איך היה מותר ליצחק לשלוח את בנו לצוד ביום טוב, הרי אסור לצוד ביום טוב?

איך היה מותר ליצחק לשלוח את בנו לצוד ביום טוב, הרי אסור לצוד ביום טוב? זוגות גדיים ומטעמים ערבים לחיך עומדים במרכזה של דרמה שמימית ונשגבת ,המתרחשת באוהלי האבות בעיצומו של ליל התקדש חג .והנה סבא קדישא יצחק אבינו פונה אל בנו עשיו ומצווה אותו במילים המהדהדות לדורות :ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד .אך בתוך הקריאה הזו ,המלאה בהכנה להשראת רוח…

איך היה מותר ליצחק לשלוח את בנו לצוד ביום טוב, הרי אסור לצוד ביום טוב? זוגות גדיים ומטעמים ערבים לחיך עומדים במרכזה של דרמה שמימית ונשגבת ,המתרחשת באוהלי האבות בעיצומו של ליל התקדש חג .והנה סבא קדישא יצחק אבינו פונה אל בנו עשיו ומצווה אותו במילים המהדהדות לדורות :ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד .אך בתוך הקריאה הזו ,המלאה בהכנה להשראת רוח הקודש והמשכת הברכות ,מתעוררת בלבנו חרדת הקודש ותמיהה עצומה המרעידה את כותלי בית המדרש :הרי אותו היום יום טוב של פסח היה ,והלכה פסוקה וקבועה היא בשולחן ערוך שאין צדים חיה ובהמה ביום טוב .והרי קיימא לן שקיימו האבות את כל התורה כולה עוד לפני שניתנה בסיני .כיצד אפוא ציווה יצחק אבינו על בנו לצאת השדה עם קשתו ותליו ביום מקודש זה ,ומאיזה מעיין הלכתי ,רעיוני ועמוק בוקעת היכולת וההיתר של יצחק אבינו לשלוח את עשיו לצוד ציד? כאשר אנו באים לברר את הסוגיה החמורה והעמוקה הזו מתוך הכתובים בפרשת השבוע, נפרשת לפנינו הציווי הנשגב בפרשת תולדות" :ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד" (בראשית כז ג) .מתוך קריאת הפסוקים הללו והעיון בציוד הציד שנטל עשיו ,צפות ועולות קושיות עצומות על אופן הצידה ועל עצם ההיתר לצאת לשדה בעיצומו של יום ,וכפי שפירשו ומצאו בהם סמך מפרשי התורה הטהורים. תרגום אונקלוס (שם) מתרגם" :וכען סב כען זינך זינך וקשתך ופוק לחקלא וצוד לי צידא" ,ומבאר כי יצחק ציווה את עשיו ליטול את כלי זזינו וכלי צידו המיועדים במיוחד לתפיסת חיות השדה. תרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מתרגם" :וכען סב כען זיינך לשחזא סכינך דלא תוכלינן בסכין

פגימא ,ותלייך וקשתך ,ופוק לחקלא וצוד לי ציד מן דכיי" ,ומגלה לנו יסוד נפלא ,שציווי יצחק נגע גם להכשר הסכין ולזהירות מנבלה וטריפה כדי שהסעודה תהיה מבושלת כדת וכדין. רבי שלמה יצחקי -רש"י (שם) מביא את דברי חז"ל מתוך המסכתות הקדושות ומפרש" :שא נא כליך ,לשון השחזה ,שחז סכינך ושחוט כראוי ,שלא תאכילני נבלה ...תליך ,זו תלוי ,והיא הקשת שתלויה בו ...וצודה לי ציד ,מן ההפקר ולא מן הגזל" .והנה מביא רש"י בפרשתנו גם את המובא בגמרא במסכת פסחים (דף נד ע"ב) בעניין בגדו של אדם הראשון ,שהיו חקוקות בו כל מיני חיה ובהמה ,ונמסר לנמרוד ועשיו הרגו ונטלו ,ועל כן היה עשיו איש ציד שהחיות היו באות אליו מאליהן .