האם ייתכן להתחייב בעדות ממונית על פי שמיעת קול בלבד, והאם חוש השמיעה לבדו מספיק כדי להרשיע או לחייב אדם בדין? הוכח מפרשת השבוע!

האם ייתכן להתחייב בעדות ממונית על פי שמיעת קול בלבד, והאם חוש השמיעה לבדו מספיק כדי להרשיע או לחייב אדם בדין? הוכח מפרשת השבוע! בסערת הרגעים המרטיטים והדרמטיים של ליל התקדש חג ,עת נפרסו מסכי הקודש בבית יצחק אבינו ,התרחשה אחת הסצנות המטלטלות והמסעירות ביותר בתולדות האומה ,אשר הדיה מהדהדים מקצה העולם ועד קצהו בתוככי בית המדרש לדורותיו .יעקב אבינו נכנס אל…

האם ייתכן להתחייב בעדות ממונית על פי שמיעת קול בלבד, והאם חוש השמיעה לבדו מספיק כדי להרשיע או לחייב אדם בדין? הוכח מפרשת השבוע! בסערת הרגעים המרטיטים והדרמטיים של ליל התקדש חג ,עת נפרסו מסכי הקודש בבית יצחק אבינו ,התרחשה אחת הסצנות המטלטלות והמסעירות ביותר בתולדות האומה ,אשר הדיה מהדהדים מקצה העולם ועד קצהו בתוככי בית המדרש לדורותיו .יעקב אבינו נכנס אל אביו הסומא כשהוא עטוף במלבושי עשיו ,ויצחק אבינו הושיט את ידיו ,גישש בחשיכה והוציא מפיו את המילים המרעישות ומהדהדות הדורות" :הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" (בראשית כז כב). זעקה נוקבת בוקעת ועולה מעומק עולם ההלכה והמשפט ,ומרעידה את אמות הספים של

כל עיון ישיבתי :היאך ייתכן לראות בשמיעת הקול בלבד בירור גמור ומוחלט בדין?! הלוא חז"ל והפוסקים עמדו משתוממים למראה ההסתמכות על 'טביעות קלא' (הכרת הקול) ,ושאלו האם שמיעת אזניים בלא ראיית עיניים נחשבת כבירור מספק כדי להוציא ממון ,להתיר אשת איש או לחייב אדם בבית דין! הדברים חמורים ודוקרים עד עומק הנשמה ,בפרט לאור דבריו המפורשים של הרמב"ן על הפרשה ,שהקשה :איך לא פחד יעקב מהיכר הקול ,שיצחק אבינו יזהה אותו על פי קולו ויקלל אותו? ותירץ הרמב"ן יסוד מטלטל :שאולי היו האחים האלה דומים בקולם ,או שהיה משנה יעקב את קולו לדבר כלשון אחיו ,כי יש בבני אדם היודעים לעשות כן ולהשוות קולם לקול חברם בצורה מושלמת! ואחרי כל זאת ,הקושיא עולה ובוקעת עד לב השמים :אם אכן קיימת אפשרות אנושית לזייף ולשנות את הקול ,ואנשים יכולים להדמות לקול חברם ולהטעות את השומעים – איך נישא וניתן בהלכה על עדות בשמיעת קול בלבד? האם 'טביעות קלא' מהני להיחשב כעדות גמורה בבית דין, או שמא כל עדות שאין בה ראיית עין ממשית בטלה ומבוטלת מעיקרה? מתוך חרדת הקודש והעמקת העיון במקראות הטהורים של פרשת תולדות ,אנו קוראים את הפסוק המרעיש עולמות ,שבו התחוללה אותה דרמה כבירה ומטלטלת" :ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" (בראשית כז כב) .