מדוע כאשר בירך יצחק את יעקב את הברכות בירכו שהברכות יבואו בכמה פעמים ולא בפעם אחד?
מדוע כאשר בירך יצחק את יעקב את הברכות בירכו שהברכות יבואו בכמה פעמים ולא בפעם אחד? הצללים באוהל נעים בכובד ראש ,והאוויר הטעון בריח אדמה לח ומבורך עומד דומם ,כאילו הבריאה כולה עוצרת את נשימתה מול הוד המעמד .שקט עמוק ועוטף יורד מן השמים ,שקט המהול בהמיית הטבע הרחוקה ,שעה שבה עומד יעקב אבינו בלב הסערה הקדושה הזו ,בגדים של הוד עוטפים את גופו ,ורוח דקיקה רוטטת…
מדוע כאשר בירך יצחק את יעקב את הברכות בירכו שהברכות יבואו בכמה פעמים ולא בפעם אחד? הצללים באוהל נעים בכובד ראש ,והאוויר הטעון בריח אדמה לח ומבורך עומד דומם ,כאילו הבריאה כולה עוצרת את נשימתה מול הוד המעמד .שקט עמוק ועוטף יורד מן השמים ,שקט המהול בהמיית הטבע הרחוקה ,שעה שבה עומד יעקב אבינו בלב הסערה הקדושה הזו ,בגדים של הוד עוטפים את גופו ,ורוח דקיקה רוטטת בין כתליו .האדמה רוחשת מתחת לרגליו תחת מעטה של קדושה נעלמת ,והריחות העולים מן השדה מבשרים את עומק השפע שעתיד לפרוץ. והנה ,מתוך פסוקי הברכה הנשגבים ,עולה ומהדהדת שאלה גדולה ,תהייה מטלטלת הנוגעת ביסוד הישועה ובסוד ההנהגה של הבורא יתברך עם נבחריו :מדוע בוחר יצחק אבינו לברך את בנו האהוב בברכה שאינה ניתנת בפעם אחת ובמזומן עד תום ,אלא בלשון של נתינה מתחדשת וחוזרת,
וייתן ויחזור וייתן? מהו סוד הפעימות הללו ,ואיך נשזר הצימאון המתמיד אל תוך צינורות השפע העליונים ,מבלי לגלות עדיין את פתרון הסוגיה העמוקה הזו? ומתוך נבכי ההתרגשות והדבקות המפעימה הזו ,נשואים אנו את עינינו אל שמי השמים ואל מרחבי פרשת השבוע ,שמהם נובעים מעיינות החיים ומהם נשקפת אלינו תמונת הברכה המופלאה והעמוקה ביותר .הלא הוא הפסוק הנשגב שבו חקוק סוד ההשפעה הנצחית ,כאשר יצחק אבינו פותח את שערי השמים ומרעיף על ראש בנו את דבר ה'" :וייתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש" (בראשית כז כח). הפסוק הזה ,במלוא הודו ותפארתו ,עומד לנגד עינינו כחידה סתומה ומאירה כאחד .שהרי הבטחת השפע אינה ניתנת כאן כמענק חד-פעמי המשתפך ונחתם באחת ,אלא מתגלמת בלשון הווה ועתיד המצביעה על תנועה של התחדשות אין-סופית ,נתינה רוחשת ופועמת שאינה פוסקת לרגע ,והיא המעוררת את ליבנו לשאול כיצד מתחברת לשון זו אל עומק ההשגחה ואל הקשר הנצחי שבין הבורא לנבראיו. ומתוך אהבת התורה הבוערת ,נטבול את מבטנו בדבריהם המזהירים של מפרשי התורה הראשונים ,אשר ירדו לעומקם של מים אדירים אלו כדי לבאר את פשר הברכה המחודשת. תרגום אונקלוס (בראשית כז כח) ביאר ויתן לך אלה משמי טלא וממן ארעא וסגי דור וחנון ,להורות כי השפעת השמים והארץ אינה מנת אחת חד פעמית