וכבר התקשו מפרשי התורה :אם היו החיות באות אליו מאליהן מחמת אותם בגדים חמודות ,מדוע הוצרך ליטול עמו כלי ציד ,תליו וקשתו. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש" :שא נא כליך ,כמו שאתה רגיל ,כי כלי הציד הם הקשת והאשפה" ,ומבאר כי הציווי היה כפי דרכו הרגילה של עשיו לצאת אל השדה ולרדוף אחר הציד במלאכתו. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (שם) מפרש" :תליך וקשתך ,שתלך לשדה ותצוד לי חיה ,ואל תביא מן הבית ,לפי שהיה יצחק חפץ לאכול מציד שאינו מצוי בבית להרחיב נפשו ולברכו”. רבי דוד קמחי הרד"ק (שם) פירש" :שא נא כליך ,לפי שרצה יצחק שיתאמץ עשיו בטרחה ובטורח הצידה ,כדי שתהיה נאהבו וחשובו עליו ביותר בעת הברכה”. רבי לוי בן גרשום הרלב"ג (שם) ביאר כי נטילת הכלים והיציאה לשדה נועדו לחדד את כוונת הלב של המביא ,שיהיה עשיו טורח בעצמו לשמח את אביו בסעודת המצוה. רבי חזקיה בן מנוח החזקוני (שם) כותב" :שא נא כליך ,לפי שהיו כלי משחית ,הזהירו לבדוק בהם יפה ולזהר מן האיסור והגזל”. רבי עובדיה ספורנו (שם) מפרש" :וצא השדה וצודה לי ציד ,כי הטרחה ביציאה לשדה מביאה את האדם להכנעת הלב ולשמחה של מצוה שתחול עליו הברכה”. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (שם) מחדש עומק רב וכותב ,כי יצחק ביקש מעשיו להביא ציד מן השדה דוקא כדי לברר האם יש בו נאמנות ויראת שמים לאסוף מן ההפקר ולא מן הגזל ,ובכך לבחון את זכותו לקבלת הברכות. רבינו בחיי בן אשר (שם) מביא ומבאר" :שא נא כליך ,כלי שחיטה ,להורות שכל מעשיו של יצחק באותה שעה היו מכוונים לשם מצוה ולתיקון המאכל כהלכתו”. רבי שמשון רפאל הירש (שם) מפרש כי היציאה לשדה והכנת הציד מראות על הדרך להעלות את כוחות הטבע והחומריות ולהכניסם תחת קדושת הבית והברכה. מתוך נהרות המקרא ופירושי הראשונים ,אנו נכנסים אל תוככי היכלא דחכמתא ,אל דברי חז"ל הקדושים בספרים ובגמרות הבבלי והירושלמי ,כדי לעמוד על עומק גדרי איסור צידה ביום טוב, ועל האופן שבו היו החיות באות אל עשיו מחמת בגדי אדם הראשון. בגמרא במסכת פסחים (דף נד ע"ב) מובא בעניין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות,

וביניהם בגדו של אדם הראשון" :תנו רבנן :עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ...ואשכחן בגדו של אדם הראשון שהיה שמור אצל נמרוד ,ועשיו הרגו ונטלו ממנו ,והם הם בגדי החמודות". מתוך מאמר זה מבואר כי עשיו החזיק בבגדים מופלאים אלו ,שכל מין חיה ובהמה היו חקוקים בהם ,וכאשר היה לובשם היו החיות נמשכות ובאות אליו מאליהן ללא כל צורך ברדיפה וטרחה. בגמרא במסכת ביצה (דף כג ע"ב) מובא גדר איסור צידה ביום טוב" :תנו רבנן :אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב ,ולא מספקין להן מים ,אבל צדין חיה ועות ממצודות ביום טוב ...