מדוע יצחק לא ביקש שיביאו לפניו כינור שעל ידי הניגון תשרה עליו רוח הקודש?

מדוע יצחק לא ביקש שיביאו לפניו כינור שעל ידי הניגון תשרה עליו רוח הקודש? אוויר ימי הקדם ברכס הרי חברון נמתח בדממה צלולה ,ספוג ריחות של אדמה נחרכת בשמש שורבת ושרף אורנים עתיקים ,שעה שלע לעת ערב הולכות ומתארכות הצללים סביב אוהלו של סבא קדישא .בתוך החלל המכוסה יריעות עזים ,במקום שבו השקט רוטט מאימה עילאית וקדושה עופפת את רום המרחב ,יושב סבא קדישא יצחק ,עיניו…

מדוע יצחק לא ביקש שיביאו לפניו כינור שעל ידי הניגון תשרה עליו רוח הקודש? אוויר ימי הקדם ברכס הרי חברון נמתח בדממה צלולה ,ספוג ריחות של אדמה נחרכת בשמש שורבת ושרף אורנים עתיקים ,שעה שלע לעת ערב הולכות ומתארכות הצללים סביב אוהלו של סבא קדישא .בתוך החלל המכוסה יריעות עזים ,במקום שבו השקט רוטט מאימה עילאית וקדושה עופפת את רום המרחב ,יושב סבא קדישא יצחק ,עיניו כהו מראות מזוקן וממראות אלקים ,ופניו כפני מלאך ה' ,נפשו משתוקקת לעלות במדרגות הרוח ולהשפיע את ברכת העולמות על ראש בנו .מתוך הדממה המרטטת הזו ,הבוקעת ועולה ממעמקי הלבב ,מתעוררת תמיהה אדירה המרעישה את אמות הספים של נפש כל מבקש ה' :הלא ידענו כי דרכם של נביאי ה' וקדושיו להעיר את רוח הקודש ולפתוח את צינורות השפע העליונים באמצעות צלילי נבל וכינור, הממיסים את מסכי החומר ומעלים את הנפש בלהב אש קודש של נגינה זכה וטהורה .היאך איפוא בקש יצחק אבינו דוקא מטעמים ,בשר ציד ומעדני מטבח ,כדי לעורר את רוחו ולהביא את נפשו לידי שכינת אל? מאיזו סיבה עמוקה ונשגבה נטש סבא קדישא את דרך הניגון הערוכה ומזומנת להעלות את הרוח ,ובחר להשתמש דוקא בחוש הטעם ובחומריות הגשמית של האכילה כדי להשפיע את הברכה הנצחית? כאשר אנו באים לחשוף את שורשי הנהגתו של סבא קדישא יצחק אבינו מתוך יריעת הפסוקים הקדושים ,אנו מוצאים את הדברים מפורשים בכתובים בפרשת תולדות "ועשה לי מטעמים כאשר

אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בראשית כז ד) .מתוך קריאת פשוטי המקראות הללו מתעורר הביאור הפשוט בעומק השילוב שבין המאכל הגשמי לבין עליית הנפש לדרגת הברכה ,וכפי שבאו לבאר מפרשי התורה העתיקים והקדושים. תרגום אונקלוס אונקלוס (שם) מתרגם את בקשת יצחק "ועביד לי תבשילן כמא דרחמית ואעיל לי ואכול בדיל דתברכך נפשי עד דלא אימות" ,הרי שהגדיר את המטעמים כתבשילים המתוקנים כראוי להטות את הלב ולשמח את הנפש. תרגום יונתן בן עוזיאל תרגום יונתן (שם) מתרגם "ועביד לי תבשילן כמא דריחמת ואעיל לי ואכול בגין דתברכך נפשי עד דלא אימות" ,ומפרש שם שהיו אלו תבשילים מיוחדים שהוכנו בהקפדה מרובה כדי להביאקורת רוח לשואל הברכה. רבי שלמה יצחקי רש"י (שם) מביא את הפירוש "שני גדיי עזים ,וכי שני גדיי עזים היתה אכילת יצחק ,אלא אחד כנגד פסח ואחד