מפרשי התורה לדורותיהם, שעיניהם משוטטות בעומק סודות המקרא ,עמדו משתוממים למראה המילים הללו והציבו יסודות עצומים לביאור הנהגתו של יצחק אבינו ,חששותיו של יעקב אבינו ,והסתמכות האדם על שמיעת הקול. רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן( ,בראשית כז יב) מציב קושיא עצומה ומתבקשת העומדת ביסוד כל הנידון שלפנינו ,וזה תורף דבריו :איך לא פחד יעקב אבינו מהיכר הקול ,שיצחק אביו יזהה אותו על פי קולו ויזהה שאין זה עשיו ,ובכך יביא עליו קללה ולא ברכה? שהרי אדם שמכיר את בנו היטב יזהה מיד את צליל דיבורו! ותירץ הרמב"ן יסוד אדיר ומטלטל ,וביאר שאולי היו האחים האלה דומים בקולם מעצם היותם תאומים ,או שהיה משנה יעקב את קולו לדבר כלשון אחיו ולחקות את הילוכו ,כי יש בבני אדם היודעים לעשות כן ולהשוות קולם לקול חברם בצורה מושלמת. ומתוך דברי הרמב"ן הללו מתבאר יסוד חמור בעצם גדרי חוש השמיעה :זיהוי הקול אינו חסין מפני טעות ,ספק או זיוף ,שהרי קיימת יכולת אנושית טבעית לחקות קולות ולהטעות את השומע. רבינו שלמה יצחקי רש"י (בראשית כז כב) מפרש את כפילות הלשון "הקול קול יעקב" ,ומביא את דברי חז"ל שאין קולו של יעקב כקולו של עשיו .רשאי מבאר כי יעקב מדבר בלשון תחנונים, בהזכרת שם שמים ובנימוס של תלמיד חכם ,כגון אמרתו "כי הקרה ה' אלוקיך לפני" ,מה שאין כן עשיו שהיה מדבר בלשון עזים וגסה .הרי שרשאי מחדש כי ההיכר של יצחק לא היה רק בצליל הפיזי של המיתרים ,אלא בסגנון הדיבור ,בתוכן המילים ובאופי ההתבטאות. רבינו אברהם אבן עזרא (בראשית כז יב) מתייחס אף הוא לחששו של יעקב ומבאר כי הספק בדיבור ובקול היה קיים מלכתחילה .האבן עזרא מפרש כי יצחק אבינו היה סומא ,ועקב כהות עיניו

התחדדו אצלו שאר החושים ,ובפרט חוש השמיעה וחוש המישוש .עקב כך ,כאשר שמע קול הרך כקול יעקב ,לא סמך על השמיעה בלבד משום שידע שהקול יכול להשתנות או להטעות ,ולפיכך ביקש לגשת ולמשש בידיו כדי לאמת את שמיעת אוזניו בדיקה פיזית ממשית. רבינו יעקב בן אשר הבעל הטורים (בראשית כז כב) רמז בבעל הטורים רמז נפלא ומפתיע על המילים "הקול קול יעקב" ,וכתב שתיבת "הקול" הראשונה נכתבה חסרה ו' ,ללמד שהיה זה קול נמוך ומשונה .הבעל הטורים מחדש כי יעקב אבינו אכן שינה את קולו והנמיך אותו כדי שלא יוכר מיד ,ומכאן ראיה מפורשת מן המקרא שניתן לשנות את הקול ולהערים על חוש השמיעה של השומע. רבינו עובדיה ספורנו (בראשית כז כב) מפרש כי יצחק אבינו נכנס למבוכה עצומה בין חוש השמיעה לחוש המישוש .הספורנו מבאר כי יצחק אמר "הקול קול יעקב" מתוך תמיהה ,שהרי צליל הדיבור והזכרת שם שמים מתאימים ליעקב ,אך הידיים השעירות מעידות על עשיו .