אלא נהר המשתפך ללא הפוגה ,שפע של חיים ורצון אלוקי המתחדש בכל דור ודור ובכל רגע ורגע מחדש מתוך חסד עליון. רש"י (שם) ביאר וייתן ויחזור וייתן ,ומתוך לשון זו העמוקה המונחת במדרש קודש ,הוא מלמדנו את סוד הפעימות המופלאות ,שאין הקדוש ברוך הוא ממלא את כל טובו בבת אחת כדי שלא יתרגל האדם לשכוח את המקור ,אלא חוזר ונותן פעם אחר פעם כמעיין המתגבר שאינו פוסק, כדי שהאדם יעמוד תמיד בתפילה ובתשוקה אל השם יתברך. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר מטל השמים ,כי הטל יורד מן השמים בנחת ובדממה בלי יגעת אדם קשה ,והחזרה על לשון הנתינה מבטאת את צינור החסד הסמוי מן העין שאינו תלוי במעשה ידי אדם בלבד אלא בהשפעה עליונה טהורה שמתחדשת בלילות הישועה. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (שם) חידש וייתן לך אלוקים ,ובזכרת שם הדין המשולב ברחמים, הוא מלמדנו כי הנתינה נשענת על מערכת של דין משגיח המודד את דרכי האדם ,וכאשר האדם פוסע בדרך הישר ,הברכה חוזרת ומתחדשת מחדש בכל עת לפי ערך עבודתו ותיקון נפשו. הספורנו (שם) ביאר ומשמני הארץ ,והסביר כי שפע הארץ ניתן במשורה ובמנות קצובות חוזרות ונשנית כדי שהאדם יוכל לשאת את ברכת העושר וההצלחה ביראת שמים טהורה ,ולא יאבד את עולמו בגלל שטף פתאומי שאין הנפש מסוגלת להכיל. הכלי יקר (שם) ביאר וייתן ,והרחיב את הביאור במשל נפלא ועמוק על דרך סוחרי האמת והחסד, שהקב"ה נוהג עם האדם כחנווני מקיף הנותן סחורה לפי התשלום הקודם ,וכאשר האדם משלם את חובו במצוות ובמעשים טובים ,שוב חוזר הבורא ונותן לו בהקפה חדשה ,וזהו סוד הנתינה החוזרת ונשנית ללא הפוגה.
ומתוך נבכי ההתרגשות וההתבוננות בדרכי ההשפעה האלוקית העולה מן הברכות ,נשואים אנו כעת אל שולחנם הטהור של חז"ל ,לצלול לעומק הים של התלמוד הקדוש ולדלות מתוכו את שורש הדברים. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"א) ביאר התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי את סוד ההשפעה המחולקת הניתנת בפעמים רבות ,שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן יחיד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מחר מן ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהם שבשמים .ונראה לבאר בזה כי ריבוי הנתינות איננו מגבלה ביכולת הנתינה של מעלה חלילה ,אלא הוא שיא הרחמים והחסד האלוקי ,שכן אם היה מושפע השפע כולו בבת אחת באוצרות כבירים, היה האדם שוקע בתרדמת אדישות ושוכח במהרה את מקור חיותו .ועל ידי שהנתינה מגיעה טיפין טיפין ובפעימות חוזרות כטל של תחייה ,בדיוק כפי שבירך יצחק את יעקב בלשון ויתן ויחזור ויתן ,נותר האדם תמיד קשור ,דבוק ומשתוקק אל אביו שבשמים ,וכך נרקם ונוצר קשר תמידי וחם של חיים נצחיים. רש"י (שם) פירש מכוונים את לבם מתפללים ומבקשים רחמים .