כנגד חגיגה" ,ובכך לימדנו שאין זו אכילה בעלמא אלא סעודת מצוה המביאה לידי שגב ורוממות. רבי אברהם אבן עזרא אבן עזרא (שם) ביאר "כדי שתהיה נפשו שמחה ,כי בהיות הגוף שבע ומשומן תתחזק הנפש ותהיה בטוב לבב" ,וממילא בהיות הגוף שבע ורגוע תוכל הנפש להתפשט ולהתחבר לאור הנבואה. רבי משה בן נחמן רמב"ן (שם) חידש והרחיב "כי נפש האדם בהיותה קשורה בגוף ,כאשר הגוף נהנה ומתחזק מן המאכל המתוקן לו ,מתעוררת הנפש העליונה לשמוח ולחול עליה רוח השם", ומתוך אותה רוממות בוקעת הברכה ממעמקים. רבי דוד קמחי רד"ק (שם) פירש "שביקש יצחק להביא את כוחות גופו לידי השלמה והרחבה, כדי שלא תהיה נפשו מוטרדת מחולשת הגוף וכחה ,אלא תהיה פנויה כולה להשראת שכינה”. רבי לוי בן גרשום רלב"ג (שם) ביאר שהכנת המטעמים והבאתם על ידי בנו היתה מעשה של כיבוד אב ,ועצם שמחת המצוה של כיבוד אב היא שפתחה את הצינור להשראת רוח הקודש. רבי חזקיה בן מנוח חזקוני (שם) כותב "שהמטעמים הללו נועדו לעורר את נפשו של יצחק דרך חוש הטעם ,משום שבאותה ברכה עצמה התכונן להמשיך שפע של טל השמים ומשמני הארץ, והיה צורך בחיבור ישר בין סוג המאכל לבין מהות הברכה”. רבי עובדיה ספורנו ספורנו (שם) מפרש "כי יצחק ביקש לראות את זריזותו ומסירותו של בנו בהכנת המאכל ,וכאשר יראה את השתדלותו תתעורר נפשו באהבה רבה לברכו בכל לבו”. רבי אפרים מרגליות כלי יקר (שם) מחדש כי חוש הטעם והאכילה ,כשהם נעשים בקדושה ובכוונה עליונה ,יש בכוחם לפעול בנפש פעולה עמוקה אף יותר מגירויים חיצוניים ,לפי שעינוג המאכל נכנס לתוך מעיי הגוף והופך לדמו ובשרו של האדם ,וממילא השמחה המגיעה ממנו היא פנימית ועצמית. רבינו בחיי בן אשר (שם) מביא את היסוד הגדול וכותב "שאין כוונת יצחק בבקשת המטעמים לתענוג הגוף וחוש הטעם ח"ו ,אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת כי בהתחזק כחות הגוף

יתעורר כוחות הנפש ,ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש כדאיתא בגמרא במסכת שבת (דף ל ע"ב) שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה שנאמר :והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב ג) ומשום הכי מוזכר כמה פעמים בפסוק הנפש עם הברכה, ואמר בעבור תברכך נפשי וכן בעבור תברכני נפשך וכן למען תברכך נפשי .ומה שבקש יצחק מטעמים לשמחת הנפש ולא ביקש כינור לנגן כמנהג הנביאים ,מפני שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים ,טל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ,וע"כ רצה שתהיה סיבת השמחה מאכל ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו”. רבי שמשון רפאל הירש רש"ר הירש (שם) מעיר על דברים אלו וכותב "מוזר הדבר שרצו למצוא הקבלה לנגינתו של אלישע ,כאילו יש כוח באיזה צלי טעים להביא את הנפש לידי התפעלות”. מתוך הצלילים והמראות העולים מעולמה של תורה ,אנו פוסעים כעת לעבר היכלא דחכמתא, אל דברי חז"ל הקדושים ומאמרי הגמרות ,אשר בהם גנוזים יסודות שמחת הנפש והשראת השכינה. בגמרא במסכת שבת (דף ל ע"ב) מובא הכלל הגדול "שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים ,אלא מתוך דבר שמחה של מצוה ,שנאמר :והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" .