כשאמא אומרת לבנה לעשות דבר ההפך ממה שציווה האבא, האם צריך לשמוע בקולה?

כשאמא אומרת לבנה לעשות דבר ההפך ממה שציווה האבא, האם צריך לשמוע בקולה? דממת הדממה האופפת את אהלי קודש ,מקום שם נשזרת שרשרת הדורות של עם סגולה, נמתחת פתאום כקשת דרוכה .בתוך חלל האוהל המכוסה יריעות עיזים ,ספוג ריחות של אדמה נחרכת בשמש צורבת ,שוררת דריכות מרעישת לב; מן הצד אחד עומדת דמותו הכבירה והקדושה של סבא קדישא יצחק ,דמות הוד הממלאת את הבית באימה וביראת…

כשאמא אומרת לבנה לעשות דבר ההפך ממה שציווה האבא, האם צריך לשמוע בקולה? דממת הדממה האופפת את אהלי קודש ,מקום שם נשזרת שרשרת הדורות של עם סגולה, נמתחת פתאום כקשת דרוכה .בתוך חלל האוהל המכוסה יריעות עיזים ,ספוג ריחות של אדמה נחרכת בשמש צורבת ,שוררת דריכות מרעישת לב; מן הצד אחד עומדת דמותו הכבירה והקדושה של סבא קדישא יצחק ,דמות הוד הממלאת את הבית באימה וביראת הרוממות ,ומאידך גיסא קולה של רבקה אמו של יעקב ,קול עדין אך תקיף ,הבוקע ממעמקי נפש אמהית הסופגת אל תוכה את כל סוד העתיד של עם ישראל .והנה יעקב ,בחיר האבות ,העומד בלב הסערה ,שומע מפי אמו ציווי נחרץ ונורא המורה לו לפעול ולהיחלץ באופן המנוגד לחלוטין לכוונה ולרצון שהביע אביו הקדוש .באותו רגע נורא ואיום ,שבו האוויר רוטט מאימת הקללה ומודעות הקודש ,עומד הבן המורגל בכיבוד אב ואם ושואל את נפשו ברעד :כאשר האם מורה ומצווה לעשות דבר שהוא הפוך כליל מציוויו של האב ,למי מבין שני הורים קדושים אלו נתונה הבכורה והחובה? מאיזה מעיין הלכתי ונפשי שואבת התורה את ההכרעה הנוראה הזו ,וכיצד נפרשת המסכת המופלאה של חובת כיבוד אב ואם כאשר הן מתנגשות זו בזו בין כותלי הבית? כאשר אנו באים לברר את הסוגיה החמורה הזו מתוך הכתובים בפרשת השבוע ,נפרשת לפנינו הדרמה הגדולה בפרשת תולדות "ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשיו אחיך לאמור ...ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך" (בראשית כז ו-ח) .מתוך קריאת הפסוקים הללו עולה שאלת נאמנותו וציות הבן כאשר הוראות ההורים סותרות זו את זו ,וכפי שפירשו ומצאו בהם סמך מפרשי התורה הטהורים. תרגום אונקלוס אונקלוס (שם) מתרגם את ציוויה של רבקה "ורבקה אמרת ליעקב ברה למימר הא שמעית ית אבוך ממלל עם עשו אחוך למימר ...ועתה בני קבל מני למה דאנא מפקדא יתך", ומבאר כי לשון קבלה זו היא חובה מוחלטת שהטילה עליו כאם המבקשת לפעול למען קיום הבית. תרגום יונתן בן עוזיאל תרגום יונתן (שם) מתרגם "ורבקה אמרת ליעקב ברה למימר הא שמעית ית אבוך ממלל עם עשו אחוך למימר ...ועתה בני קבל מני למה דאנא מפקדא יתך" ,ומפרש שבאותה שעה גילתה לו רבקה את הסוד הרוחני של שעת הכושר העליונה ,ולפיכך דרשה ממנו ציות גמור.

