איך יכול להיות שבגלל שביקש עשיו עדשים אדומים נתן לו שם על שם זה?

איך יכול להיות שבגלל שביקש עשיו עדשים אדומים נתן לו שם על שם זה? השמש בוערת בשמי המדבר בלהט המסנוור את העיניים ,והאדמה היבשה זועקת את חומתה אל על ,בעוד רוח סערה דקה וצורבת מרחפת באוויר .בתוך השקט המתוח והכבד הזה של עולם הקדמות ,עומד אדם שכולו תבערה פנימית ,שרוע על סף אבדן כוחותיו ,וקולו הניחר מפלח את הדממה בתביעה נוקבת ומתגלגלת :הלעיטני נא מן האדום האדם הזה…

איך יכול להיות שבגלל שביקש עשיו עדשים אדומים נתן לו שם על שם זה? השמש בוערת בשמי המדבר בלהט המסנוור את העיניים ,והאדמה היבשה זועקת את חומתה אל על ,בעוד רוח סערה דקה וצורבת מרחפת באוויר .בתוך השקט המתוח והכבד הזה של עולם הקדמות ,עומד אדם שכולו תבערה פנימית ,שרוע על סף אבדן כוחותיו ,וקולו הניחר מפלח את הדממה בתביעה נוקבת ומתגלגלת :הלעיטני נא מן האדום האדם הזה .וכאן ניצבת השאלה המרעידה את אמות הסיפים של ההבנה ופוצעת את עומק הנפש :היתכן כי בעבור קערית של מאכל אדום ,בעבור רגע חולף של תאוות בשרים וחולשה גופנית ,ייקבע שמו של אדם לדורות עולמים ויקרא שמו אדום על שם אותו נזיד פשוט? וכי שורש מהותו של אדם ,הברית העמוקה של חייו וזהותו הנצחית ,נחרטים על לוח ההיסטוריה מחמת בקשת אכילה ארעית? השאלה הזו עומדת ותובעת את בירורה ,מזמינה את לב הלומד לרעוד מפני עומק הדין ולבקש את שורש הדברים מתוך דבקות ואמת. ומתוך מרחבי פרשת השבוע ,שבה התורה פותחת לפנינו את צוהר ההיסטוריה והנפש ,אנו מעיינים בפסוקי קודש המורים את דרך השאלה .בפרשת תולדות נאמר" :ויאמר עשיו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום" (פרק כ''ה פסוק ל') .הפסוקים הללו מעמידים את רגע המפגש הקריטי שבו מבקש עשיו את נזיד העדשים ,ומתוכם צפה ועולה השאלה הגדולה כיצד ייתכן ששמו של אדם ייקבע לנצח על שם בקשת מאכל ארעית. הרמב''ן ביאר בפירושו על התורה (בראשית כ''ה ל') :לשם בזיון קרא לו ,כן שבשביל מאכל אדום מכר בכורתו .ונראה לבאר בדבריו כי מעשה זה של עשיו אינו רק בקשת אוכל פשוטה ,אלא גילוי חיצוני על זלזול עמוק בערך הבכורה והקדושה ,שבעטיו הודבק לו שם זה כקלון וכאות זכרון למכירתו השפלה. הדבר נבחן גם אצל הרשב''ם (שם) :לשם בזיון קרא לו בשביל מאכל אדום שעשה כן .ונראה להרחיב ולהסביר כי התורה באה ללמדנו את עומק השפל שאליו ירד עשיו ,כאשר שמו הפך לסמל של אדם המוכר את עולמו הרוחני בעבור נזיד עדשים חולף. הכלי יקר ביאר (שם) :מה שלא קראו אדום מיד כשנולד על שם ויצא הראשון אדמוני ,לפי שאין זה חדש תחת השמש כי כמה ילדים נולדים אדומים לפי שעדיין לא נבלע דמם ולסוף ישתנה ויחזור למראהו ,על כן חשבו מולידיו שמא מראה אדומה זה במקרה ולא בטבע ,אך כשאמר הלעיטני נא מן האדום האדם הזה קשה למה לא קראם עדשים בשמם אלא ודאי שגילה דעתו שלא היה מתאוה אליהם מצד עצמו כי אם מצד מראיהם האדומה והורה בזה כי מזג טבעו נוטה אל האדמומית ביותר מצד תגבורת מרה האדומה שבו ,על כן היה אוהב כל דבר המתיחס למזגו והוא כל דבר אדום ,על כן קרא שמו אדום כי אז נודע באמת שטבעו אדומה והוא יושב תחת מזל מאדים ,ועל שם היותו גברא אשד דמא ,וזה שאמר כי עיף אנכי פירש רש"י עיף ברציחה כמו כי עיפה נפשי להורגים ירמיה ד' ל''א ומה הגיד להם עשו בזה שהוא עיף ברציחה אלא ודאי שנתן לדבריו טעם למה קרא העדשים אדום לפי שהיה מתעסק באותו זמן בכלי אומנותו ברציחה כפי טבעו על כן ביקש שילעיטו מן המאכל הנאות למזגו .ונראה להעמיק ברוח דבריו הקדושים