ומכיוון שחוש השמיעה לא היה מוחלט ומבורר אצלו כל צורכו ,לא מלאו לבו לסמוך על הקול בלבד עד שהוסיף למשש ולהריח. רבינו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית כז כב) מחדש עומק נפלא וכותב כי יצחק אבינו הרגיש ברוח הקודש שיש כאן שילוב של שניהם .האור החיים הקדוש מבאר כי יצחק הבין שהקול הפנימי והרוחני העולה מן הדיבור הוא קולו של יעקב העוסק בתורה ,בעוד שהמעטה החיצוני והידיים שייכים לכוחות עשיו .ומכאן שחדירת האוזן להכיר קול אינה רק זיהוי טכני ,אלא הבנה עמוקה של מהות המדבר ,ולכן כאשר יש חשש לזיוף חיצוני ,אין לסמוך על השמיעה בלבד. מתוך המקראות ופירושי הראשונים ,אנו יורדים אל עומקה של תורה שבעל פה – אל דברי חז"ל במדרשים ,בסודות הזוהר הקדוש ,וסוגיות הגמרא בבבלי ובירושלמי ,אשר ביררו עד תום את כוחו וגמירותו של חוש השמיעה וטביעות עין דקלא. במסכת חולין (דף צו ע"א) מביאה הגמרא סוגיה מרכזית בדין הכרת קול ואומרת" :טביעות עינא דקלא – מהני" .הגמרא מביאה ראיה ותקדים מעולם ההלכה ,שאדם סומא מותר בתשמיש מיטתו עם אשתו מפני שמכיר את קולה בטביעות עינא דקלא .ומכאן נפסק להלכה ששמיעת הקול אינה רק התרשמות קלושה ,אלא נחשבת כזיהוי מעליא וכבירור גמור היודע להבחין בין אדם לחברו. אולם מנגד ,במסכת גיטין (דף כג ע"א) מביאה הגמרא עובדא דרמטית ומטלטלת לגבי אדם שהיה חבוש בבית האסורים או עומד בראש ההר ,והוציא קול ואמר "כתבו גט לאשתי" .הגמרא מסתפקת ודנה האם כותבים ונותנים גט על פי שמיעת הקול בלבד ,משום שחוששים שמא אשמדאי או שד התחזה לו ודיבר בקולו ,או שמא אדם אחר נכנס לשם וחיקה את קולו להטעות את בית הדין .ומכאן חזרו חז"ל והעמידו סייג חמור :בכל מקום שיש חשש תחבולה ,זיוף או הידמות – אין סומכים על שמיעת הקול לבדה להתיר אשת איש חמורה! במסכת סנהדרין (דף כט ע"א) מובאת המשנה הידועה העוסקת בדין כמנה (הכמנת עדים מאחורי הגדר) .המשנה מביאה כי בדיני נפשות ובמסית ומדיח ,אין מחייבים את הנתבע אלא אם כן היו העדים רואים אותו .אך הגמרא מפרטת את סדר כמנה של מסית :מושיבים לו שני תלמידי חכמים

בבית הפנימי ,והוא יושב בבית החיצון ,והם מדליקים לו את הנר כדי שיהיו רואים אותו ושומעים את קולו .והדיון האמוראי שם עוסק בדיוק בנקודה זו :האם הצורך בנר ובדיבור הוא כדי שתהיה ראיית עין ממשית יחד עם שמיעת הקול ,או שמא שמיעת הקול מתוככי המחבוא די בה. במדרש רבה (בראשית רבה ,פרשה סה ,אות כ) מובא גילוי רזים על שעת ברכת יצחק :כששמע יצחק את יעקב מדבר ,אמר "הקול קול יעקב" – קולו של יעקב מחרד ומזדעזע ,ואין קולו מורגל בדיבורים גסים כאלו .