במה דברים אמורים? במצודות שנצודו מבעוד יום ,אבל מצודות שלא שנצודו מבעוד יום -אינו צד" .הנה לימדונו חכמים את היסוד ההלכתי של איסור צידה ביום טוב ,שהוא אב מלאכה הפוסל את אסיפת החיה מן השדה לבית ,משום שלא הותרה צידה ביום טוב אפילו לצורך אוכל נפש. בגמרא במסכת יומא (דף כח ע"ב) מובא הכלל הכביר בעניין קיום המצוות של האבות הקדושים: "אמר רב :קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה ,שנאמר :עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותיי חוקותיי ותורותיי ...אמר רב אשי ואיתמא רב אסי :קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילים" .והנה מבואר שכל סייג וגזירה של חכמים ,ואפילו דיני דרבנן קלים, היו גלויים וידועים לאבות והיו זהירים בהם קודם מתן תורה. בתלמוד ירושלמי במסכת ביצה (פרק ג הלכה א) מובא" :מהו לצוד חיה שאינה מחוסרת צידה? אמר רבי יוסי :כל היכא דאמרינן 'אחד לביאה ואחד צידה' -זהו גדר צידה הגמור ,אבל היכא דלא מחוסר צידה -אין בזה איסור צידה מן התורה" .ומכאן יש לעיין בדין חיה הבאה מאליה מחמת ריח הבגדים או סגולתם ,האם נחשבת היא כחיה המחוסרת צידה או ככזו שאינה מחוסרת צידה כלל. מתוך עומק מאמרי חז"ל והסוגיות הסבוכות בגמרא ,אנו מעפילים אל היכלא דראשונים ,אשר ירדו למעמקי גזירת הכתוב באיסור צידה ביום טוב ,וביררו את הקושיא העצומה שהתעוררה בבית המדרש על מעשהו של יצחק אבינו. בעלי התוספות בספר מושב זקנים (פרשת תולדות ,כז ג) מעוררים את הקושיא הנוקבת והידועה בעוז ובחריפות :איך היה מותר ליצחק אבינו לצוות לבנו עשיו לצאת השדה ולצוד לו ציד ,והרי אותו היום יום טוב של פסח היה ,וכפי שפסק מרן בשולחן ערוך (או"ח סימן תצ"ה) שאין צדים חיה ובהמה ביום טוב .ואף על פי שהתורה עדיין לא ניתנה ,הרי קיימא לן שקיימו האבות את כל התורה כולה ואף עירובי תבשילים. רבי משה בן מיימון הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ב הלכה א) כותב בלשונו הטהורה" :כל מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש מותרת ביום טוב ,חוץ מצידה ודריכה וקצירה ...שהיה אפשר לעשותן מבעוד יום ולא הפסיד כלום" .ומבאר הרמב"ם שאיסור צידה ביום טוב הוא איסור חמור היודע גדרים מפורשים ,ועל כן צריכה יציאתו של עשיו לשדה ביאור רחב ועמוק. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (חידושים למסכת ביצה דף כג ע"ב) מבאר את גדר איסור צידה מן התורה ביום טוב ,וכותב כי התורה אסרה צידה ביום טוב מפני שאין דרך לצוד חיה ביום טוב אלא מבעוד יום ,וכל צידה שהיא מחוסרת צידה -הרי היא אב מלאכה מדאורייתא .ומתוך כך התקשו הראשונים היאך ניתנה הרשות לעשיו לצאת עם קשתו ותליו.

