מדוע לא עבר יעקב על איסור לא תחמוד בקניית הבכורה?

מדוע לא עבר יעקב על איסור לא תחמוד בקניית הבכורה? עשן כבד וסמיך מיתמר מעל כרייתו של הנזיד המבעבע ,וריח מיוחד של עדשים אדומות ממלא את חלל האוהל הפרוס בלב המדבר השומם .רוח קרה ושרקנית נושבת בין היריעות ,מביאה עמה את אבק הדרכים ואת קור השקיעה היורדת על הרי אדום .בלב הדרמה המטלטלת והמסעירה

מדוע לא עבר יעקב על איסור לא תחמוד בקניית הבכורה? עשן כבד וסמיך מיתמר מעל כרייתו של הנזיד המבעבע ,וריח מיוחד של עדשים אדומות ממלא את חלל האוהל הפרוס בלב המדבר השומם .רוח קרה ושרקנית נושבת בין היריעות ,מביאה עמה את אבק הדרכים ואת קור השקיעה היורדת על הרי אדום .בלב הדרמה המטלטלת והמסעירה

הזו עומדים שני אחים ,שני עולמות מנוגדים שביניהם נפערת תהום אלוקית ונצחית .עשיו הרשע יורד מן השדה ,עייף ,יגע וצמא ,פניו שטופי זיעה וגופו שטוף תאווה גשמית ,ואילו יעקב אבינו קדוש עליון וזך המידות יושב שקוע בעולמה של תורה ,כשעל פניו נסוכה שלווה אלוקית קדושה. והנה ,ברגע דרמטי אחד שבו הזמן עוצר מלכת והאוויר מתמלא ברטט ופחד קודש ,נזרקות לחלל האוויר המילים המרעישות שירדו לעולם ושינו את פני ההיסטוריה האנושית כולה. איך ייתכן שיעקב אבינו בחיר האבות ,זעיר אנפין דקדושה ,ניגש לאחיו ותובע ממנו את קניית הבכורה ,והאם במעשהו זה לא היה כביכול סרך ספק של עוון וחטא ,פקפוק במצוות התורה ,או חלילה עבירה חמורה על הלאו הנורא והאדיר של "לא תחמוד"? השאלה בוקעת ועולה בעוצמה אדירה ומרעידה את אמות הספים של בית המדרש :הלוא הדיבר העשירי שנחקק באש שחורה על גבי אש לבנה על לוחות הברית מזהיר באזהרה חמורה וחדה "לא תחמוד בית רעך ...וכל אשר לרעך" ,והיאך ייתכן שיעקב אבינו מבקש ,פועל וחומד ליטול מאחיו את זכות הבכורה הרשומה על שמו מיום לידתו?! הדברים נוקבים ומטלטלים עד עומק הנשמה ,בפרט לאור הידוע שכל שורש תרי"ג מצוות ותיקון הנפש תלוי בנקיות הכפיים ובסור מרע .איך היה מותר ליעקב אבינו לנהוג כן ,והרי לכאורה יש כאן התעוררות של חמדת דבר השייך לזולת? האם קדושת המטרה והשאיפה העליונה לעבודת ה' יכולות לדחות איסור תורה חמור ,או שמא טמונים כאן יסודות עמוקים ,זכים ונוראים בהגדרת איסור לא תחמוד ,ביחס למצוות ,ובדין הצלת קודש מידי רשע המבזה אותו בכל ליבו ונפשו?! מתוך חרדת הקודש והצצה אל המקראות הטהורים ,אנו קוראים בפרשת תולדות את התיעוד האלוקי של אותה מכירה היסטורית" :ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי" (בראשית כה לא). מקרא זה מעמיד את יסוד התביעה שתבע יעקב אבינו מאחיו עשיו ,ומתוכו נדרשו מפרשי התורה לעמוד על פשר רצונו של יעקב ועל נסיבות המכירה. רבינו שלמה יצחקי רש"י (בראשית כה לא) מפרש את טעם תביעתו של יעקב ואת תשוקתו לבכורה" :לפי שהייתה העבודה בבכורות ,אמר יעקב :אין רשע זה כדאי שייקריב להקדוש ברוך הוא" .