והמדרש מביא כי יעקב אבינו היה מתפלל במעמקי הלב שהקב"ה יעשה עמו נס ולא יוכר קולו ,כדי שיוכל להוציא לפועל את הברכות שיועדו לו משמים. ובספר הזוהר הקדוש (פרשת תולדות ,דף קמב ע"א) נפער צוהר פנימי לעומק הדרמה :הזוהר הקדוש מביא כי שמיעת הקול של יצחק אבינו הייתה שמיעה ברוח הקודש" .הקול קול יעקב" – זהו קול התורה ,הקול הפנימי הנצחי שאין לשום אדם בעולם יכולת לזייפו או לחקותו .קול גשמי וחיצוני של המיתרים ניתן לחיקוי ולזיוף על ידי בני אדם ,אך הקול הפנימי של נשמת יעקב הוא ייחודי ואינו ניתן להערמה כלל. מתוך דברי המדרשים והסוגיות המטלטלות בבבלי ובירושלמי ,אנו מעפילים אל היכלא דראשונים ,אשר עמדו על המבוכה שבין ראיית העין לבין שמיעת האוזן ,וחקרו את תוקפה של טביעות קלא בגדרי העדות והמשפט. רבינו משה בן מיימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות עדות פרק יד הלכה ג) כותב יסוד ברור בעדות :אין העדים מעידים אלא על דבר שראו בעיניהם ,והיו יודעים אותו בבירור .עם זאת, הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות גירושין פרק ג הלכה טו) דן בהוראת גט על פי שמיעת קול ואומר כי אם היה אדם מוחזק וידוע להם ,ושמעו קולו ואמר "אני פלוני בן פלוני ,כתבו גט לאשתי" – אם היו מכירים אותו בטביעות קלא מעליא ,כותבים ונותנים .הרמב"ם מבהיר כי ההסתמכות על הקול מבוססת על החזקה שאין אדם מצוי לחקות קולות באופן המוציא לעז על גיטין ,אלא אם כן נכנסה עורמה מיוחדת או חשש שד ומתחזה. רבינו שלמה בן אדרת הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן תתקסב) נשאל בדין כמנה ועדות מאחורי הפרגוד ,והביא יסוד מחודש :שמיעת הקול מועילה רק כאשר המדבר מדבר לפי תומו ואין לו שום סיבה להטעות או לשנות את צליל דיבורו .הרשב"א מסביר כי כאשר אדם מדבר באופן טבעי, טביעות קלא נחשבת כבירור מעולה וכראייה ממשית .אולם כאשר המעמד כולו מתרחש בתנאים מורכבים או במקום שיש יסוד לחשוש לעורמה – אין לסמוך על שמיעת האוזן לבדה ,משום שחוש השמיעה קל להטעיה יותר מחוש הראייה. רבינו אשר בן יחיאל הרא"ש במסכת גיטין (פרק ב סימן ג) עומד על חילוק חמור בין עדות ממונית לבין עדות להתיר אשת איש או לחיוב נפשות .הרא"ש כותב כי בנכסים ובממונות ,אם העדים מכירים את קולו של המתחייב בוודאות גמורה ,סגי בטביעות קלא כדי להוציא ממון או לאשר הודאת בעל דין .אולם ,כאשר הדין נוגע לאיסורים חמורים או לשדות נכסים שבהם נדרשת בירורא דמילתא ללא שום פקפוק ,צריכים העדים לראות את פני המדבר בעיניהם ,מפני שזיוף הקול הוא חשש מצוי במצבי עורמה.

