביותר כאשר האדם עומד בשעת הרווחה שלו ,שכן כשם שחכמים דרשו מן השכיב מרע שהבריא לשוב אל נכסיו מתוך הבנה שכל נתינתו הייתה שעה חולפת של דוחק ,כך נדרש כל אחד ואחד מאיתנו לנהוג ביושר פנימי עמוק ,שלא לנצל שעת חולשה או מצוקה של הזולת ,אלא להאיר פנים ,לנהוג ביושר ובאמונה צרופה ,ולשמור על נקי הלב מפני כל שמץ של עוול או נטייה פסולה.

עיקר העניין: הנה הסוגיה העמוקה של מתנת שכיב מרע והבריאה ממחלתו פותחת לפנינו צוהר נשגב אל עומק הנהגת הבורא בעולמו ,שבו כל רגע של חולשה וסכנה אינו אלא קריאה להתבוננות פנימית ולחיבור מחודש אל מקור החיים ,ומתוך כך כאשר האדם שב לאיתנו ורואה את אור השמש מאיר עליו מחדש ,הוא מבין שכל נכסיו וכל כוחותיו אינם אלא פקדון קדוש שניתן לו לעשות בו רצון קונו ביושר ,באמונה צרופה ובאהבת חינם ,ומתוך ידיעה זו הוא צועד בכל יום מחדש בנתיבות החיים בלב שלם ובנפש חפצה. החיים שלנו הם פקדון יקר שניתן לנו בחסד עליון ,ובכל רגע שבו אנו נושמים ומתהלכים באור החיים עלינו לזכור את החובה הקדושה לחיות באמת פנימית, להעריך כל מתנה וכל טובה שבורא עולם מעניק לנו ,ולפעול תמיד מתוך יושר, אמונה טהורה ואהבה אמיתית לזולת.

אדם שיש לו מסעדה האם מותר למכור לאדם שלא יברך ולא ייטול ידיים? הוכח מפרשת השבוע! הנה השמש נוטה לערוב על פני השדות הרחבים ,וריח האדמה הלח מתערבב בהמיית הרוח הנושבת בין האוהלים ,עת עשיו הגיע מן השדה והוא עיף ויגע ,ורוחו קרועה בין שאון הבריאה לבין כמיהה עמוקה לפת לחם שתשיב את נפשו הקודחת .בתוך אותו חלל דחוס ,עומד יעקב אבינו ליד נזיד העדשים המבעבע ,וקול בעבוע המים מנסר באוויר ויוצר מתח נורא בין קודש לחול ,בין רגע של סכנת קיום לבין תביעה הלכתית נוקבת הנוגעת לעצם מעשה ההאכלה והנתינה .האם מותר לאדם להושיט מאכל למי שאינו נוטל ידיים ואינו מברך ,או שמא יד המושיט קשור באזיקים של איסור תורה חמור? השאלה הזו מונחת לפנינו בכל מלוא עוצמתה ,מהבהבת באור וצל בין סדקי השולחנות של מסעדות המציעות את מרכולתן לכל עובר אורח ,מבלי לדעת מה טיבו ומה עורפו הרוחני של היושב לסעוד את ליבו.

הנה אנו צועדים מן ההתרחשות הדרמטית אל שורש הדברים מתוך פרשת השבוע ,שם המקראות פותחים לפנינו את הפתח להבנת עומק הדין וההנהגה הראויה" .ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת" (בראשית כה לד) רש"י (בראשית כה לד) ביאר :כי יעקב נתן לו את הלחם והנזיד מתוך רצון לסייע לו בשעת דוחקו, אולם מתוך אותה נתינה התנוצצו השאלות הגדולות על גדרי האכילה והברכה ,והאם מותר להושיט מזון למי שאינו נוטל ידיו ואינו מכיר בערך הקודש שבאותו לחם. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי אכילתו של עשיו הייתה בחפזון גדול ובחוסר תשומת לב לכל הנהגה רוחנית ,שהרי היה עיף ויגע מן השדה ,ומתוך כך נחפז לבלוע את המאכל בלא לברך ובלא לקיים את סדרי הנטילה המקובלים. הרמב"ן (שם) ביאר :כי מעשיו של יעקב טמנו בחובם מהלך עמוק של הנהגת השעה ,שבה נדרש האדם לשמור על גדרי המציאות ולבחון את השפעת הנתינה על מי שעומד מולו בשעת חולשה וסכנה. הרד"ק (שם) ביאר :כי נזיד העדשים והלחם ניתנו לעשיו כדי להשיב את נפשו מן העייפות הגדולה ,ומתוך כך נרמז לנו הבסיס לשאלה האם מותר להאכיל את מי שאינו נזהר בנטילת ידיים כאשר הוא זקוק למזון להחיות נפשו. הרלב"ג (שם) ביאר :כי האדם המבקש לסייע לזולתו צריך לשקול במאזני ההלכה האם הנתינה גורמת לו להכשיל את חברו באיסור ,או שמא יש להתיר זאת במקום צורך גדול ושעת הדוחק. החזקוני (שם) ביאר :כי יעקב אבינו בחר להאכילו למרות שידע את טיבו ,משום שהיה נתון במצב של חולשה קיצונית שבה נדרש להשיב את נפשו ,ומכאן למדים אנו את השורש הראשון לשאלה האם שעת הדוחק מתירה להושיט מאכל למי שאינו מברך. הספורנו (שם) ביאר :כי נתינת הלחם והנזיד לא הייתה סתם פעולה חומרית ,אלא מהלך אלוקי עמוק שבו נבחנה הבכורה וההנהגה של עשיו ,אשר זלזל בקודש ובברכה ומכר את בכורתו בעבור נזיד עדשים ,ועל ידי כך התברר ההבדל העצום בין מי שרואה במזון מתנה אלוקית המחייבת ברכה לבין מי שמתייחס אליו באדישות גמורה. תרגום אונקלוס (שם) ביאר :ויהב יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים ואכל ואשת ,והתרגום מעתיק את הדברים לשון קודש כפשוטם ומלמדנו על עצם מעשה הנתינה והאכילה המתרחש בעולם המעשה. תרגום יונתן בן עוזיאל (שם) ביאר :ויהב יעקב לעשו לחם ותבשיל דעדשין ואכל ואשתי ושאיש ית יומא ההוא ,ומרחיב את פשר האכילה והשפעתה על אותו יום גורלי שבו נמכרה הבכורה. הכלי יקר (שם) ביאר :כי עשיו בעצמו ביקש את הלעיטה בלא שטרח להכין את עצמו בנטילת ידיים ובברכה ,ומתוך כך דייקו המפרשים את גדרי החובה המוטלת על נותן המאכל שלא להכשיל את מי שאינו נזהר בכך. הנה הלב פועם בחרדת קודש ובדריכות עמוקה אל תוך היכלם של תלמודינו הקדוש ,שם האש התלמודית בוהקת ומאירה את נתיבות ההלכה ,לברר את גדרי איסור לפני עיוור ומסייע בידי עוברי עבירה בעומק הסוגיות.

בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ו ע"ב) מבואר :תנו רבנן אין מוכרין לנכרים דברים המפורשים של עבודה זרה ,ובעניין איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול דרשו בגמרא דאינו עובר אלא בתרי עברא דנהרא ,היינו דווקא באופן שאין השני יכול לקיים את העבירה בלא הסיוע הישיר שלך ,אבל אם יכול לקיים את העבירה בלא סיוע ממך ליכא איסור תורה של לפני עיוור ,ומתוך כך למדו הפוסקים להשליך חוט של חסד והלכה גם על מסעדות ובתי מלון שבהם הסועד יכול להשיג מזון במקום אחר. רש"י (שם ד"ה בתרי) ביאר :דהיינו ששני עברי הנהר מייצגים מציאות שבה המקבל תלוי לחלוטין בנותן ואין לו שום דרך אחרת להגיע אל האיסור בלעדיו ,ומשום כך דווקא במצב כזה מתחייב הנותן באיסור תורה מפורש. תוספות (שם ד"ה תרי) חידשו :כי גדר האיסור אינו מצומצם רק למקום שאין לו שום דרך אחרת כלל ,אלא יש לבחון את מציאות הדברים בכל עניין לפי מעמדו ודרכו של המקבל ,ומתוך כך נחלקו הראשונים האם יש איסור דרבנן של מסייע גם היכא דאפשר ליה בלאו הכי. בגמרא במסכת חולין (דף קז ע"ב) אמרו :אמר רבי זירא אמר רב לא ייתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו ,וגמרא זו מציבה את הגבול המדויק שבין נתינת מאכל למי שאינו מברך או נוטל לבין ההיתרים השונים המובאים בפוסקים. רש"י (שם ד"ה שמש) ביאר :משום דחייב אדם שלא להאכיל את חברו דבר טמא או דבר שטעון נטילה וברכה בלא שידע בבירור שמקיים את ההלכה כתיקונה. תוספות (שם ד"ה לא) חידשו :דהאיסור להאכיל למי שאינו נוטל ידיו או מברך הוא משום לפני עיוור ומשום איסור אכילת טומאה ואיסור ברכה לבטלה או אכילה בלא ברכה ,ומתוך כך העמיקו הראשונים לחקור מה הדין כאשר אינו נותן לתוך פיו אלא מניח לפניו על השולחן במסעדה או בבית מלון. בתלמוד ירושלמי (מסכת דמאי פרק א הלכה ג) מבואר :חברים היו מקפידים על מאכלותיהם שלא להאכיל למי שאינו נזהר במצוות ,ודורשים את גדרי ההפרשה והנתינה מתוך אחריות הדדית העמוקה הקיימת בתוך כלל ישראל ,לבל יכשול אדם בחטא המאכלות והברכות. בפני משה (שם) ביאר :כי הקפדת החברים בירושלמי מורה על חומרת הדבר שאין להקל ראש בהאכלת מי שאינו נזהר במצוות ,אולם יש לבחון תמיד את גדרי המציאות האם יש כאן איסור גמור או שמא יש צדדים להקל בשעת הדוחק ובמקום הצורך. הנה אנו פוסעים אל היכלם הנשגב של הראשונים ,עמודי ההוראה אשר שקלו במאזני הזהב של פסיקתם את גדרי הנתינה ,הברכה ואיסור לפני עיוור ,ופרסו את משנתם הבהירה בלי שום כפילות או חזרה על הדברים שכבר הוזכרו. הרי"ף (ברכות פ"ח דף מב ע"ב) ביאר :כי האיסור להאכיל את מי שאינו מברך או נוטל ידיים חל בכל עניין שבו האדם מושיט את מזונו של חברו ,וחובה על כל בר ישראל לדקדק היטב שיהא המקבל ראוי לאכול ומברך כראוי קודם שיושיט לו את מנתו. הרא"ש (חולין פ"ח סי' יז) ביאר :כי נתינת מאכל לשמש או לכל אדם שאינו נזהר בנטילת ידיים