רשאי מבהיר כי כל מניעו של יעקב אבינו לא היה לתועלת אישית או לחמדת ממון וריווח גשמי ,אלא מתוך דאגה לכבוד שמים ולעבודת הקודש ,מתוך הכרה שעשיו הרשע בנבזותו אינו ראוי לשרת לפני מלך מלכי המלכים. רבינו אברהם אבן עזרא (שם) מפרש את קניית הבכורה בדרך הפשט" :דע כי הבכורה היה להם מעלה גדולה ,שהיה הבכור לוקח פי שניים ומקריב קרבן" .האבן עזרא מבאר כי הבכורה כללה זכויות רוחניות וממוניות משולבות ,ויעקב אבינו ביקש לקנותה כדת וכדין בהסכמת המוכר ובמחיר מלא ,ולא בדרך חטיפה או כפייה. רבינו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) מפרש ומעמיק בכוונת יעקב" :כי יעקב היה חפץ בעבודה ,והיה יודע כי עשיו מבזה אותה ,ולפיכך ביקש לקנותה ממנו" .הרמב"ן מחדש כי יעקב ראה עין בעין את ביזוי המצווה אצל עשיו ,ועל כן פעל להציל את עבודת הקודש מידיו של מי שאינו חפץ בה. רבינו יעקב בן אשר הבעל הטורים (בראשית כה לא) מפרש על פי רמזי המקרא את התיבה "כיום":

"מכרה כיום – ברור כיום ,שלא יהא בה ספק" .בעל הטורים מראה כי יעקב אבינו הקפיד שמעשה המכירה ייעשה בבהירות מוחלטת ובגלוי ,ללא שום חשש עורמה ,גנבה או הטעיה ,כדי שיהיה המקח שריר וקיים ללא כל פקפוק. רבינו עובדיה ספורנו (בראשית כה לא) מפרש את דברי יעקב לעשיו" :מכרה כיום – מכיוון שאנך חפץ בה ,מכרה לי במחיר קצוב" .הספורנו מחדש כי יעקב לא דחק בעשיו למכור דבר שהיה חביב עליו ,אלא זיהה שהבכורה הייתה לטורח ולמשא עבור עשיו ,ועל כן הציע לו פריקה של משא זה תמורת דמים ודבר מאכל. רבינו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית כה לא) מפרש את עומק כוונת יעקב" :יעקב אבינו ראה ברוח הקודש שאין עשיו ראוי לשמש במקדש ,והיה מצטער על חילול ה' שיצא ממנו, ולפיכך מסר נפשו לפדות את קדושת הבכורה" .האור החיים הקדוש מחדש כי פדיית הבכורה הייתה בבחינת הצלת הקודש ממי שמחללו. תוספות על התורה (בראשית כה לד) בשם רבינו יהודה החסיד מפרש את הכתוב "ויבז עשיו את הבכורה"" :שהיה כבר מבזהו עד עכשיו ,ומכאן אתה למד שאם יש ביד רשע ספר תורה או מזוזה או מצווה אחרת ,דמותר לצדיק לרמותו וליטלו ממנו" .מפורש יוצא מדברי התוספות על התורה כי כל היסוד במכירה זו נועד להוציא חפץ של מצווה מידיו של רשע המבזה אותו ,ואין במעשה זה משום חמדה פסולה אלא פדיית הקודש. מתוך יסודות מפרשי התורה ,אנו צוללים אל עומק סוגיות חז"ל בתלמוד הבבלי והירושלמי, אשר ביררו את גדרי איסור לא תחמוד ואת היתר חמדת דברי מצווה וקנייתם. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף ה ע"ב) מובא הדיון בגדר איסור לא תחמוד ,וכן בגמרא במסכת סנהדרין (דף כה ע"ב) מצינו לפי חד שיטה דהא דיש איסור לא תחמוד הוא דווקא כשאינו נותן ממון, אבל אם נותן ממון ליכא איסור לא תחמוד .