האם יש חובה לבאר את דברי התורה בכל לשון? ומה מעמד השפות הזרות לעומת לשון הקודש?

האם יש חובה לבאר את דברי התורה בכל לשון? ומה מעמד השפות הזרות לעומת לשון הקודש? אנו מוצאים את משה רבנו ,מנהיג האומה ,כשהוא מתייצב לפני העם בערבות מואב ומבצע פעולה מופלאה שאין כדוגמתה :הואיל משה באר את התורה הזאת .רש"י ,בפירושו המאיר את הדרך ,מגלה לנו כי ביאור זה לא הסתכם במילים בלבד ,אלא נעשה בשבעים לשון .השאלה המהדהדת בלבנו היא כפולה :מצד אחד ,מדוע היה על…

האם יש חובה לבאר את דברי התורה בכל לשון? ומה מעמד השפות הזרות לעומת לשון הקודש? אנו מוצאים את משה רבנו ,מנהיג האומה ,כשהוא מתייצב לפני העם בערבות מואב ומבצע פעולה מופלאה שאין כדוגמתה :הואיל משה באר את התורה הזאת .רש"י ,בפירושו המאיר את הדרך ,מגלה לנו כי ביאור זה לא הסתכם במילים בלבד ,אלא נעשה בשבעים לשון .השאלה המהדהדת בלבנו היא כפולה :מצד אחד ,מדוע היה על משה לטרוח ולהעביר את תורת ה' בשפות זרות ,והרי ישראל קיבלו את התורה בלשון הקודש ,השפה שבה נברא העולם? האם אין כאן הארה של האמת האלוקית בתוך כלים שאינם מהווים את מקור קדושתה? ומצד שני ,מהו היחס הראוי בין לשון הקודש ,הרוויה בסודות עליונים ובקדושה עצמית ,לבין שפות העולם? האם אלו הן רק כלים טכניים להעברת מסר ,או שיש בהן פגם וחיסרון לעומת השפה העליונה? בלבנו פועמת התהייה :היכן עובר הגבול בין החובה להנגיש את התורה לכל אחד מבני ישראל ,גם אם שפת אימו אינה לשון הקודש ,לבין השאיפה הנשגבת לדבוק בלשון שבה דיבר הקב"ה עם עמו? האם התורה צריכה להישאר סגורה בתיבת הקדושה שלה ,או שמא עליה לפרוץ את הגבולות ולדבר בכל לשון כדי להפוך לחלק מחייו של כל אדם?

התורה בפרשת דברים מעמידה אותנו מול מציאות פלאית שבה המסר האלוקי מתלבש בלבושים רבים ,כפי שנאמר :הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים א ,ה) .הפסוק הזה מזמין אותנו לבחון את היחס שבין העומק הנצחי לבין גיוון השפות. רש"י (דברים א ,ה) מבאר :בשבעים לשון פירשה להם .ובמדרש תנחומא (דברים ,סימן ב) מבואר: כי משה רבנו העניק תשומת לב לכל דיבור ודיבור ,ותרגם אותו כדי שכל אחד ואחד מבני ישראל יוכל לקלוט את תמצית המצווה בשפתו שלו .אין כאן שינוי של התורה ,אלא הנגשה שנועדה למנוע כל קושי בהבנה. הספורנו (דברים א ,ה) מבאר :שפעולת הביאור הייתה הכרחית כדי להשריש את המצוות בלב העם לפני הכניסה לארץ ,שכן השפה המדוברת של העם בתקופה ההיא הייתה מגוונת, ומשה רצה לוודא שאיש לא יוותר מאחור ללא הבנת חובותיו. האור החיים הקדוש (דברים א ,ה) מבאר :ששבעים הלשונות אינן רק כלי טכני ,אלא גילוי של הכוח האלוקי שבכל לשון .משה רבנו ,בנבואתו המקיפה ,יכול היה להשפיע את קדושת התורה לתוך כל גווני השפה האנושית ,מבלי שהדבר יפגע בטהרת המסר המקורי. הכלי יקר (דברים א ,ה) מבאר :שהביאור בשבעים לשון מרמז על כך שהתורה היא אוניברסלית ,ועל אף שהיא ניתנה לישראל ,היא מכילה את כל חוכמת העולם .