רבי שלמה יצחקי רש"י (שם) מפרש "לאשר אני מצוה אותך ,לגבי מטעמים" ,ומבאר שהיתה זו הוראה יציבה ומפורשת מצידה לעשות את המעשה מיד ,למרות החשש הגדול שהיה ליעקב מפני אביו. רבי אברהם אבן עזרא האבן עזרא (שם) ביאר שהאם ראתה צורך דחוף להורות לבנה לפעול ,משום שדעתה היתה צלולה ומכוונת להשגת הברכה המגיעה לו בדין ,ולפיכך הוטל עליו לשמוע לקולה. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (שם) מפרש "ועתה בני שמע בקולי ,אמרה לו שתקבל עליה את הקללה אם תבוא ,כדי שלא יפחד מביטול כבוד אביו ומיראתו ,והבטיחה אותו שתהיה המצוה עליו כחובה מפניה”. רבי דוד קמחי רד"ק (שם) פירש "כי יעקב פחד מלמראות את פי אביו ,ואמו חיזקה את לבו בדברים כדי שישמע לה ויעשה את אשר ציוותה ,לפי שראתה ברוח הקודש שראוי לו לקבל את הברכות”. רבי לוי בן גרשום הרלב"ג (שם) ביאר כי תביעת האם לשמוע בקולה באה מחמת שהיתה יראת אלקים שבה מביאה אותה להבין את גודל השעה ,ועצם ציוויה פטר את יעקב מן החשש של פגיעה בכבוד האב. רבי חזקיה בן מנוח חזקוני (שם) כותב "ורבקה אמרה אל יעקב בנה ,לפי שהיתה יודעת כי יעקב ירא מאביו ומכבד אותו ביותר ,הוצרכה להשתמש בלשון תקיפה של ציווי כדי להכריע את ספקותיו”. רבי עובדיה ספורנו (שם) מפרש "שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך ,אף על פי שאתה חושש משינוי רצון אביך ,עליך לשמוע לי לפי שהדבר נעשה לתועלת הכלל ולא לתאווה”. הכלי יקר (שם) מחדש כי רבקה השתמשה בכוח היראה והכבוד שהיה לבן כלפיה ,כדי להתגבר על הפחד המשותק שהיה לו מפני קללת אביו ,ובכך העמידה את חובת השמיעה לקולה מול החשש מאביו. רבינו בחיי בן אשר רבנו בחיי (שם) מביא "שאמרה לו רבקה עלי קללתך בני ,כדי להסיר מליבו כל מורא ופחד ,ולמדו חכמים מכאן את גודל מסירות נפשה של האם ואת חובת הבן לשמוע לה בשעה כזו”. רבי שמשון רפאל הירש (שם) מעיר ומבאר שהאם נטלה על עצמה את כל האחריות המוסרית והמעשית של המעשה ,ובכך פתרה את הבן מן המבוכה ההלכתית והאישית שבין כבוד האב לכבוד האם. מתוך הכתובים והמקראות ,אנו נכנסים אל תוככי היכלא דחכמתא ,אל דברי חז"ל הקדושים בספרים ובגמרות ,כדי לעמוד על עומק הדין והגדרים שבין כבוד האב לכבוד האם. בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב) מובא "אמרה רבקה אל יעקב בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים ,הלילה הזה העליונים אומרים שירה ,עשה מטעמים לאביך ויאכל עד שהוא בעודו חי יברכך ,והוא שהוא בקי בתורה פחד לבו על קללת אביו ,אמרה לו אמו אם ברכה עליך ועל זרעך,

