איך היה מותר ליצחק לשחוט קרבן פסח, הרי עשיו בנו היה ערל ומילת בניו מעכבתו מלאכול קרבן פסח?

איך היה מותר ליצחק לשחוט קרבן פסח, הרי עשיו בנו היה ערל ומילת בניו מעכבתו מלאכול קרבן פסח? דממת אש קודש עוטפת את אוהלי האבות ,זוגות גדיים מובאים אל חלל האוהל ,וריח הקודש של אש לפנות ערב מפעפע בין היריעות .והנה סבא קדישא יצחק אבינו עומד להקריב ולשחוט את קרבן הפסח בערב היום הקדוש ,יום שבו אוצרות טללים נפתחים בשמי מרומים .אך הנה, בתוך הדרמה הנוראה והנשגבת הזו…

איך היה מותר ליצחק לשחוט קרבן פסח, הרי עשיו בנו היה ערל ומילת בניו מעכבתו מלאכול קרבן פסח? דממת אש קודש עוטפת את אוהלי האבות ,זוגות גדיים מובאים אל חלל האוהל ,וריח הקודש של אש לפנות ערב מפעפע בין היריעות .והנה סבא קדישא יצחק אבינו עומד להקריב ולשחוט את קרבן הפסח בערב היום הקדוש ,יום שבו אוצרות טללים נפתחים בשמי מרומים .אך הנה, בתוך הדרמה הנוראה והנשגבת הזו ,מתעוררת בלבנו חרדת הקודש ותמיהה עצומה המרעידה את כותלי בית המדרש :הרי בתוך אוהלו של יצחק מתהלך בנו עשיו כשהוא ערל וממאיר ,ממאן להיכנס בבריתו של אברהם אבינו .והרי גזירת הכתוב והלכה פסוקה היא כי מי שבניו ערלים אינו רשאי לשחוט ולמול ,ומילת בניו מעכבת אותו מלאכול מקרבן הפסח .כיצד אפוא קרב סבא קדישא יצחק אל הקודש ,כיצד פשט ידו לשחוט את הפסח ,ומאיזה מעיין הלכתי ועמוק בוקעת היכולת וההיתר של יצחק אבינו לעשות את הפסח בזמנו ובטהרתו? כאשר אנו באים לברר את הסוגיה החמורה והסבוכה הזו מתוך הכתובים בפרשת השבוע ,נפרשת לפנינו הדרמה הגדולה והנשגבת בפרשת תולדות" :לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב" (בראשית כז ט) .מתוך קריאת המקראות הללו עולה שאלת הכנת הסעודה והקרבת הפסח באותה שעת רצון עליונה ,שבה התלכדו קדושת החג עם המשכת הברכות לדורות .ומתוכם דרשו ,ביררו ומצאו סמך מפרשי התורה הטהורים ,אשר העמידו את הדברים על עומק פשוטם וסודם. בתרגום אונקלוס (שם) מתרגם את הפסוק בלשון ארמית מדוייקת" :איזיל כען לערבא וסב לי משמן תרין גדיי ברחין טבין ואעביד אינון מטעמין לאבוך כמא דארחם" ,ומבאר כי הבאת שני הגדיים לא הייתה לצורך אכילה בעלמא או לשבעון כרס ,אלא ציווי מחושב ומכוון שניתן ליעקב כדי להכין סעודת מצוה כהלכתה שתביא להשראת רוח הקודש על יצחק.

בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מתרגם" :איזיל כען לערבא וסב לי משמן תרין גדיי בני עזין טבין, חזיין לך ומשבחין לאבוך ,אחד לפסחא ואחד לעבידת מטעמיא" ,ומגלה לנו מפורש את הסוד הכמתוס בפסוק ,שאחד מן הגדיים הוקרב לשם קרבן פסח ממש ,והשני הוכן לצורך סעודת המטעמים ,ומכאן שהייתה זו שעת הקרבת הפסח בטהרתה. רבי שלמה יצחקי רש"י (שם) מביא את דברי חז"ל ומפרש" :שני גדיי עזים ,וכי שני גדיי עזים הייתה אכילת יצחק ,אלא אחד לפסח ואחד למטעמים" ,ומבאר שהייתה זו הקרבת קרבן פסח גמורה בזמנה ,בערב ארבעה עשר בניסן ,ומתוך כך מתחדדת התמיהה העצומה כיצד שחט יצחק את הפסח בשעה שבנו עשיו היה ערל. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר שהבאת שני הגדיים הייתה צריכה להיות מושלמת ומובחרת ביותר ,כדי שתהיה ראויה לשעת הברכה העליונה ,לפי ששני הגדיים שימשו לחיזוק נפשו של יצחק לקבלת הברכות מתוך שמחה וחדווה של מצוה. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (שם) מפרש" :שני גדיי עזים ,כי האחד היה לקרבן והשני לעשות ממנו המטעמים ,לפי שהיו צריכים לאכול מן הקרבן על השובע" ,ומבאר בטוב טעם ודעת את היסוד ההלכתי של אכילת קרבן פסח על השובע ,שעל כן הוצרכו לשני גדיים – אחד לקרבן עצמו והשני לסעודה הסמוכה לו. רבי דוד קמחי הרד"ק (שם) פירש" :אחד לפסח ואחד למטעמים ,כי ליל ארבעה עשר בניסן היה, ורצתה רבקה שיתברך יעקב ביום סגולה זה" ,ומעמיק להסביר כי רבקה אמנו יצקה את תוכן המצוה אל תוך שעת הברכה ,כדי שתחול הברכה ביום שבו נפתחים אוצרות שמים. רבי לוי בן גרשום הרלב"ג (שם) ביאר כי ההכנה הכפולה והמדויקת הזו באה כדי לשלב בין חובת המצוה של קורבן הפסח לבין הנאת הסעודה הזכה המביאה את האדם לידי השראת רוח הקודש, שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה של מצוה. רבי חזקיה בן מנוח החזקוני (שם) כותב" :שני גדיי עזים ,כנגד שני תבשילין של ליל פסח ,ואחד מהם היה עיקר הקרבן ששחט יצחק" ,ומקשר את מעשה האבות להלכות ליל התקדש חג הנהוגות לדורות עולם. רבי עובדיה ספורנו (שם) מפרש" :ואעשה אותם מטעמים לאביך ,שישמח בסעודת המצוה ותחול עליו הברכה מתוך חדוה של מצוה" ,ומבאר כי כוונת רבקה הייתה להביא את יצחק לדרגת דביקות עליונה מתוך עשיית המצוה והאכילה לשמה. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (שם) מחדש עומק רב וכותב ,כי שני הגדיים הללו רמזו לשתי הזכויות הכבירות שבאמצעותן נגאלו ישראל ממצרים – דם פסח ודם מילה ,שכן בשתי זכויות אלו נכנסו בני ישראל תחת כנפי השכינה וזכו לברכת עולם. רבינו בחיי בן אשר (שם) מביא ומבאר" :שאותו הלילה ליל פסח היה ,ויצחק היה עסוק בהקשר המצוה ובשחיטת הקרבן כדת וכדין" ,ומדגיש כי כל מעשיו של יצחק באותה שעה היו מכוונים בדיוק נמרץ לפי סדרי הקרבנות ועבודת הקודש.

