מדוע לא חשש יעקב שאביו יכירו לפי הקול הרי אמרינן שאפשר לזהות אדם לפי הקול?

מדוע לא חשש יעקב שאביו יכירו לפי הקול הרי אמרינן שאפשר לזהות אדם לפי הקול? בפתח אהלו של יצחק הזקן ,שעה שרעדה של קדושה ופחד יצחק עומדים באוויר ,ניצב האדם תמה ונפעם מול סוד נשגב שאין כדוגמתו .הנה פוסעים אנו אל פתחה של סוגיה נוקבת ומופלאה המבקשת לחדור אל מסתרי הלב והמעשה ,לעמוד על שאלתו הנוקבת של יעקב אבינו עליו השלום ,אשר חשש ממישוש ידיו של אביו שמא ימשנו…

מדוע לא חשש יעקב שאביו יכירו לפי הקול הרי אמרינן שאפשר לזהות אדם לפי הקול? בפתח אהלו של יצחק הזקן ,שעה שרעדה של קדושה ופחד יצחק עומדים באוויר ,ניצב האדם תמה ונפעם מול סוד נשגב שאין כדוגמתו .הנה פוסעים אנו אל פתחה של סוגיה נוקבת ומופלאה המבקשת לחדור אל מסתרי הלב והמעשה ,לעמוד על שאלתו הנוקבת של יעקב אבינו עליו השלום ,אשר חשש ממישוש ידיו של אביו שמא ימשנו ויכיר במרמה ,אך לכאורה תמהים אנו תמיהה עצומה ,מדוע לא חשש יעקב מעצם קולו ,הרי קולו של אדם ניכר ומוכר הוא ,ואיך הניח את הדעת שלא יעלה על דעתו של יצחק הזקן לזהותו מתוך צליל הדיבור ממש ,עד שנדרשים אנו לפרוש את יריעת המפרשים והדורות ללבן את הסוגיה עד תום.

ומתוך אורה הזך של תורת אמת ,אנו פוסעים אל שערי הפסוקים מפרשת השבוע ומפרשי התורה המאירים את עומק השאלה באור יקרות ,מתוך דקדוק מדויק בלשון הכתובים והעברה נאמנה של ביאורי המפרשים. פרשת תולדות מתארת את דבריו של יעקב אל אמו רבקה בטרם יגש אל אביו ,וכך אומר הפסוק: "אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאת עלי קללה ולא ברכה" (בראשית כז יב). רש"י פירש (שם) אולי ימשני אבי ,שחשש יעקב שמא ימשש אביו את ידיו ויראה שאין בהן שעירים כעשו ,ולמדנו מכך שחרדתו של יעקב הייתה ממוקדת במישוש הגשמי של הבשר ,מבלי לחשוש תחילה לכך שקולו יוכל להסגירו באותו הרגע ממש. רבי אברהם אבן עזרא פירש (שם) כי יעקב אבינו עמד בתווך בין צוואה אלוקית לבין פחד אנושי עמוק ,ובשל דאגתו הגדולה מפני טעות אפשרית פנה אל אמו לדעת כיצד לנהוג בכל פרט ופרט ממעמד זה. רבי חיים בן עטר האור החיים פירש (בראשית פרק כז) כי יעקב אבינו שינה את קולו כדי לדבר כלשון אחיו עשו ,ויש בבני אדם היודעים לעשות כן בעת הצורך הגדול ,ומכאן שהתורה והמפרשים עמדו על עצם המציאות שבה האדם יכול לשנות את קולו או להתאים את עצמו למצב הנדרש. ומתוך היכלא דתלמוד בבלי וירושלמי ,אנו צוללים אל תוך עמקי הים הגדול של חז"ל ,המנסרים את סוגיית זיהוי האדם על פי קולו ואת גדרי טביעות עינא דקלא. הגמרא במסכת גיטין (דף כג ע"א) מבארת כיצד