הרי למדנו מפורש כי אין הדיבור האלוקי והנבואה יכולים לשרות על האדם כשהוא שרוי במועקה או בכבדות ,אלא אך ורק כאשר כוחותיו מוארכים ומשומנים בשמחה של מצוה ,והניגון או הסעודה אינם אלא המעוררים את הלב לכך. רבי שלמה יצחקי רש"י (שם) מפרש "והיה כנגן המנגן ,על ידי שהיה עצב על פרישת שכינה ממנו, והביא מנגן לשמחו”. חכמי התוספות תוספות (שם) מחדשים כי השמחה הנדרשת אינה שמחת הוללות חלילה ,אלא שמחה הנובעת מהתקשרות לעשיית רצון ה' ודבקות במצוותיו ,והיא המפנה את גבולות החומר לקבלת אור השכינה. בגמרא במסכת יומא (דף פג ע"ב) מובא יסוד נוסף בטבע הנפש והגוף "מיני מתיקה מרגילין לדברי תורה" .הרי שחכמינו זכרונם לברכה עמדו על החיבור העמוק בין טעם המאכל הערב לבין התעוררות החשק והתרחבות הדעת בדברי הקודש. רבי שלמה יצחקי רש"י (שם) מפרש "מרגילין לדברי תורה ,שמשיבין את הנפש ופותחין את הלב להתיישב במודעו”. בתלמוד ירושלמי במסכת סוכה (פרק ה הלכה א) מובא "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש ,ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח" .מפורש איפוא בירושלמי כי היקף השמחה והתעוררות החושים הם הצינור שדרכו נכנסת הנבואה לתוך נפש האדם. רבי משה מרגלית פני משה (שם) מפרש "ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח, שמתוך השמחה של מצוה שהיתה שם שרתה עליו רוח הנבואה”. מתוך ים הגמרא ומאמרי חז"ל ,נפתחים לפנינו שערי בירורם של רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר במהות החיבור שבין גוף לנפש ובדרכי השגת ההארה העליונה.

רבי משה בן מיימון הרמב"ם בפירוש המשניות במסכת יומא כותב" :שאלו ממשיכין את לבם ללימוד התורה" ,ובכך מורה כי הנפש הצעירה והקטנה זקוקה לגירוי מוחשי ומענג כדי לפתוח את מעיינות השכל והרצון ,ואין החומריות במקומה אלא כלי שרת למעלת הרוח. הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ז הלכה א) מבהיר "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו ,אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומערבים ,לפי שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה" ,ללמדנו שהכנת הלב והסרת כל עננה של קדרות הן תנאי מוחלט להשראת שכינה. רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי השם (פרק התבודדות) מחדש כי התעוררות החושים על ידי דבר המושך את הלב ,בין באמצעות