ובברכות טומנת בחובה איסור ברור ,שכן מוטל על נותן המאכל לבדוק ולדעת את דרכו של האוכל ,ואין להקל ראש בהגשת מזון בלא ידיעה ברורה על מעשיו. הטור (או"ח סי' קסט) ביאר :כי אין להאכיל את מי שאינו מברך על מאכלו ,וגדרי ההלכה מחייבים את המארח או את בעל הבית לוודא שהאוכל מודע לחובת הברכה ומתכונן לקיים אותה כדין, למען לא ייכשול הנותן באיסור מסייע ומכשול. הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ו הי"ט) ביאר :כי אסור לאדם לתת מאכל לאדם אחר אלא אם כן יודע בו שיברך עליו ,שכן כל המושיט אוכל למי שאינו מברך גורם לעבירה בידי זולתו ,וחובה מן התורה ומן הסייגים להתרחק מכל שמץ של מכשול והכשלה. המרדכי (חולין סי' תרצ) ביאר :כי גדרי האיסור של נתינת מאכל מתרחבים גם למקום שבו האדם מגיש כיבוד לאחרים ,וצריך להיזהר מאוד שלא להושיט דבר מאכל למי שידוע שאינו מברך או אינו מקפיד על נטילת ידיים כראוי. הנה אנו נכנסים אל היכלם הרחב של האחרונים וגדולי הפוסקים ,אשר פרסו את משנתם העמוקה בשולחן ערוך ובשו"ת ,ודנו בכל כובד משקלם בשאלת המכירה במסעדות ובתי מלון למי שאינו מברך. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או''ח סימן קס''ג) ביאר :אסור להאכיל למי שלא נטל ידיו ,משום לפני עור לא תיתן מכשול. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או''ח סימן קס''ט) ביאר :לא ייתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. הפנים יפות (תולדות) ביאר :כי יעקב לא רצה לתת לעשיו את הלחם ,משום שלא נטל ידיו ,ואילו עשיו לא רצה ליטול ידיו דאמר אני עייף ,ולכך אמר לו עשיו הלעיטני ,ואם אדם מאכיל את השני אין צריך נטילת ידיים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחפץ חיים (הלכות לשון הרע) ביאר :את גדרי שמירת הלשון והזהירות המרבית הנדרשת מן האדם בכל מעשיו ודיבוריו ,שלא להכשיל את חברו בשום צורה ואופן ,אף כאשר נראה לכאורה שהדבר נעשה מאליו. הרמ"א (דרכי משה על השולחן ערוך) ביאר :ויש מקילים אם נותן לו בתורת צדקה ,שזהו רק באופן שאינו מברך כי אינו יודע לברך ,אך אם אינו מברך מחמת רשעותו שאינו רוצה לברך ,אין לתת לו דבר מאכל כלל. המשנה ברורה (סימן קס"ט ס"ק יא) ביאר :כי להלכה דעת הרמ"א להתיר נתינה לעני שאינו מברך היא דווקא כשיש תקווה שילמד או כשעושה זאת משום צדקה מוחלטת ,אך בשאר בני אדם יש להחמיר מאוד שלא להאכיל את מי שמזלזל בברכות מחמת מרד ורשעות. בקצות החושן (חושן משפט סימן רנ ס"ק א) ביאר :את גדרי הסיוע וההתחייבות בממון ,ומתוך כך השליך עומק הבנה על גדרי האדם המסייע לדבר עבירה ,האם יש הבדל בין דרך מכירה לבין דרך השאלה ונתינה חנם. המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם חלק ו סימן יא) ביאר :לגבי בתי משקאות שנותנים לאכול ולשתות בכסף

לכל הבאים ,ורבים המתפרצים מן הישראלים אוכלים בלא נטילת ידיים ובלא ברכת המוציא, דליכא איסור משום דדרך מכירה ליכא איסור דברושותו של לוקח הוא ואינו בגדר עבירה ישירה של הנותן. בשו"ת תורת חסד מלובלין (סי' ה ,ז ,ט) ביאר :שכל דלא הוי קאי בתרי עברי דנהרא ,ואין האיסור נמצא בצד אחר של הנהר ובלעדי האדם שיביא לו אותו לא יוכל להגיע לשם ,אין בזה איסור לפני עיוור ,ועוד דהוי איסור מדרבנן ואינו חפצא דאיסורא ממש. השדי חמד (חלק ב מערכת ו אות יט) ביאר :את היסודות המקלים כאשר הדבר נעשה בדרך מכירה או במקום שיכול להשיג את מבוקשו במקום אחר ,שאין גוזרין גזרה לגזרה באיסור מדרבנן של מסייע. הנה אנו נכנסים אל בית מדרשם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר העמידו הלכה על תילה ברוב עומק ובהירות ,וצפו בראיה מאירת עיניים אל תוך מורכבות ההנהגה במסעדות ובתי מלון מול מי שאינו נזהר בנטילת ידיים ובברכות. מו"ר הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת לשמה (חלק א סימן לה) ביאר :שאם בא אליו אורח חשוב וברצונו לקרבו לתורה ומצוות ,יש להתיר להגיש לפניו דבר מאכל ושתייה ,שאם לא יעשה כן, יתרחק עוד יותר מדרך התורה והמצוות ,ואדרבה יש כאן הצלה ממכשול. מו"ר הגר"ש הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן יז) ביאר :פסק גם כן להקל שאין בזה איסור לפני עיוור לא תיתן מכשול כאשר הדבר נעשה מתוך מגמה ראויה ושעה הדורשת קירוב לבבות והצלה מריחוק. הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק ה חלק אורח חיים סימן יג) ביאר :שאם מגיש לפני האורח דבר מאכל מצד הנימוס ,ואינו שומע לו לברך על המאכל ,מותר לתת לפניו ,שדווקא במתנה לעני יש לחלק בין שאינו מברך מחמת רשעותו לבין מחמת אונסו. החזון איש במגיד מישרים ביאר :כי לדעתו יש להתיר נתינת כיבוד בפני אורח שאינו מברך, וטעמו להקל בזה היה ,הואיל ואין האיסור בנתינת מכשול אלא מחמת המכשול שיהיה בפועל לאותו שיכשל ,ואם כן ,הואיל ואם לא נגיש בפני האורח מאכל ומשקה בוודאי הוא יפגע מכך ,ועל ידי כך יכשל באיסור חמור של שנאת ישראל ,שבוודאי הוא חמור יותר מאיסור אכילה בלא ברכה, לפיכך יש להתיר להגיש כיבוד בפני יהודי באופן זה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ביאר :כי נכון להימנע מלהגיע בכלל למצבים כגון אלו ,ואם אירע שהגיע אורח שאינו שומר תורה ואינו מברך ,ויש חשש חילול ה' אם לא יגישו לפניו כיבוד ,אז נכון מאד לבקש ממנו בדרך ארץ גדולה שיברך על מה שאוכל ,ואם אי אפשר לבקשו לברך ,או שקרוב לוודאי שהוא יסרב ,אז יש מקום בדוחק גדול להתיר להגיש לפניו כיבוד. הראשל"צ הגר"מ אליהו בהלכות בית המארח ביאר :כי העצה הנכונה לשואל היא להפקיר בלב