סומא מותר באשתו וכיצד בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה ,ומוכרע שם כי הדבר מתאפשר על ידי טביעות עינא דקלא ,שכן קולו של אדם הוא סימן מובהק וברור המזהה אותו לכל מי שמכיר אותו ,ומשום כך קשה מדוע לא חשש יעקב שיצחק יזהה אותו מיד בקולו. הגמרא במסכת חולין (דף צו ע"א) דנה בהרחבה בענייני זיהוי ובדיקת סימנים ,ומבארת את תוקפו של הקול כמדד איתן להכרת הזולת ,ומכאן למדו המפרשים את גודל הקושיא על מעשהו של יעקב אבינו עליו השלום. הגמרא במסכת סנהדרין (דף לח ע"א) אומרת תניא היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחברו בקול ,במראה ,ובדעת ,ומוכח מכאן כי הקול הוא אחד היסודות המרכזיים שבהם ניכרת ייחודו של כל אדם ואדם ,ואינו דומה קולו של אחד לקולו של חברו כלל. עוד איתא בגמרא במסכת סנהדרין (דף עא ע"א) כי רבי יהודה אומר אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה ,ומאי טעמא דאמר קרא איננו שמע בקלנו, ומדקול בעינן שווין מראה וקומה נמי בעינן שווין ,ומתוך כך למדו תנאים ואמוראים שאין מציאות שיהא קולם של שני בני אדם שווים לחלוטין. ומתוך אוצרותיהם הגנוזים של הראשונים ופוסקי הזמנים הקדמונים ,אנו עולים אל הר המור להאיר את נתיבות הסוגיה באור יקרות ,ולברר את עומק שיטותיהם של גאוני הראשונים אשר עמדו על סוד הקול ועל קושיא עצומה זו בעניין זיהוי יעקב לפני אביו יצחק.

הרמב"ן פירש (בראשית כז כב) על שאלת יעקב כי אולי הקול של יעקב ושל עשיו היה דומה זה לזה ולכן אי אפשר היה להבחין ביניהם לפי הקול ,שכן האחים היו תאומים ויש שלפעמים קולם שווה במידה רבה שאינה מאפשרת הבחנה ברורה. המושב זקנים לבעלי התוספת פירש (שם) תרוץ נוסף על קושיית הקול ,לפי שהיה יצחק זקן וכבדה אזנו לשמוע היטב ולכן כשנגש יעקב ויישק לו שאלו פעם נוספת "האתה זה בני עשיו" משום שאמר מרחוק שמא אינו שומע היטב את הדקויות שקולו של יעקב. היד רמה (מסכת סנהדרין דף לח ע"א) פירש כי על פי רוב אין הקול דומה מחבר לחברו ,אבל אין זה אומר שלא ייתכן לפעמים שקול של אדם אחד יהיה דומה לקולו של חברו ,ולפי סברא זו מתיישבת קושיית הראשונים על אודות האפשרות לשוויון מסוים בקול בין בני אדם ובמיוחד בין אחים. ומתוך היכלא דאחרונים ופוסקי הדורות ,אנו נכנסים אל שערי ההלכה והמחשבה הבוערת באש קודש ,לברר את עומק שיטותיהם של גדולי האחרונים אשר עמדו על סוד קולו של יעקב ועל קושיית המפרשים הנוקבת סביב זיהוי זה. החתם סופר בתורת משה (בראשית פרק כז) ביאר דבר נפלא וחדש ,כי יצחק אבינו בעבור שהיו עיניו כהות מראות היה מתיירא תחלה שמא בשמוע יעקב דבריו לעשיו יבא יעקב וישנה קולו לקול עשיו ,על כן אמר לעשו שלא בפני יעקב שישנה קולו לקול יעקב ,ועתה אם יבא יעקב וישנה קולו יכירנו ,על כן הוצרכה רבקה לאמר ליעקב שידבר בדבור רך כהרגלו ולא ישנה .