נגינה ובין באמצעות טעם ערב ,אינה אלא דרך לנער את כבדות החומר מעל כנפי הנפש ,כדי שתוכל לנסוק אל על ללא מעצור. רבי מנחם המאירי בספרו בית הבחירה (שבת ל ע"ב) ביאר "שכל הנהגה המביאה את האדם לידי הרחבת הדעת ושמחת הלב הזכה ,ראויה ומסוגלת לפתוח פתחי חכמה ורוח הקודש ,ובלבד שתהיה לשם שמים ולא לרדיפת התענוג”. בספר הזוהר הקדוש (פרשת ויקהל ריח ע"א) מאיר את היסוד הפנימי בזה וכותב "מאן דמברך לקודשה בריך הוא מגו שבעא ,בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב ,אלא דיברך בחדוה" ,ותרגום הדברים :מי שמברך להקב"ה מתוך השובע ,צריך לכוון לבו ולשום רצונו בחדוה ולא יהיה עצב אלא שיברך בשמחה ,להראות שהנאת הגוף והשובע עצמם נועדו להוליד שמחה עליונה של קדושה. מתוך מעיינותיהם הזכים והטהורים של הראשונים ,מטהרים אנו את לבבנו ועולים במדרגות הקודש אל היכלא דאחרונים והפוסקים ,אשר העמידו את הדברים על מכונם בהלכה ברורה ובנתיבות המחשבה הזכה ,והאירו את עינינו להבין כיצד הופך החומר עצמו ללהב אש קודש המעורר את הלב. רבי אליעזר פאפו בפלא יועץ (אות ה' ד"ה הנאה) מביא "מנהג אנשי מעשה לאכול או לשתות שום דבר שערב לחיכם בקבלת שבת בערב שבת סמוך לשבת כדי לקבל שבת בשמחה ,כי מתענוג ושמחת הגוף יכול לעורר תענוג הנפש ושמחה רבה של מצוה" .וכי מה נפלאים ומתוקים הדברים למי שרוצה להתבונן בהם בעין בוחנת ,שהרי לכאורה היה לנו לומר כי ערב שבת ,בשעה שהנשמה היתירה מתחלת לנשב בחלל העולם ,מן הראוי היה להתפשט כליל מכל ענייני המאכל והמשתה ולשקוע בהתבודדות וברוממות הרוח בלבד .אולם גדולי ואנשי מעשה ,מתוך סוד הבנת נפש האדם ועומק הנהגת סבא קדישא יצחק ,ידעו והבינו כי הגוף והנפש כרוכים זה בזה בעבותות אהבה ,וכאשר הלשון והחיך טועמים טעם ערב ומתוק ,מתפשטת הרגשת נחימות וקורת רוח בכל האברים כולם. מאותו תענוג פשוט וגשמי בוקעת ועולה שמחה פנימית זכה ,המנערת מן הנשמה את עפרוריות ימי החול ואת כבדות הטרדות ,ומכינה את הלב לקבל את פני מלכתא בעלוותא ובחדווה דמצוה. רבי חיים יוסף דוד אזולאי החיד"א ניצוצי אורות (ויקהל ריח ע"א בשם הרש"ב רבי שלום בוזגלו) כותב "על פי דברי הזוהר הללו ,צריך שיאכל וישתה דבר המשמחו כדי שיברך בשמחה ,וזו סגולה

להתעשר אם יברך בשמחה ובקול רם" .והנה מגלה לנו מרן החיד"א רז טמיר ונורא ,שלא רק לקראת השראת הנבואה או קבלת שבת קודש נדרש האדם לעורר את חדוות גופו ,אלא אף בכל יום ויום ,ברגע הקדוש שבו הוא עומד להודות לבורא עולם על מזונו ,חסילור ההרגשה העצובה והטרחה הוא תנאי מעכב בעצם הברכה .