ונראה להסביר מתוך דבריו הקדושים ,שהכוונה הפנימית של הנתינה המחולקת אינה רק למנוע מן האדם לשכוח את בוראו, אלא יש כאן תכלית נשגבה להוליד בתוך האדם את עבודת התפילה החיה והפועמת .הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים ,ולכן הברכה יורדת שלבים שלבים ,כדי שהאדם יעמוד בכל יום מחדש בתחנונים ויבקש רחמים מתוך שבירת הלב ,וכך הופך החיסרון עצמו לכלי הקיבול הגדול ביותר ,ולמקום מפגש דומם ועמוק בין נשמת היהודי לבין יוצרו. מתוך המיית הלב והרצון להעמיק עוד ועוד ברזי ההשפעה הנצחית העולה מברכותיו של יצחק אבינו ,אנו פוסעים בחרדת קודש אל היכלם המפואר של רבותינו הראשונים ,אשר האירו את עינינו באור תורתם ,לראות כיצד התבוננו הם בסוד הנתינה ההולכת ונמשכת. רבנו בחיי (בראשית כז כח) כתב ויתן לך האלהים מטל השמים ,מלת ויתן בתוספת וי"ו ,יתן ויחזור ויתן ,וברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה .ונראה לבאר בעומק כוונתו ,כי תוספת האות הזו אינה רק לחיבור דברים בעלמא ,אלא היא פותחת צינור של המשכיות נצחית .ברכת הקדוש ברוך הוא אינה ניתנת בבת אחת כדי שלא יבוא האדם לידי עצבות או שכחה מתוך שובע מופרז, אלא היא ניתנת טיפין טיפין ,בהתחדשות מתמדת ,וכך נוצרת זרימה של שמחה וקשר תמידי עם מקור הברכה ,כאשר כל פעימה של שפע מולידה את הצימאון וההשתוקקות לקראת הנתינה הבאה אחריה. רבינו חזקיה בן מנוח החזקוני (שם) פירש ויתן לך האלהים ,יתן לך עתה ,ויחזור ויתן לך לעתיד לבוא .ונראה להסביר את דבריו הקדושים ,כי שפע הברכה אינו מוגבל אך ורק לזמן הזה ולמצב הנוכחי שבו שרוי יעקב אבינו ,אלא טמונה בו חלוקה מהותית ומופלאה בין העולם הזה לעולם הבא .הקדוש ברוך הוא פורס את טובו העצום על פני כל ציר הזמן של נשמת האדם ,כדי
שההשפעה העכשווית לא תכלה חלילה את חלקו השמור לעתיד לבוא ,וכך נותרת הברכה חיה ופועמת ,המלווה את האדם מימי חלדו ועד לחיי הנצח ,בהשפעה שאינה פוסקת לעולמי עולמים. רבי דוד קמחי הרד"ק (שם) ביאר ויתן לך ,וי"ו ויתן תשמש במקום תפילה ,והוא כמשפט כל הברכות שיתפלל המברך אל ה' שיעשה כן .ונראה לבאר מתוך דבריו המאירים ,כי הנתינה המחולקת והמתחדשת קשורה בקשר בל ינותק אל כוח התפילה ועבודת הלב .יצחק אבינו לא רק השפיע על בנו שפע סתמי ,אלא קבע את יסודות הברכה על אדני התפילה התמידית ,וכך הורה ליעקב ולזרעו אחריו כי הברכה תמשיך לזרום ולהחיות כל עצם ,אך ורק בתנאי שתישאר מחוברת אל בקשת הרחמים ואל הפנייה הטהורה אל הבורא .