איך היה מותר לרבקה להלביש את יעקב בגדי עשיו בלי רשותו, והרי שואל שלא מדעת גזלן?

איך היה מותר לרבקה להלביש את יעקב בגדי עשיו בלי רשותו, והרי שואל שלא מדעת גזלן? בצל הקודש של אוהלי האבות ,בעיצומם של רגעי ההכרעה הרי גורל שבהם נקבעת שלשלת הדורות ומורשת הברכות ,מתחוללת דרמה נשגבת ומלאת הוד .רבקה אמנו מורה לבנה הקטן יעקב ללבוש את בגדי עשיו בנה הגדול ,אותם בגדי חמודות יקרים ומופלאים שהיו מופקדים אצלה בבית. אך בתוך הרגע המרומם הזה ,בוקעת ועולה…

איך היה מותר לרבקה להלביש את יעקב בגדי עשיו בלי רשותו, והרי שואל שלא מדעת גזלן? בצל הקודש של אוהלי האבות ,בעיצומם של רגעי ההכרעה הרי גורל שבהם נקבעת שלשלת הדורות ומורשת הברכות ,מתחוללת דרמה נשגבת ומלאת הוד .רבקה אמנו מורה לבנה הקטן יעקב ללבוש את בגדי עשיו בנה הגדול ,אותם בגדי חמודות יקרים ומופלאים שהיו מופקדים אצלה בבית. אך בתוך הרגע המרומם הזה ,בוקעת ועולה זעקה חריפה מכותלי בית המדרש ,קושיא משפטית ומוסרית המזעזעת את הלב :היאך הותר לרבקה אמנו ליטול את בגדיו של עשיו ולהלביש בהם את יעקב ללא ידיעתו וללא הסכמתו של הבעלים? הרי קיימא לן בכללי הדינים חמורים וחסרי הפשרות כי שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא! והרי אבותינו ואמותינו הקדושים קיימו את התורה כולה עוד קודם שנמסרה בסיני ,וזאת ועוד -הרי איסור גזל הוא מן המצוות החמורות שגם בני נח מוזהרים עליהם מבריאת העולם! מאיזה מעיין של היתר אלוקי ,משפטי ונשגב שואבת רבקה אמנו את הזכות והסמכות ליטול את הבגדים הללו ולכסות בהם את יעקב אבינו? כאשר אנו באים לברר סוגיה חמורה ומופלאה זו מתוך המקראות הטהורים בפרשת תולדות, נפרש לפנינו הכתוב המפורש ,המלא בסודות טמירים ובהתרחשות דרמטית עד אין קץ" :ותיקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול החמדות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן" (בראשית כז

טו) .מתוך קריאת הכתובים הללו וההתבוננות בלשונות המדויקים ,צפות ועולות קושיות עצומות על עצם לקיחת הבגדים והלבשתם ,וכפי שהעמיקו בזה מפרשי התורה הטהורים מתוך חרדת הקודש והצמאון להבין את הנהגת האם הקדושה. תרגום אונקלוס (שם) מתרגם" :ונסיבת רבקה ית לבושי עשיו ברה רבא דכייתא דעמה בביתא ואלבישת ית יעקב ברה זעירא" ,ומגלה לנו שהיו אלו מלבושים הוד והדר ,מבריקים מרוב נקיות וטהרה ,שמרוב חשיבותם ויופיים היו מופקדים ומשומרים בידה הנאמנה בתוככי הבית. תרגום יונתן בן עוזיאל (שם) מתרגם" :ונסיבת רבקה ית לבושי עשיו ברה רבא חמידיא דאליעזר שמיש בהון דהוו עמה בביתא ואלבישת ית יעקב ברה זעירא" ,ומאיר את עינינו ביסוד שמימי כביר ,שהבגדים הללו לא היו בגדים פשוטים של יום-יום ,אלא בגדי חמודות יקרים אשר שימשו עוד בבית אברהם אבינו ,ומפני קדושתם וייחודם היו מונחים אצל רבקה לשמרם מכל פגם. רבי שלמה יצחקי הרש"י (שם) מפרש" :החמודות ,הנקיות ,כתרגומו דכייתא ...