מדוע יעקב בישל בעצמו את הנזיד עדשים, והרי היה להם עבדים ושפחות לרוב?

מדוע יעקב בישל בעצמו את הנזיד עדשים, והרי היה להם עבדים ושפחות לרוב? הנה ניצבת לפנינו תמיהה רבתי ומעוררת מחשבה ,המכה בעוז על מיתרי הלב ומבקשת לפתוח צוהר אל עומק הנהגתו של בחיר האבות .כיצד ייתכן הדבר במעון הקודש של יצחק אבינו ,שהיה מוקף עבדים ושפחות ובית עשיר ומרומם מכל טובה ,שדווקא יעקב אבינו ,איש תם יושב אוהלים העמל בשקידה ובעיון בהיכלי התורה ,יעמוד בעצמו…

מדוע יעקב בישל בעצמו את הנזיד עדשים, והרי היה להם עבדים ושפחות לרוב? הנה ניצבת לפנינו תמיהה רבתי ומעוררת מחשבה ,המכה בעוז על מיתרי הלב ומבקשת לפתוח צוהר אל עומק הנהגתו של בחיר האבות .כיצד ייתכן הדבר במעון הקודש של יצחק אבינו ,שהיה מוקף עבדים ושפחות ובית עשיר ומרומם מכל טובה ,שדווקא יעקב אבינו ,איש תם יושב אוהלים העמל בשקידה ובעיון בהיכלי התורה ,יעמוד בעצמו ויטרח בבישול התבשיל? הדעת משתאה והלב נסער למראה המחזה המפליא הזה ,שבו נסיך הקודש ,איש האמת והתורה,

יורד לפתע לעסוק בעבודת הבית החולפת ,לבשל נזיד עדשים ,בשעה שבית אביו משופע בעבדים ושפחות המוכנים ומזומנים לשרת בכל עת .מה הסוד הטמון בהנהגה פלאית זו? האם זוהי ענווה תהומית ונוראה המונעת ממנו להעיר מנוחתם של עבדי הבית ,או שמא טמונה כאן כוונה עמוקה ונשגבה של קירוב לבבות והליכה בנתיבי אבות? השאלה הזו קוראת לנו לצלול אל מעמקי הפרשה, לפתוח את ספרי המדרש והמפרשים ,ולדלות מרגליות של הנהגה ומוסר. ומתוך נהרת הקודש של פסוקי התורה בפרשתנו ,אנו נפגשים במעשה המופלא המשקף את עומק הנהגתו של בחיר האבות“ .ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף" (בראשית כה כט). חכמינו במדרש הגדול (בראשית כה כט) ביארו כי בא הכתוב ללמדך ענותנותו של יעקב אבינו ,כמה עבדים ושפחות היו לו לאביו וכשהוא בא מבית המדרש ומוצאם ישנים אינו רוצה להרגיש ולהצהיב אחד מהם שישמשו אותו ,אלא הוא עומד ומבשל לעצמו .ומבארים בזה את עומק הרחמנות והענווה שהייתה חקוקה בנפשו של יעקב אבינו ,אשר למרות מעמדו ומעלתו הרמה לא המתין לשירותם של אחרים ולא רצה להטריח או לצער את עבדי הבית במנוחתם ,אלא בחר לרדת בעצמו ולעסוק במלאכה. רבנו חיים בן עטר אור החיים הקדוש (בראשית כה כט) חידש טעם נשגב ומסעיר בהנהגה זו ,לצד שראה שהועילה לגימתו של עשיו ליצחק ,לקח גם הוא דרך לבשל תבשילין לקרב לב אביו אליו כעשיו .ומבאר בזה כי יעקב אבינו לא פנה אל העשייה החומרית הזו מתוך מקרה או לצורך אכילה בעלמא ,אלא בחר בכך בכוונה עמוקה כדי להלך בנתיב כיבוד אב ולהטות את לב אביו יצחק אל הקדושה והאמת ,לאחר שראה עד כמה השפיעו תבשיליו של עשיו על יצחק. רבנו שלמה בן יצחק רש"י (בראשית כה ל) פירש שהיה זה נזיד עדשים להכיל סעודת הבראה, שבאותו יום מת אברהם אבינו שלא יראה את עשיו בן בנו יוצא לתרבות רעה ,ובישל עדשים שדומות למעגל להורות על גלגל החוזר בעולם .