ואם קללה עלי ועל נפשי ,שנאמר ותאמר לו אמו עלי קללתך בני" .הרי שחז"ל גילו לנו כי יעקב אבינו ,מתוך היותו יושב אוהלים ובקי בתורה ,חשש ופחד מלהמרות את פי אביו ולפגוע בכבודו, עד שבאה אמו וטלה על עצמה את העול. רבי דוד לוריא רד"ל (שם) מפרש ומסביר מהי כוונת המדרש במה שאמר שהיה בקי בתורה: "שהכוונה היא על פי מה דאמרינן בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א) שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים ,איזה מהם קודם ,אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך ,שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך" .ומזה למד יעקב אבינו שהרי הוא ואמו חייבים בכבוד אביו ,וממילא פחד לשמוע לקול אמו לעשות דבר שהיה מנוגד לרצון אביו. בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א) מובא "תנו רבנן נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך ,השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום .תנא איזהו מורא ואיזהו כבוד ,מורא לא יושב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו ,כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא" .והנה לימדונו חכמים שמן התורה כבוד שניהם שווה ,אלא כשהם באים כאחד ,כבוד האב קודם מפני שהאם עצמה חייבת בכבוד בעלה. רש"י (שם) מפרש "שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך ,לפיכך כבוד אביך קודם”. חכמי התוספות (שם) מחדשים כי כל קדימת כבוד האב אינה אלא בזמן שהאם נשואה לאב, מפני שהיא משועבדת לו וגודל חובה עליה לכבדו ,מה שאין כן אם נתגרשה ,שניהם שווים ואיזה מהם שרצה להקדים יקדים. בגמרא במסכת יבמות (דף סב ע"ב) מובא "תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפרקן ,עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" .הרי מפורש שגם הבעל מצווה ומודרך לכבד את אשתו יותר מגופו ,ומכאן מתעוררת הקושיא העצומה :אם הבעל חייב לכבד את אשתו ,מדוע תהיה היא חייבת בכבודו באופן המכריע את דין הקדימה? רש"י (שם) מפרש "המכבדה יותר מגופו ,שקונה לה תכשיטין ומלבושים נאים לפי יכלתו יותר ממה שמשקף על גופו”. בגמרא במסכת כריתות (דף כח ע"א) מובא "האיש קודם לאמו בהחייאה ובהשבת אבידה ,והאשה קודמת לאביה בהחייאה ובהשבת אבידה ,מפני שהיא ואמו חייבין בכבוד אביו" .מפורש שוב בגמרא היסוד ההלכתי המוצק כי חובת כבוד האב גוברת ומשועבדת לה כל המשפחה. בתלמוד ירושלמי במסכת קדושין (פרק א הלכה ז) מובא "אמרו לו לרבי אליעזר איזהו כבוד אב ואם ,אמר להם עד כדי שיטול ארנקי ויזרקנה לים בפניו ולא יכלימנו" .מפורש בירושלמי עומק החיובי של כבוד האב ,שהוא מגיע עד כדי שתיקה ושבירת הלב מבלי לפגוע בכבודו. רבי משה מרגלית בפני משה (שם) מפרש "ולא יכלימנו ,משום דחמיר כבוד אב ואם ביותר ,ואף כשהוא מפסידו ממון רב חייב לסבול ולא להכלימו”. מתוך נהרות הגמרא ומאמרי חז"ל ,אנו מעפילים אל היכלא דראשונים ,אשר ירדו לעומקה של מבוכה זו וביררו את גדרי החיוב שבין הבעל לאשתו ובין הבן להוריו.