מתוך דברי הראשונים אשר חקרו את גדרי השמיעה והראייה ,אנו עולים אל היכלא דאחרונים ומרנא הפוסקים ,אשר העמידו את הדברים על בוריים להלכה ולמעשה ,וחילקו בין שמיעת קול לפי תום לבין מעשה הכמנה ועורמה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ סימן פא סעיפים יא-יג) פוסק את דין הכמנת עדים ומבאר כי אפשר להעיד באופן שאין המתחייב רואה שהעדים רואים אותו ,כגון שמחביאים לו עדים מאחורי הגדר או מאחורי הפרגוד .והוא מביא כי אם הודה בפניהם שם – עדותם עדות גמורה לחייבו בדין. רבי אריה ליב הלר בספרו קצות החושן (חו"מ סימן פא סק"ג) מעורר ספק חמור ונוקב על דברי מרן בשולחן ערוך .הקצות החושן חוקר האם באותה עדות מאחורי הגדר צריכים העדים לראות בעיניהם בטביעות עינא את המתחייב בעת דיבורו ,או שמא סגי בטביעות קלא – ששמיעת הקול בלבד מבעד לגדר מועלת להיחשב כעדות גמורה בבית דין. מרן רבי משה סופר החתם סופר בתשובותיו (שו"ת חתם סופר ,חו"מ סימן ב) מביא פסק הלכה מחודש ומטלטל המכריע את ספק הקצות החושן ,ומייסד את תוקפו על פי דברי הרמב"ן בפרשתנו! החתם סופר כותב כי אפילו אם נאמר כדבר פשוט שבעלמא סומכים על היכר קולו של אדם בטביעות קלא ,כל זה הוא דווקא כשהעדים שמעו את הנתבע מדבר לפי תומו ,בלא שנעשתה שום פעולה מתוחכמת .אבל במקום שעשו פעולת הכמנה ,שהחביאו בכוונה תחילה עדים מאחורי הגדר ,והכניסו שם אדם כדי שידבר וישמעו אותו העדים – אין העדים יכולים להעיד על פי השמיעה בלבד! והחתם סופר מטעים את טעמו ביסוד זך :שהרי יש לחוש שמא הכניסו שם אדם אחר ,והתכוון אותו אדם להשוות את קולו לקול הנתבע כדי לחייבו ולהטעות את העדים שיסברו שזהו הנתבע! וראיה מוחלטת וברורה מביא החתם סופר מדברי הרמב"ן בפרשת תולדות (בראשית כז יב) ,שכתב מפורשות כי יש בני אדם שיודעים לשנות את קולם ולהשוות קולם לקול אדם אחר כדי להטעות את השומע .מתוך כך מוכיח החתם סופר כי במקום של הכמנה ותחבולה ,אין לסמוך על שמיעת הקול לבדה בלא ראיית עין ממשית. מתוך היסוד האדיר והנפלא של החתם סופר ,אנו מעפילים אל פזורי גדולי הדורות האחרונים ומאורי בני דורנו ,אשר העמיקו חפור ביסוד זה ,הוסיפו לקח ונופך משלהם ,והאירו את עינינו בביאורים ישיבתיים נשגבים ומלאי חדווה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (הלכות לשון הרע ,כלל ג) מברר את כוחו וגבולותיו של חוש השמיעה לגבי קבלת לשון הרע וחשד .הוא כותב כי אף ששמיעת הקול יוצרת רושם חזק בנפש השומע ,הרי כל עוד לא ראו עיניו של אדם את המעשה עצמו בבירור גמור, אסור לו להוציא לעז או לחתוך דין .הוא מדגיש כי הדמיון האנושי ויכולת ההטיה של השמיעה עלולים להביא לידי טעות חמורה ,וכפי שראינו לגבי עדות בבית דין שאין לסמוך על השמיעה לבדה במקום חשש תחבולה. מרן הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק א ,או"ח סימן כט) דן בהרחבה בתוקף שמיעת קול דרך מכשירים ואמצעים טכנולוגיים ,ומביא את נתיבות הפוסקים לגבי היכר קול