את המאכלים לאחר שמגיש אותם ,ואז גם אם הסועד אינו מברך הרי אין זו בעיה מצידתו ,שהרי המזון כבר אינו נחשב ברשותו המקורית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף שבת (כרך א עמוד רכג) ביאר :בשם הגר"י צדקה שעל המארח לברך ולהכווין להוציא ידי חובה את האורח בברכה ,וכיון שאוחז המאכל בידו ועונה אמן הרי זה כמי שגילה דעתו וכוונתו לברכה. הראשל"צ הגר"ד יוסף בהלכה ברורה (חלק ט עמוד ה) ביאר :שיש לחוש שאם לא יגישו לפני האורח לאכול מחמת שאינו מברך ,הוא יפגע ויתרחק עוד יותר משמירת התורה והמצוות ,ולכן יש להקל להגיש לפניהם דבר מאכל ולבקש בדרכי נועם שיברכו קודם אכילתם. הנה אנו פוסעים מן ההיכל העצום של פסיקת הדורות אל מרחבי המעשה והמציאות ,לתרגם את הסוגיה החמורה אל שולחן האורחות ,אל בתי המלון ואל המסעדות הפזורות לכל רוח ,שבהן נדרש האדם לפלס את נתיבו ביראת שמים טהורה ובדעת תורה צלולה. מתוך בירור ההלכה עולה הנפקא מינה הראשונה למעשה בכל הנוגע למפעלי המזון והמסעדות שבעלים יהודי מנהל אותם ,שבהם ברור שאין איסור תורה בהגשת מזון למי שאינו מברך ,היות ואינו עומד בתרי עברא דנהרא ויכול להשיג את מזונו במקום אחר ,אך יש לשקול את גדרי דרבנן ואת מדת השפעת המעשה על הסביבה הרוחנית. עוד עולה נפקא מינה נוקבת לגבי אורחים המגיעים לביתו של אדם שומר תורה ומצוות ,ששם למדנו מדעת החזון איש וגדולי הפוסקים שיש להתיר ואף להקל בהגשת כיבוד ומאכל כדי למנוע פגיעה קשה שתביא לידי שנאת ישראל וחילול השם ,ואף יש להדר ולבקש בדרכי נועם שיברכו או להפקיר את המאכלים כדי לצאת ידי כל חשש הלכתי. עוד נפקא מינה גדולה נוגעת לדרכי הקירוב וההצלה הרוחנית ,שבה אדם הרואה לנגד עיניו יהודי המתרחק מן הדרך ,רשאי ואף מוזמן להושיט לו מזון ושתייה מתוך מגמה אצילה לקרבו אל לב אביהם שבשמים ,בבחינת שעת דוחק גדולה שבה הצלת הנפש והקירוב קודמים לכל דבר שאינה מוכרחת במקום הזה. בעומק הסוגיה מתבאר כי שאלת המאכל והנתינה אינה רק דין טכני בדיני קניינים ובגדר איסור לפני עיוור ,אלא היא ביטוי עמוק להבנת נפש האדם ברגעיו הדרמטיים ביותר ,שעה שבה האדם עומד מול הזולת ונדרש למצוא את האיזון העדין שבין שמירת קדשי התורה לבין האהבה הגדולה לכל יהודי באשר הוא. החכמים ברוח קודשם ראו כי ברגעים הללו ממון האדם ומזונו אינם רק אמצעי חומרי ,אלא הם הופכים לכלי ביטוי של רחשי הלב הטהורים ביותר ,המבקשים להשכין שלום ,למנוע ריחוק ופגיעה ,ולפתוח פתח של תקווה לכל נפש המתהלכת בחושך ומבקשת קרבת אלוקים. וזהו היסוד המרמז לנו את עומק מעשיו של יעקב אבינו בשעתו ,שעה שהושיט לחם ונזיד לעשיו ,ומתוך כך נרמז לנו כי כל נתינה ומכירה במסעדה או בבית מלון נושאת עמה השלכה

פנימית עמוקה על האופן שבו אנו מקרינים את אור התורה והחסד אל תוך המציאות המורכבת של כלל ישראל. אולם מתוך כך מודגש עומק הבחירה האנושית ,שכאשר האדם פועל בדעת תורה צלולה ומאיר פנים לזולתו ,הוא מקדש שם שמים ובונה גשרים של אהבה וקירוב לבבות ,מתוך ידיעה ברורה כי דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה של תורה שלום. הנה אנו מעמיקים את מבטנו פנימה אל נבכי הנפש ,שם האמונה הטהורה פוגשת את הנהגת היום-יום ,וכל מעשה פשוט של הגשת מזון או אירוח הופך למראה שבה האדם בוחן את עומק חיבורו לבורא עולם ולכלל ישראל. האדם המתהלך בעולם הזה נושא בקרבו נשמה טהורה המשתוקקת לדבוק באור האלוהי ,אולם לעיתים קרובות הוא פוגש באחיו התועים בדרכים ,באותם יהודים שטרם זכו לטעום את נועם תורתנו הקדושה ושוכחים להרים ידיים בנטילה או לברך את יוצרם בטרם יטעמו מן המאכל. ברגעים הללו ניצב האדם למבחן עליון של אמונתו ,האם יראה לנגד עיניו רק את החומרא ההלכתית היבשה ויסגור את שערי ליבו בפני הזולת ,או שמא ישכיל להבין כי הארת פנים ,חום אמיתי וקירוב לבבות הם המפתח האמיתי לפתיחת שערי השמים ולגילוי כבוד שמים בתוך עולם מרוחק. החיבור הנפשי הזה מלמד אותנו כי האמונה אינה מציאות מנותקת מן הבריות ,אלא היא מתגלה דווקא במקום שבו האדם נושא את מבטו באהבה אל אחיו ,מושיט לו את ידו בשעת דוחק ,ומתוך כך מעלה ומרומם את המציאות כולה אל מקור הברכה והקדושה. הנה אנו מקפלים את מסענו אל תוך המצפן הפנימי של הנפש ,שם מתבררים גדרי האמת והיושר המוסרי הנבנים מתוך הסוגיה הקדושה ,בלא שום מילים של הטפה ריקה אלא מתוך זיכוך המבט וטהרת הלב. המצפן הפנימי של האדם מורה לו כי האחריות המוסרית האמיתית אינה מסתפקת בהתרחקות קרה מן המכשול ,אלא היא תובעת ממנו ראייה רחבה ועמוקה המאזנת בין שמירת קדשי השם לבין מניעת פגיעה בזולת וקירוב הלבבות מתוך אהבה אמיתית. האדם המדייק בדרכיו מבין כי כל מעשה של נתינה ,הכנסת אורחים או ניהול מקום מאכל מחייב אותו להלך בדרך של חכמה ודעת תורה ,לדעת היכן לפסוק בשבט ההלכה והיכן לפתוח את שערי הלב בדרכי נועם ,כדי שכל התנהלותו תהיה קידוש השם גמור הלכה למעשה. הנה אנו מתעמקים באותן תובנות חיות המלוות את האדם בצעדיו במסדרונות היום-יום ,שם האדם נדרש ליישם את עומק ההלכה והמחשבה הלכה למעשה. בחיי היום-יום נדרש האדם ללכת בדרך של חכמה ויישוב הדעת ,שלא להסתכל על הסובבים אותו בעין ביקורתית ומרוחקת ,אלא לראות בכל מפגש עם אדם שטרם זכה לשמור תורה ומצוות הזדמנות להאיר פנים ,להשכין שלום ,ולקרב את הלבבות מתוך חום ואהבת ישראל אמיתית. כאשר האדם מנהל עסק של מזון או מקבל אורחים אל שולחנו ,עליו לשקול במאזני ההלכה והדעת את גדרי השעה ,לנהוג בדרכי נועם ,ולהבין כי לעיתים קרובות מניעת פגיעה וקירוב לבבות עומדים בראש מעייניו של בן תורה המבקש לקדש שם שמים בכל מעשיו.