רבי משה בן מיימון רמב"ם (הלכות ממרים פרק ו הלכה יא) כותב "היו אביו ואמו דורשים מים ,כבוד אביו קודם לכבוד אמו ,מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו" .ובכך פוסק הרמב"ם את הכלל הבסיסי ,שכל עוד האם נשואה לאב ,חובת הבן לשמוע לאביו ולכבדו קודמת לחובתו כלפי אמו, מתוך שהיא עצמה כפופה לחיוב כבוד בעלה. רבי משה בן מיימון הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יט) מבהיר "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו" ,וכאן מתעצמת הקושיא למראה עינינו :אם הבעל עצמו מצווה ומודרך מפי חכמים לכבד את אשתו יותר מגופו ,היכא קיימא השוויוניות? מדוע אם כן אין כבוד שניהם שווה ,עד שיוכל הבן להכריע ולעשות כרצונו כמו לאחר גירושין? רבינו אשר הרא"ש (קידושין פרק א סימן נ) ביאר כי חובת כבוד האב המוטלת על האשה אינה מנהג בעלמא ,אלא היא מושתתת על עצם שעבודה של האשה לבעלה ולבית ,ולפיכך שעבוד זה דוחה את תביעתה של האם לבנה כאשר היא עומדת בסתירה לרצון הבעל. רבינו שלמה בן אדרת הרשב"א (חידושים קידושין לא ע"א) מחדש כי החיוב שהוטל על האדם לכבד את אשתו אינו מפקיע ממנה את חובת הכבוד והמורא שהיא חייבת לבעלה מן הדין ,אלא מדובר בשני מישורי חיוב שונים בתכלית ,וממילא אין בכבוד שהבעל חולק לה כדי להשוות את מעמדם לגבי הבן. רבינו יום טוב בן אברהם הריטב"א (חידושים קידושין לא ע"א) מבאר כי השעבוד של האשה לבעלה הוא חיוב משפטי ופועלי החל עליה משעת הנישואין ,ולפיכך כאשר נוצרת התנגשות בין רצון האב לרצון האם ,חובת הציות לאב גוברת באופן מוחלט מפני שגם היא משועבדת לרצונו. מתוך יסודותיהם האיתנים והטהורים של הראשונים ,מטהרים אנו את לבבנו ועולים במדרגות הקודש אל היכלא דאחרונים והפוסקים ,אשר העמידו את הדברים על מכונם בהלכה ברורה ובנתיבות המחשבה הזכה ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. רבי ישכר בר בן מרדכי איילנבורג בספרו באר שבע (כריתות כח ע"א) מבאר כי הא דתנן מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו ,היינו בדיני כבוד שהבן חייב לאביו ,כגון מאכיל ומשקה ,מלביש ומכסה ,מכניס ומוציא ,שהם גופי דינים של כבוד ומורא המוטלים מן התורה .והא דאמרינן שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ,היינו בשאר דברים של חיבה וקירוב הדעת ,כגון במלבושים, בתכשיטים ובכסות עיניים וכיוצא בזה .וכי מה נפלאים ומתוקים הדברים למי שמתבונן בהם בעין בוחנת ,שהרי באר השבע מגלה לנו חילוק יסודי בשרשי החיוב :חובת כבוד האב והשעבוד של האשה אליו הם דינים גמורים במעשה ובגוף ,בעוד שהחיוב המוטל על הבעל לכבד את אשתו עניינו הרחבת הדעת וחיבה יתירה .ממילא ,כאשר נוצרת התנגשות מעשית בין תביעת האב לתביעת האם ,גובר הדין הגמור והמוחלט של כבוד האב ,ואין בכבוד הסגולי שהבעל מעניק לאשתו כדי לשנות את מדרגת החיוב המשפטי. רבי יעקב אטלינגר בספרו ערוך לנר (כריתות כח ע"א) מבאר ומוסיף נופך עמוק ,כי וודאי מן הדין היא חייבת בכבודו ,וכמו דתנן במשנה במסכת כתובות (דף נט ע"ב) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה ,ולא מצינו שום מלאכה מן הדין שיתחייב האיש לעשות לאשתו .ומה שהביא הבאר שבע