אמר רבי שמעון בן גמליאל :כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאתיים ששימש עשיו את אביו ,כשהיה משמש את אביו לא היה משמש אלא בבגדי מלכות" .ומתוך דבריו המתוקים מתבאר כי עשיו ,מתוך זהירותו הכבירה בכבוד אביו ,לא היה מעיז להיכנס לפני יצחק בבגדי השדה המלוכלכים ,ולפיכך היה מניח את בגדי המלכות החשובים הללו אצל רבקה בבית כדי שיהיו שמורים וזכים תמיד לתשמיש זה בלבד. רבי אברהם אבן עזרא (שם) מפרש" :החמודות ,היקרות ,והנכון שהיו בגדי חופש שאינן נלבשין בכל יום ,והיו אצל אמו לפי שהיתה נותנת בהם בשמים" .הנה מלמדנו האבן עזרא שהיו אלו בגדים חגיגיים ומיוחדים ,ורבקה אמנו היתה מטפלת בהם ,מייפה אותם ונותנת בהם בשמים וריחות טובים ,ומתוך כך הייתה לה אחיזה וטיפול מתמיד במלבושים הללו. רבי משה בן נחמן הרמבן (שם) מפרש" :החמודות אשר איתה בבית ,לפי שהיו לו נשים נכריות ולא היה מאמין בהן ויודע שאין בגדיו שמורים אצלן ,על כן היה מניח אותן בבית אמו" .והנה מבהיר הרמב"ן את הסיבה העמוקה לכך שהבגדים נמסרו דווקא לידיה של רבקה ,משום שעשיו עצמו ידע ונכח לדעת שנשיו החיתיות אינן נאמנות על שמירת חפצים יקרים כאלו ,ורק על אמו סמך בכל לב. רבי דוד קמחי הרד"ק (שם) פירש" :החמודות ,החשובות והיקרות ,והיו אצל אמו מפני שהיה בוטח בה שהיא תנצרם ותשמרם מכל נזק" .ומתוך דבריו עולה כי הפקדת הבגדים אצל רבקה נוצרה מתוך נאמנות מוחלטת וביטחון גמור שהיה לעשיו באמו ,שהיא תגן על רכושו ותנצור אותו בנאמנות. רבי לוי בן גרשום הרלב"ג (שם) ביאר כי רבקה אמנו ראתה בעין חכמתה שלקיחת הבגדים והלבשת יעקב אינן מעשה חולין ,אלא צעד מוכרח ומופלא כדי שייראה יעקב בעיני יצחק כמי שבא מן השדה ,ובכך תתקיים הנבואה והברכה תגיע אל המקור הראוי לה. רבי חזקיה בן מנוח החזקוני (שם) כותב" :אשר איתה בבית ,לפי שהיתה מופקדת עליהם לשמרם ,ולפיכך היתה נחשבת כבעלת תפיסה בהם" .ומכאן מחדש החזקוני יסוד משפטי נפלא,