והנה מלת לאמר מורה על אמירה רכה ,וזה שאומר הכתוב "ותאמר רבקה אל יעקב בנה לאמר" (בראשית כז ח) שרוצה לומר שידבר עם יצחק באמירה רכה ,כי הנה שמעתי וגו' ,אל עשיו לאמר היינו שישנה את קולו לאמירה רכה ,על כן אתה אל תשנה כדי שלא יכירך. עוד כתב החתם סופר בתורת משה (שם מהדורה תנינא בד"ה ורבקה) וכן בכתב סופר ובדברי מהרי"א לבאר עוד ביאור עמוק במקראות ,הא דכתוב בפרשתן "ותאמר לו אמו עלי קללתך בני" (בראשית כז יג) ,דהרי בגמרא במסכת גיטין אמרינן שסומא מותר באשתו משום טביעות עין דקלא ,ואם יצחק לא יכיר את הקול של יעקב יאסור מכאן ולהבא באשתו ,לכן אמרה עלי קללתך בני אני צריך לפחד יותר ממך ,אבל באמת הכיר שהקול קול יעקב. הטל תורה פירש (על סוגיות הש"ס) והקשה על דברי הרמב"ן מהא דאמרינן בגמרא במסכת סנהדרין (דף עא עא) רבי יהודה אומר אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה ,ומאי טעמא דאמר קרא "איננו שמע בקלנו" (דברים כא יח) ומדקול בעינן שווין מראה וקומה נמי בעינן שווין ,ומקשה כיצד תיתכן מציאות כזו הרי אין מציאות שיהא קולם שווה ,ומתרץ הטל תורה דעל דבר רחוק ואינו מצוי כלל גם כן אמרינן לא היה ולא נברא ,ומביא ראיות לזה. גיליוני הש"ס על הגמרא במסכת סנהדרין (דף לח עא) כתב כי אין במציאות כלל שיהא קולו של אחד שווה לשני ,ומביא ראיה מהא דאמרינן בגמרא שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא כיון שאין מציאות שיהא אותו קול ,וחשבתי שאולי באחים יכול להיות שקולם דומה ,מה שאין כן בשאר אנשים שלא יכול להיות שהקול שלהם דומה.

הספר נחמד למראה פירש (על הירושלמי מסכת סנהדרין פרק ד הלכה ט דף עג) והקשה קושיא עצומה על כך ,שלפי זה כיצד אומרת הגמרא כי סומא מותר באשתו על פי טביעות עין דקלא הרי לפי שיטת הרמב"ן אדם יכול לשנות את קולו ,אם כן איך סומכים על זה ,ומתרץ הנחמד למראה שהא דאמרינן שהקול יכול להשתנות היינו דווקא בזכרים ולא בנקיבות ,ולכן אמרו שמותר באשתו בטביעות עין דקול כיון שאין אשה יכולה להשתנות לקול אשה אחרת. אבל בספר בית אהרן פירש (חלק ו עמוד שצח) ודחה תירוץ זה ,שהרי החוש מעיד שגם נשים יכולות לשנות את קולן ,ומתרץ הבית אהרן כיון שכל אשתו בביתו לכן אנו אומרים שאפשר לסמוך על טביעות עינא דקלא שמסתמא זו אשתו. בשו"ת מרחשת פירש (חלק ב) ומתרץ שדווקא אחים שקרוב הקול להיות שווה בזה אמרינן שאפשר לשנות ,אבל סתם אדם