את הברייתא שיהא אדם מכבד את אשתו ,לא מצינו בלשון זה משמעות של חיוב משפטי מוחלט, אלא בברייתא שנינו בגמרא במסכת יבמות (דף סב ע"ב) וכן בגמרא במסכת סנהדרין (דף עו ע"ב) והמכבדה יותר מגופו ,עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך .ומכאן מדייק הערוך לנר בדיוק נפלא ,שמלשון זה משמע דמידת חסידות והנהגת שלום בית היא שימחול הבעל על כבודו נגדה ויעניק לה יקר וגדולה ,אבל על פי הדין הטהור וההלכה הפסוקה היא חייבת בכבודו יותר ,ולפיכך חובת הבן לשמוע לאביו קודמת ואינה שקולה כלל לחובתו כלפי אמו. רבי אברהם צבי הירש דנציגר בספרו חכמת אדם (כלל קכח סעיף יד) מביא ומדגיש כי כל הכלל שזה שחייב הבן להקדים כבוד אביו לכבוד אמו אינו נוהג אלא בזמן שהאם תחת הבעל ומשועבדת לו ,מפני שאז הוטל עליה עול כבודו ומוראו .אולם אם נתגרשה האם מן האב ,פקע שעבודה ממנו, ושוב אין כבודה נדחה מפני כבודו ,אלא כבוד שניהם שווה לגמרי .ובזה מתבאר נפלא ,כי פחדו של יעקב אבינו לשמוע לקול רבקה אמו נבע מתוך שדעתו הזכה והבקיאה בתורה תפסה את המציאות שבו הייתה רבקה משועבדת ליצחק ,וממילא לפי דין תורה היה עליו להקדים את רצון אביו. רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצוה לג) מחדש ומעמיק בגדרי חובת הציות של הבן ,וכותב כי אף על פי שמן הדין כבוד האב קודם ,מכל מקום כאשר האם מצווה את הבן לעשות דבר שיש בו פיקוח נפש או גזירת הכתוב והצלת הבית ,או כשיש לה הוראה מיוחדת ברוח הקודש כפי שהיה אצל רבקה ,משתנה כל מערך החיוב .שכן באותה שעה אין הציווי של האם סותר את כבוד האב, אלא אדרבה ,הוא בא להציל את הבית ואת הברכה ,וממילא פקע החשש של ביטול כבוד האב. רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן (יורה דעה סימן רמ סעיף כא) מבהיר ופוסק להלכה, כי כאשר האב והאם מצווים שני דברים המכחישים זה את זה ,חובת הבן לעשות רצון אביו קודמת מכל וכל .והוא מעמיק להסביר דאין זה משום זלזול בכבודה של האם חלילה ,אלא משום שהמערכת המשפחתית שהציבה התורה בנויה על סדר והיררכיה זכה ,שבה האם עצמה מצווה ומחויבת בכבוד הבעל ,וממילא אין בכוחה לצוות על הבן לעבור על רצון אביו. מתוך המעיינות הכבירים של פוסקי הדורות ,אנו מעפילים אל פזורי גדולי הדורות האחרונים ומאורי בני דורנו ,אשר העמיקו חפור ביסודות אלו ,הוסיפו לקח ונופך משלהם ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ליקוטי הלכות (קידושין פרק א) מחדש ומבאר כי יסוד קדימת כבוד האב אינו גזירת הכתוב בלבד ,אלא הוא בנוי על מציאות השלום והסדר הפנימי של בית נאמן בישראל .כאשר התורה קבעה כי האם חייבת בכבוד בעלה ,היא יצרה השוואה של רצון הבית אל מול רצון אחד .לפיכך ,כאשר הבן עומד מול ציוויים סותרים ,שמיעה לקול האם תוך ביטול דברי האב תביא לידי סתירת יסוד השלום של הבית כולו ,מה שאין כן כשהוא שומע לקול האב ,שאז הרי הוא מקיים גם את החוב המוטל על אמו. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (אבלות חלק ג ,עמוד רסח) מביא ומעמיק ביסוד זה ,וכותב כי אף על פי שקדימת כבוד האב היא דין פסוק וברור ,מכל מקום כל זה הוא דווקא כשהאב והאם מצווים על דברים של מה בכך או בעניינים הפרטיים שלהם .אבל אם האם