שהיות והבגדים היו מסורים לידיה של רבקה לשמירה מתמדת ,הייתה לה בהם נתפשות וזכות שמירה מיוחדת. רבי עובדיה הספורנו (שם) מפרש" :ותלבש את יעקב בנה הקטן ,כדי שיהיה נראה וניכר כאילו הוא עשיו הנכנס להביא את הציד ולהתברך" .ומבאר הספורנו שכל כוונתה של רבקה הייתה ליצור את השלמות הדרושה להחלת הברכה על יעקב ,מתוך הבנה זכה שזהו תפקידה ואחריותה באותה שעה הסטורית. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ הכלי יקר (שם) מחדש עומק רב וכותב ,כי רבקה אמנו הרגישה בעומק נשמתה כי לבישת הבגדים הללו על ידי יעקב היא תיקון הרוח והחזרת העטרה ליושנה, שהרי הבגדים הללו נלקחו מנמרוד ולא היו ראויים כלל לרשעתו של עשיו ,ורק יעקב התמים הוא הבעלים האמיתי והרוחני שלהם. רבינו בחיי בן אשר (שם) מביא ומבאר" :החמודות ,שהיו חמודות מן הראובים והחיות החקוקות בהם ,והיו מופקדים אצל רבקה מפני חשיבותן העצומה" .ומסביר לנו רבינו בחיי את הסגולה הנוראה והשמימית שהייתה טבועה בבגדים הללו ,שדרשה טיפול זהיר ומשמרת קודש שאותה יכלה לספק רק רבקה אמנו. רבי שמשון רפאל הירש (שם) מפרש כי הפקדת הבגדים בבית האם והשימוש שהיא עשתה בהם מראים לנו את הנהגת הבית היהודי ,שבו האם איננה רק שומרת חפצים גשמית ,אלא היא המכוונת העליונה המנווטת את כוחות הבית כולו אל יעודם האלוקי והנצחי. מתוך נהרות המקרא ופירושי הראשונים ,אנו נכנסים אל תוככי היכלא דחכמתא ,אל דברי חז"ל הקדושים בספרים ובגמרות הבבלי והירושלמי ,כדי לעמוד על עומק גדרי השואל שלא מדעת, על נאמנותו של הנפקד ,ועל מעמדם המשפטי של הנכסים והבגדים בבית האבות. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף כט ע"ב -דף ל ע"א) מובא הדין החמור של הפקדון והטיפול בו: "הפקיד אצל חברו כסות ,מנערה אחת לשלושים יום ...ומשטחה לצורכה אבל לא לצורכו .איבעיא להו :שטחה לצורכו ולצורכה מאי? תא שמע :לא ישטחנה לא לצורכו ולא לצורכה ,וסלקא בתיקו". והנה לימדונו חכמים את חומראת הנהגת הנפקד בנכסי חברו ,שכל המשתמש בחפץ המופקד אצלו שלא ברשות בעלים ,אפילו אם יש בזה תועלת מסוימת לחפץ עצמו ,נכנס למעגל הספק והאיסור. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף יב ע"ב) מובא הכלל הכביר בדיני מציאה וקניינים בתוך הבית: "אמר רב חסדא :מציאת קטן -לאביו ...גדול וסמוך על שולחן אביו -זהו קטן ,גדול ואינו סמוך על שולחן אביו -זהו גדול" .מתוך יסוד זה למדו חכמינו עומק גדול בדיני ממונות ,שכל עוד הבן סמוך על שולחן אביו ואוכל מלחמו ,אין לו קניין עצמאי גמור בנכסיו מול הורי הבית ,וכל אשר יקנה ויחזיק בבית ,לאביו הוא. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף מג ע"ב) מובא היסוד הנוקב והידוע בכל הלכות גזילה ופקדון: "אמר רבא :שואל שלא מדעת -גזלן הוא" .חכמים קבעו כי אדם הנוטל חפץ של חברו לשימושו האישי מבלי לקבל רשות מפורשת מן הבעלים ,נחשב כגזלן גמור למפרע ,ואינו יכול להישען על ההנחה כי הבעלים היו מסכימים לכך.