כאשר האדם טועם מאכל המשמח את לבבו ומביא אותו לידי הרחבת הדעת ,נפשו יוצאת בדביקות ובקול רם להודות ולהלל ,ואותה שמחה פורצת את כל המסכים ועושה פרי למעלה להמשיך עליו צינורות שפע ועושר ממעון הקודש. רבי יעקב עמדין בסידור היעב"ץ (הנהגת ערב שבת) מחדש כי טעימת תבשיל ערב קודם השבת אינה רק משום גילוי מצוות טועמיה חיים זכו ,אלא דרך עמוקה לעורר את אברי הגוף והחושים ולזקק את הדמים ,כדי שהאדם לא יבוא אל תפילת ערבית של שבת כשהוא עייף ,יגע ומוטרד. וכאשר מריח ומגלגל בחיכו מעט מטעם התבשיל ,מתעוררים כוחות החיים שלו ,המוח מתצלל והלב נפתח לקלוט את קדושת היום מתוך רווחה ושלווה פנימית. האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בספר התניא (ליקוטי אמרים פרק ז) מבאר כי כאשר האדם אוכל ושותה מאכל היתר ערב וטעים ,אין לו לראות בזה נפילה לחומריות או תאווה שפלה חס ושלום ,אלא אדרבה ,אם הוא עושה כן מתוך כוונה רצויה להרחיב דעתו ולפתוח את לבו לעבודת השם יתברך ,הרי הוא מעלה את ניצוצות הקדושה הנחבאים בתוך המאכל .נמצא שחפץ הגשם עצמו נהפך לחלק בלתי נפרד מזיכוך הנפש ומעניק לה כוח לעמוד לפני קונה בשמחה ובשלימות. רבי ישראל מאיר הכהן ליקוטי אמרים (פרק ד) מבהיר ומעמיק כי כל הנאה גשמית שהאדם מזקק ומכוון בה לשם שמים ,כדי שיהיה גופו בריא ,בריא וחזק ,ונפשו שקטה ושמחה ,אינה נחשבת לפחיתות כלל ,אלא היא היא עצם עבודת ה' התמה והזכה .ובזה מתבאר נפלא מדוע פנה סבא קדישא יצחק אל המטעמים ,משום שביקש להעלות את עצם מציאות העולם הגשמי אל הקודש ,ולהראות כי דווקא מתוך המאכל והטעם מגיעה הנפש לשיאה ולשריית רוח הקודש. מתוך הפרודות הנפלאות של דברי האחרונים ,אנו מעפילים אל פזורי גדולי הדורות האחרונים ומאורי בני דורנו ,אשר העמיקו חפור ביסוד זה ,הוסיפו לקח ונופך משלהם ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. מרן הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו מחנה ישראל (פרק כג) מחדש ומבאר כי כוחו של המאכל המשמח אינו נמדד בעצם התענוג החומרי שהוא מעניק לגוף ,אלא במידת היכולת שלו לפתוח את סגור הלב ולהסיר את מועקת העצבות והטרדה הרובצת על האדם .כאשר יצחק אבינו ביקש מטעמים ,הוא ידע כי הנפש נתונה תחת הרושם של הרגשות הגוף ,וכאשר הגוף מקבל את סיפוקו הערב והמיושב ,מתפזרים העננים המעיבים על הלב ,והדרך נסללת פתוחה ורווחת להשראת רוח הקודש בלא שום חוצץ ומסך הבדלה. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (שבת חלק א ,עמוד מב) מביא ומעמיק ביסוד זה ,וכותב כי עונג שבת בסעודות ובמאכלים עריבים אינו הנהגה גשמית גרידא ,אלא הוא גוף המצוה וצינור רוחני כביר שעל ידו זוכה האדם להרחבת הדעת ולתוספת קדושה .ומכאן נפלאים דבריו להסביר את בקשת יצחק ,שהרי הברכות שביקש להשפיע על בנו היו שפע גשמי של טל

