האם אדם יכול לקבל על עצמו את הקללה שקיללו את חברו? הוכח מפרשת השבוע!

האם אדם יכול לקבל על עצמו את הקללה שקיללו את חברו? הוכח מפרשת השבוע! אוד קורותיו של עולם ובסתר אהלו של יצחק אבינו עומד יעקב אבינו בחרדה עצומה ,רגבי האדמה שמתחת לרגליו נדמים כרועדים ,וההכרה שמא ימושנו ידי אביו והיה בעיניו כמתעתע מבעיתה את נפשו .הרגע הזה עומד על תילו בתוך שקט חרישי המרחף בין כותלי האהל ,שעה שבה

האם אדם יכול לקבל על עצמו את הקללה שקיללו את חברו? הוכח מפרשת השבוע! אוד קורותיו של עולם ובסתר אהלו של יצחק אבינו עומד יעקב אבינו בחרדה עצומה ,רגבי האדמה שמתחת לרגליו נדמים כרועדים ,וההכרה שמא ימושנו ידי אביו והיה בעיניו כמתעתע מבעיתה את נפשו .הרגע הזה עומד על תילו בתוך שקט חרישי המרחף בין כותלי האהל ,שעה שבה

גורל הבריאה כולו מונח על כפות המאזניים ,ויעקב עומד וחושש שמא יביא על עצמו קללה ולא ברכה .אמו צדקת עומדת מנגד ,ובלב איתן ובאמונה היוקדת כאש לוחשת את המילים המפעימות: עלי קללתך בני .הלב מתדפק למשמע הדברים ,והמחשבה מתרוצצת במרחבי הסוגיה לנסות ולחדור לעומק פשרה של אמירה זו .הכיצד ייתכן הדבר? וכי אדם יכול ליטול על כתפיו קללה המיועדת לחברו ,להסיר מעליו את חרון האף ולהמיר את גורלו המר במכת אש אחרת? השאלה מנסרת בחללו של עולם תורה ומבקשת את פשרה ,מציבה מראה חדה מול מושגי ההשגחה, הערבות והזכויות ,ודורשת לדעת האם כוחו של דיבור אנושי יכול לשנות את נתיבות הדין והקללה. וכך אנו קוראים בפרשת השבוע" :ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואני איש חלק .אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה .ותאמר לו אמו עלי קללתך בני שמע בקלי ולך קח לי" (בראשית כז יא-יג). בתוך מרחבי המקרא עומדים פסוקים אלו ומעוררים פלא עצום על אודות אותו מעמד נשגב שבו נדרש יעקב אבינו להיכנס לפני אביו במרמה קדושה כדי ליטול את הברכות ,ועל התשובה המהדהדת של רבקה אמנו העומדת בנחרצות ואומרת עלי קללתך בני .פסוקים אלו מהווים את השער המרכזי שבו מתבררים גדרי הערבות והיכולת של אדם לקחת על עצמו את תוצאות מעשיו של זולתו. החזקוני כתב (בראשית כז יג) על דברי רבקה עלי קללתך אין לי ולך לירא מן הקללה שהרי בטוחה אני במה שאמר הקדוש ברוך הוא ורב יעבד צעיר ,וביאר הסבר נוסף שם שאפילו אם ימושך אביך ויגלה את הדבר לא יקללך כי מעצמו יבין שלא עשית זאת מדעתך כי אם מדעתי שאני רגילה לעמוד לפניו והשאתי ערמה זאת אותך ,ואם בא לקלל יקללני ,ועוד ביאר שם טעם אחר שאמר לו עלי קללתך הרי למה יקללך ואתה מביא לו מטעמים אלא עלי לקללך שאתה מסרב מצותיי אך שמע בקלי ולך קח לי. הרשב"ם פירש (שם) כעין זה שאין לי ולך לירא מן הקללה שהרי מובטחים אנו בדבר השם ורב יעבד צעיר ,ומתוך כך לא חששה רבקה כל עיקר מפני אותה קללה מרחפת. רבי אברהם אבן עזרא כתב (שם) על שאלת יעקב והבאתי עלי קללה ולא ברכה כי חשש שמא ירגיש אביו במעשה וישפוך עליו את זעמו ,ורבקה באה ליישב את ליבו באומרה עלי קללתך בני מתוך ידיעה ברורה כי השליחות הזו נעשית על פי רצון עליון. הספורנו ביאר (שם) כי רבקה אמנו ידעה שביכולתו של אדם לקחת על עצמו את הקללה המיועדת לחברו ,וכפי שנמצא במקומות אחרים שדבריו של אדם פועלים להעביר דין וקללה מראשו של אדם אחד ולהניחם על ראשו של אחר הדורש זאת בעדם. ומתוך אהלי תורה ומשנתם של ראשונים ,אנו פוסעים אל היכלם הפנימי של דברי חז"ל ,שם נצרפים הדברים בנול האש של הגמרות הקדושות המאירות את נתיבות ההלכה והאגדה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף מח ע"ב) איתא שכל הקללות שהיו ראויים לחול על ראש יואב נתקיימו בזרעו של דוד מפני שקבלן שלמה עליו ,והרי דאהני דיבורו של שלמה שאמר עשה כאשר דבר להסיר קללות מבית יואב ושיחילו ויתקיימו בזרעו של שלמה שקבלן עליו ,ומכאן למדנו כי יש בידו של אדם לקבל על עצמו קללה המיועדת לזולתו ולהסיר מעליו את חרון האף.