בתלמוד ירושלמי במסכת קדושין (פרק א הלכה ז) מובא" :מהו שישתמש אדם בנכסי בניו ובני ביתו? אמר רבי יוסי :כל שבני הבית סמוכין וניזונין משלחן אחד ,נכסיהן משועבדים ומעורבים זה בזה ,ואין קפדנות ממונית הדדית נוהגת ביניהם כדרך שנוהגת בין זרים" .ומכאן יש לעיין היאך התייחסה רבקה אמנו לנכסי עשיו שהיו מונחים בבית יצחק ,והאם היה בהם גדר קפדנות ממונית כלל. מתוך עומק מאמרי חז"ל והסוגיות הסבוכות בגמרא ,אנו מעפילים אל היכלא דראשונים ,אשר ירדו למעמקי הלכות גזילה ודיני שואל שלא מדעת ,וביררו את היסודות המשפטיים והרוחניים שהנחו את רבקה אמנו במעשיה. רבי משה בן מיימון הרמב"ם (הלכות גזילה ואבדה פרק יג הלכה יא) פוסק להלכה את הספק שעלה בגמרא ,וכותב בלשונו הטהורה" :הפקיד אצלו כסות ...לא ישטחנה לצורכו כלל ,ואפילו לצורכו ולצורכה אסור" .ומבאר הרמב"ם כי נפסק הדין לחומרא ,שכל שימוש בחפץ המופקד שיש בו הדגשה של צורך השומר -אפילו אם הבגד נהנה מזה ומתנער מן העובש -נחשב כאיסור וכשימוש שלא ברשות. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (חידושים למסכת בבא מציעא דף מג ע"ב) מחדש ומבאר את גדר איסור שואל שלא מדעת ,וכותב כי כל השורש של דין זה מיוסד על חזקת קפדנות של הבעלים .אולם, במקום שבו ידוע בבירור גמור שהבעלים אינם מקפידים כלל על תשמיש מסוים ,או שהשתמשו בו בני הבית הסמוכים על שולחן אחד ,אין בזה משום איסור גזל מן התורה. רבינו שלמה בן אדרת הרשב"א (חידושים למסכת בבא מציעא דף יב ע"ב) מבאר את גדר הקניין של בן הסמוך על שולחן אביו ,ומביא כי כל חפץ וריווח שמגיעים לידו של בן המתפרנס מאביו ,לא נשתקעה בהם בעלות גמורה של הבן כלפי הוריו ,ויש לאב ולאם תפיסת יד וזכות שימוש בהם לפי צורכי הבית. רבינו יום טוב בן אברהם הריטב"א (חידושים למסכת בבא מציעא דף כט ע"ב) ביאר את חילוק הדינים בנפקד ,וחידש כי במקום שבו נמסר החפץ לשמירה מוחלטת בתוך הבית ללא הגבלת תנאים, והמפקיד סומך על הנפקד סמיכות דעת גמורה בכל ענייני הבית ,נחשב הנפקד כאפוטרופוס הרשאי לעשות בחפץ כפי ראות עיניו לתועלת הבית. מתוך יסודותיהם האיתנים והזכים של הראשונים ,מטהרים אנו את לבבנו ועולים במדרגות הקודש אל היכלא דאחרונים והפוסקים ,אשר העמידו את הדברים על מכונם בהלכה ברורה ובנתיבות המחשבה הזכה ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. בספר הנותן אמרי שפר (עמוד יז עב) מיישב את הקושיא בתשובה ראשונה מתוך עומק דין מלכות וקניינים ,וכותב כי רבקה אמנו ,אשר נאמר לה בנבואה האלוהית עוד בבטן לדתה "ורב יעבד צעיר", ראתה בזה היתר גמור ובהיר ללא כל צד ספק .שכן לאחר שהקדוש ברוך הוא גילה את רצונו והגדיר שהבן הגדול יהיה עבד לבן הקטן ,הרי קיימא לן בכללי הדינים שמה שקנה עבד קנה רבו .ומאחר שכל נכסיו של עשיו נחשבו למעשה כנכסי יעקב רבו ,לא היה כאן שום נידון של שואל שלא מדעת או גזל ,שהרי הבגדים שהיו של בנה הגדול היו נתונים בדין לבנה הקטן.