השמים ומשמני הארץ ,וכאשר השפע והרוממות הרוחנית נמשכים דרך כלי המאכל עצמו ,נעשית ההשפעה שלמה ,מחוברת ואיתנה בעצימותה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ח ,סימן קנג) מעמיק להסביר כי הניגון והכינור פועלים להתעלות הנפש בדרך של התעוררות חיצונית המנתקת את האדם לרגע מעולמו הגשמי ,בעוד שהמאכל והטעם פועלים זיכוך ועידון פנימי בתוך הגוף עצמו .יצחק אבינו ביקש להעלות את החומריות עצמה ולהפכה לכלי קיבול לברכה ,ולפיכך לא ניגש אל הכינור המרומם מן החומר ,אלא אל המטעמים המקדשים את החומר מבפנים והופכים אותו למעיין נובע של שמחה של מצוה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (בראשית ,סימן כז) מחדש כי יש הבדל יסודי בין מדרגת הנבואה של שאר הנביאים לבין ברכת האבות .בנבואה בעלמא זקוק הנביא לפשוט את צורתו הגשמית ולפרוש מהליכות העולם על ידי צלילי הניגון ,אך ברכת האבות נועדה להמשיך את אור השכינה לתוך המציאות הגשמית והיומיומית של העולם הזה .על כן רצה סבא קדישא יצחק שדווקא מתוך האכילה וההנאה המזוקקת תפרוץ השמחה ,כדי להראות שכל תענוגי העולם הזה כולם מסוגלים להפוך למשכן וכיסא לברכת השמים. מרן הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ב ,עמוד תרנ) מבהיר כי השמחה הבאה מחמת המאכל הערב יש בה סגולה מיוחדת ליישב את הדעת ולהביא את האדם לידי התבוננות פנימית זכה .לפיכך ,בבוא יצחק לברך את בנו בברכות העתידות ללוות את עם ישראל לדורות עולם ,לא ביקש שמחה של התרגשות סוערת כפי שמעורר הכינור ,אלא שמחה ישובה ,רגועה ועמוקה המגיעה מתוך קורת רוח ויישוב הדעת של האכילה בקדושה. מתוך בירור יסודותיה של הסוגיה הנשגבת ובירור דברי רבותינו מהמקרא ועד לחכמי הדורות, בוקעות ועולות מציאויות מעשיות המתרגמות את שגב הרעיון אל עולם ההלכה והנהגת החיים היומיומית: התנהלות האדם בעת הכנת נפשו לתפילה וללימוד התורה כאשר הוא שרוי בעייפות או בכבדות דעת .ההלכה למעשה מורה כי מותר ואף מצוה לאכול או לשתות דבר מה המתוק והערב לחיך, כגון טעמי מתיקה או משקה חם וערב ,כדי ליישב את דעתו ולשמח את נפשו קודם שהוא ניגש לעמוד לפני מלך מלכי המלכים או לשקוע בעומקה של הלכה .אין בזה משום הפחתת ערך הלימוד ,אלא אדרבה ,זהו תיקון הכלי והכנת הגוף שיהיה מוכן ומזומן לקבל את האור הרוחני מתוך הרחבת הדעת. הכנת הבית והגוף לקראת קבלת שבת קודש .מנהג אנשי מעשה ופסק ההלכה לטעום מתבשיל הערב שבת סמוך לכניסת השבת ,אינו רק משום חיבוב מצוה וטעימת התבשיל ,אלא אמצעי מעשי לפתוח את הלב ולהסיר את עמל ימי החול .על ידי טעימת המאכל הערב מתעוררים חושי הגוף בשמחה וברווחה ,והאדם נכנס אל הקודש כשהוא שבע רצון ופנוי לקבלת תוספת הנשמה היתירה מתוך חדווה פנימית. צורת קיום מצות ברכת המזון והזהירות מברכה מתוך עייפות או עצבות .מתוך דברי הפוסקים עולה נפקא מינה חמורה לגבי אופן האכילה וברכת המזון ,שאין לאדם לברך כשהוא שרוי ברוח