כי שמו של עשיו אינו מקרה בעלמא ,אלא הוא חותם מהותי המגלה את שורש נפשו הסוערת, את נטייתו הטבעית לשפיכת דמים ואת היותו משועבד לתאוותיו הגשמיות עד ששמו מעיד על עצמיותו כולה. ומתוך נהרות האור של תורה שבעל פה ודברי חז"ל הקדושים המאירים את מעמקי הפרשה, נצלה אל סוגיות הגמרא המבקשות לפענח את פשר שמו של עשו. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט"ז ע"ב) איתא וזה לשונו :אמר רב יהודה אמר רב ,אותו היום מת אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו עדשים להבריח את האבל ,בא עשו מן השדה והוא עיף ,מאי עיף, אמר רב יהודה אמר רב :שעבר חמש עבירות באותו היום .ונראה להרחיב ולהסביר בדברי הגמרא הקדושה כי עומק הקשר שבין נזיד העדשים ובין שמו של עשו נעוץ במעשה האבלות על אברהם אבינו עליו השלום ,שעה שיעקב עשה את העדשים להבראת האבל ,ועשו הגיע מן השדה שקוע בטומאת עבירותיו ובחולשת רוחו ,ודרש בלהט את המאכל האדום המותאם למזגו המושחת ,ובכך חשף את מהות שמו אדום המעיד על היותו שקוע כולו בענייני החומר ובשפיכת דמים. ומתוך אוצרות הראשונים עמוקי העיון ,המפלסים נתיב ישר ומאיר בכל מרחבי המקרא והסוגיות ,נשמע את דברם הצרוף. רבי דוד קמחי בפירושו על התורה (בראשית כה ל) ביאר :על כן קרא שמו אדום ,על שם אותו נזיד אדום שביקש ואכל ,כי מתוך שנשתוקק אל הדבר הזה ונתן עיניו בו ,נקרא על שמו להורות על חומריותו .ונראה להרחיב בדבריו כי קריאת השם הזו באה ללמדנו כיצד אדם המכוון את כל תשוקתו אל התענוגות החומריים נעשה מזוהה לחלוטין עם אותו חפץ גשמי עד ששמו מעדכן את מהותו הפנימית. רבי עובדיה ספורנו בפירושו על התורה (בראשית כה ל) ביאר :על כן קרא שמו אדום ,לפי שהראה בבקשתו זו כי הוא משועבד כולו אל התאוות השפלות ואינו חושב כלל על קנייני הנצח .ונראה להוסיף בזה כי בעבור רגע אחד של סיפוק תאוות אכילה ,איבד את ערכו הרוחני והותיר אחריו שם המעיד על שקיעתו העמוקה בענייני החומר. חזקוני בפירושו על התורה (בראשית כה ל) ביאר :לפי שהיה מתאוה תמיד למאכלים אדומים ולכל ענייני האדמומית שהם מורה על טבעו האכזרי והחומרי .ונראה להעמיק בזה כי שמו של עשיו אינו מקרי כלל ,אלא הוא ביטוי מדויק לכל מערכת הכוחות הפנימיים הפועלים בנפשו ,שבהם שולט צד החומר והדם. ומתוך אוצרות האחרונים וגדולי הפוסקים המפלסים נתיב אורה בסוגיות התורה ,נשמע את דברם הצרוף. רבי חיים בן עטר בספר אור החיים (בראשית כה ל) ביאר :כי אומנם עשיו קרא שמו אדום על שם המאכל האדום ,אך בכך גילה את כל מזגו הפנימי שכולו שקוע בתאוות הגשמיות ואינו מכיר בערך הנשמה .ונראה להרחיב בדבריו הקדושים כי האדם המכנה את עצמו או נקרא על שמו של חפץ חומרי חולף ,מעיד על כך שכל עולמו מצומצם בתוך גבולות החומר ואינו פותח פתח לאור האלוקי.