עוד מתרץ בספר הנותן אמרי שפר (שם) בדרך נוספת מתוך הלכות פקדון ,בכותבו כי היות והבגדים הללו היו בגדי חמודות יקרים וחשובים ביותר ,והיו מופקדים אצלה בבית זמן רב מבלי שעשיו לבש אותם ,הרי מחויב הנפקד מן הדין לנערם ולהוציאם מן העובש אחת לשלושים יום, כפי שמבואר בגמרא במסכת בבא מציעא .ואף על פי שהסתפקה הגמרא בשטחה לצורכו ולצורכה וסלקא בתיקו ,והרמב"ם בהלכות גזלה (פרק יג הלכה יא) פסק לחומרא שלצורכו ולצורכה אסור ,מכל מקום רבקה אמנו הסתמכה על עצם חובת הטיפול והאיור של הבגד כדי להלבישו ליעקב ,ובכך נשמר הבגד מריקבון והותר השימוש בו. רבי משה סופר החתם סופר בספרו תורת משה (פרשת תולדות) מחדש יסוד מבריק ומיישב, על פי מה דאיתא בגמרא במסכת בבא מציעא ,שכל שהוא גדול וסמוך על שולחן אביו הרי הוא כקטן לגבי קנייני הבית .לפיכך ,כל אשר היה לעשיו נחשב למעשה כשייך ליצחק אביו מחמת שהיה סמוך על שולחנו ,ומותר מן הדין ליהנות מאשת איש הנאה מועטת שלא מדעת בעלה ,כגון הלוואת לבישת בגדים לזמן קצר .ומאחר והבגדים היו נחשבים כנכסי יצחק ,היתה לרבקה הרשות מלאה להשאילם ליעקב. מרן רבי שמואל זאב וואלף סופר השבט סופר (פרשת תולדות) מחדש ומבאר ,כי עשיו נתן מראש רשות מפורשת לרבקה והפקיד את הבגדים אצלה על תנאי מפורש שתוכל להשאילם לאחרים ולעשות בהם כרצונה הטוב .ואולם ,יש להקשות ולעיין על סברה זו ,דלא מסתבר כלל שנטל עשיו רשות להשאיל את הבגדים באופן שיגיע לו ממילא הפסד כה עצום ממנה ,עד שיוכלו על ידי זה ליטול ולגנוב ממנו את הברכות. עוד נראה לתרץ יסוד נפלא מתוך דברי המדרשים והתרגום ,שהרי איתא במדרש שהבגדים הללו של עשיו היו שייכים במקורם לנמרוד ,ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב דאליעזר עבד אברהם היה בנו של נמרוד .ונמצא לפי זה שאליעזר ירש את הבגדים הללו מאביו נמרוד ,ומה שקנה עבד קנה רבו ,ואם כן הבגדים היו שייכים בזכות גמורה לאברהם אבינו .ומאחר שאברהם נתן את עבדו ואת כל אשר לו ליצחק ,נמצא שהבגדים היו שייכים למעשה ליצחק אביו של עשיו .וממילא רבקה אמנו כלל לא לקחה ולא גנבה שלא מדעת הבעלים ,שהרי הבגדים היו שייכים בדין לבעלה יצחק. מתוך המעיינות הכבירים של פוסקי הדורות ,אנו מעפילים אל פזורי גדולי הדורות האחרונים ומאורי בני דורנו ,אשר העמיקו חפור ביסודות אלו ,הוסיפו לקח ונופך משלהם ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ליקוטי הלכות (בבא מציעא פרק ב) מחדש ומבאר את החילוק העמוק שבין זכות ממונית פרטית לבין הנהגת הבית הכללית שעל פי התורה. הוא מסביר כי כאשר מדובר בנכסים השמורים בתוך בית האבות ,שכל תכליתם היתה משמרת הקודש והמשכיות הדורות ,אין לראות בהם תפיסת בעלות אישית ומצומצמת של היחיד .ממילא, כאשר האם הקדושה מנווטת את הבגדים אל יעודם הרוחני ,אין בזה שום מגע של איסור גזל או שואל שלא מדעת ,אלא בירור הבעלות האמיתית והעליונה. מרן הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (סוכות ,עמוד תרנ) דן בהרחבה ביסודות דין