כשהיא מתבארת בשפות רבות ,היא חושפת את הקשר שלה לכלל הבריאה ,אך נשארת בטהרתה כשהיא נלמדת מפי ישראל. רבינו בחיי (דברים א ,ה) מבאר :כי משה רבנו רצה להדגים שהתורה היא המקור לכל החוכמות, ולכן ביאורה בכל לשון מראה כי אין חכמה בעולם שאינה יונקת מהתורה הקדושה .הוא מדגיש שגם בתרגום ,משה שמר על הדיוק המקסימלי כדי שלא תהיה סטייה מהאמת האלוקית. חז"ל ראו בביאור התורה בשבעים לשון ביטוי ליכולתה של התורה להקיף את העולם כולו ,תוך שהם מציבים גבולות ברורים בין השימוש בשפות לצורכי הבנה לבין קדושת הטקסט עצמו. בגמרא במסכת סוטה (דף ל"ו ע"ב) אמרו :וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב – מלמד שפירשו להם בשבעים לשון .מפרשי הגמרא שם ביארו כי הציווי 'באר היטב' הוא שמחייב את הנגשת התורה ,שכן האמת האלוקית אינה צריכה להיות סגורה תחת חותם של שפה אחת בלבד ,אלא להאיר בכל מקום בו נמצאים בני ישראל. בתלמוד ירושלמי (מסכת סוטה ,פרק ז ,הלכה ה) אמרו :רבי יהודה אומר :אף בשבעים לשון כתבו על האבנים .מבואר שם כי הכתיבה בשפות רבות נועדה להבטיח שגם אלו שאינם בקיאים בלשון הקודש יוכלו להבין את חובתם ,מה שמלמדנו כי ההבנה היא תנאי יסודי לקיום המצווה. בגמרא במסכת מגילה (דף ט' ע"א) דנו באריכות בתרגום התורה ליוונית ,המכונה 'תרגום השבעים' .חז"ל ביארו שם :שנעשה הדבר מתוך אונס על ידי תלמי המלך ,ולכן גרם הדבר חושך בעולם לשלושה ימים .יחד עם זאת ,הגמרא מסייגת :כתבו ליוונית – מותר .מבואר

מכאן כי תרגום המיועד להבנה וללימוד מותר ,אך כאשר הוא נעשה מתוך כפייה חיצונית או באופן שעלול לערפל את האמת ,הוא נחשב לחסרון ,שכן אין דומה לתרגום הטהור שנעשה על ידי משה רבנו בשליחות ה’. בגמרא במסכת סנהדרין (דף נ"ט ע"א) אמרו :גוי שלמד תורה – חייב מיתה .רש"י (שם) ביאר: דברים שבכתב לא יקרא בהם אלא בלשון הקודש .מפרשי הגמרא ביארו כי האיסור אינו על עצם הידיעה ,אלא על הפיכת התורה ל'חכמה' בלבד הניתנת לתרגום חופשי ,כיוון שקדושתה נשמרת דווקא בצירוף האותיות של לשון הקודש ,שהן הן הכלי הרוחני שבו ניתנה התורה. הראשונים ניתחו את היחס המורכב שבין קדושת השפה לבין חובת ההבנה ,תוך שהם מחדדים את ההבחנה בין כלי הלימוד לבין עצם מהות התורה. הרמב"ם (הלכות ספר תורה ,פרק ז ,הלכה ח) פסק :אין כותבין את התורה אלא בלשון הקודש, ומותר לתרגם אותה לשבעים לשון ,אך לא לקוראה בכתב אלא בלשון הקודש .הוא מחדש כאן הבחנה יסודית :התרגום נועד לצורך הלימוד וההבנה של מי שאינו בקיא בלשון הקודש, אך הקריאה הציבורית והתוקף ההלכתי של 'כתבי הקודש' נותרים אך ורק בלשון שבה ניתנה התורה ,שכן בה טמונה הקדושה העצמית של האותיות. הריטב"א (בפירושו למסכת מגילה) ביאר :את דברי חז"ל על החושך שבא לעולם בעת תרגום התורה ליוונית ,כביטוי לעומק הניתוק שנוצר כאשר התורה מוצאת משפת המקור שלה ומולבשת בשפה זרה שאין בה את שורש הנשמה של האמת האלוקית .הוא מדגיש כי השפה אינה רק כלי קיבול חיצוני ,אלא חלק ממבנה הקדושה של התורה. התוספות (מסכת מגילה ,דף ט ע"א) ביארו :את ההיתר לתרגם ,כחלק מהצורך המעשי להנגיש את התורה לקהל רחב .