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין בספר העמק דבר (בראשית כה ל) ביאר :כי עשיו בבקשו את האדום הראה שאין לו שום תביעה אל העניינים הרוחניים הגבוהים ,אלא כל שאיפתו היא לספק את תאוות הגוף הבהמיות הבוערות בו .ונראה להוסיף בזה תובנה עמוקה כי שמו של אדום הפך לסמל של כל מי שבוחר לחיות חיי שעה מתוך התעלמות מוחלטת מייעודו הנצחי בעולם. רבי שמואל בורנשטיין בספר שם משמואל (פרשת תולדות) ביאר :כי שקילת שמו של עשיו על שם העדשים האדומים מורה על כך שכל הנהגתו הייתה מבוססת על מדת הדין והחומר המיוצגת על ידי צבע האדום שהוא צבע הדם והדינים .ונראה להעמיק ברוח דבריו כי השם הזה אינו רק כינוי מקרי אלא הוא ביטוי מדויק לשורש נשמתו המרוחקת מן הרחמים. ומתוך נבכי הסוגיה אנו נגשים לתרגם את הדברים אל שדה המעשה וההלכה ,לראות כיצד שורש קריאת שמו של עשיו מתורגם לצעדים מעשיים בחייו של אדם המבקש ללכת בדרכי ה’. מן ההסתכלות על מעשהו של עשיו עולה נפקא מינה נוקבת לעניין אופן בחירתו של אדם את חפציו ואת הכלים שבהם הוא משתמש בחיי היום יום ,שכן כשם שעשיו גילה את מזגו החומרי על ידי התשוקה אל המאכל האדום ,כך נדרש האדם לשום לב לכל חפץ וכל תענוג שהוא מכניס אל תוך ביתו ולבחון היטב אם הם משרתים את קודש החיים או מטים את נפשו אל החומרות והתאוות הבהמיות. עוד עולה נפקא מינה חשובה לעניין חומרת ההשפעה של רגע של חולשה גופנית על עיצוב דמותו הרוחנית של האדם ,ללמדנו כי בשעות של עייפות ומשבר שבהן האדם נוטה לוותר על עקרונותיו בעבור סיפוק מיידי ,עליו להתחזק ביתר שאת שלא למכור את עולמו בעבור נזיד עדשים חולף ושלא לתת לתאוות השעה לקבוע את שמו ואת מהותו לדורות. כמו כן למדים אנו נפקא מינה למעשה לעניין החובה המוטלת על האדם לשמור על טהרת שמו ועל כבוד שורש נשמתו הטהורה ,לדעת שכל דיבור וכל מעשה קטן הנובעים מתוך תאוות חומר משאירים חותם עמוק על מציאות חייו ,ולכן עליו לדקדק בכל צעד ושעל להותיר אחריו ברכה וקדושה ולא חותם של חומריות עיוורת. ומתוך עומק הרעיון העולה מן הסוגיה אנו נשאים אל מרחבי הבירור הרעיוני ,להתבונן בשורש מהותו של השם ומשמעותו בעולמו של אדם .שמו של אדם אינו רק כינוי חיצוני המונח עליו באקראי ,אלא הוא צינור חיים וחותם פנימי המבטא את תמצית אישיותו וייעודו בעולם .כאשר עשיו מבקש את נזיד העדשים האדומים וקורא לעצמו על שמם ,הוא מגלה בכך תופעה עמוקה ונוקבת בשורש הנפש האנושית :האפשרות הנוראה שבה אדם מצמצם את כל עולמו ,את נצחיותו ואת הוד נשמתו אל תוך גבולותיו המצומצמים של חפץ חומרי חולף .העדשים האדומות ,המייצגות את הלהט הגשמי ,את תאוות הרגע ואת תגבורת הדם והדין ,הופכות להיות המראָ ה שדרכה מוגדרת כל מהותו .ההרחבה הרעיונית הזו מלמדת אותנו ששמו של האדם נחתם לפי המוקד שבו הוא בוחר למקם את לבבו; אדם המשעבד את שאיפותיו אל התאוות השפלות ,מאבד את שמו הנצחי ונעשה מזוהה עם החומר שבו בחר להתרפק ,בעוד האדם המכוון את לבבו אל קודש העליון ,הופך את כל מציאותו למרחב חיים של אורה וקדושה.