אינו יכול לשנות. ומתוך אורה הגנוז של תורת הדורות האחרונים ,אנו פוסעים אל שערי בית המדרש המאירים באש קודש את סוד קולו של יעקב אבינו ואת גדרי טביעות עינא דקלא ,מתוך עיון זך וישר בדבריהם של גאוני הדורות הסמוכים אלינו. בעל הגיליוני הש"ס (על הגמרא במסכת סנהדרין דף לח עא) ביאר“ :שאין במציאות כלל שיהא קולו של אחד שווה לשני ,ומביא ראיה מהא דאמרינן בגמ' שבן סורר לא היה ולא נברא כיון שאין מציאות שיהא אותו קול .וחשבתי שאולי באחים יכול להיות שקולם דומה ,מה שאין כן בשאר אנשים שלא יכול להיות שהקול שלהם דומה ”.מדבריו העמוקים אנו למדים יסוד עצום ,כי אף על פי שבמציאות הרגילה של בני אדם אין אפשרות לשוויון מוחלט בקול עד כדי כך שבן סורר ומורה אינו בנמצא ,ישנו יוצא מן הכלל והוא קרבת הדם .אצל אחים ,ובפרט תאומים כיעקב ועשו, הקרבה הגנטית והטבעית מאפשרת מציאות שבה הקולות יהיו דומים כמעט לחלוטין .משום כך, יעקב אבינו ידע שקולו וקול אחיו קרובים הם בטבעם ,ולכן הפחד שלו לא נסב על הקול שאותו ניתן היה להשוות בקלות ,אלא על המישוש המוחשי. בעל ספר בית אהרן (חלק ו עמוד שצח) מפרש“ :שהרי החוש מעיד שגם נשים יכולות לשנות את קולם ...כיון שכל אשתו בביתו לכן אנו אומרים שאפשר לסמוך על טביעות עינא דקלה שמסתמא זו אשתו ”.הבית אהרן קובע מתוך ראיית המציאות כי החוש מעיד שכל אדם מסוגל לשנות את קולו במידה כזו או אחרת .אם כן ,כיצד אנו סומכים על הקול לגבי אשתו ,התשובה היא מכוח חזקת המציאות שכל אשתו בביתו ,וישנה סבירות גבוהה שזו אכן היא ולכן הקול מספיק כדי לאמת זאת .מכאן עולה תבונה כבירה לסוגייתנו ,כי יעקב אבינו הבין שיצחק ,מתוך החזקה שעשו הוא זה שמגיע תמיד מן השדה עם הציד ,יהיה נכון לקבל את שינוי הקול הקל כדבר טבעי ולא לחשוד בכך ,ולכן סמך יעקב על סבירות זו ולא פחד אלא מדבר שאין בו ספק כלל והוא המישוש הפיזי של הבשר. בעל שו"ת מרחשת (חלק ב) חידש“ :שדווקא אחים שקרוב הקול להיות שווה בזה אמרינן שאפשר לשנות ,אבל סתם אדם אין יכול לשנות ”.המרחשת מחבר את הקצוות וקובע יסוד הלכתי ומציאותי מרתק .היכולת של אדם לשנות את קולו ולהטעות לחלוטין את השומע אינה מוחלטת ואינה

אפשרית לכל אדם מהשורה .יכולת זו מתאפשרת ומועילה רק אצל אחים ,מכיוון שנקודת הפתיחה של קולם קרובה ודומה מלכתחילה .לכן ,כאשר אדם רגיל מנסה לשנות את קולו ,השינוי ניכר מיד לאוזן בוחנת ,אך אצל אחים ,שינוי קל ומכוון מספיק כדי ליצור זהות מוחלטת בשמיעה .