מצווה את הבן על דבר שיש בו תועלת רוחנית ,או הצלת הבית מגהנום ופחת ,וכפי שהיה אצל רבקה אמנו שראתה ברוח הקודש שאין עשיו ראוי לברכות ,בכהאי גוונא אין ציווי האם נחשב למרה את פי האב ,אלא להדרכה נכונה המצלת את האב עצמו מטעות נוראה ,ולפיכך הותר ואף חובה היה על יעקב לשמוע לקולה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ד ,סימן קלט) מעמיק להסביר את החילוק בין חובת הכבוד של הבן לבין חובת הכבוד של הבעל לאשתו .הוא מבהיר כי הציווי "המכבדה יותר מגופו" המוטל על הבעל עניינו הנהגת חיבה ,דואגנות ופרנסה ,אך אין הוא מפקיע מן הבעל את מעמדו כראש הבית ואת החובה המוטלת על האשה לכבדו כדת וכדין .לפיכך ,גם אם הבעל מכבד את אשתו עד למאוד ,אין בכך כדי למוטט את ההיררכיה ההלכתית שקבעה התורה ,ולעולם חייב הבן להקדים את כבוד אביו. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,סימן מג) מחדש יסוד נפלא בביאור פחדו של יעקב אבינו .הוא מסביר כי יעקב אבינו ,מתוך היותו בקי בתורה ,לא פחד רק מעצם הדין היבש של קדימת כבוד האב ,אלא חשש שמא עשיית המעשה בסתר תיחשב כפגיעה במידת האמת ובמורא האב .אולם רבקה אמרה לו "עלי קללתך בני" ,היינו שהיא נטלה על עצמה את כל הפן המשפטי והמוסרי של הציווי ,והורתה לו כי במקום שבו יש ציווי אלוקי וגזירת עליון המועברת על ידי האם, פוקע הדין הרגיל של קדימת כבוד האב ,והופך למצות שעה עליונה. מרן הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג ,עמוד שפ) מבהיר ומסכם את נתיבות ההלכה בזמננו .הוא כותב כי בכל מקום שבו האב והאם חלוקים ברצונם ,על הבן להתנהל בחכמה ובמנוחת הנפש ,ולנסות לפייס את אמו בעודו עושה את רצון אביו .ומה שכן ,מדגיש מרן הראשל"צ, אם האב מוחל על כבודו ,או כשהדבר נעשה שלא בפניו ואין בו משום ביזוי ,יש מקום לשקול את הוראת האם ,אך הכללים ההלכתיים של הבאר שבע והערוך לנר נשארו נר לרגלינו ,שעל פי הדין הטהור והגמור כבוד האב קודם בכל עת. מתוך בירור יסודותיה של הסוגיה החמורה והסברת דברי רבותינו מהמקרא ועד לדורות האחרונים ,בוקעות ועולות מציאויות מעשיות המתרגמות את שגב הרעיון אל עולם ההלכה והנהגת החיים היומיומית: התנהלות הבן בתוך הבית כאשר הוריו שרויים במחלוקת ומביעים רצונות מנוגדים .ההלכה למעשה מורה כי כאשר האב והאם מבקשים מן הבן שני דברים הסותרים זה את זה באותה שעה, כגון שהאב מבקש מים והאם מבקשת מים ,או שהאב מורה לו לנהוג בדרך אחת והאם בדרך ההפוכה ,חובת הבן לשמוע לקול אביו קודמת מן הדין .אין בזה משום זלזול בכבודה של האם, אלא קיום היררכיית הקודש שקבעה התורה ,שהרי האם עצמה חייבת בכבוד בעלה. אופן נהגת הבן לאחר גירושין של ההורים חס ושלום .בדין זה עולה נפקא מינה יסודית במעמדם ההלכתי של ההורים :אם נתגרשו האב והאם ,פקע שעבודה של האם מן הבעל ,ועל כן שוב אין כבוד האב דוחה את כבוד האם .במצב זה כבוד שניהם שווה כליל ,והבן רשאי להקדים ולעשות את רצונו של מאיזה מהם שירצה ,או להתחשב בצורך הדחוף יותר מביניהם באותה שעה.