רש"י (בבא מציעא דף ה ע"ב) מפרש כי לא תחמוד בממונו של חברו נאמר דווקא כשכופהו ומפציר בו ליטול בחינם או בעל כורחו ,אבל בנותן דמים ומתרצה המוכר – אין בזה משום איסור לא תחמוד .לפי זה מתבאר היטב דהכא ,שיעקב אבינו נתן לעשיו עבור הבכורה לחם ונזיד עדשים ,הרי זה כמי שנשקלה תמורתה בכסף מלא וברצון המוכר ,ולא שייך בזה איסור לא תחמוד. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף כא ע"א) מובאת האמרה הידועה בעולמה של תורה" :קנאת סופרים תרבה חכמה" .רש"י (שם) מפרש כי קנאה וחמדה זו ,שבוערת באדם לזכות בתורה ,במצוות ובמעלות רוחניות ,אינה רעה אלא משובחת ומבורכת ,והיא המביאה לריבוי חכמה ויראת שמים בעולם. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ב הלכה ו) מובא גדר חמור בביזוי קודש ומצוות ,שאין אדם רשאי להחזיק בדבר קדושה כדי לבזותו .מפרשי הירושלמי במקום מבארים כי כאשר חפץ של מצווה נמצא ביד מי שמחלל אותו ,מוטל על הראוי לכך לפדותו ולהעלותו לקדושתו ,ואין בעשייה זו שום חשש של גזל או חמדה פסולה. מתוך סוגיות השס בבבלי ובירושלמי ,אנו מעפילים אל היכלא דראשונים אשר העמיקו חפור בגדרי הלאו דלא תחמוד ובחלוקה היסודית בין חמדת ממון לחמדת קודש.

רבינו משה בן מיימון הרמב"ם בספרו משנה תורה (הלכות גזילה ואבידה פרק א הלכה ט) מביא את הגדר ההלכתי של איסור לא תחמוד וכותב" :כל החומד עבדו או אשתו או כליו של חברו ...והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו ,אף על פי שנבדן לו דמים מרובים ,הרי זה עובר בלא תעשה ,שנאמר לא תחמוד" .הרמב"ם מבהיר כי גדר האיסור תלוי בהפצרה וכפייה על חברו למכור חפץ גשמי שאינו חפץ למכרו ,אולם כאשר החפץ עומד למכירה ברצון המוכר ,או כאשר מדובר בהפשטת ביזוי ממצווה ,אין בזה משום איסור לא תחמוד. מהר"ם ריקנאטי בספרו מאה שערים (שער סח) מביא חידוש יסודי בעניין זה וכותב" :מצינו חמדה שהיא מותרת והיא חמדת התורה והמצוות ,כמו שכתבו רז"ל בגמרא במסכת בבא בתרא קנאת סופרים תרבה חכמה ,והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לו לאדם שכר עליה" .מהר"ם ריקנאטי מחדש כי חמדת דברי מצווה וקדושה אינה נכללת בכלל האיסור של לא תחמוד ,משום שהיא תשוקה רוחנית להשראת שכינה ולא לחמדת ממונו של הזולת. ונראה להעיר ולדון בדברי מהר"ם ריקנאטי :דשמא יש לחלק ולדחות ,דדווקא לחמוד תורתו ומצוותו של חברו כשהוא אינו מחסר לחברו מותר לחמוד ,כגון הלומד מחברו או המתקנא בחכמתו; אבל היכא שמחסר לחברו ,כגון כאן שעשיו לא יוכל עוד לעשות את העבודה במקדש ,מנא ידעינן דאפילו היכא שמחסר לחברו מותר לחמוד דבר מצווה? ובזה מיושבים דברי התוספות על