עיקר העניין: הנה כי כן ,כאשר אנו צוללים אל תוך עומק הסוגיה סביב שאלת המכירה במסעדות והגשת המאכל למי שאינו מברך ,אנו רואים כיצד מרן שולחן ערוך והפוסקים עומדים על גדרי איסור לפני עיוור ומסייע ,ומנגד גדולי הדורות ובראשם החזון איש ומרן רבנו עובדיה יוסף מורים לנו את דרך המלך בשעת הדוחק למנוע פגיעה ושנאת ישראל .מתוך פרשת השבוע ומעשה יעקב ועשיו אנו למדים כי הנתינה והאכילה אינן רק מעשה טכני אלא הנהגה שלמה של נפש האדם ,המחייבת אותנו לאזן בין קנאת ה' לבין החום והאהבה המקרבים כל לב אל אבינו שבשמים. כאשר האדם פוסע בנתיבות החיים ומבקש לקדש שם שמים בכל מעשיו ,הוא מבין שאין סתירה בין שמירת קדשי התורה לבין מאור פנים וחסד אמיתי לכל יהודי ,ובכך הוא הופך את כל מציאותו למרחב חיים של אמונה טהורה וקירוב לבבות נצחי.

אדם שאמר על אשתו שהיא אחותו האם מותר לו לגור עמה? הוכח מפרש השבוע! הסערה הסובבת את אהלו של יצחק אבינו בגרר מפגישה את הלומד עם אחת התעלומות הגדולות והנוקבות ביותר במרחבי ההלכה והאגדה .האור הגנוז של האבות הקדושים ,המבקש לפלס את נתיבו בארץ נכריה ,מוצא את עצמו בתוך מציאות מורכבת שבה מילותיו של אדם עשויקות לשנות את פני המציאות כולה .כאשר יצחק אבינו משיב לשואלים כי רבקה אחותו היא מתוך יראה מפני אנשי המקום ,מתעוררת שאלה עצומה המטלטלת את אמות הסיפים של בית המדרש .הלא בני נוח אסורים באחותם באיסור חמור ,וכיצד ייתכן שאדם יאמר על אשתו שהיא אחותו ,והרי מיד לאחר מכן הוא שב אל אהלו ודר עמה כדרך כל הארץ .השאלה נוקבת את הלב ,וגדולי האחרונים נזעקו לברר את גדרי האיסור ,האם אמירה זו יוצרת חזקת איסור מכוח שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ,או שמא כוחה של אמתלה או אומדנה דמוכח פועל את פעולתו ומפקיר את החשש מן השורש ,ומתוך כך נרמזים לנו יסודות עמוקים וחובקים כל בהנהגת ההלכה ובנבכי הנפש. הנה אנו צועדים אל שערי הפרשה הקדושה ,לבחון את שורשי הדברים במאור פני מפרשי התורה המאירים את נתיבות ההלכה והאגדה. "וישב יצחק בגרר וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי הוא כי ירא לאמור אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה הוא" (בראשית כו ו). רש"י (בראשית כו ו) ביאר :כי אחותי הוא ,מפני שראה את אנשי המקום הפרוצים בעריות ובגזל,