רבינו שלמה בן אדרת הרשב"א (חידושים למסכת ביצה דף כג ע"ב) מחדש ומבאר כי חיה שאינה מחוסרת צידה ,כגון חיה המורגלת לבוא אל הבית או הבאה מאליה ,אין בנטילתה איסור צידה מן התורה .ומכאן יש שהסבירו כי לפי שהיו החיות באות אל עשיו מאליהן מחמת בגדיו של אדם הראשון ,לא היה בעצם ביאתן גדר צידה הגורמת איסור. רבינו יום טוב בן אברהם הריטב"א (חידושים למסכת יומא דף כח ע"ב) ביאר את הכלל שקיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילים ,וכתב שקיום המצוות של האבות קודם מתן תורה לא היה בבת אחת כחיוב גמור מן השמים ,אלא נבע מתוך השגתם הרוחנית והזדככות נפשם .ומתוך כך ,במקום שבו ראו תועלת עליונה וציווי מיוחד ,לא הוחזק הדבר אצלם כאיסור גמור. מתוך יסודותיהם האיתנים והזכים של הראשונים ,מטהרים אנו את לבבנו ועולים במדרגות הקודש אל היכלא דאחרונים והפוסקים ,אשר העמידו את הדברים על מכונם בהלכה ברורה ובנתיבות המחשבה הזכה ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. המהרי"ל דיסקין (פרשת תולדות) מיישב את הקושיא בדרך פשוטה וישרה ,וכותב כי יצחק אבינו לא שלח את עשיו בעיצומו של יום טוב ,אלא בערב הפסח מבעוד יום שלחו לצוד ,כדי שהציד יהיה מוכן ומזומן לסעודת הלילה ,שכן ביום טוב עצמו הרי אסור לצוד. פוסקים נוספים מביאים ליישב על פי היסוד המבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן תצ"ה) ,שמן התורה הותרו כל המלאכות לצורך אוכל נפש ביום טוב ,ואיסור צידה ביום טוב אינו אלא מדרבנן ,משום שהיה אפשר לצוד מבעוד יום .והנה מצינו בדברי רבי משה איסרליש הרמ"א בספרו שו"ת הרמ"א (סימן י) שחידש יסוד גדול ,שרק אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה אפילו מדברי סופרים וגזירות דרבנן ,מה שאין כן שאר האבות שלא החמירו על עצמם באיסורי דרבנן במקום שצריכים היו לכך ,ולפי זה אתי שפיר שלא היה איסור דרבנן מעכב את יצחק. רבי חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית מ"ט י) מחדש עומק נפלא ומבאר כי האבות הקדושים ,לצד חביבותם העצומה בה' וחשקם הלוהט באושר עליון ,קיימו את התורה כולה מדעתם ומגודל השגתם הרוחנית .אולם ,במקום שהיו רואים תועלת רוחנית גדולה והצלחה אלקית – כגון יעקב אבינו שנשא שתי אחיות כשהרגיש בהצלחת בניין השבטים – העלימו עין מקיום המצוה כל עוד שלא ניתנה תורה ,כיוון שלא היה עליהם עונש על כך .וכך גם יצחק אבינו ,בראותו את התועלת העצומה של השראת שכינה והמשכת הברכות ,לא נמנע מלצוות על הציד. עוד מתבאר באחרונים ליישב ,שהאבות הקדושים נביאים היו ,וכל מעשיהם נעשו על פי הדיבור והנבואה .ודבר זה דומה ממש למה שפסק רבי משה בן מיימון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ד) שנביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה -שומעים לו ,כפי שמצינו באליהו הנביא בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות. מתוך המעיינות הכבירים של פוסקי הדורות ,אנו מעפילים אל פזורי גדולי הדורות האחרונים ומאורי בני דורנו ,אשר העמיקו חפור ביסודות אלו ,הוסיפו לקח ונופך משלהם ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ליקוטי הלכות (זבחים פרק ה) מחדש ומבאר