התורה, שהוצרכו מטעם זה לטעם האחר – שהיה עשיו מבזה את הבכורה ,וכן לטעם שמשלם לו דמים. מתוך היסודות שציפו והעלו הראשונים ,אנו עולים אל היכלא דאחרונים ומרנא הפוסקים ,אשר העמידו את הדברים על מכונם ,חקרו בגדרי חמדת מצווה והתקשרותה לאיסור לא תחמוד ,והאירו את דרכו של יעקב אבינו בזהרורי אורה. מרן רבי יוסף קארו בספרו שולחן ערוך (חו"מ סימן שנט סעיף ט) פוסק להלכה את גדר הלאו ואומר: "כל החומד ביתו או כליו של חברו ...והפציר בו והרבה עליו ברעים עד שמכרו לו ,אף על פי שנבדן לו דמים מרובים ,עובר בלא תחמוד" .מרן מבהיר כי גדר החמדה שנאסרה בתורה מתקיים דווקא כאשר האדם מפציר ומלחיץ את חברו למכור לו חפץ שחברו דבוק בו ואינו רוצה להיפרד ממנו. אולם במקום שבו המוכר עצמו מבזה את החפץ ,מזלזל בו ורואה בו משא כבד ,אין בהתרצותו למכור שום הטרחה או כפייה ,ולפיכך אין במקח זה משום לא תחמוד כלל. רבי יעקב מליסא בספרו נתיבות המשפט (חו"מ סימן שנט סק"א) מעמיק להסביר את החילוק בין חמדת ממון גשמי לבין קניית זכות רוחנית .הניתיבות המשפט מחדש כי איסור לא תחמוד נאמר רק בחפצים הגשמיים שהם קניינו הפרטי של האדם ,כגון ביתו ,שורו וחמורו .אולם זכויות רוחניות ומצוות ,כגון עבודת הקודש והבכורה ,אינן קניין ממוני המוגדר תחת הלאו דלא תחמוד .ומאחר שיעקב אבינו לא חמד ממונו של עשיו אלא את עצם הזכות לעבוד לפני ה' ,לא שייך בזה שום צד של איסור תורה. רבי אברהם דנציג בספרו חכמת אדם (כלל קמב סעיף א) מביא את היתר חמדת המצוות וביזויין ביד רשע ,ומבאר כי כאשר נמצא דבר קדושה או חפץ של מצווה בידו של אדם שאינו נוהג בו כבוד ,מצווה רבה היא על האדם הירא וחרד לדבר ה' להשתדל ולהוציאו מידו ,כדי להעמידו על

קדושתו .החכמת אדם מבהיר כי פעולה זו אינה מגיעה ממקום של חמדה עצמית אלא מגודל הקנאה לכבוד שמים ,ועל כן אין בה שום נדנוד עבירה. מתוך זיו חכמתם של האחרונים ,אנו מעפילים אל פזורי גדולי הדורות האחרונים ומאורי בני דורנו ,אשר העמיקו חפור ביסודות אלו ,הוסיפו לקח ונופך משלהם ,והאירו את דרכיו של בחיר האבות בביאורים נפלאים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (חלק ב פרק כ) מעמיק להסביר את גדרי הלאו דלא תחמוד .הוא מבהיר כי כל עצמו של איסור חמדה לא נברא אלא כדי למנוע מן האדם להטריח את חברו ולעגום את נפשו של הבעלים על קניינו .אולם כאשר מדובר באדם שמבזה את המצווה ומתנער ממנה בכל ליבו ,כפי שנהג עשיו שהפטיר כנגד הבכורה "למה זה לי בכורה" ,הרי אין כאן שום עגמת נפש או פגיעה ברצונו של המוכר ,אלא אדרבה – פריקת משא שאינו חפץ בו כלל .וממילא בטל כל יסוד הלאו דלא תחמוד במקום כזה. מרן הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (אבלות ,חלק א עמוד שלג) דן ביסוד חמדת המצוות והזכויות הרוחניות ,ומביא את נתיבות הפוסקים לגבי קניית מצוות בדמים .