בגמרא במסכת מגילה (דף יד ע"א) מנו חז"ל את הנביאות שהתנבאו לישראל ,ודגלא מחנה אפרים הקשה שם על אמאי לא חשיב בגמרא רבקה בהדי שבע נביאות ,ומתרץ שנרמז לה על ידי שם ועבר כל המאורע של הבכורה והברכה והפירוש עלי תאמר בנבואה היינו נבואה של שם ועבר ולכך לא חשיב לה בהדי שבע נביאות. בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"ב) מבואר ענין חובת כבוד אב ואם ,ועל גבי סוגיה זו מבאר במשיבת נפש כי שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אמו שאם אמר אביו השקני וגם היא אומרת כן שחייב להשקות את האב קודם שאף היא חייבת בכבודו ,ומתוך כך מבאר שם את עומק דברי רבקה ליעקב בעניין הקללה והציות. ומתוך מעמקי היכל התלמוד ,אנו פוסעים אל שערם הרחב של הראשונים ,המפרשים את דברי רבותינו באור יקרות ובקדושת יצירה שאין למעלה הימנה. בעלי התוספות בדעת זקנים כתבו (בראשית כז יג) על דברי רבקה אמנו עלי קללתך בני שלא יקלל אותך כי אם אותי ,שכן דרך העולם כשהילדים עושים שלא כדת שמקללים אביהן ואמן ואומרים ארור שזה גדל ,ומתוך כך לקחה על עצמה את הדאגה מפני אותו חשש קול. הפענח רזא פירש (בראשית כז יג) על הפסוק עלי קללתך בני כלומר הלא עלי תגיע הקללה ביותר חלילה ,כי למי תגדל הצרה יותר ומי יחוש יותר ממני אם תארע לך תקלה ,וזהו עלי קללתך בני שמצד שאתה בפרטות לבדך בני ואין לי בן זולתך כי רבקה אוהבת כל אהבתה ליעקב ,ואם כן הייתי הולך ערירי חלילה ,לכן אם לא הייתי מובטח בו יתברך כי תצלח לא הייתי נכנס בספק המסוכן הזה ,ועוד כתב שם שאם יעבירך אביך מנחלת נכסיו אני אוריש לך כל כתובתי כי רבה היא. ומתוך אהלי שם ועבר ,שבהם נשקלת כל הלכה במדה וכל סוגיה במאזניים טהורים ,אנו פוסעים אל שערי היכלם של האחרונים וגדולי הפוסקים ,המעמיקים בסוגיות השס והפוסקים באש קודש ובפלפולא דאורייתא. הבכור שור ביאר (פרק כז) בעומק דברי רבקה אמנו כי שאלה עמוקה עמדה שם בדבר ,שאם ידירך יעקב אני אוריש לך את כל כתובתי ,והוסיף לבאר על פי מה שדיק ויש לדקדק תינח דלא יביא עליו את הברכות אבל קללה מאן דכר שמיא הלא רחמנות האב על הבן ובפרט יצחק אבינו אף דלא ירצה לברכו אבל לא יקלל אותו חס ושלום ,ויש לומר דיעקב ורבקה היו מחולקים בזה העניין דהנה בפרשת נצבים כתיב ארור משגה עור וגו והיה יעקב סובר פירוש הפסוק כפשוטו ואם כן יקוים בו חס ושלום ארור הנכתב ולא ברוך הנאמר לכן אמר והבאתי עלי קללה ולא ברכה. עוד הוסיף לבאר שם כי רבקה הייתה סוברת דהפירוש הוא ארור משגה עור הסומא בדבר ומשיאו לו עצה רעה כמו שפירש רשי שם ,והנה בכאן היה עצה טובה קמשמע לן כדי שיבא יעקב וייטול הברכות לכך אמרה עלי קללתך דלא הוי קללה אלא ברכה כיון דמשיאו לעצה טובה ומכוון לאמתו של מקום. ומתוך היכל עיונם של אחרונים ,אנו מרימים את מבטנו אל פסגות ההרים ,אל מעונם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו ,הממשיכים את השתלשלות הדורות באש קודש ובמסירות נפש, ומאירים את סוגיות התורה באור חדש המחיים את הלבבות.