יעקב ידע נאמנה שיוכל להתאים את קולו לקולו של עשו באופן שיצחק לא יוכל להכריע בוודאות ,ולכן כל חרדתו התרכזה במבחן המישוש בלבד. ומתוך היכלא דהלכתא ,אנו פוסעים אל מרחבי נפקא מינות למעשה ,שבו מתורגמת הסוגיה העמוקה של דיני זיהוי אדם על פי קולו למציאות חייהם של מבקשי השם בדורות אלו ,המבקשים לדעת איך לפסוק ולנהוג בכל עת ובכל שעה למעשה קודש. נראה לבאר כי אחת הנפקא מינות המרכזיות העולות מתוך סוגיה זו נוגעת ישירות לשאלה של זיהוי אדם בטלפון או באמצעים שונים שבהם אין רואים את פני דובר אלא שומעים את קולו בלבד .מן הדיונים שהבאנו בדברי הראשונים והאחרונים עולה כי הקול מהווה סימן מובהק וברור, אך יש לבחון היטב האם מדובר באדם שקולו ייחודי לחלוטין או שמא יש לחוש לשינוי קול או לדמיון שבין בני משפחה קרובים .הפוסקים נדרשים לכך לעניין עדות ,זיהוי קולות בערכאות, או אישור זהות במערכות שונות שבהן נדרשת רמת ודאות הלכתית גבוהה ,ובפרט כאשר מדובר בדברים חמורים שבהם אין סומכים על טביעות עינא דקלא לבד אלא היכן שיש סיוע או חזקת מציאות ברורה. עוד יש ללמוד נפקא מינות עצומה לעניין דיני איסורים והתר ÇÊשבהם נשאלת השאלה האם מותר לסמוך על זיהוי קול בלבד בלילה או כאשר האדם שרוי בחושך או מנוע מראייה .מן הסוגיה בספרות התלמודית ומן הדיון על אודות היתר סומא באשתו וזיהוי בני אדם בלילה נלמד כי ישנם מקרים שבהם חזקת המציאות ותוקפו של קול נאמן מתירים את הדבר לחלוטין ,ואילו במקום שיש חשש לזיוף או לשינוי מכוון בקול – כפי שהוכח מדברי האחרונים שיש ביכולתם של אחים או בני אדם מסוימים לשנות את צליל דיבורם – נדרשת זהירות יתרה לבל יטעו הלכה למעשה בלא בדיקה יסודית ואמיתית. ומתוך שערי ההלכה והמעשה ,אנו פוסעים אל מרחבי ההרחבה הרעיונית ,שבה נפתח היכל פנימי המבקש להתבונן בשורשם העמוק של הדברים ובמהותו הנשגבה של קול האדם ומשמעותו הרוחנית העולה מתוך פרשת השבוע. נראה לבאר כי סוגיית הקול והשתיקה ,וכל עניין האפשרות לשנות את צליל הדיבור ,אינם עניין טכני גרידא אלא הם נוגעים בעומק נפשו של האדם ובכוחו לגלות או להסתיר את האמת הפנימית הגנוזה בתוכו .קולו של אדם הוא ביטוי ישיר לנשמתו ,וכאשר יעקב אבינו עמד בפתח האהל וביקש להיכנס אל מרחב הברכות ,הוא נשא עמו את כוח האמת המוחלטת ,אך נאלץ להשתמש בכלים עדינים של הנהגה כדי למלא את רצון השמים העליון .ההתבוננות בדברי המפרשים על אודות האפשרות לשנות את הקול מלמדת אותנו שהקב"ה נטע באדם יכולות מופלאות להתאים את עצמו לשעת הדוחק ,אך יחד עם זאת מלמדת אותנו על המאבק התמידי שבין החיצוניות לבין הפנימיות ,שבו האדם נדרש לברור את דרכיו ולדעת מתי הקול מבטא את האמת ומתי הוא משמש ככלי עזר נצרך בעת מלחמה רוחנית מול כוחות המבקשים לבלבל את נתיבותיו.