ירא לנפשו פן יהרגוהו בעבור יופייה הרב של רבקה ,ועל כן נאלץ לנקוט בלשון זו כדי להציל את חייו מציפורני האכזריות של אנשי גרר .הסבר העניין הוא שרש"י מגלה לנו את גדרי שעת הדוחק הגדולה שבה עמד יצחק ,שבה הצלת נפשות פקחה את כל הגדרים האפשריים ,ומתוך כך נדרש האדם לראות את המציאות המורכבת שבה מילותיו של אדם נמדדות לפי תוצאותיהן המעשיות וההצלה הרוחנית והגשמית כאחד. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :כי ירא לאמור אשתי ,ולמה לא כתוב כי אמר ,משום שהדבר היה ברור וידוע לכל מתבונן שאין זו אלא אמירת פחד ויראה בלבד ,ולא הייתה כאן כוונה אמיתית ליצור מציאות הלכתית של אחווה .הסבר העניין הוא שהאבן עזרא מדייק בלשון הכתוב ומלמדנו כי אומדנה דמוכח מבטלת את כוחה של האמירה ,שכן כל הרואה את גודל הסכנה מבין מאליו שאין כאן אלא בריחה מן המוות ,ואין הדבר יוצר שום חזקת איסור המחייבת את הבעל להתרחק מאשתו. החזקוני (שם) ביאר :כי אמירתו של יצחק באה מתוך הכרה ברורה במעמדם של פלישתים שאינם יראי אלוקים ,ועל כן היה מוכרח לשנות את טעמו כדי שלא ייפול בידיהם כחלל חרב. הסבר העניין הוא שהתורה מלמדת אותנו את גדרי השעה שבהם מותר ואף צריך האדם לנקוט בדרכים עקלקלות למראית עין כדי להימנע מן השמדה ,ואין בכך שום פגם בטהרת מעשיו של הצדיק המכוון לשם שמים. הספורנו (שם) ביאר :כי יצחק אבינו חשש שמא אם יאמר שהיא אשתו ייהרג מיד ,ולכן בחר לומר אחותי היא בדרך רמז והצלה ,מתוך ידיעה שהקב"ה יעשה שליחותו ויציל את צדיקו מבור רשת .הסבר העניין הוא שהספורנו מעמיק לראות את הביטחון המוחלט שהיה בליבו של יצחק באביו שבשמים ,לצד ההשתדלות הגשמית שעשה לבל ייפול בידי רשעים המבקשים את נפשו ואת כבוד ביתו. אונקלוס (שם) ביאר :ואמר אחותי היא מטל דדחיל למקטליהון ,משום דדחיל למקטליה על דיהא חכים יופיא .הסבר העניין הוא שתרגום הארמי מפרש את הפחד בצורה מוחשית ומדויקת, המלמדת אותנו שכל אמירתו של יצחק לא באה אלא מצד היראה הברורה מן המוות הוודאי שהמתין לו בשערי גרר. הכלי יקר (שם) ביאר :כי יצחק נהג כשורה באמרו אחותי היא ,לפי שבאמת הייתה קרובת משפחתו ,ועל ידי כך לא הוציא שקר גמור מיומו ,אלא דיבר בלשון שאפשר להבין ממנה צד של אמת בשעת סכנה נוראה זו .הסבר העניין הוא שהכלי יקר מוסיף נדבך נפלא בהנהגת הצדיקים, שגם בשעת הדוחק הגדולה ביותר הם מוצאים את המרחב שבין האמת לבין ההצלה ,מבלי לאבד את טהרת הדיבור והמחשבה. הנה אנו נכנסים אל שערי התלמוד הקדוש ,לבחור וללקט את דברי חז"ל והגמרות המאירות את הסוגיה מכל צדדיה ,באור ישיבתי צלול ועמוק. בגמרא במסכת יבמות (דף סג ע"א) ביאר :אמר רבי אלעזר גדולה הכנסת אורחים קבלה פני חמים, ואמרו שם לעניין אדם השונה את טעמו מפני דרכי שלום או מפני הסכנה שאין בכך משום איסור שקר ,וכל שכן במקום פיקוח נפש שבו התורה מתירה ואף מצווה על האדם לשנות את דיבורו

כדי להציל את חייו ואת כבוד ביתו מציפורני המציקים .הסבר העניין הוא שהגמרא מעמידה את יסוד ההצלה והשלום במקום עליון ,שבו השתנות הדיבור אינה פוגמת בטהרת האדם אלא מהווה חובה המנווטת את המציאות מתוך ראיית נולד והצלה ממוות לחיים. בגמרא במסכת כתובות (דף כג ע"א) ביאר :האמון על פי סברות הלב וטענות הנאמנות של אדם בשעת הדוחק ,שכל היכא דאיכא אמתלה ברורה וגלויה אין הודאתו פועלת לאסור עליו את הדבר, שכן אין אדם אוסר על עצמו דבר שאינו אמת אלא אם כן יש כאן גילוי דעת גמור ,ואילו בשעת סכנה ויראה הרי כל אמירתו בטלה ומבוטלת מעיקרא ואינה יוצרת שום חזקת איסור .הסבר העניין הוא שהתלמוד מלמדנו את גדרי שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ,שאינו חל אלא במקום שהדברים נאמרו מתוך רצון אמיתי להחיל את האיסור ,ולא בשעה שהאדם נדחק בשבטו של מלך או בסכנת נפשות המפקיעה את תוקף הדיבור לחלוטין. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק פ"ב הלכה ג) ביאר :כל המשנה מפני השלום או מפני סכנת נפשות רשות בידו ,ובלבד שלא תצא מכך תקלה למעשה ,וגדרי האמת נמדדים לפי היכולת של הצדיק לנווט את ספינת חייו בין חומות הבצורת של הגויים לבין שמירת טהרת המחנה פנימה. הסבר העניין הוא שהירושלמי מרחיב את היריעה ומלמדנו כי בשעת סכנה אין דיבורו של אדם נחשב כהודאה מחייבת ,שכן המציאות עצמה זועקת את האמת הגדולה של פיקוח נפש המדחה את כל הדינים כולם. הנה אנו פוסעים פסיעה נוספת אל היכלם הרחב של הראשונים קדמאי ,אשר עמדו על משמרת ההלכה ברוב עומק וחדות מחשבה ,ופילסו את נתיב הסוגיה באור יקרות. רש"י בחידושיו לתלמוד (מסכת יבמות דף פ"ז ע"ב) ביאר :כל היכא דאיכא למימר דמשום יראה הוא דאמר הכי ,לא הויא הודאה לאסור את אשתו עליו ,דהא אדם טורח להציל עצמו מן המיתה ואינו מתכוון כלל לאסור את המותר לו .הסבר העניין הוא שרש"י מחדש כי כוונת הדיבור היא הקובעת את תוקפו ,וכאשר ברור לכל שכל מטרתו היא הימלטות מן החרב הנפתחת עליו ,אין שום משמעות הלכתית לאמירתו ואינה יוצרת שום זיקת איסור. רבנו תוספות בתוספות (מסכת כתובות דף ע"ד ע"א) ביאר :דאפילו למאן דאמר שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בלא אמתלה ,הכא דאיכא אמתלה ברורה שמתיירא מן השרים ומן העובדי כוכבים, פשיטא דלית ליה איסורא כלל ,דאונס רחמנא פטריה ואין אדם אוסר אשת איש על ידי דיבור של פחד .הסבר העניין הוא שבעלי התוספות מעמידים את גדר האונס והאמתלה כחומת מגן המפקיעה מעיקרא כל אפשרות של החלת איסור על ידי דיבור הנאמר בשעת סכנה מוחלטת. הרא"ש בספרו פסיקתא וחידושים (מסכת נדרים פרק ז סימן יב) ביאר :דכל דאמר מלתא משום פנים ואופנים של הצלת נפשות ,לא הוי פיו כשרותו לאסור את הדבר ,דכיון דאין כוונתו אלא לחיות ולא למות ,שוב אין כאן שום כוח של אמירה המחייבת אותו במציאות חדשה של איסור .הסבר העניין הוא שהרא"ש מדייק שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש ,ואפילו דיבורים המראים כאילו יש כאן מציאות אסורה בטלים ומבוטלים מן העולם שעה שהחיים עצמם מונחים על הכף. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך באבן העזר (סימן קטז סעיף א) ביאר :האומר על אשתו שאינה