חנוכת התורה ביאר בעומק סוגיה זו על פי מה דיש לדקדק תינח דלא יביא עליו את הברכות אבל קללה מאן דכר שמיא הלא רחמנות האב על הבן ובפרט יצחק אבינו אף דלא ירצה לברכו אבל לא יקלל אותו חס ושלום .ויש לומר דיעקב ורבקה היו מחולקים בזה העניין דהנה בפרשת נצבים כתיב ארור משגה עור וגו והיה יעקב סובר פירוש הפסוק כפשוטו ואם כן יקוים בו חס ושלום ארור הנכתב ולא ברוך הנאמר לכן אמר והבאתי עלי קללה ולא ברכה ,אבל רבקה הייתה סוברת דהפירוש הוא ארור משגה עור הסומא בדבר ומשיאו לו עצה רעה כמו שפירש רשי שם, והנה בכאן היה עצה טובה קמשמע לן כדי שיבא יעקב וייטול הברכות לכך אמרה עלי קללתך דלא הוי קללה אלא ברכה כיון דמשיאו לעצה טובה. ועוד יש להוסיף ולבאר מתוך משנתם של גדולי הדורות המבקשים לחדור אל תוך שורש נפשם של האבות הקדושים ,כי כוח הערבות והנשיאת בעול עם הזולת אינו בגדר הנהגה חיצונית גרידא, אלא הוא יסוד נפשי עמוק שבו האדם מוכן למסור את נפשו ומעמדו הרוחני עבור הצלחת הכלל והפרט הנוגעים אליו באמת .גדולי המפרשים והפוסקים עמדו על כך שרבקה אמנו ,ברוחה הגדולה וברוח הקודש המרחפת על פני מעשיה ,ראתה את הנולד וידעה שאין שום חשש אמיתי של פורענות חלילה ,אלא יש כאן פעולה נשגבה של תיקון עולם ותיקון הבכורה המכוונת אל תכלית רצון הבורא יתברך שמו. ומתוך פסגת הררי קודש ,אנו יורדים אל עמק המעשה ,אל השבילים שבהם צועד האדם בחיי היום-יום ,שם נפגשים עיוני הסוגיות עם מציאות החיים ופסיקת ההלכה למעשה. נראה לבאר כי מתוך סוגיה עמוקה זו עולות נפקא מינות עצומות למעשה בכל נושא הערבות והיכולת של אדם לקחת על עצמו את נשיאת העול או את התוצאות של מעשי זולתו .ההלכה מלמדת אותנו כי כוח הדיבור והנכונות האמיתית לשאת באחריות עבור הזולת אינו נשאר בגדר רעיון תיאורטי בלבד ,אלא יש לו משמעות מעשית ביכולת של אדם לעמוד בפרץ ,לבקש רחמים, ולהטות את נתיבות הדין כאשר הדבר נעשה מתוך שליחות אמיתית ורצון שמים טהור. עוד יש להוסיף כי מתוך הנהגתה של רבקה אמנו אנו לומדים הלכה למעשה כיצד אדם המורה הלכה לפני רבו או העומד במצב שבו עליו להציל את חברו או את בני ביתו מצרה ומשגיאה ,רשאי ואף חייב לפעול באחריות מלאה תוך כדי שהוא לוקח על עצמו את הדאגה והטרחה הכרוכות בדבר, מתוך אמונה ברורה שכל מעשה הנעשה לשם שמים סופו להאיר באור ישועה ונחמה אמיתית. ומתוך המרחבים המעשיים של פסיקת ההלכה ,אנו מעפילים אל פסגות ההר הגבוה ,לשאוב ממיימיו העמוקים של הרעיון האלוקי המפעם בבסיסה של הסוגיה. נראה לבאר כי שורש העניין שבו אדם מקבל על עצמו את תוצאות מעשהו של חברו או את הקללה המרחפת פותח לפנינו צוהר אל עולם הערבות ההדדית במדרגה העליונה ביותר .אין מדובר כאן רק בהסדר משפטי או טכני של נשיאה בעול ,אלא בהפקעת הגבולות המדומיינים המפרידים בין נשמה לנשמה .האדם אינו אי בודד במרחבי הבריאה ,אלא חלק מאורגן ממארג שלם של כנסת ישראל ושל האנושות כולה ,שבו כל פרט ופרט נוגע בשרש חברו .כאשר רבקה אמנו אומרת עלי קללתך בני ,היא אינה מביעה רק נכונות אישית ליטול על עצמה את הדין ,אלא