הברכה אינה זורמת מאליה ,אלא היא תגובה חיה ונושמת לתפילתו והשתוקקותו של האדם בכל יום ויום מחדש. ומתוך היכלי הראשונים נצעד כעת בחרדת קודש ובהמיית הלב אל בתי המדרש של רבותינו האחרונים ופוסקי ההלכה ,אשר באור תורתם ,בעומק חסידותם ובישרות השגתם ירדו לפשר סוד הברכה המתחדשת ,וכל אחד מהם מאיר זווית נשגבה מתוך משנתו העמוקה והייחודית. רבינו קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין בספרו מאור ושמש (פרשת תולדות) ביאר רצה לומר שבכל יום ויום יכולים בני ישראל לחדש השפעות טובות מה שאין כן לעשיו לא אמר ויתן רק משמני הארץ יהיה מושבך וגו' היינו שלא ברכו רק יהיה מושבך רצה לומר מה שנגזר עליו אמנם לא יוכל לשנות מאומה .ונראה להסביר בעומק משנתו שזהו ההבדל התהומי והמוחלט בין כוחו של יעקב לבין כוחו של עשיו ,שכוחו של עשיו כבול לטבע הדומם ,הקבוע והמוגבל מראש שאינו משתנה, אך נשמתן של ישראל נחצבה ממקור ההתחדשות האלוקית ,ולכן הברכה של יעקב נושאת בתוכה את הכוח האדיר לשבור את המערכות הקבועות ולשאוב שפע חדש ורענן בכל רגע ורגע לפי קדושת מעשיהם וקרבתם לבורא יתברך. רבינו קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין בספרו מאור ושמש (פרשת וישלח) מחדש כי הצדיקים העוסקים בתורתו אין להם כל הברכה והעושר בפעם אחת במזומן והעניין הוא כי הצדיק מואס בענייני העולם וכל התענוגים וכסף וזהב שבעולם מאפס ואין נחשבו לו על כן כאשר יזמין לו השי"ת שפע ברכה בכסף או בזהב הוא מבזבז על צדקה ושאר צרכי מצוה ואינו מניח לעצמו כלום ותמיד הם מייחלים לחסדו על כן נותן להם הקדוש ברוך הוא פעם אחרת וכמו כן לעולם וזהו פירוש ויתן ויחזור ויתן .ונראה לבאר את הדברים המרעידים הללו ,כי הצדיק הופך להיות צינור חי בעצמו ,הוא אינו אוגר את השפע לעצמו באנוכיות מתוך דאגה למחר ,אלא מריק אותו מיד החוצה אל העניים ,אל בניין התורה ואל צרכי הקדושה ,וממילא הכלי שלו מתרוקן בכל פעם מחדש וזקוק לפתיחת שערי שמים מחודשת ,וכך נוצר מעגל פלאי של חסד אלוקי היורד אל הצדיק וממנו משתפך להחיות את העולם כולו. בספר ליקוטי מהרי"ל (פרשת תולדות) פירש שאם היה נותן לו כל הצטרכות בפעם אחת היה יכול לשכוח טובות הבורא כעניין שנאמר וישמן ישורון ויבעט וזה מהטובות הבורא שיצטרך תמיד לשאול מאתו יתברך וזה ויתן לך האלוקים היינו שמה שיתן ויחזור ויתן על ידי זה ייתן לך האלקות שיהיה דבוק תמיד בו יתברך .ונראה ליישב בזה את עומק כוונת הכתוב ,ששם אלקים המורה על מידת הדין הוא גופא הרחמים הגדולים ביותר ,משום שעצם המחסור הזמני והצורך לעמוד כעני
בפתח ולבקש שוב ושוב הם אלו שמולידים את הברכה האמיתית והנצחית שהיא הדבקות השלמה בבורא ,שהרי אם הכל היה מזומן באוצרות מלאים ,היה האדם שוקע באשליה של כוחי ועוצם ידי ושוכח ממי באה אליו הטובה.
מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן קיט) פסק שואל אדם צרכיו בשומע תפילה .ונראה להסביר את החיבור העמוק והמרתק בין פסק ההלכה לסוגייתנו ,שההלכה קובעת כי אדם נדרש לעמוד בכל יום מחדש ולבקש על פרנסתו ומזונותיו בתפילת העמידה ,וזוהי ההשתקפות המעשית והיומיומית של ברכת יצחק ויתן ויחזור ויתן ,שאילו השפע היה נקצב ויורד בבת אחת ללא שום צורך בהתחדשות ,לא היה מקום להלכה זו לקבוע בקשה תמידית על הצרכים הגשמיים .אלא מכאן מוכח שכל עצם קיומנו ההלכתי והמעשי מושתת על התלות המוחלטת והפנייה הבלתי פוסקת אל הנותן והמשפיע לכל חי.
מתוך החיבור העמוק אל שרשי הברכה ההולכים ונמשכים לאורך הדורות ,אנו נכנסים ביראת הרוממות אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ומאורי דורנו ,אשר דלו מים חיים ממעיינות הסוגיה והאירו את דרכנו בעומק הנהגת הביטחון וסוד הנתינה האלוקית ,איש איש על מחנהו ועל דגלו.
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו מאור ישראל (פרשת תולדות) ביאר ויתן לך האלקים, כי הברכה שניתנה ליעקב אבינו מלווה בשם אלקים המורה על דין ,כדי להורות שהנתינה תלויה במעשיו ובזכויותיו של האדם בכל יום ויום ,מה שאין כן אצל עשו שנאמר לו רק משמני הארץ יהיה מושבך ללא הזכרת שם שמים .ונראה להסביר בזה מתוך עומק משנתו הטהורה ,כי עצם החלוקה של השפע לפעמים רבות היא החותם של הקדושה ,משום שהיא מעמידה את האדם במבחן תמידי של זיכוך המידות ועמל התורה ,וכאשר הוא מתקן את מעשיו בכל פעימה של חיים ,הוא זוכה מחדש לאותה נתינה עליונה שאינה עוזבת אותו לעולם ,כבן החוזר ומתרפק על שולחן אביו.
מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו תורת הלוי (פרשת תולדות) פירש ויתן ויחזור ויתן ,כי השפע הגשמי בעצמותו עלול להטביע את האדם בחומריות ולהשכיח ממנו את תכלית בריאתו ,ולכן הברכה האמיתית היא דווקא כשהנתינה אינה באה בבת אחת בשלמות .ונראה לבאר מתוך דבריו הקדושים ,שהחיסרון המורגש בין נתינה לנתינה הוא השומר הגדול ביותר על טוהר הנפש ,שכן על ידי שהאדם נזקק לשוב ולפנות אל יוצרו מתוך דלות מסוימת וצורך שטרם בא על סיפוקו המלא ,הרי הוא מקדש את החומר והופך את השפע עצמו לכלי שרת בעבודת השם ,במקום שיהיה למכשול ולחומה המפרידה בינו לבין קונו.
מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת תולדות) מחדש כי ההבדל המהותי בין ברכת יעקב לברכת עשו אינו רק בכמות השפע אלא באיכותו המוחלטת ,שהרי אצל עשו השפע ניתן כקניין טבעי מוגמר ,ואילו אצל יעקב הברכה היא קניין רוחני המשתלשל אל המציאות הגשמית .ונראה להעמיק בזה ,כי מהותו של קניין רוחני הוא שאינו יכול להינתן בפעימה אחת ולהישאר חקוק וקפוא במקומו כנכס דומם ,אלא הוא מחייב התחדשות תמידית ופעימת חיים רוטטת .ולכן צינור
הברכה של יעקב חייב להיות במצב פתוח תדיר של השפעה חוזרת ונשנית ,כנביעה של מעיין שמימי המרווה את הנפש בכל עת מחדש לפי גודל הצימאון ,ההכנה והדבקות בתורה.