שואל שלא מדעת ובגדרי קניינים בתוך בני המשפחה .הוא מביא את היסוד שאין קפדנות ממונית הדדית נוהגת בין בני בית הסמוכים על שולחן אחד לגבי תשמיש ארעי וקצר .ומעמיק להסביר שמאחר שהבגדים היו מונחים בבית יצחק והיו מופקדים אצל רבקה אמנו ,ולא הייתה לגביהם קפדנות של ממש על הלבשה עראית לתועלת הבית ,הרי שהוראתה של רבקה להלביש את יעקב נעשתה על פי כללי ההלכה הצרופה ולא היה בה שום חשש גזל. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ט ,סימן שח) מעמיק להסביר את גדר השמירה והאפוטרופסות של אמו של אדם .הוא מבהיר כי כאשר אדם מפקיד חפץ יקר ערך אצל אמו ,הוא מוסר לה סמכות רחבה ומלאה לנהל את החפץ ולעשות בו כחכמתה לתועלת הבית והמשפחה .כיוון שכך ,רבקה אמנו לא נחשבה כנפקדת פשוטה המוגבלת בדיני שמירה יבשים ,אלא כאפוטרופסית בעלת כוח מלא להשתמש בבגדים כפי ראות עיניה הזכה. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (בראשית ,סימן כח) מחדש יסוד נפלא בעניין שורש בעלותם של בגדי אדם הראשון .הוא מסביר כי מאחר שהבגדים הללו נשתלשלו ועברו מאדם הראשון דרך נמרוד ואליעזר עד שהגיעו לבית אברהם ויצחק ,הרי שכל תפיסתו של עשיו בהם לא הייתה בעלות ממונית אישית קנויה ,אלא זכות תשמיש בלבד לשם כבוד אביו .ממילא ,כאשר הוצרכו הבגדים לקבלת הברכות והמשכת הקדושה ,חזרה הבעלות לבעליה המקוריים – ליצחק ולבנו יעקב הממשיך את דרכו. מרן הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג ,עמוד תרמ) מסכם את נתיבות הפסיקה בקושיא זו ,וכותב כי עולים מכאן כמה נתיבים ברורים :אם כהסבר שהיה זה מכוח הנבואה ודין 'מה שקנה עבד קנה רבו'; אם מתוך היתר הטיפול והאיור בבגד המופקד; אם מתוך שהיו הבגדים שייכים ליצחק בדין בן הסמוך על שולחן אביו; ואם מתוך שהבגדים הללו הגיעו בירושה מאליעזר ונחשבו כרכוש הבית כולו .ובכך מיושבת תמיהה זו באופן המאיר את צדקתה וזכותה של רבקה אמנו בבהירות נפלאה. מתוך בירור יסודות הסוגיה בדברי תנאים ,אמוראים ,ראשונים ואחרונים ,עולות ונפרשות מציאויות מעשיות הנוגעות להלכה ולמעשה בזמננו: גבולות השימוש בנכסי בני המשפחה הסמוכים על שולחן אחד .מתוך המבואר ביסוד דברי החתם סופר וגדולי הפוסקים לגבי קנייני בן הסמוך על שולחן אביו ,עולה נפקא מינה מפורשת למעשה לגבי מנהג בני הבית להשתמש בחפצים ,ספרים או מלבושים השייכים לילדים או להורים ללא נטילת רשות מפורשת בכל פעם .כאשר מדובר בתשמיש עראי וקצר שאין עמו קפדנות ממונית או הפסד ,אין בזה משום איסור שואל שלא מדעת או גזל. סמכות הנפקד והשומר בטיפול ושימוש בחפץ מופקד .מתוך הנידון בדין ניעור כסות אחת לשלושים יום והסתמכות על צורך הבגד ,נפשטת נפקא מינה מעשית לגבי שומר או נפקד שקיבל חפץ להחזקה ממושכת .במקום שבו החפץ עלול להתקלקל ,לאבד מדמותו או לסבול מעובש וחלודה ,מותר ואף חובה על השומר לעשות בו פעולות תחזוקה ,איור ואוורור ,ובלבד שעיקר הכוונה תהיה לטובת החפץ ושמירתו.