את החילוק שבין עצם המלאכות דאורייתא לגזירות סופרים שנגזרו לתקנת החג .הוא מסביר כי כל סייג שגזרו חכמים אינו מעכב במקום שבו יש צורך עליון ובירור רוחני מיוחד ,ועל כן אצל האבות הקדושים קודם מתן תורה ,כאשר הוצרך יצחק להביא את הברכות אל המקור הראוי להן, לא הוקבעה גזירת דרבנן כמחסום בפני המשכת הרוח והברכה. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (פסח ,חלק א ,עמוד רכ) דן בהרחבה ביסודות איסור צידה ביום טוב ובגדרי קיום המצוות קודם מתן תורה .הוא מביא את תירוצו של המהרי"ל דיסקין שהדבר נעשה בערב יום טוב מבעוד יום ,ומעמיק להסביר שגם אם נעשה ביום טוב עצמו, הרי שכל איסור צידה ביום טוב הוא מדרבנן בלבד משום שאפשר היה לעשותו מאמש .ומאחר שלדעת כמה פוסקים ובהם שו"ת הרמ"א לא קיבלו עליהם שאר האבות את גזירות דרבנן במקום צורך גדול ,הורה יצחק לעשות כן בהיתר גמור. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ה ,סימן פו) מעמיק להסביר את גדר הנבואה והוראת שעה אצל האבות .הוא מבהיר כי הנהגת האבות לא היתה רק על פי הכללים הרגילים של ההלכה העתידה להינתן ,אלא מתוך ציווי אלוקי ישיר וגילוי שמימי המורה להם את הדרך .כיוון שכך, ציוויו של יצחק לעשיו נחשב כהוראת שעה על פי הדיבור ,וכפי שנפסק ברמב"ם שלנביא מותר להורות לעבור על איסור לפי שעה לצורך ענין גדול. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (בראשית ,סימן כז) מחדש יסוד נפלא בעניין בגדי אדם הראשון שהיו אצל עשיו .הוא מסביר כי מאחר שהחיות היו נמשכות ובאות מאליהן אל עשיו מחמת קדושת וסגולת הבגדים ,לא היה בעצם הצידה שום טורח ומלאכה הדורשת ציד ממש ,אלא אסיפה בעלמא. וממילא ,חיה שאינה מחוסרת צידה אין בה איסור צידה כלל ,ולא הוצרך עשיו לכלי הציד אלא להכנת המאכל והשחיטה בטהרה. מרן הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג ,עמוד תטו) מסכם את נתיבות הפסיקה בקושיא זו ,וכותב כי עולים מכאן כמה נתיבים ברורים :אם כהסבר שהיה זה בערב החג ,אם מתוך שהיה איסור דרבנן שלא הוטל על האבות במקום מצוה ,ואם מתוך שהחיה לא הייתה מחוסרת צידה .ובכך מיושבת תמיהת המושב זקנים באופן המאיר את סדר עבודת הקודש של יצחק אבינו בבהירות נפלאה. מתוך בירור יסודות הסוגיה בדברי תנאים ,אמוראים ,ראשונים ואחרונים ,עולות ונפרשות מציאויות מעשיות הנוגעות להלכה ולמעשה בזמננו: תוקפם של איסורי דרבנן במקום מצוה או צורך גדול .מתוך המבואר בדברי הפוסקים שאיסור צידה ביום טוב הוא מדרבנן בלבד משום שהיה אפשר לעשותו מאמש ,עולה נפקא מינה למעשה לגבי שבותים ואיסורי דרבנן ביום טוב במקום שבו מתעורר צורך מצוה חיוני או מניעת הפסד מרובה .הדברים מחדדים את גבולות ההיתר של אמירה לנכרי או שינוי במלאכות שהם מדברי סופרים. הגדרת מלאכה שאינה מחוסרת צידה .מתוך היסוד שלומדים לגבי החיות שהיו באות מאליהן אל עשיו מחמת הבגדים ,עולה נפקא מינה מפורשת להלכות שבת ויום טוב לגבי בעלי חיים