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיחותיו (פרשת תולדות) ביאר כי יסוד מידת הביטחון נלמד מברכה זו ,שהרי הקדוש ברוך הוא אינו משפיע לאדם את כל מזונותיו לשנים רבות מראש באוצרות סגורים ,אלא נותן לו בכל עת את הראוי לו על פי צרכיו באותה שעה .ונראה לבאר את עומק כוונתו ,שהחיים מיוסדים על ההכרה כי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים ,והנתינה המחולקת מחייה ומחזקת בקרבנו את שרירי האמונה בכל רגע מחדש .שכן מי שכיסו מלא וגדוש מראש ,אינו חווה את עוצמת ההישענות על הבורא כפי שחווה אותה מי שנושא את עיניו לשמים מתוך צפייה דרוכה לחסד שיתחדש עליו היום ,וזוהי הברכה הפנימית והעמוקה ביותר שזכה בה יעקב אבינו ובניו אחריו.
הנה הדברים עולים ומשתקפים אל מציאות החיים וההלכה הצרופה ,כאשר סוד הנתינה המחולקת והמתחדשת טורם יסודות מעשיים ומנחים לכל הליכותיו של האדם בעולמו.
הנפקא מינא הראשונה מתבטאת בהלכות תפילה ובסדר בקשת המזונות בכל יום ויום .הרי אף אם חונן האדם בעושר רב ואוצרותיו מלאים כל טוב לשנים רבות קדימה ,קובעת ההלכה כי אינו רשאי לפטור את עצמו מבקשת הפרנסה בתפילת העמידה בכל יום מחדש .שכן הממון הנמצא בידו ברגע זה אינו אלא פיקדון לשעתו ,והשפע האמיתי התלוי בחיות ,בבריאות ובברכה שבתוך הנכסים ,מצריך נתינה חדשה מעם השם יתברך ,בדיוק כפי שהורתה הברכה ויתן ויחזור ויתן.
הנפקא מינא השנייה נוגעת לעומק הנהגת הצדקה ופיזור הממון לצרכי מצווה .מתוך יסוד זה מתבהר כי חשש הלב השואל שמא יחסר לו ממונו אם ירבה לפזר לצדקה ולחסד ,נובע מטעות בתפיסת הברכה כאילו היא נכס סגור וקצוב .אך המאמין בנתינה המתחדשת יודע כי ככל שהוא מריק את כליו לטובה ,כך הוא פותח פתח רחב יותר לנתינה החוזרת מן השמים ,משום שאין הבורא נותן שפע אלא למי שמשתמש בו כצינור להחיות את זולתו ולא לאוגרו בתוך אסמיו.
הנפקא מינא השלישית משתקפת בחובת החינוך וההנהגה בתוך ביתו של האדם .כאשר אב או מחנך מבקש להשפיע טוב על בניו או תלמידיו ,נכון וראוי ללמוד ממידותיו של הקדוש ברוך הוא ולא להרעיף עליהם את כל משאלות ליבם בבת אחת ללא גבול וקצבה .הנתינה המדודה והמחולקת בונה בקרב הילד את ההכרה בערך הטובה ,מולידה בקרבו עין טובה והכרת הטוב, ושומרת על קשר חם ,חי ומלא קירבה בין הנותן למקבל בכל יום ויום.
ומתוך כך אנו נפנים להעמיק במרחבי הרעיון הנשגב ,לברר את עומק היסוד המחשבתי העולה מתוך סוד הנתינה המחולקת.