רבי שמשון רפאל הירש (שם) מפרש כי השילוב המופלא שבין הקרבת הקרבן לבין הכנת המטעמים מורה על תפקידה של התורה לקדש את החומר ,להעלות את האכילה הגשמית למדרגת עבודה אלוקית ולהפוך את שולחן האדם למזבח מפיץ אור. מתוך נהרות המקרא ופירושי הראשונים ,אנו נכנסים אל תוככי היכלא דחכמתא ,אל דברי חז"ל הקדושים בספרים ובגמרות הבבלי והירושלמי ,כדי לעמוד על עומק גזירת הכתוב של מילת בניו המעכבת בקרבן פסח ,ועל גדרי חיוב המילה המוטלים על האב. בגמרא במסכת יבמות (דף עא ע"ב) מובא" :תנו רבנן :המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו -למה נאמר? לפי שהוא אומר :כל ערל לא יאכל בו ,ערלות דנפשיה גמרינן ,ערלות זכריו ועבדיו מניין? תלמוד לומר :אז יקרב לעשותו" .הרי שגילתה התורה בפירוש שאיסור אכילת ושחיטת קרבן פסח אינו מוגבל רק לערלותו של האדם עצמו ,אלא כל שזכריו או עבדיו ערלים ,נאסר עליו להתקרב ולעשות את הפסח .ומכאן מתעצמת תמיהת המקור ברוך והפרדס יוסף ,שהרי עשיו בנו של יצחק היה ערל ומאיס במילה ,ומדוע לא עיכבה ערלותו את יצחק מהקרבת הפסח. בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"א) מובא" :תנו רבנן :האב חייב בבנו למולו ,ולפדותו ,וללמדו תורה ,ולארסו אשה ,וללמדו אומנות ...מנלן דמחייב? דכתיב :וימל אברהם את יצחק בנו כאישר צוה אותו אלקים ...איהו מנלן דמחייב? דכתיב :וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. היכא דלא מליה אבוה -מחייבי בית דין למהליה ,היכא דלא מליוה בית דין -מחייב הוא לנפשיה דלימול ,דכתיב :וערל זכר אשר לא ימול" .והנה לימדונו חכמים יסוד כביר בהלכות מילה ,שיש חילוק בין חובת האב המוטלת עליו בילדותו של הבן ,לבין חובת הבן על עצמו כאשר הוא גודל ונעשה בר דעת. בגמרא במסכת פסחים (דף כח ע"ב) מובא" :היה לו בן ערל או עבד ערל -לשחוט עליו אינו שוחט, לשחוט עליו אינו שוחט? והא תנן :לשחוט עליו שוחט! אלא לשחוט עליו ולמנוי עליו אינו שוחט". ומבואר בגמרא שעיכוב המילה בקרבן פסח הוא דין מוחלט הפוסל את האדם מלהימנות ולשחוט את קרבנו כאשר יש תחת ידיו ערלות שלא נתקנה. בגמרא במסכת פסחים (דף סט ע"א) מובא" :ערל שהזה עליו הזאה שלישית ושביעית ,וחל שביעי שלו להיות בערב פסח ,ויש לו להקיז דם ...או שחל שביעי שלו להיות בשבת ...מלין אותו .תניא: שוחטין וזורקין על הערל ,דברי רבי אליעזר .אמרו לו :והלא כשהוא טמא אינו שוחט ,עכשיו כשהוא ערל שוחט?" .ומכאן התנהלו דיונים נרחבים בחז"ל בגדרי ערל המעכב בפסח ומתי נחשב האדם מנוע מלעשותו. בתלמוד ירושלמי במסכת פסחים (פרק ה הלכה א) מובא" :מהו לשחוט על הערל? רבי יוסי אומר: אינו שוחט ,שהרי נאמר וכל ערל לא יאכל בו .אמר רבי אבון :לא נאמר עיכוב זה אלא כשיש בידו למולו ואינו מלו ,אבל שאינו בידו -אין ערלותו מעכבת" .בירושלמי זה נזרע היסוד הנפלא של גדר אונס ומניעה ,שכאשר אין ביד האב למול את בנו מחמת מרידתו או עיכוב שלא מחמתו ,אין ערלות הבן נחשבת כחסרון המשויך לאב. מתוך עומק מאמרי חז"ל והסוגיות הסבוכות בגמרא ,אנו מעפילים אל היכלא דראשונים ,אשר ירדו למעמקי גזירת הכתוב בקרבן פסח ,וביררו את גדרי החיוב של מילת הבן והשפעתה על האב.