מעמד הבעלות בחפצי מצוה ותשמישי קדושה משפחתיים .מתוך היסוד שלומדים מהגר"א וייס והפוסקים בדין בגדי אדם הראשון שהיו מיועדים למשמרת הקודש ולא לתשמיש חולין פרטי ,עולה נפקא מינה לגבי תשמישי קדושה ,תשמישי מצוה או ירושות משפחתיות הרשומות על שם אחד מבני המשפחה אך מיועדות לצרכי מצוה של הכלל .לבני המשפחה ולגזברי הקודש יש זכות תפיסה ושימוש בהם לצורך המצוה ,משום ששורש בעלותם משועבד לתכלית הרוחנית שלשמה נוצרו. מתוך בירור מקורות הקודש והגדרים ההלכתיים שלמדונו רבותינו ,נפתחים לפנינו שערי התבוננות פנימית אל עומק הרעיון הטמון בסוגיה נשגבת זו. שורש העניין נעוץ בהבנת ההבדל המהותי בין בעלות גשמית חיצונית לבין שייכות נשמתית ורוחנית פנימית .הבגדים הללו ,ששורשם בבגדי אדם הראשון שנעשו בבית יוצר עליון ,לא היו סתם מלבושים נאים לכסות בהם את הגוף .הם ייצגו את הלבוש הרוחני של האדם ,את כתר המלכות והנהגת העולם בטהרה .עשיו החזיק בהם באופן חיצוני בלבד ,כחפץ המונח בקרן זווית, אך לא היה מסוגל להפנים את קדושתם וללבוש אותם בפנימיות נפשו .רבקה אמנו ,ברוח קודשה ובמבטה הזך ,זיהתה כי יעקב התמים ,יושב האהלים והמשכים לפתחי התורה ,הוא הבעלים האמיתי והפנימי של המלבושים הללו. זאת ועוד ,המעשה של רבקה מלמד אותנו יסוד נורא בעבודת ה' :פעמים רבות נדרש האדם ליטול את הכוחות ,הכלים והמלבושים של עולם המעשה – אותם כלים שנראים במבט ראשון כפשוטים או כהרכוש של העולם החומרי – ולהלביש אותם על הניצוץ הרוחני שבליבו .רבקה אמנו אינה פועלת מתוך חפץ גזלה או קפדנות ממונית ,אלא מתוך מסירות נפש עליונה להשיב את הכתר ליושנו ולגרום לכך שהברכה האלוקית תשרה על המקור הראוי לה .לבישת הבגדים על ידי יעקב הייתה בירור נוקב שלפיו החומר והלבוש החיצוני חייבים להיות כפופים לרוח ולפנימיות ,וכי הבעלות האמיתית בעולם שייכת למי שמשתמש בכלים לעבודת הבורא ולתיקון עולם. מתוך רוממות הרעיון ,נפתחות לפנינו מסילות ישרות המוליכות את אור הסוגיה אל מעמקי נפש האדם ,אל חבלי אמונתו ואל אורחות הנהגתו בפתחי החיים היומיומיים. התבוננות זו מלמדת את האדם יסוד נפלא ומעצים בחכמת הנפש ובבניין האישיות :פעמים רבות מרגיש האדם כי ישנם כוחות ,כישרונות או מלבושים נפשיים – כגון תקיפות ,מנהיגות ,או יכולת התמודדות עם עולם המעשה – הנראים כסותרים את תמימותו וזכותו הרוחנית .האדם עלול לחשוב כי כוחות אלו שייכים אך ורק למרחב של 'עשיו' ,אל החומריות ואל מחשכי השדה ,וכי עליו להישאר מצומצם בלבוש התמים בלבד .רבקה אמנו מורה לנו כי תפקידו של יעקב – הנפש המבקשת שלמות – הוא לדעת 'ללבוש את בגדי עשיו' ,ליטול את הכוחות הגשמיים והמידות החזקות של עולם המעשה, ולחפות בהם על התמימות הפנימית כדי להנהיג את העולם בטהרה .לבישת המלבושים החיצוניים אינה זיוף או גזל ,אלא התעטפות באחריות ובכוח הנדרשים להגשמת הייעוד האלוקי. במישור האמונה וההנהגה ,נגלה לנו כי הנהגת החיים המתוקנת דורשת מן האדם עין טובה ומבט פנימי המפצה על מראית העין השטחית .האמונה הטהורה אינה נבהלת מכיסויים ומלבושים