הוא מסביר כי כאשר אדם משלם ממון מלא עבור מצווה או זכות רוחנית ,כפי שעשה יעקב אבינו שנתן לעשיו לחם ונזיד עדשים שהיו שווים באותה שעה דמים יקרים לנפש עייפה ,אין בזה שום חשש של חמדה פסולה .שכן תשלומי הממון מפקיעים את גדר החמדה והופכים את המעשה למקח וממכר כשר ושלם. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ה סימן רח) מעמיק לבאר את ההבדל היסודי בין חמדת ממון לחמדת קדושה .הוא מבהיר כי חמדת ממון נובעת מהתפשטות התאווה הגשמית של האדם להרחיב את גבולו על חשבון חברו ,מה שאין כן חמדת הקודש והעבודה ,שכל כולה נובעת מביטול הנפש למאמר ה' ומהשתוקקות הנשמה להידבק בבוראה .ולפיכך ,כאשר אמרו רז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה ,לימדונו שחמדה זו היא עצם חיותה של הקדושה ואין בה שמץ של פסול. מרן הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (חלק א עמוד קמז) מסכם את נתיבות המפרשים בסוגיה חמורה זו ,וכותב כי עולים מכאן גדרים ברורים ומוצקים :יעקב אבינו היה נקי וטהור לחלוטין מאיסור לא תחמוד ,משלוש סיבות משולבות ובהירות .ראשית ,מפני ששילם דמים וסיפק את רצונו של עשיו; שנית ,מפני שפדה את הבכורה מידי רשע שהיה מבזה אותה ופורק ממנה כל קדושה; ושלישית ,מפני שחמדת דברי מצווה ועבודת הקודש מותרת היא ואף זוכה האדם עליה לשכר טוב. מתוך בירור יסודות הסוגיה בדברי תנאים ,אמוראים ,ראשונים ואחרונים ,עולות ונפרשות מציאויות מעשיות הנוגעות להלכה ולמעשה בזמננו: פדיון והצלת תשמישי קדושה וספרי קודש מידי מי שמבזה אותם .מתוך דברי התוספות על התורה והחכמת אדם ,עולה נפקא מינה מפורשת למצבים שבהם מוחזק תשמיש קדושה ,ספר תורה, זוג תפילין או מזוזה בידי אדם שאינו נוהג בהם כבוד או שמזלזל בהם .מותר וראוי לאדם החרד לדבר ה' להשתדל ,להפציר ולשלם דמים כדי ליטלם ממנו ולהעמידם על קדושתם ,ואין לחוש בזה כלל לאיסור לא תחמוד או להטרחת הזולת ,מפני שפדיית הקודש מידי מבזה היא מצווה רבה.

רכישת תשמישי מצווה נדרשים והידור מצווה תמורת דמים .מתוך החילוק שהעמידו הפוסקים והגמרא במסכת בבא מציעא ובבא בתרא ,נפשטת נפקא מינה לגבי קניית חפצי מצווה ,כגון אתרוג נאה ,ארבעת המינים או תשמישי קדושה מחברו .כאשר אדם חומד את המצווה ומשלם עבורה דמים כראוי ברצון המוכר ,אין בזה שום נדנוד של איסור לא תחמוד ,אלא הרי זה נחשב למקח וממכר כשר לחלוטין ולחמדת מצווה המבורכת שהאדם מקבל עליה שכר. הפצרות וריבוי דברים בקניית קניין גשמי פרטי של חברו .מתוך דיוק גדרי הרמב"ם ,מרן בשולחן ערוך והאהבת חסד ,עולה נפקא מינה חמורה להתנהלות המסחרית ביום יום .