רבי משה בן מיימון -רמב"ם (הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ה) כותב בלשונו הטהורה והמדויקת: "כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח ,כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו ,בין גדולים בין קטנים -מעכבת אותו ,שנאמר' :המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו' .ואחד מילת עצמו ,או מילת בניו ועבדיו -בין שלא מנם מחמת פשעו ,בין שהיה אנוס ,כגון שהיו חולים -אינו שוחט עליהם את הפסח" .הנה הרמב"ם מתווה דין יסודי ונוקב :עיכוב הפסח מחמת בניו הוגבל בפירוש בלשון "בניו הקטנים" .חילוק זה מצריך בירור עמוק ,שהרי גילה לנו הרמב"ם כי הבן הגדול יצא מכלל חיובו של האב לעניין זה. רבי משה בן נחמן -רמב"ן (חידושים למסכת שבת דף קלז ע"א) מבאר כי מצות מילה המוטלת על האב היא חובה הזמנית של ימי הקטנות ,וכך הוא כותב" :כיון שנולד הילד ,על האב רמיא מצוה למלו, אבל כשהגדיל ,החוב מוטל על הבן עצמו ,ופקע חיובו של האב לעשות מעשה" .ומדבריו עולה כי עם הגעתו של הבן לגיל מצוות ,פוקעת האחריות המעשית מן האב ,ומעתה הופכת הערלות לעוונו ולחובתו הבלעדית של הבן. רבינו שלמה בן אדרת -רשב"א (חידושים למסכת קידושין דף כט ע"א) מחדש ומבאר כי הא דאמרינן בגמרא "האב חייב בבנו למולו" ,אין פירושו שעצם הערלות נחשבת כפשע של האב בכל ימי חיי הבן ,אלא החיוב הוא להכניסו בבריתו של אברהם אבינו בעודו תחת רשותו .אולם כשהגיע לכלל שנים ונעשה עשיו לגדול העומד ברשות עצמו וממאן למול ,אין האב נתפס בערלות זו. רבינו יום טוב בן אברהם -הריטב"א (חידושים למסכת יבמות דף עא ע"ב) ביאר את גזירת הכתוב "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" ,וכתב כי לא ריבתה התורה לעכב את האב אלא בזכרים שהם תחת ידו ושעבודה המלא ,כגון עבדיו שקנין גופו בהם ,או בניו הקטנים הסמוכים על שולחנו ואין להם דעת עצמאית .מה שאין כן בבן גדול שדעתו עצמאית והוא מורד במצוה ,שאין ערלותו מיוחסת לאביו לעניין עיכוב הפסח. מתוך יסודותיהם האיתנים והזכים של הראשונים ,מטהרים אנו את לבבנו ועולים במדרגות הקודש אל היכלא דאחרונים והפוסקים ,אשר העמידו את הדברים על מכונם בהלכה ברורה ובנתיבות המחשבה הזכה ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. רבי ברוך תאומים-פרנקל בספרו שו"ת מקור ברוך (חלק ב סימן מ) מעורר את הקושיא העצומה בעוז ובחריפות :הרי מבואר במדרש ובמפרשים כי עשיו לא רצה למול את עצמו ויצא לתרבות רעה ,ומאידך נפסק שערלות בניו מעכבת את האדם מלהקריב ולכול מקרבן הפסח .אם כן ,כיצד היה מותר לסבא קדישא יצחק אבינו לשחוט את קרבן הפסח בערב יום טוב ,והרי בנו עשיו מתהלך ערל? רבי צבי הירש שפירא בספרו פרדס יוסף (פרשת תולדות) מקשה אף הוא את אותה קושיא נפלאה, ותמיהתו עולה במסילה אחת עם דברי המקור ברוך ,מתוך עיון עמוק במעשהו של יצחק ובחיוב המילה המוטל על האב. רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך (מצוה ב אות ב) מעמיק ומדייק בדברי הרמב"ם שכתב "כך מילת בניו הקטנים מעכבת אותו" ,ומביא יסוד הלכתי כביר :מדברי הרמב"ם מוכח כי אין על האב