ומבאר בזה כי יעקב אבינו נרתם בעצמו לבישול מתוך חרדת הקודש והשתתפות עמוקה בצער אביו ,כדי להכין במו ידיו את מאכל האבלים הזך עבור יצחק אבינו השרוי באבלו על הסתלקות עמוד העולם. ומתוך מעיינות התלמוד הקדוש והיכלי הגמרא ,אנו מציצים אל היסודות הנוראים המאירים את הנהגת צדיקים בעשיית מצוות מתוך ענווה וטורח בגופם. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף טז ע"ב) הובאה הסוגיה העמוקה ביום הסתלקותו של עמוד העולם אברהם אבינו ,אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו .ומבארים בזה חכמינו כי ההכנה של סעודת הבראה והבראת האבל הייתה מוטלת בחיבוב נפש על יעקב אבינו בעצמו ,כדי לפעול בגופו ובמסירות נפשו לנחם את נפש אביו הדאובה ,ללמדך שכל דבר שיש בו חסד ורחמים אינו נמסר לשליחים ולעבדים אלא האדם בעצמו יורד ומטפל בו. בגמרא במסכת שבת (דף קיט ע"א) הובאה הנהגתם המפוארת של אמוראים קדושים ,רבא מלח שיבוטא ורב חסדא פרם סילקא .ומבארים בזה חכמי התלמוד כי גדולי העולם ומאורי הדורות ,אף שהיו בידיהם עבדים ושפחות ומשרתים לרוב ,יצאו מגדרם וטרחו בגופם ממש בכל דבר שיש בו קדושה ,מצוה וחסד ,מפני שראו בעבודה הזו זכות עצומה ודרך של ענווה המרוממת את נפש האדם.

ומתוך היכלם המורם והקדוש של רבותינו הראשונים ,אשר האירו את נתיבות העבודה בעומק דעתם הטהורה ,אנו נחשפים אל היסודות הנשגבים המבארים את זהירותו של הצדיק בממונם ובמנוחתם של עבדיו ,ואת גודל מעלת עשיית המצוה בגופו. רבנו משה בן מיימון הרמב"ם (הלכות עבדים פרק ט הלכה ח) כתב שמדת חסידות ודרכי חכמה היא שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ,ולא יכביד עולו על עבדיו ולא יציק להם ,ויאכילם וישקם מכל מאכל ומכל משתה .ומבאר בזה כי הנהגתו של יעקב אבינו ,שהקפיד שלא להעיר את עבדי הבית הישנים ולא להצהיב פניהם ,אינה הלכה מחודשת בלבד אלא שורש מוסרי עמוק של מדת החסידות ,שבה האדם מעדיף להטריח את עצמו ולעמוד לבשל במו ידיו ובלבד שלא יגרום צער או הקפדה לשום בריה. רבנו בחיי (בראשית כה כט) ביאר כי יעקב אבינו בהיותו איש תם יושב אוהלים לא החזיק טובה לעצמו ולא ביקש שררה וגינוני מלכות ,אלא התנהג במידת הפשטות והענווה המוחלטת .