נכאה או מתוך חיפזון וטורח ,אלא עליו להביא את עצמו לידי קורת רוח ושמחה מתוך השובע וההנאה המותרת ,ולכוון לבו לברך בקול רם ובשמחה גלויה ,משום שאותה שמחה הבאה מן המאכל היא הצינור להמשכת ברכה ועושר לכל ימי השבוע. השפעת הסביבה הגשמית והאמצעים החומריים על חינוך הבנים והתלמידים .בהלכה ובדרכי הנהגת הבית מצינו נפקא מינה עצומה ,לתת לתינוקות וללומדים מגדנות ,אגוזים ומיני מתיקה כדי לחבב עליהם את הלימוד ולפתוח את לבבם לתורה .נמצא כי השימוש בכלים גשמיים ומענגים אינו בדיעבד או פשרה עם יצר האדם ,אלא הנהגה יסודית המסייעת להמשיך את הלב אל הרוחניות בדרכי נועם ושמחה. מתוך הצללים והמראות שנחשפו לפנינו ,נפתחים עתה שערי התבוננות פנימית אל עומק הרעיון העולה מן הסוגיה הנפלאה הזו. שורש העניין טמון בהבנת ההבדל המהותי שבין שתי דרכים לעבודת ה' ולעילוי הנפש :דרך הניתוק ודרך הזיכוך .הנגינה והכינור מייצגים את כוח ההתפשטות מן החומר ,צלילי הניגון הזכים מנתקים את האדם לשעה קלה מטרדות עולם הזה ,מרוממים אותו מעל מגבלות הגוף ומעלים אותו אל ספרת הרוח הטהורה .זוהי דרכם של הנביאים בשעה שהם מבקשים לפרוש מהליכות החומר ולהתדבק באור העליון בבחינת יציאה מן המציאות הגשמית. אולם סבא קדישא יצחק אבינו גילה לנו נתיב עמוק ופנימי עוד יותר ,הנתיב של המשכת הרוחניות לתוך תוכו של החומר .כאשר האדם משתמש בחוש הטעם ובמאכל הגשמי כדי להביא את נפשו לידי שמחה ,אין הוא בורח מן העולם הזה אלא מעלה אותו .האכילה בקדושה הופכת את המאכל עצמו לדם ובשר מבשרו של האדם ,וכאשר השמחה נובעת מתוך תענוג המאכל המזוקק, החומריות עצמה הופכת להיות משכן וכיסא לשכינה. מכאן נובע הרעיון הנשגב של ברכת האבות ,שאינה מיועדת להעלות את האדם לשמים אלא להוריד את טל השמים ומשמני הארץ לתוך המציאות הארצית .כדי לברך בדברים גופניים וגשמיים ,היה צורך להשתמש בדבר ממין הברכה עצמה .המאכל המטובל והערב שמשמח את הלב הופך להיות הצינור המקשר בין השפע האלוקי לבין עולם העשייה ,ומראה כי אין פער בלתי ניתוח בין קדושה לחומר ,שכן כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו ,ודווקא מתוך הארץ ופירותיה בוקעת הברכה הנצחית. מתוך רוממות הרעיון ,נפתחות מסילות ישרות המוליכות את אור הסוגיה אל מעמקי נפש האדם ,אל חבלי אמונתו ואל אורחות הנהגתו בפתחי החיים היומיומיים. התבוננות זו מלמדת את האדם יסוד פיוטי ועמוק בחכמת הנפש :נפש האדם וגויותו אינן שתי ישויות הנלחמות זו בזו מלחמה שערה ,אלא שתי רעות הנקשרות יחד למסע יחיד ומופלא .פעמים רבות תרדוף העצבות את האדם ,כבדות המחשבה תעיק על חזהו ,והרוח תשתוקק לעלות אך כנפיה יהיו כבולות באזיקי העייפות והמצר .ברגעים אלו ,מורה לנו סבא קדישא יצחק כי אין לאדם להילחם בגופו בזעם או להתעלם מצורכיו הזעירים ,אלא לאסוף אותו בחמלה ,להעניק לו את יישוב הדעת ,להטעימו מנוחה וטעם ערב ,ומתוך כך לפתוח את חלונות הנפש אל השמש העולה.