בדין .הוא מסביר כי היסוד שלמד החתם סופר מהרמב"ן – שקול אנושי ניתן לחיקוי ולשינוי – מקבל משנה תוקף כאשר הדיבור אינו נשמע ישירות מפי המדבר אלא דרך אמצעי המעביר את הקול ,שכן שם החשש לשינוי ,לזיוף או לטעות גדול עוד יותר ,ולפיכך נדרשת זהירות כפולה ומכופלת בכל עניין הלכתי הדורש בירור גמור. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ד ,סימן קפג) מעמיק להסביר את גדר הנאמנות של עדים ואת ההבדל היסודי בין ראייה לשמיעה .הוא מבהיר כי ראיית העין מייצרת מציאות של 'יראה' ובירור מוחלט שאין אחריו ולא כלום ,מה שאין כן שמיעת הקול שנותרת תמיד במדרגה של ידיעה והקשה ,אשר יש בה פתח לחששות ולתחבולות .ולכן ,אף שבעלמא טביעות קלא מהני, במקום שנעשתה פעולת הכמנה והזמנה מראש ,המעמד כולו מתכסה בעננה של חשד ,ואין בית דין סומכים אלא על הבירור הברור והשלם ביותר. מרן הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק ג ,עמוד תרנט) מסכם את שיטות האחרונים בסוגיה חמורה זו ,וכותב כי עולים מכאן יסודות בהירים :במקום שבו אדם מדבר לפי תומו בלא שום הכנה וערמומיות ,טביעות קלא נחשבת כבירור מעולה בדין; אך במקום שבו נעשתה פעולת הכמנה והטמנה ,שבו עצם המעמד מזמין חשש לתחבולה ולחיקוי הקול כפי שביאר הרמב"ן ,אין להוציא ממון או להחליט עדות בלא ראיית עין ממשית .ובכך מיושבת תמיהת הקצות החושן באופן המאיר את כתרי ההלכה והמשפט בצורה נפלאה. מתוך בירור יסודות הסוגיה בדברי תנאים ,אמוראים ,ראשונים ואחרונים ,עולות ונפרשות מציאויות מעשיות הנוגעות להלכה ולמעשה בזמננו: קבלה וקביעת עדות על פי הקלטות קוליות ואמצעים טכנולוגיים .מתוך היסוד שלמד החתם סופר מהרמבוא שקול אנושי ניתן לחיקוי ולזיוף ,ובפרט במקום שיש חשש לתחבולה ,עולה נפקא מינה מפורשת למסחר ,לדיני ממונות ולבתי דין בזמננו .אין לקבל הקלטת קול כראיה חותכת ומוחלטת בבית דין להוצאת ממון או לחיוב שבועה ,כל עוד יש חשש לעריכה ,לזיוף טכנולוגי או לחיקוי קולי ,אלא אם כן מתלווה לה הקלטת וידאו ברורה המראה את פני המדבר בשעת דיבורו. נאמנות עדים בהכמנה מאחורי פרגוד או שמיעה דרך רמקול .מתוך דברי מרן בשולחן ערוך, הקצות החושן והכרעת החתם סופר ,נפשטת נפקא מינה לגבי עדים שהושבו מאחורי מחיצה, גדר או בחדר סמוך כדי לשמוע הודאת בעל דין .אם העדים לא ראו את פיו של המתחייב בשעת דיבורו ,והמציאות הייתה מתוכננת מראש באופן שיש בו פתח להערמה ,אין בעדות השמיעה בלבד כדי להוציא ממון מן המוחזק ,מפני שנשאר ספק הלכתי שמא אדם אחר חיקה את קולו. זיהוי והתרת ספקות בשיחות טלפון וממונות .מתוך החילוק שהעמידו הפוסקים בין דיבור לפי תום לבין מעמד של חשד ועורמה ,עולה נפקא מינה להתנהלות היומיומית במקח וממכר .כאשר אדם מדבר בטלפון עם חברו לפי תומו ומזהה את קולו בבירור ,מותר לו לסמוך על שמיעה זו לכל דבר ועניין .אך אם מדובר בעסקה חמורה ,בהעברת כספים או בנסיבות המעוררות חשד להונאה, אין לסמוך על היכר הקול בלבד ,ומוטל על האדם לערוך בירור נוסף בראיית עין או באימות מוחלט. מתוך בירור מקורות הקודש והגדרים ההלכתיים שלמדונו רבותינו ,נפתחים לפנינו שערי התבוננות פנימית אל עומק הרעיון הטמון בסוגיה נשגבת זו.