היא חושפת את האמת הפנימית המאחדת את האם והבן לאורגנו של לב אחד ונשמה אחת ,שבה הכאב והשמחה ,הברכה והקללה ,נחלקים בשווה מתוך אהבה עמוקה שאינה תלויה בדבר. עוד יש להעמיק ולבאר כי הבנה זו משליכה באופן ישיר על תפיסת האמונה וההשגחה .האדם המביט אל המציאות מתוך קוצר רואו רואה רק סכנות ופחדים ,שמא יבוא לידי תקלה או שמא יקללנו אביו ,אך המבט המאיר של האבות והאמהות מורה לנו כי מי שעושה את שליחותו של מקום מתוך דבקות באמת האלוהית אינו נתון לחסדיהם של כוחות מקריים או של פחדים אנושיים .הכוח של עבירת הדין ושל נשיאת הקללה נובע מתוך אותה הכרה עמוקה שהאמת האלוקית היא המנהגת את המציאות ,וכאשר האדם שרוי בתוך השליחות הראויה ,הקללה עצמה מתהפכת ונעשית לברכה ולמקור של חיים חדשים. ומתוך היכל הרעיון הזך ,אנו מתעטפים בהוד קדומים ופוסעים אל מעמקיה של המחשבה היהודית הצרופה ,שבה כל סוגיה נעוצה בשורש הבריאה ובנשמת החיים המפעמת בעולמות העליונים. נראה לבאר כי עומק התפיסה המחשבתית בסוגיית קבלת הקללה של רבקה אמנו נוגע ישירות בשורש הבחירה וההשגחה הפרטית המנהלת את צעדי האדם .כאשר אנו מתבוננים במהלך ההיסטוריה הישראלית ,אנו רואים כי האמהות הקדושות ,ובפרט רבקה אמנו ,ראו באספקלריא המאירה את התוכנית האלוקית הארוכה שנועדה להביא את הברכה לעולם ,גם כאשר הדרך עוברת דרך מבחנים הנראים כלפי חוץ כהליכה בסכנה או במרמה לכאורה .המחשבה המונחת כאן היא כי הנהגת העולם אינה מתנהלת על פי חשבונות אנושיים צרים בלבד ,אלא יש רצון עליון המבקש לקדם את פני הבכורה וההנהגה אל המקום הראוי להם ,ועל כן כל מעשה של מסירות נפש מצד האדם מהווה כלי קיבול לאותו אור אלוקי שאינו כפוף למגבלות הזמן והמקום. עוד יש ללבבן ולבאר כי כוחו של הדיבור עלי קללתך בני טומן בחובו תפיסת עולם מחשבתית אדירה על מהותה של האמת והשקר בעולם הזה .העולם הגשמי בנוי לעיתים קרובות ממראות מטעים ,שבהם נראה כאילו הרשע או האדם השעיר שולטים בכיפה ,ויעקב חשש שמא ייראה כמתעתע בעיני אביו .אולם המחשבה הצרופה מורה לנו כי מי שעומד במסירות נפש לצד האמת האלוקית הפנימית ,אינו חושש מן המראות החיצוניים ,מפני שהוא יודע ששורש הדין והברכה נחתכים במקום גבוה בהרבה שבו הכל גלוי וידוע לפני כסא הכבוד ,ועל ידי כך מתגלה בעולם כי מה שנראה כמבחן של קללה הופך להיות יסוד הקומה המלכותית של בית יעקב לדורות עולם. ומתוך היכל השורש והעומק ,אנו מציבים את מבטנו אל בית היוצר של הנפש ,אל המצפן הפנימי הנבנה ומתנסח מתוך צפונות הסוגיה הקדושה. נראה לבאר כי הנהגתה של רבקה אמנו מציבה מול עיני האדם מוסר עליון שאינו נזקק לסיסמאות ריקות ,אלא יונק כולו מן היכולת לשאת את הזולת בנפש חפצה ובמסירות עמוקה. האדם בחייו פוגש לא פעם בצמתים שבהם נדרשת ממנו הכרעה קשה ,שבה עליו לוותר על הנוחות האישית או על הביטחון העצמי המדומה כדי לעמוד לימין האמת או לימין אחיו הזקוק לעזרה .המוסר הפנימי המפעם כאן מלמד כי גדלותו של האדם אינה נמדדת במידת התעניינותו המצומצמת בעצמו ובשלותו הפרטית ,אלא בנכונותו להיות ערב לזולתו ,להשליך את יהבו על