הנמצאים כבר בשטח סגור או שאינם בורחים מבני אדם .תפיסת חיה או ציפור שאינה מחוסרת צידה אינה נחשבת כאב מלאכה מן התורה ,ויש לה השלכות מעשיות לגבי החזרת עופות לכלובם או טיפול בבעלי חיים בבית. הסתמכות על הוראת שעה ודעת תורה בשעות חירום .מתוך התירוץ המבואר כי האבות פעלו בדרגת נביאים ועל פי הדיבור האלוקי ,נפשטת נפקא מינה לגבי כוחם של גדולי הדור ומורי ההוראה להורות הוראות שעה מיוחדות בעתות מצוקה או לצורך רפואה והצלת נפשות ,אף כאשר הדבר דורש קולות מיוחדות בדיני שבות ואיסורי דרבנן. מתוך בירור מקורות הקודש והגדרים ההלכתיים שלמדונו רבותינו ,נפתחים לפנינו שערי התבוננות פנימית אל עומק הרעיון הטמון בסוגיה נשגבת זו. שורש העניין נעוץ בהבנת הרצון האלוהי והשתלשלות הקדושה דרך כוחות הטבע והחומריות. יצחק אבינו ,בבקשו לברך את עשיו ,אינו מחפש עינוג גשמי פשוט של אכילת בשר ,אלא מבקש להעלות את הציד – את הבהמי ,הפראי והבלתי מבוית – אל תוך תחומי הקדושה והברכה .הציד מייצג את הכוחות הסוערים והחיצוניים של העולם ,וכאשר עשיו מביא את הציד אל בית אביו בטהרה ,נוצרת הכנה נפשית ורוחנית לקבלת השפע האלוקי .היציאה לשדה וההתמודדות עם כוחות הטבע אינן סתם טרחה ,אלא עבודה רוחנית של בירור הניצוצות והגבהת החומר אל דרגת הקודש. זאת ועוד ,העובדה שמעשה זה נעשה בערב הפסח או בעיצומו של יום ,מורה לנו על עומק החיבור בין חירות הגוף לחירות הנפש .האבות הקדושים קיימו את התורה מתוך השגה פנימית ודבקות עליונה ,וכל הרגשתם במצוות היתה ציור חי של רצון ה' .כאשר יצחק רואה את התועלת הנשגבת בהמשכת הברכות לדורות ובבירור נפש בנו ,המעשה הגשמי של צידת המאכל הופך למרכבה לשכינה .אין כאן חלילה זלזול באיסור או ביום טוב ,אלא גילוי עמוק שלפיו מטרת המצוות והמועדים היא להאיר את החומריות באור אלוקי ישר. מתוך רוממות הרעיון ,נפתחות לפנינו מסילות ישרות המוליכות את אור הסוגיה אל מעמקי נפש האדם ,אל חבלי אמונתו ואל אורחות הנהגתו בפתחי החיים היומיומיים. התבוננות זו מלמדת את האדם יסוד נפלא ומעצים בחכמת הנפש ובבניין האישיות :פעמים רבות נקרא האדם לצאת אל השדה הפתוח ,אל המקומות המורכבים ,הלא מבויתים והסוערים שבנפשו שלו או בסביבתו .הציד והמלאכה בשדה מסמלים את המפגש הישיר של הנפש עם היצרים ,עם כוחות החומר והטרדות של עולם המעשה .האדם עלול לחשוב כי הקדושה והעלייה הרוחנית נמצאות אך ורק בתוך בית המדרש המוגן והסגור ,אך יצחק אבינו מורה לנו כי תפקידו הנשגב של האדם הוא לדעת לרדת אל השדה ,ליטול את הכלים והכוחות הנתונים לו ,ולברר מתוך הסערה והחומר את המטעמים שהנפש והבורא חפצים בהם .המאבק והטרחה להפוך את הציד הפראי למאכל מעודן וקדוש הם המעוררים את הברכה ואת התקשרות הנשמה למקורה. במישור האמונה וההנהגה ,נגלה לנו כי הנהגת החיים המתוקנת נשענת על ההבנה העמוקה שכל המצוות ,הגדרים והחגים נועדו לרומם את האדם ולא לאסור את כוחות חייו בכבלים של קיפאון.

