למה היה לעשיו טענה על יעקב שלקח לו הבכורה הרי מכר לו את הבכורה מדעתו?

למה היה לעשיו טענה על יעקב שלקח לו הבכורה הרי מכר לו את הבכורה מדעתו? רוח סוערת מנשבת בין קפלי האוהל ,ואור הנרות המרצד מטיל צללים ארוכים על כתלי חדר הלימוד ,שעה שקול זעקתו של עשיו הבוקע מן המרחקים מהדהד בחללו של עולם ומטלטל את אמות הסיפים של הבריאה כולה .יצחק אבינו יושב בדומיה עמוקה ,ולבו מנבא לו כי רגעים היסטוריים של שבירה ותיקון עומדים להתרחש במעמד נורא…

למה היה לעשיו טענה על יעקב שלקח לו הבכורה הרי מכר לו את הבכורה מדעתו? רוח סוערת מנשבת בין קפלי האוהל ,ואור הנרות המרצד מטיל צללים ארוכים על כתלי חדר הלימוד ,שעה שקול זעקתו של עשיו הבוקע מן המרחקים מהדהד בחללו של עולם ומטלטל את אמות הסיפים של הבריאה כולה .יצחק אבינו יושב בדומיה עמוקה ,ולבו מנבא לו כי רגעים היסטוריים של שבירה ותיקון עומדים להתרחש במעמד נורא הוד זה ,שבו העבר והעתיד נכרכים זה בזה באש ובדמעות. למה היה לעשיו טענה על יעקב שלקח לו הבכורה הרי מכר לו את הבכורה מדעתו? ככתוב בפרשת תולדות" :ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעכבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי" (בראשית כז לו). ויש להקשות בקושיא עצומה שאין לה מענה קל וממצה :למה אמר עשיו שיעקב לקח הבכורה בעקבה ורמיה והלא מכרה לו מרצון טוב ,ואם עשו בשאט נפש ביזה הבכורה מה פשעו של יעקב בזה ,הרי מדעתו ובחירתו החופשית נתרצה למכור את חלקו תמורת נזיד העדשים החם בעודו רופס מעייפות ומחולשה ,ואם כן על מה ולמה קובל הוא וצועק חמס כי יעקב גזל את בכורתו ברמיה ,הלא מי שמכר את קניינו במודע אינו רשאי כלל לחזור בו אחר מעשה ולטעון טענות שווא על אחיו אשר קנה ממנו כדת וכדין על פי שורת הדין והאמת. ומתוך מעמקיו של האוהל והשאלה המנסרת בחללו ,אנו צועדים אל שערו של המקרא ופוסעים לאורם של הפסוקים המאירים את פרשת תולדות באש קודש ובבהירות עצומה. ככתוב בתורה הקדושה" :ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעכבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי" (בראשית כז לו). ונראה לבאר את הקשר ההדוק שבין הפסוק הקדוש לבין תמיהתו העצומה של עשיו ,אשר יצא מגדרו לנוכח המציאות שבה הוא חש כי נשדד פעמיים מכל עולמו ,הן בקניינו הרוחני והן בברכת החומר והשפע. רבי דוד קמחי הרד"ק (בראשית כז לו) ביאר כי את בכורתי לקח בנזיד עדשים ,כשמצאוני רעב ,ואין לך מרמה גדולה מזו ,והנה עתה גם כן לקח ברכתי במרמה .ונראה להרחיב בדבריו כי עשיו ראה את עצמו כמי שנתפס בשעת חולשתו הגופנית והועמד במצב שבו לא הייתה לו שום בחירה אמיתית, ולכן מבחינתו המכירה הקודמת לא הייתה אלא עשיית מעשה ברמיה ובתחבולות מצד יעקב. רבי שלמה אפרים מלונטש הכלי יקר (שם) ביאר כי טענתו של עשיו היתה דהא בהא תליא כי כששאלו יצחק מי אתה והשיב לו אנכי עשו בכורך ,ואיך הוציא דבר שקר מפיו הלא שארית ישראל לא ידברו כזב ,אלא ודאי שאמר לו אנכי במקום עשו בכורך ,שהרי קניתי ממנו הבכורה ואם כן אנכי במקומו ,ואילו לא קנה הבכורה לא היה יכול להשיב אנכי עשו בכורך ,ולא היה יכול לבוא לכלל הברכות ,ובוודאי שבשעה שקנה הבכורה היה דעתו לרמות אותי בזה ,כי תקראנה אותי כאלה .ומה שמאשים אותו על לקיחת הבכורה ,לפי שאמר עתה נודע הדבר כי מקח טעות הוא ,כי מתחילה