ומסביר בזה שכל עצמותו של יעקב הייתה משועבדת לעול התורה והעבודה ,וממילא לא ראה שום פחיתות כבוד בכך שהוא מבשל במו ידיו ומכין את הצרכים בעצמו ,אלא אדרבה ,ראה בכך הנהגה ישרה של אדם המנהיג את ביתו ברוח של ענווה ויראה. רבי משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית כה כט) מחדש כי העשייה והטורח של יעקב בנזיד העדשים לא נבעו מחיסרון במשרתים ,אלא מפני המעלה היתרה והחיבוב העצום שיש בעשיית מצוות החסד והאבלות בגופו של האדם .ומבאר בזה כי בעניינים שיש בהם כיבוד אב וניחום אבל על הסתלקות אברהם אבינו ,לא ניאות יעקב למסור את העבודה הטהורה לידי עבדים ושפחות ,אלא בחר ליצוק את כוונת הלב בעצמו ולעסוק במצוה בגופו ממש. ומתוך היכלם המואר של פוסקי הדורות והאחרונים ,אשר דלו מעמקי ההלכה והנחיות הנהגת האדם ,אנו נחשפים לבירורים נשגבים המאירים באור יקרות את הנהגתו הזכה של יעקב אבינו. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן רנ סעיף א) כתב שאף אם יש לו לאדם עבדים רבים, יראה להכין בעצמו שום דבר לצורך המצוה כדי להראות את חיבובה .ומבאר בזה יסוד הלכתי ומוסרי כביר ,שכל מקום שבו יש עניין של קדושה ,חסד או כיבוד אב ,אין ראוי למסור את המצוה לעבדים ולמשרתים ,אלא יטרח האדם בגופו ממש כדי להפגין את חביבותה של המצוה ,ומשום כך פעל יעקב אבינו בעצמו לבשל את הנזיד כדי להראות את גודל תשוקתו לקיים מצוות כיבוד אב ולחבב את עשייתה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (או"ח סימן רנ ס"ק ב) ביאר שעיקר מעלת המצוה נמדדת לפי הטורח והיגיעה שמשקיע האדם בגופו ,ולא לפי התוצאה המעשית בלבד .ומסביר בזה כי הטרחה העצמית מרוממת את נפש האדם ומקשרת אותה אל הקדושה, ולפיכך יעקב אבינו ,אף על פי שביתו היה מלא עבדים ושפחות ,לא ביקש להקל על עצמו ,אלא בחר ליטול את הטורח על כתפיו כדי לקנות את המעלה הזו בגופו ובנפשו. רבי יונתן אייבשיץ בספרו יערת דבש (חלק א דרוש ב) חידש עומק נפלא בהנהגת יעקב ,שהזהירות שלא לצער משרת או עבד ולמנוע ממנו הפרעה בשעת מנוחתו ,היא מן הדרגות הגבוהות ביותר של מידת החסידות והיושר הפנימי .ומבאר בזה כי יעקב אבינו ראה בעבדים ושפחות נפשות

שנמסרו תחת חסותו ,ומתוך יראת חטא עמוקה ורחמנות טהורה נזהר כחוט השערה שלא להערים עליהם קושי או להעירם משנתם ,והעדיף לעמוד ולשרת את עצמו ואת אביו במו ידיו. ומתוך נביעת החכמה של גדולי הדורות האחרונים ומאורי דרכנו בדורות האחרונים ,אנו מוצאים ביאורים מורמים המאירים את הנהגתו הנפלאה של יעקב אבינו באור חדש ומלא השראה. מו"ר הגר"א וייס (מנחת אשר פרשת תולדות) חידש יסוד עמוק בהנהגת בחיר האבות ,שכל עצמיותה של עבודת השם נמדדת ביכולת של האדם לשלב בין רוממות הלמידה לבין הטרחה המעשית בעצמו .