הם מחלקים בין המעשה הפלאי של משה רבנו ,שתרגם בנבואה ובעזרת שמים ,לבין תרגומים אנושיים שעלולים להחמיץ את העומק האלוקי הטמון בלשון הקודש ,ולכן אין בהם את אותה רמת קדושה. רבי מנחם המאירי (בפירושו למסכת סוטה) ביאר :שהביאור בשבעים לשון נעשה כדי שלא יהיה לאדם תירוץ של חוסר הבנה .הוא מדגיש שחובת הביאור חלה על כל מנהיג ועל כל מחנך בכל דור ,להשתמש בכל שפה שבידו כדי להחדיר את עיקרי האמונה ללב התלמידים, גם אם השפה עצמה אינה לשון הקודש. הרא"ש (בשו"ת ,כלל יא) ביאר :כי לימוד תורה בשפות לעז מותר ואף מצווה כאשר אין האדם מסוגל ללמוד בלשון הקודש ,שכן העיקר הוא הבנת התוכן וקיום המצווה .הוא קובע כי הקדושה נמשכת על הלומד המבין את הדברים ,גם אם הוא הוגה אותם בשפת אימו. האחרונים העמיקו בבחינת המעמד ההלכתי של שפות הלעז ,תוך שהם מדגישים כי חובת ההבנה של התורה היא ערך עליון ,בעוד שקדושת לשון הקודש נותרת במקומה כערך רוחני שאינו מתבטל. המהר"ם שיק (שו"ת יורה דעה ,סימן שמ"ט) ביאר :כי אף על פי שקריאת התורה בציבור מחייבת לשון הקודש בלבד ,הרי שחובת ההבנה והמוסר מחייבת כל אדם ללמוד בכל לשון שהוא

מבין .הוא מבאר כי אין זו פגיעה בקדושת התורה ,אלא מימוש תכליתה – שדבר ה' יחדור להכרתו של הלומד ,וכי התורה אינה מצווה שנשארה תיאורטית ,אלא כזו שחייבת להפוך למעשה בפועל על ידי הבנתה הברורה. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק ,הגרי"ז מבריסק (חידושים על התורה ,פרשת דברים), ביאר :את ההבחנה בין תרגום ככלי לצורך קיום מצוות כתיבה או הוראה ,לבין תפיסת הלשון כמהות .הוא מחדש כי רק לשון הקודש היא הלשון שבה ניתנה התורה ,ובה יש קדושה עצמית וסגולית .לעומת זאת ,שאר הלשונות משמשות ככלי עזר חיצוניים בלבד ,ואין להן שום קדושה עצמית כשלעצמן ,גם אם הן משמשות להעברת תכנים תורניים. החפץ חיים (בספרו ליקוטי הלכות ,מסכת סוטה) ביאר :שחובת הביאור של משה רבנו הניחה יסוד לכל דור ודור .הוא מדגיש כי האחריות של כל מחנך היא לוודא שהתלמיד מבין את הדברים לאשורם ,ואם הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות שפת לעז ,הרי שזוהי חובה גמורה ללמדו בשפה זו .השפה היא האמצעי ,והתורה היא המטרה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ,חלק ח ,יורה דעה ,סימן יב) ביאר :כי אין כל מניעה לתרגם את דברי התורה ללשונות לעז לצורך הבנת המוני העם ,ובלבד שלא יחליפו את נוסח התורה שבכתב בקריאה בציבור .הוא מדגיש כי תרגום התורה מפיץ את אור התורה בעולם ,ואין בזה משום חילול הקודש אלא קידוש השם ,שכן כך האמת האלוקית מגיעה אל אותם האנשים שאלמלא התרגום היו נותרים בריחוק מהתורה. גדולי הדורות האחרונים ביקשו להאיר את היחס שבין הפנימיות לחיצוניות ,בין ה'שורש' הרוחני של האותיות לבין 'הכלי' שבו הן מתלבשות כדי להיקלט בנפש האדם .הם מחדשים כי אין כאן התנגשות ,אלא שילוב הכרחי בחיים היהודיים. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (על התורה) ביאר :כי הקדושה העצמית של לשון הקודש אינה מתבטלת על ידי התרגום .הוא מדגיש כי לשון הקודש היא השפה שבה נברא העולם ,ולכן היא קשורה למהות הבריאה ,אך התרגום הוא ה'שפה של השכל' – האמצעי שדרכו המוח האנושי ,המוגבל בשפות העולם ,יכול לעכל את האמת האלוקית .