חשבתי שאין מעלה לבכורה כי אם מה שנוטל פי שנים אחרי מות אביו ,וחשבתי שמא לא ישאיר אבי אחריו מאומה על כן מכרתיה בדבר מועט ,אבל עכשיו אני רואה שהבכורה שווה הרבה לפי שהברכות תלויות בה ,כי למה אמר יעקב אנכי עשו בכורך ,למה לו להזכיר הבכורה אלא ודאי לפי שמצד הבכורה הוא ראוי ליתר שאת ועוז ,ובזה יעכבני כי לא ידעתי שקבלת הברכות תלוי בבכורה, רמז לדבר בכר אותיות ברך .לכך אמר ויעכבני זה פעמים ,אבל ההיזק אינו כי אם אחד .ונראה להוסיף ביאור ממתק בדבריו כי עשיו גילה בטענתו כי לא הבין כלל את מעלתה הפנימית של הבכורה ,ורק כאשר ראה את הברכות מתדפקות על פתח האוהל הבין שנפל למקח טעות מוחלט. רבי משה אלשיך האלשיך הקדוש (שם) ביאר כי הנה את בכורתי אשר יש בה ענין העולם הבא לקח והחרשתי ,אך הנה עתה לקח ברכתי המיוחדת לי הוא של העולם הזה ,על כן כשל כח הסבל. ונראה לבאר את עומק דבריו כי עשיו היה מוכן להחריש על אובדן העניינים הרוחניים שאינם נוגעים לחושיו החומריים ,אך כאשר נלקחה ממנו גם הברכה המעשית של העולם הזה ,התפרצה כל זעקתו העצורה. רבי מאיר ליבוש המלבי"ם (שם) ביאר כי הלא במה שלקח את הבכורה הקנה לי את העולם הזה והוא בחר בברכת העולם הבא ,וכן אחר שנאמר בנבואה ורב יעבד צעיר ,אם כן אחר שהוא לקח את הבכורה צריך שאני אהיה האדון והוא העבד כי הוא הרב והבכור ,ואיך לקח ברכתי שיהיה הוא המושל ואני העבד .ונראה להרחיב בדבריו כי עשיו הציג תמיהה מבנית לפיה הסדרים הפוכים לחלוטין מן הצודק בעיניו ,שהרי אם יעקב הוא הבכור הקונה ,עליו לכאורה לכבד את מעמדו שלו כאדון וכמושל על פי משפט הבכורה המקורי. החיד"א פני דוד (שם) חידש כי טענה זו של עשיו משקפת את ההכרה המאוחרת והמרה שבה האדם מבין כי כל מה שוויתר עליו בקלות ראש חוזר ותובע את עלבונו במלוא עוצמת הדין ,וכי אין לך מקח טעות גדול מזה שבו אדם מוכר את נצחיותו תמורת נזיד עדשים חולף. ומתוך עומק המקרא ודברי מפרשיו ,אנו יורדים אל עומק הים הגדול של תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי ,ללבן את שורש הדברים מתוך דברי חז"ל הקדושים. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף טז ע"ב) איתא על אודות מעשה מכירת הבכורה :ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי .רש"י (שם) ביאר כי עשיו בז את הבכורה ומכר אותה מדעתו ובשמחה כדי לספק את תאוותו באותה שעה ,ומתוך כך מבואר בגמרא שעיקר טענתו של עשיו לאחר מכאן באה מתוך חוסר הבנה של עומק הקניין ,שכן חשב שאפשר לבטל מקח שנעשה בשעת דוחק ,אך חז"ל מלמדים אותנו כי מכירת הבכורה הייתה תקפה לחלוטין על פי דין תורה ועל פי רצונו המלא באותה שעה אף אם אחר כך התחרט על ההפסד הרוחני והגשמי כאחד. תוספות (שם דף יז ע"א) חידשו על אודות מכירת הבכורה וטענותיו של עשיו כי אף על פי שמכר את בכורתו מרצונו החופשי ,עשיו טען את טענתו משום שסבר שיש מקום לטענת אונאה או מקח טעות כאשר הרווח מתברר בגדלותו ,אך הקשו התוספות כיצד ייתכן לתבוע את מה שכבר יצא מכלל רשותו במכירה מפורשת לעיני כל ,ומכאן מוכח שטענתו של עשיו לא הייתה אלא תרעומת חיצונית על אובדן השפע ולא טענת משפט אמיתית.