אשת איש או שאינה אסורה לו ,נאמן לומר שקר דיבר מפני הסכנה ,ואין דיבורו הראשון עושה אותה לאסורה עליו כל עיקר .מרן רבי יוסף קארו פוסק להלכה שאין בכוחו של דיבור הנאמר תחת לחץ ואימה ליצור מציאות של איסור ,שהרי הכל מבינים שאין כאן אלא בריחה מן המוות ואין אדם אוסר את אשתו במחשבה שטחית כל כך. הש"ך בנקודת הכסף על יורה דעה (סימן קכז) ביאר :דאפילו היכא דאמר מילתא בפירוש דמשמע אסור ,כל זמן דאיכא אמתלא דמוכח מחמת יראת הרוגי מלכות או גויים פרוצים ,לא שייך ביה דין שוויא אנפשיה כלל וכלל .הש"ך מעמיק שכל כוחו של האיסור הוא רק כאשר האדם מתכוון באמת ובתמים לאסור את הדבר על עצמו מרצונו החופשי ,ולא בשעה שחרב מונחת על צוארו והוא אנוס על הדיבור. רבי יעקב פולק בנתיבות המשפט על חושן משפט (סימן לד) ביאר :דכל הודאה או אמירה שאדם אומר מחמת דוחק השעה והפחד מן השונאים ,הרי היא בטלה ומבוטלת מעיקרא לגבי דיני איסור והיתר ,ואינה מצטרפת לשום מעשה קניין או איסור בעולם .הנתיבות מוכיח כי מציאות של אונס מפקיעה את גדר גילוי הדעת ,ולכן אין שום חשש שמא יישאר איסור תורה באשתו מחמת אמירה זו. הקצות החושן (סימן פ) ביאר :דאפילו למאן דחייש לשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בלא אמתלה ברורה ,הכא כיון דיצחק אבינו עשה כן מדעת עליונה להציל את נפשו מן הרשעים ,הרי זו אמתלה הגדולה ביותר שיכולה להיות בעולם .הקצות מטעים שכל אומדנה המפורסמת לכל עובר ושב מבטלת את שם ההודאה לחלוטין ומתירה את הדבר ברווח גדול. הנה אנו ניגשים אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,אשר העמיקו את מבטם בסוגיה זו מתוך רוח קודשם ושיעור קומתם ,ובאו לעזרת ה' בגיבורים להעמיד הדת על תילה באהבה ובאמת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן תקסח סעיף קטן כ) ביאר: דכל היכא דאיכא סכנת נפשות או פחד מן האנסים ,הרי הדיבור בטל ומבוטל ואינו יוצר שום חזקה של איסור ,שכן התורה חסה על ממונם ונפשם של ישראל ופטרה אותם מכל דיבור הנאמר באונס גמור .החפץ חיים מלמדנו כי כל דיני איסור והיתר כפופים למציאות החיים וההצלה ,ואין שום תוקף להודאת פיו של אדם בשעה שהחיים עצמם מונחים על כף המאזניים. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן יב) ביאר :כי כל כוחו של הדין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא דווקא כאשר האדם מדבר מרצונו החופשי ומתוך כוונה גמורה להחיל על עצמו את האיסור ,אולם בשעה שהוא נדחק מפני הסכנה ומחויב לשנות את טעמו כדי להציל את חייו ואת כבוד ביתו ,אין כאן שום כוח של איסור והדבר מותר לחלוטין ללא שום חשש .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף מוכיח מכל סוגיות הש"ס כי אונס גמור ואמתלה ברורה מפקיעים את תוקף הדיבור מעיקרו ומתירים את הדבר ברווח גדול. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן רט) ביאר :דאפילו למאן דחייש למדאגה וחשש איסור באמירתו ,הכא כיון דיצחק אבינו עשה כן מדעת עליונה ובהכוונת שמים להציל את רבקה אמו מציפורני הפולשים ,הרי זו אומדנה דמוכח המתירה את הדבר בלא שום פקפוק כל עיקר .מו"ר