חיוב מיוחד למול את בנו אלא כל עוד הבן קטן .אולם משהגדיל הבן והגיע לכלל שנים ,פקע חיוב האב מכל וכל ,והחוב מוטל כולו על הבן עצמו .מתוך יסוד זה מתרצת הקושיא באופן מרהיב: מכיוון שעשיו היה באותה שעה מעל גיל שלוש עשרה ,שוב לא היה יצחק אבינו מחויב במילתו, וממילא אין ערלותו של עשיו נחשבת כחסרון אצל יצחק ולא עיכבה אותו מהקריב את הפסח. עוד מתבאר באחרונים ליישב באופן נוסף ונפלא :מכיוון שעשיו מירד ומאן למול את עצמו מדעתו ,היה יצחק אבינו בגדר אנוס גמור לגבי מילת בנו .ועל אף שהרמב"ם פסק שאפילו אנוס מחמת חולי בניו אינו שוחט ,מ כל מקום באונס מחמת מרידת הבן הגדול ,שאין לאב שום אפשרות וכוח לכופו ,לא גזרה התורה עיכוב על האב ,ומותר היה ליצחק לשחוט את קרבנו בטהרה. מתוך המעיינות הכבירים של פוסקי הדורות ,אנו מעפילים אל פזורי גדולי הדורות האחרונים ומאורי בני דורנו ,אשר העמיקו חפור ביסודות אלו ,הוסיפו לקח ונופך משלהם ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ליקוטי הלכות (זבחים פרק ה) מחדש ומבאר את חילוק הגדרים שבין ערלות עצמו לערלות בניו ועבדיו .הוא מסביר כי בעוד שערלות גופו של האדם מהווה חסרון בגוף המקריב הפוסל אותו בעצם ,הרי שערלות בניו אינה פוסלת אלא מכוח ביטול מצוה המוטלת על האדם .לפיכך ,במקום שבו פקעה המצוה מן האב – כגון שהבן הגדיל ועומד ברשות עצמו – שוב אין ערלות הבן נחשבת כביטול מצוה של האב ,ואינה מעכבת אותו מהקריב את הפסח. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (פסח ,חלק א ,עמוד רכ) מביא ומעמיק בקושיא זו ,וכותב ליישב על פי דברי המנחת חינוך והפוסקים ,שכל עיכוב מילת הבנים בפסח אינו אמור אלא בבנים קטנים שהם תחת חסותו ואחריותו של האב .אבל בעשיו שהיה כבר גדול בשנים ומדעתו הרעה לא רצה למול ,אין האב נענש או מנוע מלקיין מצוות הפסח מחמת פשעי בנו ,דלא עדיף ערל מומר מכל רשע שפשע מדעתו והבדיל עצמו מכלל ישראל. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ה ,סימן פו) מעמיק להסביר את גדר האונס במילת הבן. הוא מבהיר כי יש חילוק יסודי בין אונס מחמת חולי – שבו הבן עדיין עומד למילה ומוטל על האב למולו לכשייתרפא ,ולכן הערלות מעכבת – לבין מציאות שבה הבן מורד ואינו רוצה למול .במורד, פקע עצם היכולת והשעבוד של המצוה מן האב ,ובכאי גוונא לא שייך לגזור עיכוב על האב הכשר. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (בראשית ,סימן כז) מחדש יסוד נפלא בביאור גדר מילת בניו בפסח .הוא מסביר כי קודם מתן תורה לא היתה פרשת "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" נוהגת בכל גזירת הכתוב שלה ,אלא האבות קיבלו על עצמם את המצוות מדעתם .ומאחר שעיקר יסוד מילת בניו המעכבת נלמד מגזירת הכתוב המיוחדת שנאמרה ביוצאי מצרים ,לא היה דין זה מעכב אצל יצחק אבינו כלל ,מלבד הסברא הפשוטה שבבן גדול ומורד אין האב נתפס בערלותו. מרן הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג ,עמוד תטו) מבהיר ומסכם את נתיבות ההלכה בעניין זה ,וכותב כי להלכה נקטו רוב הפוסקים כדברי הרמב"ם שרק מילת בניו הקטנים מעכבת. ומכאן נפשטה התמיהה על יצחק אבינו בבהירות נפלאה ,שכן עשיו יצא מכלל קטן ,וכל עוונו וערלותו על ראשו הם מונחים ,ולא חסרו במאומה מזכותו וטהרתו של יצחק אבינו בהקצעת קרבנו.