שורש העניין נעוץ בהבנת ההבדל המהותי בין חוש הראייה לחוש השמיעה בנפש האדם ובמבנה המציאות .חוש הראייה מביא את האדם לידי בירור מוחלט ויראה פנימית ,שכן מה שהעין רואה נחקק בלב כעובדה גמורה ובלתי ניתנת להפרכה .לעומת זאת ,חוש השמיעה ,על אף כוחו הכביר ודקויותיו המופלאות ,פועל דרך תהליך של הקשה ,התרשמות ועיבוד הפנימי של הצליל .השמיעה מעצם טבעה פתוחה יותר לפרשנויות ,לדמיון ולמצבי עורמה ,מפני שהקול הוא פשט מופשט המתפשט באוויר ,בעוד הגוף והפנים המדברים נותרים סמויים מן העין. זאת ועוד ,הסוגיה מלמדת אותנו יסוד נורא בהנהגת עולם המעשה :בעולם הזה ,שבו השקר והזיוף אינם נלחמים בגלוי אלא מתעטפים במלבושים מתוחכמים ומציגים את עצמם במעטה של אמת ,אין האדם יכול להסתפק בבירור חלקי או בהתרשמות קלושה .כדי להעמיד את המשפט והיושר על מכונם ,תובעת התורה הקדושה גמירות ובירורא דמילתא שאין בהם סרך ספק .יעקב אבינו בלבושי עשיו ויצחק אבינו במבוכת חושיו מדגימים לנו כי בעולם הלבושים והתחבולות, האוזן עלולה להטעות .על כן ,דווקא מפני כבודה של האמת ,העמידה ההלכה סייגים חמורים ,ולא הניחה לממון או לאיסור להיחתך על פי שמיעה בלבד במקום שבו הוכנה מצודת הכמנה ועורמה. התבוננות נשגבת זו מוליכה אותנו מסוגיית העדות והממון אל מעמקי נפש האדם ,אל חבלי אמונתו ואל אורחות הנהגתו במסילת ישרים. במצפונו הפנימי של האדם מתחולל מאבק מתמיד בין הראייה הברורה לבין השמיעה המתעתעת .היצר הרע ומגמות הנפש הנמוכות אינם פונים אל האדם בגילוי פנים גס ,אלא במצג שווא של 'חיקוי קולי' – הם מלבישים את הפיתוי והעצלות בצלילים המוכרים לאדם ,בקולו שלו, בהצדקות הגיון שנשמעות תמימות וצודקות לחלוטין .האדם התמים עלול להקשיב לקול הפנימי הזה ולסבור כי זהו קול מצפונו הטהור .חכמת הנפש הנלמדת מכאן תובעת מן האדם שלא לסמוך על 'שמיעת הקול' בלבד ,ולא להתפתות להגיונות מעורפלים ,אלא להביא כל דחף וכל מחשבה אל אור הראייה הברורה של הדין ,המוסר והתורה ,ולבחון האם המעשה עומד במבחן האמת הצרופה. בנתיבות האמונה וההנהגה ,נגלה לנו כי הקב"ה מנהיג את עולמו בדרכים נסתרות ונשגבות ,שבהן הקול החיצוני והמאורעות הנראים לעין אינם משקפים תמיד את הפנימיות האלוקית הנוראה. האדם המאמין יודע כי בעולם הלבושים והתחבולות ,אל לו לשפוט את מציאות החיים או את הנהגת ה' על פי רשימו חלקי או שמיעת אוזן שטחי .כשם שיצחק אבינו ביקש למשש ולברר את עומק הדברים מעבר לקול הנשמע ,כך מוטל על כל אחד מאיתנו להתבונן בעומק ההשגחה, להעמיק את הראייה האמונית ,ולדעת כי גם כשקולות הזמן והעולם מבלבלים ומסעירים ,הקול הפנימי הנצחי של נשמת ישראל הוא העומד לעד. מתוך ההתבוננות הפנימית בסוגיה נשגבת זו ,נבנה בלבו של האדם מצפן מוסרי עדין וזך ,המכוון את צעדיו ואת מניעי נפשו בנתיבות החיים והמידות. היסוד המוסרי העולה מכאן מזהיר את האדם מפני התהום של שיפוט שטחי וחיצוני ,ומורה לו להעפיל אל המוסר העליון השואף ליושר פנימי ולתיקון המניעים הנסתרים של הלב .המצפן הפנימי מורה לנו כי העמידה המוסרית הטהורה אינה נמדדת אך ורק במעשה הגלוי או בהתרשמות קלה של השמיעה ,אלא באחריות העמוקה לברר כל דבר עד תומו.