ומבאר בזה כי יעקב אבינו ביקש להנחיל לדורות שכיבוד אב ואם ומעשי חסד אינם נמסרים בידי שליחים ועבדים ,מפני שהטרחה העצמית היא שמחברת את הלב אל הקדושה ובונה את אישיותו של עובד השם. מו"ר הגרש"ה וואזנר (שבט הלוי חלק ו סימן רכ) ביאר את הרגישות העצומה שנהג יעקב אבינו כלפי עבדיו ושפחותיו ,מתוך תפיסה מוסרית זכה השוררת במעון הצדיקים .ומסביר בזה כי הנהגת התורה תובעת מן האדם שלא לראות במשרתים כלי שירות בלבד ,אלא להקפיד על כבודם ומנוחתם כחוט השערה ,ומכוח יראת חטא זו העדיף יעקב למחול על כבודו ולבשל בעצמו. ועוד נראה לבאר כי מעשהו של יעקב אבינו מגלם את היסוד ההלכתי של מצווה בו יותר מבשלוחו .ולפי זה נראה לבאר בזה כי אף על פי שהיו בבית עבדים רבים ,הבין יעקב כי חיבוב המצווה והבאת הנחת לאביו נעשים דווקא על ידי הזיעה והעמל האישי ,ובכך הפך את מעשה הבישול הגשמי למערכת שלמה של התעלות רוחנית וקיום מצוות כיבוד אב בתכלית השלמות. ומתוך הדברים הנשגבים והפנימיים הללו ,אנו יורדים אל שולחן המעשה לדלות נפקא מינות מעשיות והלכתיות המאירות את ארחות חייו של האדם. השלכה הלכתית ראשונה מתבטאת בדין טורח בגופו לצורך מצווה וחיבובה .אף על פי שיש לאדם משרתים ,בני בית או שליחים היכולים לבצע עבורו את צורכי המצווה וההכנות לשבת ולחג ,נלמד מהנהגת יעקב אבינו יסוד הלכתי כי מן הראוי שהאדם יטרח ויעסוק בעצמו לפחות בחלק מן ההכנות, כדי לקיים את היסוד של מצווה בו יותר מבשלוחו ולהפגין את חיבוב המצווה בעמלו האישי. השלכה הלכתית נוספת נוגעת לדיני זהירות בכבודם ובמנוחתם של פועלים ,עובדי בית ומשרתים .כאשר עובד או משרת נמצא בשעת מנוחתו המגיעה לו ,יש להקפיד שלא להפריע לו או להטריח אותו בדברים שאין בהם צורך דחוק ,אלא יעדיף האדם לעשות את הדבר בעצמו כדי שלא לצער אחרים ולא לעבור על מידת החסידות והיושר. השלכה הלכתית שלישית עוסקת בדין קיום מצוות כיבוד אב ואם .בעניינים הנוגעים לנחת רוח של הורים ולקירוב לבבם ,עדיפה העשייה העצמית והישירה על פני שליחות דרך אחרים, מפני שבעצם היגיעה והטורח שהבנים משקיעים בגופם מובעת אהבה ויראה עמוקה הפועלת את פעולתה על לב ההורים. ונראה להסביר ולדלות מעומק המחשבה ,כי הפלא הגדול הזוהר מהנהגתו של יעקב אבינו פותח לפנינו נתיב רחב להבנת מהות הגדלות האמיתית .בעולם הגשמי נמדדת חשיבותו של האדם לפי מספר המשרתים הסובבים אותו ולפי מידת התרחקותו ממלאכות כפיים פשוטות ,אולם בתורתנו