מתוך בירור יסודות הסוגיה בדברי תנאים ,אמוראים ,ראשונים ואחרונים ,עולות ונפרשות מציאויות מעשיות הנוגעות להלכה ולמעשה בזמננו: אבי הבן השוהה בבית האסורים או שאינו יכול למול את בנו מחמת עיכוב צדדי .נפסק להלכה כי כאשר יש לאב מניעה גמורה להביא את בנו בבריתו של אברהם אבינו ,והמניעה אינה מחמת פשעו או זלזולו ,יש לדון האם ערלות הבן הקטן מעכבת אותו מאכילת הפסח .מתוך יסוד חילוק הדעות בביאור דברי הרמב"ם ,עולה כי במקום שבו אין בידו של האב כל אפשרות לפעול ולמול, נחשב האב כמי שאינו מצווה באותה שעה ,ולחלק מן הפוסקים אין ערלות הבן מונעת ממנו את קיום המצוה. מעמדו הלכתי של אב שבנו הגדיל ונעשה מורד או מומר שאינו רוצה למול .להלכה ולמעשה נפסק כדעת הרמב"ם והמנחת חינוך ,כי משהגיע הבן לגיל מצוות ,פקעה חובת האב לעסוק במילתו ,ומעתה והלאה אין ערלותו של הבן הגדול מייצרת חיסרון הלכתי באביו .על כן ,אב שבנו הגדול מסרב למול את עצמו ,רשאי האב להקריב ולאכול מן הפסח ,ואין רשעותו או ערלותו של הבן פוגעת בכשרותו של האב. חלוקת האחריות בין האב ,בית הדין והבן עצמו בהגעה לגיל מצוות .נפקא מינה יסודית עולה לגבי הפטור והחיוב בכל שלב ושלב :בשנות הקטנות של הבן ,חיוב המילה מוטל כולו על כתפי האב; אם לא מלו האב ,מתחייבים בית הדין למולו; ואולם ברגע שנעשה הבן גדול ,עורקת החובה מבית הדין ומהוריו ומוטלת אך ורק על גופו של הבן .חילוק זה מגדיר באופן מובהק את גבולות האחריות המשפטית וההלכתית של ראש המשפחה. מתוך בירור מקורות הקודש והגדרים ההלכתיים שלמדונו רבותינו ,נפתחים לפנינו שערי התבוננות פנימית אל עומק הרעיון הטמון בסוגיה נשגבת זו. שורש העניין נעוץ בהבנת הזיקה העמוקה שבין האב לבנו ,ובתפיסת גבולות האחריות והבחירה החופשית שהעניק הבורא לכל אדם ואדם .בימי הקטנות ,הבן נמשך כירך אביו ,והוא כחלק מנפשו ומגופו של האב .שרשרת הדורות בבית היהודי אינה רק קשר ביולוגי ,אלא חטיבה רוחנית אחת שבה האב הוא המעצב ,המטפח והמכניס את בנו תחת כנפי השכינה ובבריתו של אברהם אבינו. על כן ,כל עוד הבן קטן וסמוך על שולחן אביו ,ערלותו של הבן מטילה צל על שלמותו הרוחנית של האב ,שהרי חסרון המילה בביתו נחשב כחיסרון בציור קודשו של ראש המשפחה. אולם ,ברגע שהבן מגיע לכלל שנים ונעשה בר דעת ,מתחוללת תמורה עמוקה בסדרי היצירה. הבורא מעניק לבן את כוח הבחירה החופשית הבלעדית ,ומפריד את אחריותו הרוחנית מזו של אביו .מכאן ואילך ,נפש הבן עומדת בפני קונה בזכות עצמה או בחובה חלילה .אם יבחר הבן ללכת בדרך עקלקלה ולמנוע את עצמו מברית קודש ,כפי שנהג עשיו ,אין הרשעות והערלות הללו יכולות לפגום בטהרתו של האב שחינכו ופעל את שלו בימי קטנותו. יסוד זה מגלה לנו את צדקתו ויושרו של המשפט האלוקי :האדם נתבע על מה שמוטל בתוך תחום השפעתו ואחריותו ,אך אינו נלכד בעוונו של מורד שבחר לנתק את עצמו מן הקדושה .יצחק אבינו ,שהעמיד את ביתו על אדני היראה והקודש ,עומד בטהרתו השלמה בהקרבת הפסח ,בשעה שבנו עשיו נושא בעצמו את עול ערלותו ורשעותו.