חיצוניים ,אלא יודעת לזהות את התוכן הפנימי הפועם תחתיהם .האבות והאמהות הקדושים לימדונו כי הנהגת העולם אינה נשענת על שמות ותגיות חיצוניות ,אלא על הצירוף האמיתי של הקול – "הקול קול יעקב" – המבטא את הלב הברור והרוח הזכה ,גם כאשר הידיים עטופות במלבושי העולם הזה .ההנהגה הראויה לאדם בעולמו היא לפעול מתוך תבונה עמוקה ,להשתמש בכל כלי ועניין שהקב"ה מזמין לידו לצורך עבודת הקודש ,מתוך ביטחון זך כי כל מה שנברא בעולם לא נברא ÅáÇלכבודו ולעבודתו. מתוך ההתבוננות הפנימית בסוגיה נשגבת זו ,נבנה בלבו של האדם מצפן מוסרי עדין וזך ,המכוון את צעדיו ואת מניעי נפשו בנתיבות החיים והמידות .היסוד המוסרי העולה מכאן מזהיר את האדם מפני התהום של שיפוט שטחי וחיצוני ,ומורה לו להעפיל אל המוסר העליון השואף ליושר פנימי ולתיקון המניעים הנסתרים של הלב .המצפן הפנימי מורה לנו כי העמידה המוסרית הטהורה אינה נמדדת אך ורק במעשה הגלוי או בתפיסה המצומצמת של הבעלות ,אלא באחריות העמוקה להשתמש בכל משאב ,נכס או כוח שניתנו לאדם לטובת האמת ,הצדק והטוב הכללי. מצפן זה מלמד אותנו עוד ,כי היושר המוסרי דורש מן האדם נקיות כפיים ובירור מתמיד מול מצפונו ומול קונו .כאשר האדם נדרש ליטול עמו כוחות או חפצים הנמצאים ברשותו או בבית הוריו ,עליו לבדוק בשבע בדיקות שאין במעשהו שמץ של נגזל ,גאווה או נזק לאחריני .המוסר הטהור תובע מאיתנו כי כל שימוש שאנו עושים במלבושי העולם הזה יהיה מיוסד על טהרת הכוונה ,על עשיית הישר והטוב ,ועל הבנה עמוקה כי הבעלות האמיתית על כל קנייני תבל שייכת לבורא עולם ,ועל האדם לפעול בהם כנאמן ומנהיג מוסרי בדין ובאמת. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש להתבונן מעבר למעטפת החיצונית של קנייני העולם ,ולדעת כי כל כוח וכל נכס הנתונים בידו נועדו להתעלות ולעבודת הבורא ביושר ובאמת .ההתנהלות בתוך תוכי הבית והמשפחה מחייבת זהירות יתרה בנוהג ממונות ,מתוך כבוד, נאמנות הדדית ונקיות כפיים צרופה בכל מעשה ומעשה. ההקשבה הפנימית לרצון האלוקי מעניקה לאדם את האומץ והתבונה ללבוש את כוחות המעשה של העולם הזה ,ולרתום אותם להנהגת הבית והדור בטהרה.

עיקר העניין: בלבו של ליל התקדש חג ובערש הברכות הנשגבות בבית יצחק אבינו ,פועלת רבקה אמנו ברוח הקודש ונוטלת את בגדי עשיו החמודות המופקדים אצלה, כדי להלביש בהם את יעקב בנה הקטן .תמיהתם החריפה של חכמי המוסר וההלכה מניחה את היסוד להבנת גדרי שואל שלא מדעת ודיני גזל בבית האבות .מתוך זיקוק עמוק של פוסקי הדורות נפרסות כמה מסילות זהב ליישוב התמיהה :אם כתרצו של ספר הנותן אמרי שפר על פי הנבואה ודין 'מה שקנה עבד קנה רבו' מכוח השעבוד העתידי; אם מתוך חובת הנפקד לטפל ,לאוורר וללבוש את הבגד למנוע ממנו עובש וריקבון; אם כחידושו של החתם סופר שבן