בתלמוד ירושלמי (מסכת ביצה פרק א הלכה יב) איתא בעניין קניינים ומכירות שנעשות בשעת הדוחק. הפני משה (שם) ביאר כי כל קניין שנעשה מדעתו של אדם הגם שנמצא במצב של חולשה גופנית או רעב ,הרי הוא קניין גמור ואין יכול לחזור בו ולטעון עקבה ורמיה ,ומתוך כך מבואר היטב עומק טענתו של עשיו שהיה בה משום תרעומת על תוצאות המכירה ולא על עצם תוקפה המשפטי, שכן ידע בתוך תוכו שמכר אותה כדין אלא שביקש לערער על הברכות שנתלו בה. ומתוך היכל הראשונים הקדושים ,אנו פוסעים אל משנתם העמוקה של עמודי העולם אשר לבנו את שורש טענותיו של עשיו ואת עומק משפט הבכורה. רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כז לו) כתב כי ויעכבני לשון תפיסה ומניעה ,כמו ועכבתי אתכם, לפי שחשב כי הבכורה נתפסה ממנו בלא משפט אמת ומתוך תחבולה ,ונראה להוסיף בביאור דבריו כי אבן עזרא מציג את תפיסת עשיו שסבר שזכות הבכורה נתפסה ממנו בלא הסכמה אמיתית וכי יעקב ניצל את שעת כושרותו כדי לקחת את אשר אינו מגיע לו כדת. רבי יצחק אברבנאל (בראשית כז) ביאר כי עשיו טען שמכירת הבכורה הייתה בבחינת מקח טעות או אונאה ,וכי יעקב השתמש במצבו הקשה והדחוק כדי להוציא ממנו את נכסיו בלא דעת שלמה, ונראה להרחיב בדבריו כי אברבנאל עומד על כך שעשיו לא הכיר מעולם בתוקף המכירה משום שסבר שאין בה ממשות הלכתית מחייבת אלא ניצול מצב רגעי. רבי בחיי בן אשר (בראשית כז לו) פירש כי מילותיו של עשיו ויעכבני מלמדות על תרעומת עמוקה שהייתה בלבו על כך שיעקב מנע ממנו את חלקו בנחלת האבות ,וכי טענתו על הברכות נובעת ישירות מתוך תחושת הקיפוח שחש בעניין הבכורה ,ונראה לבאר כי רבנו בחיי חושף את שורש המחלוקת שבה עשיו סבר כי הברכות שייכות לו מעיקר דין הבכורה וכי יעקב גזל את שני הדברים כאחד. ומתוך היכל הפסיקה המפואר של האחרונים וגדולי הפוסקים ,אנו מוסיפים לעלות בשמן הטוב של רזי תורה ,להתבונן בדבריהם המאירים את סוגיית טענותיו של עשיו לעומקה ולעמוד על בוריה בשפה הלכתית צרופה וחמה. רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים (בראשית כז לו) ביאר כי מה שאמר עשיו ויעכבני זה פעמיים הוא משום שחשב שאין הבכורה נקנית אלא לאחר מות האב בנכסים ,אבל כיוון שראה שהברכות ניתנות עתה והן תלויות בבכורה ,הבין שנגזל ממנו עולם ומלואו ,ונראה להרחיב בדבריו כי אור החיים הקדוש מדייק את לשונו של עשיו המעידה על תרעומת מרה שבה הבין כי הפסיד גם את הברכה הרוחנית וגם את השפע הגשמי בעטיו של אותו מעשה מכירה שחשב לבלתי משמעותי בשעתו. רבי נפתלי צבי יהודה ברלין בספרו העמק דבר (בראשית כז לו) כתב כי עשיו לא טען על עצם המכירה שעשה מרצנו ,אלא על כך שיעקב השתמש במכירה זו כדי ליטל את הברכות שאינן שייכות כלל לדין הבכורה הפשוט אלא לזכויות מיוחדות ,ונראה לבאר כי הנציב מעמיק לחדש שטענת עשיו היתה על ההטעיה שבדבר ,שהרי סבור היה שהבכורה היא עניין ממוני גרידא ונודעה לו כעת עוצמתה הרוחנית האדירה שאותה לא לקח בחשבון בעת נזיד העדשים.