מתוך רוממות הרעיון ,נפתחות לפנינו מסילות ישרות המוליכות את אור הסוגיה אל מעמקי נפש האדם ,אל חבלי אמונתו ואל אורחות הנהגתו בפתחי החיים היומיומיים. התבוננות זו מלמדת את האדם יסוד נפלא ומעצים בחכמת הנפש ובבניין האישיות :חינוך, השפעה והדרכה הן חובות קדושות המוטלות על האדם כל עוד הזזת המחוגים נמצאת בידיו. אולם ,כאשר הזולת או הילד בגר וקיבל את עצמאותו ,על האדם לדעת לשחרר את התחושה הקשה של אשמה עצמית על בחירותיהם הרעות של אחרים .נפש האדם זקוקה להבחנה החדה שבין אחריות להשפעה – להשפיע ככל שביכולתנו בשעות הכושר ,אך לא להניח לפשעיו או לפגמיו של האחר ,אפילו הוא בשר מבשרנו ,למוטט את ערכנו העצמי ואת טהרת עבודת ה' שלנו. במישור האמונה וההנהגה ,נגלה לנו כי הנהגת הבית היהודי והעולם כולו בנויה על אמונה עמוקה בחופש הבחירה שנתן הבורא לכל אדם ואדם .הנהגת החיים המתוקנת אינה מתבטאת בריצה מבוהלת לתיקון העולם כולו תוך ביטול חובותינו העצמיות ,אלא בהבנת המדרג המדויק שקבע הבורא .כאשר האדם יודע כי כל אדם נידון לפי מעשיו הוא ,נבנית בו אמונה איתנה במשפט האלוקי הישר .יצחק אבינו מורה לנו ארח חיים :גם כאשר יש בתוך הבית פצע כואב כדוגמת עשיו ,אין האדם רשאי להרפות מדרכו בקודש ,מעבודת ה' שלו ומעשיית הפסח בזמנו ,אלא עליו להמשיך להאיר את עולמו בטהרה ,תוך אמונה כי האמת האלוקית תנצח ותאיר את העולמות. מתוך ההתבוננות הפנימית בסוגיה נשגבת זו ,נבנה בלבו של האדם מצפן מוסרי עדין וזך ,המכוון את צעדיו ואת מניעי נפשו בנתיבות החיים והמידות. היסוד המוסרי העולה מכאן מזהיר את האדם מפני התהום של התנערות מאחריות בשעות הכושר ,לצד הבלבול הנגרם מלקיחת אשמת שווא כאשר חובת ההשפעה כבר אינה בידיו .המצפן הפנימי מורה לנו כי העמידה המוסרית הטהורה דורשת מן האדם למלא את חובתו החינוכית והערכית עד תום בכל עת שהדבר מוטל על כתפיו ,ללא עצלות וללא פשרות .אולם ,כאשר הזולת בוחר ברשע ומורד באמת מתוך בחירה חופשית ,המוסר הטהור דורש מן האדם שלא לשקוע במרה שחורה ולא להפסיק את עבודתו הרוחנית. מצפן זה מלמד אותנו עוד ,כי ענווה והסתכלות ישרה על החיים דורשות מאיתנו להכיר בגבולות הכוח שלנו .האדם אינו אדון על בחירותיהם של בני אדם אחרים ,ואינו יכול להחליף את הרצון הפנימי של זולתו .העמידה המוסרית האמיתית היא להמשיך להקריב את קרבן הטהרה והקודש, להחזיק במידות הטובות ולהאיר את הסביבה ,גם כאשר מסביב ישנן סערות וערלות לב. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש להשקיע את מלוא כוחותיו בחינוך ובהשפעה כל עוד הרשות והיכולת בידיו ,אך עליו לדעת לשחרר את נפשו ממועקת אשמה כאשר הזולת בוחר מדעתו לפסוע בדרכים עקלקלות. קיום עבודת ה' וטהרת הנפש אינם תלויים במצבו הרוחני של הסובב אותנו ,וגם כאשר רוחות סוערות מנשבות בחוץ ,על האדם להמשיך ולהקריב את קרבנות קודשו בנאמנות. גבולות האחריות שהציבה התורה נועדו להעניק לאדם בהירות נפשית ,למען ידע איזה חלק מוטל על כתפיו ואיזה חלק מסור לבחירתו הבלעדית של הזולת.