יחסי הממונות וההנאות בתוך המשפחה לאור החילוק בין כבוד למורא .נפסק להלכה כי החיוב המוטל על הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו עניינו בהענקת תכשיטין ,מלבושים נאים ,הרחבת הדעת ונועם הליכות .אולם בכל הנוגע לדיני השעבוד ,המלאכות והנהגת הבית ,האשה חייבת בכבוד בעלה .על כן ,במקרה של סתירה ברצונותיהם לגבי חינוך הילדים או הנהגת הבית ,דעת האב מכרעת מן הדין. מצבים שבהם הוראת האם מיועדת להצלת הבית או לתיקון רוחני גדול .כאשר האם מצווה את הבן לעשות דבר שמטרתו אינה הנאתה הפרטית ,אלא הצלת המשפחה ,מניעת מכשול או קיום מצוה חיונית (כפי שהיה אצל רבקה אמנו) ,אין הדבר נחשב להמרת פי האב .במצבים מיוחדים אלו, אם האם נוטלת על עצמה את האחריות המלאה או שהאב מוחל על כבודו ,מותר לבן לפעול על פי הדרכתה של האם כדי להביא לתקנת הכלל. מתוך הצללים והמראות שנחשפו לפנינו ,נפתחים עתה שערי התבוננות פנימית אל עומק הרעיון העולה מן הסוגיה הנפלאה והחמורה הזו. שורש העניין טמון בהבנת ההבדל המהותי שבין שני סוגי כבוד המציפים את חיי המשפחה בישראל :כבוד של סדר והיררכיה מול כבוד של חיבה וקירוב נפשות .האב מייצג את יסוד הסדר, הסמכות וההנהגה התורנית של הבית ,אשר עליהם מושתתת המערכת המשפחתית כולה .חובת הכבוד והמורא כלפיו אינה רק רגש פרטי של הבן או האשה ,אלא היא עמוד התווך המעמיד את הבית ומאפשר לו להתקיים כחטיבה אחת בעלת מנהיגות ברורה וסמכות מקודשת. לעומת זאת ,החובה המוטלת על הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו נובעת ממעיין עמוק של אהבה ,חמלה ורצון להעניק הרחבת הדעת .זהו כבוד המיועד לעדן את החיים ,למתק את המורכבות ולהביא לידי שלום בית אמיתי .אולם ,אין בכבוד של חיבה והענקה כדי לערער או לבטל את יסוד הסדר והסמכות .כאשר נוצרת התנגשות בין רצון האב לרצון האם ,התורה מורה לנו כי הסדר והסמכות הם הכלי המחזיק את הבית ,ולפיכך חובת הציות לאב קודמת ,שכן גם האם עצמה שותפה לבניית אותו סדר אלוקי. מכאן נובעת ההבנה הנפלאה במעשיה של רבקה אמנו .רבקה לא באה לסתור את סמכותו של יצחק אבינו מתוך רצון אישי או מרידה חלילה ,אלא תפסה ברוח קודשה את עומק השעה ואת התפקיד העליון של ברכת האבות .כאשר האם פועלת מתוך ראייה נבואה ותקנת הכלל ,היא אינה פוגעת בכבוד האב ,אלא הופכת לצינור המשלים את ביתו של האב ומביא את הברכה הנצחית אל מכונה ,מתוך מסירות נפש זכה ואהבת אמת. מתוך רוממות הרעיון ,נפתחות מסילות ישרות המוליכות את אור הסוגיה אל מעמקי נפש האדם ,אל חבלי אמונתו ואל אורחות הנהגתו בפתחי החיים היומיומיים. התבוננות זו מלמדת את האדם יסוד פיוטי ועמוק בחכמת הנפש :נפש האדם והכוחות המניעים אותה נזקקים לסדר פנימי ,למשמעת ולמבנה איתן ,לצד מעיין של חום ,רוך והכלה .הסמכות והסדר שמייצג כבוד האב הם השלד והמבנה המעניקים יציבות לרוח האדם ,בעוד שהחיבה והרגישות שמייצגת האם הן הנשמה המפיחה חיים ונועם באותו מבנה .כאשר נוצר קונפליקט