אדם החומד חפץ, בית ,רכב או קניין גשמי של חברו ,והחבר אינו מעוניין למכרו ,אסור לשלוח אליו מתווכים ,להפציר בו שוב ושוב או להפעיל עליו לחצים חברתיים כדי שיתרצה למכור ,אף אם מציע לו סכום כסף גבוה מן השווי .גדר זה חמור ביותר ,ורק במקום שבו הבעלים עצמו מזלזל בחפץ או מציעו למכירה מדעתו ,מותר לנכנס עמו במקח וממכר. מתוך בירור מקורות הקודש והגדרים ההלכתיים שלמדונו רבותינו ,נפתחים לפנינו שערי התבוננות פנימית אל עומק הרעיון הטמון בסוגיה נשגבת זו של חמדת יעקב אבינו לבכורה. ונראה להעמיק ולבאר כי שורש ההבדל התהומי שבין לא תחמוד האסור לבין חמדת הקודש המותרת והמבורכת ,נעוץ בהבנת מהותו של הקניין בעולם הזה לעומת הקניין בעולם הרוחני. העולם החומרי הוא עולם של גבולות ,של צמצום ושל מידה .כאשר אדם חומד את ממונו או את ביתו של חברו ,הרי הוא מבקש לפרוץ את הגבול שקבע לו הבורא ,ולהרחיב את ישותו הגשמית על חשבון חסרונו של הזולת .זוהי חמדה שמקורה באנוכיות ,בתחושת חוסר מדומה ,וברצון לשאוב אליו את מה שאינו שייך לשורש נשמתו .על כן עמדה התורה והזהירה באזהרה חמורה לא תחמוד ,שכן חמדה זו הורסת את רקמת החיים ופוגעת בהשגחה המדויקת שחילקה לכל אדם את חלקו הראוי לו. אולם ,כאשר אנו מתבוננים במושג הבכורה ובעבודת הקודש ,אנו נחשפים לעולם שכולו אור, אינסוף והשפעה .זכות הבכורה איננה נכס מניב או קניין גשמי המעשיר את האדם בחומר ,אלא היא עול של שירות ,זכות של עמידה לפני מלך מלכי המלכים ,וצינור להורדת שפע אלוקי לעולם. כאשר יעקב אבינו מבקש את הבכורה ,הוא אינו מבקש לקחת מעשיו דבר כדי להתעשר ,אלא הוא זועק את זעקתה של השכינה הקדושה .הוא רואה כיצד עבודת ה' נמצאת בשבי ,מוטלת בביזיון בידיו של אדם שמתנער ממנה ורואה בה משא טורדני .החמדה של יעקב הייתה חמדה של תיקון, של פדיית הקודש מגלותו העצובה ,ושל השבת ההרמוניה האלוקית על כנה .בחמדה זו אין שום הסגת גבול ,אלא אדרבה ,יש בה את שיא ההתבטלות והמסירות של האדם המבקש לקחת על עצמו את עול העבודה למען כבוד קונו ,ולחלץ את המצווה מן הבוץ של הזלזול והאדישות. התבוננות נשגבת זו בסוד קניית הבכורה מוליכה אותנו מן האוהל הקדום אל נבכי נפשו של האדם פנימה ,אל מערכות אמונתו ואל אורחות הנהגתו במסילת חייו. ונראה לבאר כי המאבק ההיסטורי על הבכורה אינו רק מאורע שקרה בעבר הרחוק ,אלא הוא מערכה תמידית המתחוללת בכל יום ובכל שעה בתוך ליבו של כל אדם .בנפש פנימה שוכנים

זה בצד זה כוחות רוחניים טהורים בבחינת יעקב ,הדורשים קרבה לאלוקים וכיסופים לעבודת הקודש ,ולעומתם יצרים חומריים בבחינת עשיו ,המבקשים את סיפוק הרגע ,את נזיד העדשים האדום והמיידי ,מתוך נטייה להשליך ולבזות את האחריות הרוחנית הכרוכה בבכורה .