במישור האמונה וההנהגה ,נגלה לנו כי עבודת ה' הזכה אינה דורשת מן האדם להרוס את חומריות העולם או לפרוש מנופו המרהיב ,אלא לרומם את אותה חומריות עצמה ולהפכה למשכן לשכינה. הנהגת החיים המתוקנת אינה מתבטאת בבריחה מן המציאות אל מרומי העננים ,אלא בהבאת הקדושה לתוך השולחן ,לתוך המאכל ,ולתוך הרגעים הפשוטים ביותר של הקיום .כאשר האדם יודע לכוון את שבילי הנאתו הגשמית לשם שמים ,הוא הופך את יומיום חייו לשיר הלל חי ,ואת גופו למרכבה זכה המוכנה לקבל את השפע והברכה העליונה בכל עת ובכל שעה. מתוך ההתבוננות הפנימית בסוגיה נשגבת זו ,נבנה בלבו של האדם מצפן מוסרי עדין וזך ,המכוון את צעדיו ואת מניעי נפשו בנתיבות החיים. היסוד המוסרי העולה מכאן מזהיר את האדם מפני הרמייה העצמית והזיוף הפנימי .כאשר האדם משתמש בהנאות העולם הזה ,בעדונים ובמאכלים עריבים ,עליו לבחון את לבו בזיכוך גמור :האם הנאה זו באה לשרת את שפלות התאווה ,את הרדיפה אחר התענוג החומרי והתפרקות היצר ,או שמא היא נעשית מתוך טהרת המחשבה ,כדי להעניק הרחבת הדעת ,יישוב הנפש ושמחה אמיתית המכינה את הלב לעבודת הבורא ולהשפעת טובה וחסד על סביבתו. מצפן זה מורה לנו כי גבול דק מאוד עובר בין עבודת הקודש לבין השקעה בחומריות לשמה .סבא קדישא יצחק לא ביקש את המטעמים בעבור תענוג חוש הטעם ,אלא כדי להפוך את כוחות הגוף המשומנים למנוע פנימי של שמחה של מצוה ,הבוקעת ומעלה את כל הווייתו אל האור האלוקי. עמידה מוסרית זו דורשת מן האדם משמעת עצמית עמוקה ,כוונת הלב וזיקוק המתכונת ,לדעת להשתמש בכל מתנות התבל שניתנו לו ביושר ובקדושה ,מבלי לשקוע ביוון המצולה של החומריות, אלא להפוך כל טעם ,כל עונג וכל רגע של קורת רוח לסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :התעצומות הרוחניות הגבוהות ביותר אינן דורשות מאיתנו להתנתק מן החומר או לפרוש מהליכות העולם הזה ,אלא לדעת לרומם את הגשמיות ולהפכה לכלי קיבול זך ואיתן לקדושה. כשם שכוחות הגוף והנפש כרוכים זה בזה בעבותות פנימיים ,כך הענקת יישוב הדעת ,מנוחה וקורת רוח לגוף היא המפתח היסודי לפתיחת שערי הלב ,להסרת מועקת העצבות ולהשראת השכינה והשמחה בכל אורחות חיינו.

עיקר העניין: סבא קדישא יצחק אבינו לימד אותנו ארחות חיים עמוקים ,כי כדי להמשיך את הברכה ואת השפע לתוך מציאות קיומנו הארצית ,עלינו לשתול את שמחת הקדושה בתוך המעשים והמאכלים הפשוטים ביותר של היומיום .האכילה וההנאה המזוקקות מתוך כוונה של מצוה אינן נפילה לחומריות ,אלא זיכוך פנימי המשחרר את הנפש מכבלי המועקה ומעלה את האדם לדרגה של צינור לשפע עליון .כאשר נפש האדם שבעה ורגועה ,והגוף נהנה בקדושה ובטהרה ,מתעוררת חדווה פנימית עצומה הפורצת את כל המסכים וממשיכה את ברכת השמים לתוך עולם העשייה, ומשם בוקע האור ומאיר את כל נתיבות קיומנו ברעננות ובשגב עילאי.