פנימי בנפש בין חובת הציות לחוק ולסדר לבין המשיכה אל הרגש והחמלה ,מלמדת התורה כי ללא תשתית איתנה של סדר וגבולות ,הרגש עלול לאבד את דרכו ולפגוע בבניין כולו. במישור האמונה וההנהגה ,נגלה לנו כי הנהגת הבית היהודי והעולם כולו בנויה על אמונה עמוקה בהשגחה העליונה ובציור התפקידים המדויק שקבע הבורא .הנהגת החיים המתוקנת אינה מתבטאת בטשטוש גבולות או ברצון לרצות את כל הצדדים מתוך שוויון מדומה ,אלא בהבנת העומק של כל דרגה ודרגה .כאשר הבן והוריו מכירים במקומם הראוי בתוך שרשרת הקודש, שורר בבית שלום אמת .האב מנהיג ביראה ובכבוד ,האם נעטפת בחיבה וביקירא ,והבן שואב משניהם את תעצומות הנפש לעבודת ה' ,מתוך ידיעה ברורה כי הציות לחוקי התורה ולסדר האלוקי הוא המביא לברכה ולרווחה בכל מעשי ידינו. מתוך ההתבוננות הפנימית בסוגיה נשגבת זו ,נבנה בלבו של האדם מצפן מוסרי עדין וזך ,המכוון את צעדיו ואת מניעי נפשו בנתיבות החיים והמידות. היסוד המוסרי העולה מכאן מזהיר את האדם מפני הבלבול שבין קשר רגשי לבין חובת האמת והסדר האלוקי .פעמים רבות נקרא האדם להכריע בין נאמנויות שונות ,בין קולות מנוגדים המושכים את לבו ,או בין רחמים וחסד לבין דין ומשפט .המצפן הפנימי מורה לנו כי העמידה המוסרית הטהורה אינה נמדדת לפי נוחות הלב או הנטייה הרגעית ,אלא לפי הנאמנות המוחלטת לצו ה' ולסדר הנכון שהתוותה התורה. מצפן זה מלמד אותנו עוד ,כי ענווה אמיתית מתבטאת ביכולת לקבל גבולות והיררכיה ,ולהבין כי לכל אדם ולכל דרגה ישנם גדרי מורא וכבוד מוגדרים .כאשר האדם יודע להכניע את רצונו האישי ואת ספקותיו מפני הדין והחובה ,הוא מזכך את מידותיו ובונה בתוכו אופי איתן וטהור. עמידה מוסרית זו דורשת מן האדם לנהוג ברגישות עליונה ,לבלתי לפגוע בשום אדם גם בשעה שהוא נדרש להכריע על פי הדין ,ולהשכין שלום ,נועם ודרך ארץ בכל אורחות חייו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :הכרעה במצבי סתירה וניגוד בין נאמנויות שונות אינה יכולה להישען על נטיית הלב הרגעית ,אלא על הקשבה עמוקה לסדר האלוקי ולגבולות ההלכה והמוסר. כשם שהסדר והמשמעת מעניקים למערכת המשפחתית את שלד קיומה ,כך החום ,החמלה והחיבה מעניקים לה את רוח החיים ,ורק בשילוב הראוי ביניהם נבנה בית נאמן .מבנה החיים וההיררכיה שקבעה התורה נועדו להשכין שלום אמת ולהעניק יציבות פנימית לנפש האדם ולבית כולו ,מבלי לבטל את יקרה וכבודה של האם.

עיקר העניין: בתוך סערת הרגשות של הבית ובין קולותיהם המנוגדים של האב והאם ,מציבה לנו התורה מצפן זך וטהור הבוקע ממעמקי החכמה העליונה .פחדו של יעקב אבינו ותשובתה הנחרצת של רבקה אמנו מגלים לנו את הסוד הכפול של הבית היהודי :מחד גדרי הדין וההיררכיה הדורשים הנהגה ,סדר וכבוד לאב,