רבי משה סופר בספרו חתם סופר (בראשית כז לו) חידש כי טענת ויעכבני מלמדת על כך שעשיו הרגיש שעשקו אותו בהערמה ובחכמה יתרה ,ולכן קרא תגר על כל מעשה הקניין ,ונראה להוסיף בביאור דבריו כי בעל החתם סופר רואה בטענה זו ביטוי לתסכול עמוק של אדם הרואה את נכסיו הרוחניים חומקים מבין אצבעותיו בעודו נותר ריק מכל ברכה ממשית בעולם הזה ובעולם הבא כאחד. בספר הכתב והקבלה (בראשית כז לו) חידש כי טענת ויעכבני מלמדת על כך שעשיו הרגיש שעשקו אותו בהערמה ובחכמה יתרה ,ולכן קרא תגר על כל מעשה הקניין ,ונראה להוסיף בביאור דבריו כי (שם) רואה בטענה זו ביטוי לתסכול עמוק של אדם הרואה את נכסיו הרוחניים חומקים מבין אצבעותיו בעודו נותר ריק מכל ברכה ממשית בעולם הזה ובעולם הבא כאחד. ומתוך אורה של תורה המאיר מבית מדרשם של גדולי הדורות האחרונים ,אנו ניגשים לראות את מבטם החודר והעמוק על סוגיא זו ,הנוגעת בשורשי האמונה והמשפט. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו שמירת הלשון (חלק ב פרק י) כתב כי טענתו של עשיו על אודות הבכורה והברכות מלמדת אותנו את עומק השפעתם של הדיבורים והמעשים הנעשים בעולם הזה ,שכן כל טענה שמעלה האדם כלפי שמיא או כלפי חברו שוקלת את מעשיו במאזני צדק ואינה פוסחת על שום פרט קטן ,ונראה לבאר בדבריו כי עשיו בהתמרמרותו גילה את הפער העצום שבין הסתכלותו החיצונית על החומר לבין האמת הפנימית המחייבת את האדם באחריות מלאה על מעשיו ומכירותיו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק א או"ח סימן א) ביאר כי זכויות הבכורה והברכה אינן ניתנות להפקעה בטענות סרק לאחר מעשה כאשר ההסכמה הייתה ברורה בשעתה, ונראה להרחיב בדבריו כי תקיפותו של יעקב אבינו בקניין הבכורה מורה לכל אדם שלא לוותר על ערכי הנצח בעבור שעה חולפת של תאוות וצרכים זמניים ,וכי אין לקבל את טענותיו של עשיו המבקש לערער על סדרי עולם מתוך צער מאוחר על הפסדו הרוחני. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קס) חידש כי טענת ויעכבני משקפת את המאבק המתמיד שבין כוחות החומר הרוצים לתפוס את הברכות בכוח הזרוע לבין כוחות הרוח המבררים את הקניינים על פי תורה ויושר ,ונראה להוסיף בביאור דבריו כי עשיו סבר בטעותו שזכויות הרוח כפופות לשליטתו החומרית ,אך גדולי ישראל מורים לנו כי רק מי שאוחז בדרכו של יעקב בתמימות ובאמת זוכה לקבל את ברכות השפע והנצח. ומתוך עומק הסוגיה ועיונם של רבותינו ,אנו יוצאים לברר את השלכותיה למעשה בפסיקת ההלכה ובאורחות חיים ,לראות כיצד הדברים פועלים ומתעצבים במציאות היומיומית שלנו. אדם המוכר חפץ או זכות יקרת ערך בשעת דוחק או מתוך חולשה גופנית זמנית ,ועושה קניין גמור מרצונו באותה שעה ,אינו יכול לאחר מכן לחזור בו ולטעון טענות מקח טעות או אונאה מחמת העובדה שערכו של אותו נכס התברר אחר כך כגדול לאין שיעור ,שכן למדנו מתשובתו של עשיו שעל אף תרעומתו המרה על גודל ההפסד ,הקניין הראשון שעשה מדעתו עומד בתוקפו ואין בכוחה של חרטה מאוחרת לבטל מעשה שנעשה כדת וכדין.