עוד יש להוציא תבונה עמוקה מן הפער שבין החשש מן המישוש הפיזי לבין השלווה היחסית בעניין הקול ,שכן האדם נתון בעולם שבו הדברים הנגלים לעין ולמישוש הם המבחנים הקשים ביותר של המציאות .בעוד שאת הקול אפשר היה לעצב מתוך חכמה וזהירות או מתוך קרבת טבע המיוחדת לאחים ,הרי שהמישוש הפשוט של הבשר והידיים חשף את המציאות הגולמית כהוייתה .העמקה זו פותחת צוהר להבין כיצד בעבודת השם נדרש האדם להתמודד לא רק עם הדברים הנשמעים והגלויים כלפי חוץ ,אלא עם המבחנים הפנימיים והעמוקים ביותר הנוגעים לעצם מהותו ולשורש מעשיו. ומתוך מרחבי ההרחבה הרעיונית ,אנו מעפילים אל שערי ההרחבה המחשבתית ,שבה מתחברים הדברים אל נימי הנפש פנימה ,אל האמונה הטהורה ואל הנהגתו של האדם בכל רגע ורגע מימי חייו. נראה לבאר כי שאלתו הנוקבת של יעקב ודרך התמודדותו מול אביו פותחות בפני האדם חלון עמוק להתבוננות פנימית על כוחם של קולות הדיבור ועל האופן שבו האדם מנהל את עולמו הרגשי והרוחני .האדם בתוך עולמו היומיומי מוקף במציאות שבה הוא נדרש פעמים רבות להתמודד עם שאלות של זהות ,אמת ושקר ,והידיעה שקולו של האדם מבטא את נשמתו מעניקה לו אחריות כבירה על כל מילה וצליל היוצאים מפיו .ההתבוננות בדמותו של יעקב אבינו שעמד בחרדה עצומה שמא יוכר מלמדת שהאדם נדרש תמיד להיות נאמן לשורש נשמתו הטהורה ,ולא לתת לכוחות חיצוניים לבלבל את דרכו ,אלא לכוון את דיבורו ומעשיו לרצון הבורא יתברך. עוד יש להעמיק בחיבור שבין האדם לבין אמונתו ,כי הידיעה שגדולי עולם דקדקו בכל צעד ובכל פרט כדי ללכת בדרכי האמת מעניקה לאדם כוח עצום להתחזק באמונת חכמים ובביטחון מוחלט בהשגחה עליונה המנהלת את כל צעדיו .האדם המאמין מבין שגם כאשר המציאות נראית מורכבת ודורשת הנהגה עדינה ונסתרת ,יד השם מכוונת את הכל מאחורי הפרגוד .ההנהגה הנובעת מכך לחיים היא ללכת בדרכי יושר ותמימות ,לבטח בהשם יתברך בכל עת ,ולדעת שכל מאמץ של האדם ללכת בדרך התורה והמצוות מתקבל באהבה ובסייעתא דשמיא עליונה. ומתוך מרחבי ההרחבה המחשבתית ,אנו פוסעים אל שערי ההרחבה המוסרית ,שבה נבנה המצפן הפנימי של האדם המבקש ללכת בדרכי יושר ואמת מתוך התבוננות זכה וטהורה. נראה לבאר כי המצפן המוסרי העולה מתוך סוגיה זו מורה לאדם לפתח אחריות עמוקה על שערי פיו ולשונו ולהבין כי הדיבור האנושי אינו הפקר ,אלא הוא נתון ברשותו של האדם לבחור האם לרומם את עצמו באמת או להשפיל את רוחו חלילה .ההתמודדות של יעקב אבינו עם הצורך לדבר ולפעול מתוך עמידה במבחנים קשים מלמדת את האדם שיושרה פנימית אמיתית דורשת ממנו לדקדק בכל מילה היוצאת מפיו ,לשמור על טהרת הדיבור ,ולא לתת למרמה או לזיוף להפוך לחלק מדרכו אלא בשעת הצורך ההכרחי והקדוש של קבלת הברכות על פי ציוויה של אמו הצדקת. עוד יש להוסיף כי מתוך הנהגתם של גדולי ישראל שדקדקו בכל תנועה וצליל אנו לומדים חובה מוסרית עליונה לחיות בעיניים פקוחות ובאוזניים כרוכות אחר דברי אמת ,לדעת להבחין בין צורך אמיתי לבין התנהלות פסולה המביאה לידי כהות הלב ,ולבנות אישיות זכה שאינה מושפעת מן