הקדושה הגדלות נמדדת דווקא ביכולת להשפיל גאווה ,לרדת אל הפרטים הקטנים ולשרת בלב חפץ .יעקב אבינו ,בחיר האבות ,מראה לנו כי העובדה שהוא שוקד על התורה בהיכלי הלימוד אינה מעמידה אותו מעל צורכי הבית או מעל סבלם של אחרים ,אלא אדרבה ,היא המולידה בו את הרגישות העדינה ביותר לזולת. עוד נראה לבאר מתוך עומק הרעיון ,כי ישנה תהום עמוקה בין עשיית מצווה על ידי שליח לבין עשייתה במו ידיו של האדם .כאשר יעקב אבינו טורח לבשל בעצמו את נזיד העדשים כדי לנחם את אביו או כדי לקרב את לבו ,הוא אינו מסתפק בתוצאה המעשית של התבשיל ,אלא יוצק אל תוך העשייה את חום לבבו ,את דאגתו הכנה ואת אהבתו הטהורה .תבשיל שהוכן בידי עבדים נשאר מעשה טכני וחיצוני ,בעוד שתבשיל שהוכן ביגיע כפיו של הבן הופך לצינור רוחני של חיבור, קרבה ודבקות ,הפועל על נפש האב ומרומם את המצווה למדרגה עליונה. כמו כן נראה להוסיף ,כי הרגישות הנפלאה שהפגין יעקב כלפי מנוחתם של העבדים והשפחות מגלה לנו את עומק המוסר של התורה ביחס לכל בריאה .בחיר האבות אינו רואה בעבדים כלים לתשמישו ,אלא נפשות שברא הקדוש ברוך הוא ,אשר יש לחוס על עמלן ולכבד את מנוחתן. הזהירות היתרה שלא להעירם ולא להצהיב פניהם הופכת את עבודת המידות של יעקב לזכה וזכוכיתית ,ומלמדת שמי שרוצה להגיע לרוממות רוחנית אמיתית חייב תחילה להבטיח שאיש אינו נפגע או מצטער בגלל נוחותו האישית. ונראה עוד להתבונן ולחבר את מעיינות הסוגיה אל מעמקי נפש האדם ,מסילות האמונה ורוממות ההנהגה .נפש האדם נוטה לעיתים ליצור חיץ מלאכותי בין עולמות הרוח והעיון לבין המציאות הגשמית והיומיומית ,כאילו השקידה וההתעלות בבית המדרש מעמידות את האדם מעל עבודת הכפיים וצורכי הסובבים אותו .והנה בא בחיר האבות ,יעקב אבינו ,איש תם יושב אוהלים ,ומלמדנו כי התורה האמיתית אינה מנתקת את האדם מן העולם ,אלא אדרבה ,היא מעדנת את נפשו, מרחיבה את אוזנו לשמוע את אנחת הזולת ,וממלאת את הלב ברחמים ובנכונות להטות שכם. ונראה עוד ליישב כי יסוד זה מעמיד מצפן אמוני כביר ביחס לעבודת ה' ולתודעת האדם בעולם. האמונה הטהורה אינה נמדדת רק בכיסופים מופשטים או בהשגות רמות ,אלא ביכולת לתרגם את יראת שמיים למעשים זעירים של חסד ורגישות .כאשר יעקב אבינו נמנע מלהעיר את העבדים הישנים ,מתוך הכרה עמוקה שכל אדם הוא נברא בצלם ,הוא מביע אמונה חיה בכך שאינו בעלים על זולתו ,ושאין שום צידוק לצער נפש אחת עבור נוחות אישית. מתוך כך נראים הדברים ,כי דרך ההנהגה הנצרכת מכל מנהיג ,אב ואיש חינוך בישראל ,היא הנהגה של דוגמה אישית ויגיעה עצמית .מנהיג אמיתי אינו מסתגר במגדל שן ומשגר פקודות לעבדיו ולפקודיו ,אלא יורד בעצמו אל שדה העשייה ,מטפל בעצמו בצורכי הכלל והפרט ,ומראה לכל כי הרוממות נמדדת בנכונות לשרת באהבה. ונראה עוד ליישב מתוך עומק המוסר ובירור המצפן הפנימי ,כי הסוגיה המופלאה הזו מציבה עמוד אש מוסרי המאיר את דרכו של האדם במערכות יחסים ,בסמכות וביחסי כוחות .בעולם שבו שררה ומעמד נוטים לעיתים לעוות את הראייה הישרה ולגרום לאדם להתייחס לסובבים אותו ככלים