ומתוך מעמקי ההתבוננות הנפשית אנו פונים להאיר את פנימיות האדם ,לראות כיצד המפגש של עשו עם נזיד העדשים פוגש כל נפש יהודית במבוכי חייה היומיומיים .האדם נברא בצלם אלקים ,וכל נשימה ונשימה שלו היא ניצוץ של נצח הקשור בשורש העליון ,אך לעיתים קרובות, מתוך עייפות החומר וערפל הימים ,מוצא את עצמו האדם נסחף אחר תביעות גופניות ארעיות ומבקש להטות את כל כובד משקלו אל תענוגות השעה .החיבור אל האמונה הטהורה דורש מן האדם לדעת כי שמו האמיתי ,זה הנחרט בספרי חיים של מעלה ,אינו נקבע לפי רגעי החולשה או לפי החפצים שבהם חשק לבוא במגע ,כי אם לפי הבחירה החופשית המתמדת לשוב אל מקור החיים .כאשר האדם מתבונן אל תוך נבכי ליבו ומזהה את אותן נקודות שבהן הוא נוטה להתרפק על ההבל ,הוא מתעורר לקרוא קריאת אמת אל נשמתו ,לנער מעליו את אבק החומריות ולבנות הנהגה פנימית ישרה ,המקדשת את החומר עצמו והופכת אותו לכלי שרת לעבודת הבורא יתברך, מתוך דבקות פשוטה ואמונת אומנים יוקדת. ומתוך ההסתכלות המוסרית הזכה עולה ומצטייר מצפן פנימי עמוק ,המכוון את האדם להכיר באחריות האדירה המונחת על כתפיו בכל רגע ורגע מחייו .המפגש של עשיו עם קערית העדשים מלמד אותנו כי האדם הוא האדריכל של שמו ושל דמותו ,וכי אין לך רגע שאינו נושא בחובו משמעות נצחית .ההתבוננות הזו אינה באה להטיל מורא או להטיף מוסר ,אלא להאיר את עיניו של האדם לראות כיצד כל בחירה קטנה ,כל רצון פנימי וכל תנועה של הנפש בחדרי חדרים ,מעצבים את צורת פניו הרוחניות ומותירים את חותמם לנצח נצחים .מתוך כך לומד האדם לכייל את מצפונו ביושר פנימי ,לבחור בטוב מתוך אהבה ואמת ,ולהתהלך בעולם בעיניים פקוחות המכירות בערכו העצום של כל רגע ובקדושת החיים שפקד עלינו בורא כל העולמים. ומתוך כל מרחבי הסוגיה הנשגבה הזו ,ניקח עמנו תובנות מאירות לחיי היום יום ,לדעת כי כל רגע של התמודדות עם תאוות החומר ועם עייפות הרוח הוא צומת שבו האדם מכריע את פנימיותו ואת חותם שמו .חיי היום יום שלנו מלאים במפגשים קטנים לכאורה ,שבהם נדרש האדם לא למכור את נצחיותו בעבור נזיד עדשים חולף ,אלא להרים את מבטו אל האור הגדול המאיר מן התורה ומקדושת החיים.

עיקר העניין: שורש קריאת שמו של עשיו על שם האדום אינו רק עניין היסטורי רחוק ,כי אם מראה פנימית עמוקה המונחת לפתחו של כל אדם בכל דור ודור .האדם הוא היוצר של שמו ושל מהותו ,וכאשר הוא בוחר לכוון את ליבו אל הקודש ולהתגבר על שלהבת התאוות ,הוא הופך את חומריות העולם לכלי שרת לעבודת הבורא ,וזוכה לחקוק את שמו בספר החיים באותיות של אורה ונצח. האדם המבקש לחיות חיי אמת לומד בכל יום מחדש שאין לך קניין יקר בעולם יותר מן הנשמה הטהורה שפקד בו אלקים ,וכל רגע של בחירה בטוב מעלה את האדם ממדבר החומר אל פסגות הנצח.