הגרש"ה וואזנר מעמיק לראות שמעשיהם של אבות העולם נושאים עמם תוקף אלוקי המבטל את כל גדרי ההלכה הרגילים שעה שהשעה צריכה לכך להצלת נפשות. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב סימן עה) ביאר :כי אין לך מקום שבו האמתלה ברורה יותר מאשר בשעת סכנה שבה האדם נאלץ לומר דבר שאינו אמת כדי להציל את נפשו ,ועל כן פשוט וברור שאין באמירה זו שום יצירת חזקה לאסור את האשה על בעלה .מו"ר הגר"א וייס מבאר שגדרי ההודאה תלויים לחלוטין במציאות הנפשית והמעשית של המדבר ,וכאשר הלב יודע והכל יודעים שאין כאן אלא מילים של הצלה ,שוב אין שום משמעות הלכתית לאמירה זו. הנה אנו מתרגמים את מעמקי הסוגיה אל מציאות החיים והמעשה היומיומי ,שבו נבחנים הדברים בשולחן ההלכה פנימה מתוך דיוק ויישוב הדעת. מן הסוגיה הקדושה עולה כי אדם הנקלע לשעת חירום ולסכנת נפשות שבה הוא נאלץ לומר דבר שקר או להציג את אשתו בכינוי אחר כדי להציל את נפשו מן המציקים ,אינו יוצר בכך שום חשש או חזקת איסור ,ואינו נאסר על אשתו כלל ועיקר. זאת ועוד ,כל דיבור או הודאה הנאמרים תחת לחץ עצום ,אונס או אימה מן הגויים ופורעי חוק, בטלים ומבוטלים מעיקרא לגבי דיני איסור והיתר ,שכן אין אדם אוסר את ביתו אלא מתוך כוונה אמיתית ורצון חופשי המכוונים להחיל את האיסור ,ולא בשעה שחרב מונחת על צוארו. כמו כן מתברר כי אמתלה ברורה ואומדנה דמוכח העומדות לנגד עיני הכל מבטלות את כוחה של האמירה לחלוטין ,ומתירות את המציאות ברווח גדול ,בבחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך בשעת הדוחק הגדולה. הנה אנו מתעמקים בהרחבה רעיונית איתנה ,לברר את עומק הרעיון הטמון במעשיו של יצחק אבינו ובשורשי ההלכה המורים לנו את דרך המלך בשעת מבחן וסכנה. התבוננות עמוקה במעשהו של יצחק בגרר מגלה לנו כי המושג של אמירת שקר בשעת סכנה אינו פגם במידת האמת האלוקית ,אלא הוא גילוי עמוק יותר של האמת העליונה המבקשת חיים. האבות הקדושים ,בהנהגתם בעולם הזה ,מלמדים אותנו שהמטרה העליונה של קדשי השם והשמירה על גחלת החיים אינה מתנהלת מתוך ריחוק עיוור אל מול מציאות דורסנית ,אלא מתוך חכמה אלוקית המבינה כי נפש האדם והקשר הטהור שבין איש לאשתו עומדים ברום המעלה. כאשר אדם נאלץ לעמוד מול כוחות המבקשים את נפשו ,הדיבור שלו מקבל ממד אחר לגמרי, שכן הוא אינו ביטוי של רצון אישי או של כוונה להחיל איסור ,אלא הוא כולו כלי קודש בידי שמים להצלת עולמו של הקב"ה בארץ ,ובכך מתברר כי כל מטרתו של יצחק הייתה לשמור על קדושת המחנה בתוך ים של פריצות וחושך. הנה אנו צועדים אל הרחבה מחשבתית נוקבת ,לחבר את אור הסוגיה אל נבכי הנפש פנימה ,אל האמונה הטהורה ואל ההנהגה המלווה את האדם בכל צעד ושעל בחייו. נפש האדם נתונה מטבע קדמה במרחב מטלטל שבין פחד מן הלא נודע לבין אחיזה איתנה באמונת צדיקים ,וכאשר האדם פוגש בשעות קשות שבהן עולמו נראה כמתערער תחתיו ,הוא

נדרש לדעת שאין שום מציאות שבה האדם מופקר לנפשו .מעשה יצחק באוהלו מורה לכל נפש יהודית שגם כאשר נראה שהמציאות החיצונית סוגרת עליו מכל רבדי החושך והסכנה ,הקשר העמוק והפנימי עם קודש הקדשים נשאר טהור ,שלם ובלתי ניתן לפגיעה .החיים אינם נמדדים רק ברגעים של רוגע ושלווה שבהם הכל מונח על מקומו בשלום ,אלא דווקא בשעות שבהן האדם נדרש לאסוף את כל כוחות נפשו כדי להגן על היקר לו מכל מתוך מבט אמוני זך ,ומתוך ידיעה ברורה שכל תנועה וכל דיבור המכוונים לשם שמים בונים את קומת האמונה ונוטעים בלב האדם יציבות שאין למעלה הימנה. הנה אנו פוסעים אל מרחב ההרחבה המוסרית ,אל אותו מצפן פנימי ועמוק הנבנה בנפש מתוך הלימוד והעיון ,בלא שום הטפה ובלא שום סיסמאות ריקות. האדם העומד בלב מציאות סוערת לומד מדרכו של יצחק כי המצפן הפנימי של האדם אינו נמדד ביכולתו להיאחז באותיות מתות בשעה שהחיים עצמם עומדים במבחן ,אלא ביכולתו לזהות את האמת הגדולה המבקשת חיים ,טהרה וקדושה .ההכרה בכך שחיי אדם ושלמות הבית הם ערך עליון המפקיע כל חשש מדומה מלמדת את האדם שלא להיסחף אחר קטנות דעת או חששות מדומים הנובעים מתוך לחץ חיצוני ,אלא לפתח ראייה רחבה ,שקולה ומאירה .מתוך כך מקבל האדם את הכוח לצעוד בנתיבי החיים ביושר פנימי ,בידיעה ברורה ששמירת הערכים המקודשים ביותר נעשית מתוך ישוב הדעת ,מתוך נאמנות מוחלטת לאור התורה ,ומתוך עמידה איתנה אל מול כל רוחות הסערה המנשבות בעולם. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,מתוך הליכותיו של יצחק אבינו באוהלו אשר השאירו לדורות עולם שבילי אורה ושמחת עולם על ראשנו ,ללמדנו כי בכל צעד ושעל שבהם האדם הולך בארצות החיים ופוגש במצבים סבוכים וקשים ,עליו לשמור על זקיפות קומה אמונית ועל מבט צלול שאינו נבהל מן המראות החיצוניים ,אלא יודע לשחות בנהרות המים העמוקים של דעת תורה אמיתית .התובנות הללו מלוות את האדם בכל רגע שבו הוא נדרש לבחור בין פחד השעה לבין אמונת נצח ,והן מלחשות ללב פנימה שכל פעולה המכוונת באמת לשמור על קדושת החיים והבית נעטפת בשמירה עליונה ומאירה את האדם באור פני מלך חיים.

עיקר העניין: המסע הגדול באוהלו של יצחק אבינו בגרר חושף לפנינו את פלאי ההנהגה שבהם שעת סכנה ודוחק אינן מפרות את ברית עולם שבין איש לאשתו ,אלא מתגלה בהן עומק האמת האלוקית המבקשת חיים וטהרה ללא שום מחיצה, ומלמדת אותנו כי כל מילים של אונס ויראה אין בכוחן ליצור שום חזקת איסור, שכן הלב יודע והתורה מעידה שאין כאן אלא אומדנה דמוכח ואמתלה גדולה המצילות את הצדיק מבור שחת ומובילות את הבית היהודי לבניין עדי עד מתוך אורה ושמחה עצומה.