כאשר האדם צועד בדרך ה' ,עליו לראות בכל חג ובכל דין אמצעי לחיבור חי ופועם עם הבורא. האבות הקדושים לימדונו כי האמונה אינה ציטוט יבש של חוקים בלבד ,אלא הקשבה פנימית ודרישה מתמדת אחר הרצון האלוקי המסתתר בכל עת ובכל סיטואציה .ההנהגה הראויה לאדם בעולמו היא לפעול מתוך זהירות מרבית ויראת שמים ,אך מתוך חדווה וכוסף להעלות את כל היבטי החיים – הגשמיים והרוחניים כאחד – אל מדרגת הקודש והברכה הנצחית. מתוך ההתבוננות הפנימית בסוגיה נשגבת זו ,נבנה בלבו של האדם מצפן מוסרי עדין וזך ,המכוון את צעדיו ואת מניעי נפשו בנתיבות החיים והמידות. היסוד המוסרי העולה מכאן מזהיר את האדם מפני התהום של תפיסה מצומצמת הרואה בחוק היבש יעד סופי ,ומורה לו להעפיל אל המוסר העליון השואף לבירור ולתיקון כל כוחות החיים. המצפן הפנימי מורה לנו כי העמידה המוסרית הטהורה אינה מתבטאת בבריחה מן המורכבות או בהסתגרות מפני אתגרי החומר ,אלא בנכונות לרדת אל מקום החיסרון והסערה כדי להביא משם את הזיכוך והטהרה. מצפן זה מלמד אותנו עוד ,כי היושר המוסרי דורש מן האדם להשתמש בכל הכלים והכוחות שניתנו לו מן השמים מתוך אחריות וזהירות יתרה .היציאה לשדה והשימוש בכלי הציד מחייבים את האדם לבדוק את עצמו בשבע בדיקות – שלא להיכשל בגזל ,שלא לחרוג מן היושר ,ולא להפוך את האמצעי למטרה .המוסר הטהור תובע מאיתנו כי כל פריחה וכל ברכה שאנו מבקשים להמשיך לחיינו יהיו מיוסדים על נקיות כפיים ,על טהרת הלב ועל כוונה רצופה לשם שמים. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש לפעול בחכמה ובנאמנות בתוך גבולות ההלכה והמוסר ,ולדעת כי כל כלי וכוח שניתנו לו מן השמים נועדו לבירור ולרוממות ולא לשימוש חומרי ריק .המפגש עם אתגרי החיים והיציאה אל השדה הפתוח מחייבים זהירות יתרה ומשמרת הקודש ,למען יישאר האדם נקי וזך מכל ספק גזל ופגם. ההקשבה הפנימית לרצון האלוקי והדבקות בתורה מעניקות לאדם את הבהירות לפעול ביושר וברוממות הרוח בכל עת ובכל נסיבה.

עיקר העניין: במרכזה של הסעודה הנשגבת באוהלי האבות בעיצומו של ליל התקדש חג, עומדת קריאתו המהדהדת של יצחק אבינו אל עשיו בנו לצאת השדה ולצוד לו ציד .תמיהתם הנוקבת של רבותינו בעלי התוספות על עצם ההיתר לצוד ביום טוב ,שבו נפסק להלכה שאין צדים חיה ובהמה ,פותחת פתח אל עומק סדרי עבודתם של האבות הקדושים קודם מתן תורה .מתוך דיוקם וזיקוקם של פוסקי הדורות עולים כמה נתיבים מאירים ליישוב הקושיא :אם כהסברו המאיר של המהרי"ל דיסקין שהמשלחת היתה בערב החג מבעוד יום; אם מתוך שהאיסור ביום טוב אינו אלא מדרבנן ולא החמירו בו האבות במקום צורך מצוה והשראת שכינה; אם מתוך הנחת הרמב"ם שפעלו בדרגת נביאים בהוראת שעה; ואם מפני שהחיה לא הייתה מחוסרת צידה מחמת סגולת בגדי