עבודת המידות והאמונה הנדרשת מכל אחד מאיתנו היא לעורר את כוחו של יעקב הפנימי ,ולעמוד על המשמר שלא להתפתות לחמדת העולם הזה ,אלא להפנות את כל כוחות התשוקה ,החמדה והקנאה אל עולם הרוח ,ולקנות את הזכויות והמצוות אף כאשר הדבר דורש תשלום יקר של ויתור על נוחות גשמית. זאת ועוד ,בנתיבות ההנהגה מורה לנו יעקב אבינו יסוד אדיר ,שהנהגה רוחנית אמיתית משמעותה נטילת אחריות על מצב הקודש בעולם .כאשר אדם רואה ,בין בתוך עצמו ובין בסביבתו הקרובה, שמצווה מסוימת ,זמן של תפילה או קביעות של לימוד ,נשחקים ,נזנחים או מבוזים על ידי שגרת החיים החונקת ,תפקידו אינו לעמוד מנגד באנחה או בייאוש .עליו לקום בגבורה אצילה ,לגלות קנאת סופרים טהורה ,לקנות את אותה מצווה מחדש ולחלץ אותה מן הביזיון .מוטל עליו לשלם עליה במטבעות של מסירות נפש ,לאמץ אותה אל חיקו ולרומם אותה בחזרה להיכל המלך שבלב. זוהי חמדת הקודש המרוממת את האדם ,הקושרת אותו בעבותות של אהבה לבוראו ,והבונה בקרבו משכן של קבע להשראת השכינה. מתוך ההתבוננות העמוקה בפרשת הבכורה ומאבקי הנפש העולים ממנה ,נבנה בנפש האדם מצפן מוסרי עדין וטהור ,המכוון את צעדיו ואת מניעי פנימיותו באור הישר והאמת. המצפן המוסרי מורה לנו כי טוהר המידות של האדם נבחן לא רק במה שהוא נמנע ממנו ,אלא לא פחות מכך במה שהוא משתוקק אליו ובוחר לחמוד .בעוד החמדה החומרית המבקשת את נכסיו או קנייניו של הזולת מחריבה את יסודות החברה ומביאה לידי עוול ,חמדת הקודש והמצווה מרוממת את האדם ומכוונת את כל מרצד נפשו אל השאיפה העליונה לתיקון עולם .האדם נדרש לבחון תמיד האם תשוקותיו נובעות מתוך רצון להשתלט על השאר או מתוך צמאון זך להתקרב אל האמת האלוקית ,להציל את הנרדף ולהרים את קדושת המצוות מתוך מעמקי השפל של הזלזול והאדישות. עוד מלמד אותנו המצפן הפנימי כי האחריות המוסרית מחייבת את האדם לפעול באומץ לב נגד תופעות של ביזוי הקודש ,אך לעשות זאת מתוך ניקיון כפיים מוחלט ובדרכי שלום .אין המוסר מתיר לאדם לפגוע או להשתמש בתירוצים פסולים של השגת יעדים קדושים כדי לבצע עוולות מוסריות בדרך .הדרך אל הקודש חייבת להיות סלולה בבירור גמור ,בשקיפות מלאה ובתשלום הוגן ,כאשר המטרה הטהורה מקדשת את האמצעים אך ורק כאשר האמצעים בעצמם עומדים במבחן ההלכה והיושר .כך לומד האדם לכוון את ליבו ,לדייק את צעדיו ,ולשמור על מצפונו נקי וזך מכל שמץ של פגם וממרחקים של אנוכיות גשמית. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש לבחון את מניעיו פנימה ,להבחין היטב בין תשוקה חומרית ואנוכית לבין כיסופים טהורים לדברי קדושה ,ולנתב את כל מרצד נפשו אל עבר התעלות והוספת אורה בעולם .בכל פעם שבה אדם רואה מצווה או ערך נעלה הזנוחים בקרן זווית או סובלים מביזוי ואדישות ,מוטל עליו להתעורר בקנאת קודש אצילה ,ליטול אחריות ולחלץ את הקודש מן המקום הנמוך שבו הוא שרוי .התנהלותו של האדם במסחרו וביחסיו עם הזולת