הרעיון העמוק הפורץ מתוך הסוגיה הוא שאין הברכה נמדדת לפי נפחה הסטטי של המתנה, אלא לפי עוצמת הקשר שהיא בוראת בין הנותן למקבל .בעולם החומרי ,התפיסה הרווחת רואה בנתינה שלמה ומוגמרת בבת אחת את השיגור המושלם ביותר של העושר ,שכן היא מעניקה
למקבל תחושה של ביטחון עצמי ועצמאות מוחלטת .אולם בתורת אמת ,עצמאות מדומה זו מול הבורא אינה אלא ניתוק ,ואילו הניתוק הוא שורש כל העצבות והשכחה. יצחק אבינו מבין ברוח קודשו כי הברכה האמיתית עבור יעקב וזרעו אינה יכולה להיות מתנה שקופאת במקומה ,אלא כזו החייבת להיות מחוברת במציאות פועמת אל מקור החיים .החלוקה של השפע לפעמים רבות ,הלשון של ויתן ויחזור ויתן ,מטביעה במציאות את היסוד כי כל רגע ורגע בחיי האדם נזקק לבריאה חדשה מ יש מאין .כפי שהבורא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ,כך הוא מחדש את השפע ואת חיות האדם בכל יום ויום מחדש .ממילא ,השפע אינו הופך למסך המבדיל בין האדם ליוצרו ,אלא משמש כגשר רענן וחי שדרכו זורם גילוי אהבתו של הקדוש ברוך הוא אל בניו בכל עת ובכל שעה. ומתוך כך נפתחים שערי הלב להתבוננות עמוקה בפנימיות הנפש ,בנתיבי האמונה ובמסילות ההנהגה העצמית של האדם בעולמו. התבוננות זו נוגעת בעצב החי והחשוף ביותר של הנפש ,הנאבקת תמיד בין הרצון להשיג ביטחון יציב וסגור לבין הקריאה לעמוד בציפייה פתוחה ומאמינה .הטבע האנושי משתוקק לראות את כל צרכיו מובטחים ומזומנים מראש ,מתוך אשליה כי המלאי הגדוש הוא שיעניק לו שקט נפשי ומרגוע .אולם התורה הקדושה מלמדת אותנו כי השקט האמיתי אינו נובע מן האסם המלא ,אלא מן הלב המחובר .כאשר האדם מפנים כי הברכה מתחדשת עליו בכל יום מחדש ,נפשו משתחררת מן החרדה המתמדת מפני העתיד ומנערת מעליה את כובד הדאגות המעיקות של המחר. יסוד זה בונה באדם קומת אמונה איתנה והנהגה עצמית מרוממת ,המרגילה אותו לחיות במרחב של התחדשות מתמדת .הוא אינו בעל הבית על חייו כעל אוסף של נכסים קבועים ושגרתיים, אלא חווה כל בוקר כבריאה חדשה וכל פרנסה כחסד רענן היורד אליו כטל מן השמים .הנהגה זו מעניקה לנפש גמישות רוחנית ,ענשת את התפילה והופכת את פגעי הזמן והשינויים העוברים על האדם להזדמנויות של קירבה מחודשת אל ה' ,משום שהוא יודע כי בכל מצב ובכל עת ,צינור הנתינה העליון מוכן ומזומן לשוב ולהשפיע עליו חיים וברכה. ומתוך פנימיות הנפש וההתבוננות המאירה ,אנו נכנסים אל המרחב המוסרי ,אל בנייתו של המצפן הפנימי העמוק המכוון את צעדיו של האדם ללא שום הטפה וללא מילים ריקות. המצפן הפנימי שעולה מתוך הסוגיה מורה לאדם כיצד לנהל את יחסו אל השפע וההצלחה בחיי מעשה .אדם המורגל לראות את ברכתו כנתינה מתחדשת ושבה וניתנת מעם השם ,אינו שוקע באשליה של בעלות גמורה ואינו מתגאה בכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה .התודעה הזו מרסנת את הגאוותנות ומלמדת את האדם ענווה עמוקה ,שכן הוא יודע שכל מה שיש תחת ידו היום אינו אלא פיקדון שניתן לו במשורה ,וכדי שימשיך להתקיים עליו להישאר צינור פתוח המעביר את הטובה הלאה אל הזולת ולא לאוגרם באנוכיות. יתרה מכך ,המצפן הזה מחנך את האדם שלא להיתפס בתיאוריות של ייאוש או חוסר אונים כאשר שערי הפרנסה או ההצלחה נראים כצרים לרגע ,משום שהוא מבין שהשפע האלוקי אינו