למימוש צרכיו ,באה הנהגתו של יעקב אבינו ומלמדת רוממות מוסרית שאין כדוגמתה .המצפן המוסרי הפנימי הנגלה מבין הדפים תובע מן האדם שלא להשתמש במעמדו העדיף או בסמכותו כדי להקל על עצמו במחיר נוחותם של האחרים ,אלא ליטול את העול על כתפיו בענווה מוחלטת. ומתוך כך נראים הדברים ,כי עולה מכאן זקוקין דנורא של אצילות מוסרית ביחס לרגישות כלפי החלש והכפוף .יעקב אבינו ,הגם שהיה בבית אביו בעל בעמיו ויכול היה לנפק הוראה בנקל ,נמנע מלפגוע במנוחת עבדיו ושפחותיו .רגישות זו אינה רק מידה טובה ,אלא תמצית המוסר הטהור, הדורש מן האדם לראות בכל בריה נשמה זכה ולחוש את צערה ואת עמלה .הוויתור על השררה והירידה אל העשייה הפשוטה למען כיבוד אב ולמען מניעת צער מן הזולת ,הם המבצרים את דמותו של איש האמת ומציבים מופת לדורות. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :תובנה מפעימה המאירה את נתיב עבודתנו היא שחרור הנפש מגינוני כבוד ומעמד חומרי .האדם נוטה לעיתים למדוד את חשיבותו לפי מספר המשרתים הסובבים אותו או לפי מידת התרחקותו ממלאכות פשוטות .הנהגתו של יעקב אבינו מלמדת כי העשייה העצמית והנכונות להפשיל שרוולים הן שיוצקות טהרה וקדושה אל תוך המעשים. תובנה נוספת הנוגעת לעומק המידות ולמארג יחסי האנוש היא הזהירות היתרה בכבודם ובמנוחתם של הכפופים לנו .כאשר האדם נזהר שלא להטריח את עבדיו ושפחותיו בשעת מנוחתם, הוא מגלה רגישות אלוקית זכה ,המכירה בכך שכל בריה היא עולם מלא ואין להשתמש בזולת ככלי שירות גרידא. עוד למדנו על חיבוב המצווה וההשקעה האישית במעשי חסד וכיבוד אב .תבשיל שהוכן בידי משרתים נשאר פעולה טכנית ,אולם מעשה שהושקעה בו יגיעת כפיו של הבן הופך לצינור של אהבה ,קרבה ורוממות רוחנית הפועלת על הלבבות.

עיקר העניין: תמצית היסוד הטהור והמרומם העולה מסוגיית בישולו של יעקב אבינו במו ידיו, מתכנסת לנקודת אמת נוראה המאירה את תכלית ההנהגה במעון הקודש .המפגש המופלא בין רוממות הלימוד בהיכלי התורה לבין הירידה המעשית למלאכת הבישול ,מגלה כי הגדלות האמיתית אינה נמדדת בשררה ובגינוני מלכות ,אלא בענווה מוחלטת ובחיבוב מצוות בגופו .הנהגתו הזכה של יעקב ,שנזהר כחוט השערה מלצער את עבדיו הישנים ובחר להטריח עצמו למען כיבוד אביו ,מציבה מופת נצחי של ניצחון המוסר והרגישות הרוחנית על פני הנוחות הגשמית .מעשהו המופלא מלמד כי הזיעה והעמל האישי במעשי חסד וקדושה הם המרוממים את האדם ,והופכים כל פעולה חומרית לצינור זך של דבקות וחיבור אלוקי. גדלותו האמיתית של האדם אינה נמדדת במשרתים הסובבים אותו אלא בנכונותו לשרת באהבה ובענווה .כאשר הנשמה מתעלה מעל גאוות המעמד היא מוצאת את רוממותה דווקא בטרחה העצמית ובזהירות בכבוד כל בריה.