הבוחר למכור את ערכיו הנצחיים או את חלקו ברוחניות תמורת הנאות שעה חולפות וצרכים גשמיים קצובים ,מתוך מחשבה שאין למעשה זה משמעות עמוקה מעבר לרגע החולף ,מגלה לבסוף את גודל האסון כאשר הוא רואה את הברכות חומקות מבין ידיו ,ומכאן עולה החובה לכל אדם לבחון היטב את מעשיו ולקדש את נכסיו הרוחניים מבלי למוכרם בעבור שום הון שבעולם. המתיימר לתבוע זכויות רוחניות מתוך טענה שמעמדו החומרי או כוחו הזמני מקנים לו את השליטה על הברכות ,למד מפרשה זו כי ההנהגה העליונה אינה מודדת את האדם על פי כוח הזרוע והחומר אלא על פי האמת הפנימית והתמימות ,וכי הברכות והשפע האמיתי שמורים אך ורק למי שהולך בדרכו של יעקב אבינו באמת ובאמונה צרופה. ומתוך עומק הסוגיה אנו מתנשאים אל מרחבי ההרחבה הרעיונית ,לברר את שורש הנפש ואת ההסתכלות העמוקה המונחת במאבק שבין יעקב לעשיו על עניין הבכורה והברכות .נראה לבאר כי המכירה הזו אינה רק פרשה היסטורית חולפת ,אלא היא סמל עמוק למאבק התמידי שבין האדם השקוע בהבלי העולם הזה לבין האדם הרואה לנגד עיניו את חיי הנצח ואת האור הגנוז של קודש הקודשים .עשיו בחר מרצונו לוותר על עולם הנצח תמורת נזיד עדשים אדום ,משום שחושיו החומריים לא יכלו לשאת את מה שמעבר לנגיש ולנראה לעין בשעה רגעית של חולשה גופנית .ומתוך כך מתברר עומק העניין כי כל אדם עומד בכל רגע ורגע בצומת שבו הוא נדרש להכריע האם להעדיף את סיפוק היצר החולף או להרים את ראשו אל מעלת הבכורה הרוחנית שאין למעלה הימנה .ונראה להסביר כי טענתו של עשיו ויעכבני מבטאת את הכאב העמוק של האדם המגלה באיחור נורא את ערכו של האוצר שאיבד ,אלא שמן השמיים מלמדים אותנו כי הבחירה היא בידיו של האדם ,ומי שבוחר בדרכו של יעקב בתמימות ובאמת זוכה לקנות את עולמו בשתי ידיים מבלי לסגת אחור מפני טענות החומר. ומתוך מעמקיה של תורה ,אנו נושאים את מבטנו פנימה אל נבכי הנפש האנושית ואל ההנהגה הנדרשת מן האדם בנתיבות חייו .המאבק הגדול בין יעקב לעשיו אינו מונח רק על דפי ההיסטוריה הרחוקים ,כי אם הוא מתחולל בכל רגע ורגע בתוך בית מדרשו של הלב .האדם עומד לעיתים קרובות מול צמתים גורליים שבהם נדרשת ממנו הכרעה האם לאחוז בנצחיות הנשמה או להשתעבד לסיפוקים הרגעיים של הרגע החולף. וכאשר אנו מתבוננים בזעקתו של עשיו ובכאבו על אובדן הברכות ,אנו מבינים כי התביעה הפנימית המונחת בפרשה זו היא תביעה של נאמנות מוחלטת לאמת האלוהית בלא פשרות ובלא עיגול פינות .הנהגת חייו של האדם מורה לו שלא ללכת אחר מראית עין משלהבת או אחר תאוות חומריות המבקשות לבלוע את כל כוחות הקודש ,אלא לעמוד באיתנות רוחנית ,לקדש כל מעשה וכל דיבור ,ולדעת כי הבחירה בטוב ובאמת היא הבונה את קומתו הרוחנית והנצחית של האדם .מתוך עומק זה מתברר כי האמונה הפשוטה והדבקות המוחלטת בדרכו של יעקב הן המעניקות לאדם את החוסן הנפשי לעבור את כל משברי הזמן מתוך קומה זקופה ואור גדול המאיר את נתיבותיו. ומתוך האור הגנוז של הסוגיה ,אנו נדרשים לבנות את אותו מצפן פנימי המכוון את צעדיו של האדם בנבכי החיים בלא צורך בדברי תוכחה חיצוניים או בסיסמאות ריקות .המצפן האמיתי של