הוא מוסיף כי משה רבנו הראה לנו שה'שכל' וה'נשמה' צריכים לעבוד יחד :הנשמה נדבקת בקדושת הלשון ,והשכל נבנה מהבנת התוכן. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,סימן ג) ביאר :כי היכולת ללמוד תורה בשפות זרות היא חסד אלוקי שנועד לאפשר לכל יהודי להיות מחובר לתורה בכל מצב שבו הוא נמצא .הוא מדגיש כי לא מדובר בוויתור על מעלת לשון הקודש ,אלא בהכרת הצורך האנושי. הוא מחדש שגם בשפה זרה ,כאשר יהודי לומד תורה באמת ,הוא מושך על עצמו את האור האלוקי ,שכן התורה היא אמת נצחית שאינה כבולה לשפה מסוימת ,למרות ש'לבושה' המקורי והנעלה ביותר הוא לשון הקודש. עלינו לזכור כי החובה ללמוד תורה בשפה מובנת היא חלק מחיוב 'והגית בו יומם ולילה'. אין לנו שום היתר לומר 'איני מבין ולכן לא אלמד' ,שכן התורה ניתנה לכל ישראל .ולכן מנהיגי

הדורות צריכים לשאוף להנגיש את התורה בשפה המובנת לציבור שלהם ,כפי שעשה משה רבנו בערבות מואב ,כדי שהציבור לא יישאר בבורותו .הוא מזהיר כי הקדושה נמצאת בתוכן, והתרגום הוא הדרך שבה הקדושה יוצאת אל הפועל בחייו של היהודי. הדיון בשאלת השפות והתרגום אינו נותר רק ברובד ההשקפתי ,אלא נוגע למעשה בכל בית ובכל בית מדרש ,בחינוך הדורות ובנגישות התורה לאלו הזקוקים לה ביותר. הנפקא מינה הראשונה נוגעת לחינוך ילדים ותלמידים שאינם דוברי עברית כשפת אם .מאחר שראינו שחובת ההבנה קודמת לכל ,הרי שעל המחנך מוטלת החובה לתרגם, לבאר ולהסביר את התוכן התורני בשפה שהתלמיד מבין .אין זה נחשב כוויתור על קדושת התורה ,אלא כקיום מצוות 'ושיננתם לבניך' בדרך המיטבית .הנפקא מינה למעשה היא שאין להגביל את לימוד התורה רק למקור בלשון הקודש ,אם התוצאה היא שהלומד אינו מבין את עומק ההלכה. הנפקא מינה השנייה נוגעת להפצת יהדות בקרב ציבורים רחוקים .ראינו שמשה רבנו ביאר את התורה בשבעים לשון כדי להנגיש את האמת לכל אחד ,ועל כן ,הפצת ספרי יסוד, תרגומים של התלמוד או ספרי מוסר לשפות לעז לצורך קירוב רחוקים ,אינה רק מותרת אלא היא מהלך של 'הצלת נפשות' רוחנית .כל עוד התרגום נאמן למקור ואינו מעוות את האמת התורנית ,הרי שהוא זכאי להיות כלי שרת בידי שמיים. הנפקא מינה השלישית עולה בדיני קריאת התורה .כאן הגבול ברור וחד – כל קריאה בציבור ,בבית הכנסת ,חייבת להיות בלשון הקודש כנוסח המסורתי .גם אם הקהל אינו דובר את השפה ,אין להחליף את נוסח הקריאה בתרגום .ההבנה והלימוד צריכים להיעשות מחוץ לקריאה הפורמלית ,שכן קדושת הטקסט בקריאתו נשמרת דווקא בצורתו המקורית והמקודשת ,בעוד שההבנה היא פעולה שכלית שניתן להעבירה בכל כלי לשוני. השאלה כיצד ייתכן שהתורה ,הנצחית והמוחלטת ,מתלבשת בלשונות זרות שאינן בנות קדושה ,מחייבת אותנו להתבונן מחדש על מושג ה'לבוש' .לענ"ד נראה לבאר ,כי העולם הזה הוא עולם של פירודים ,שבו האמת האלוקית צריכה להופיע בצורות שונות כדי להישמע במרחבים השונים של הקיום האנושי .משה רבנו ,בביאורו בשבעים לשון ,לא בא לשנות את התורה ,אלא לחשוף את העובדה שהיא מכילה בתוכה את כל ה'שורשים' של כל הלשונות .התורה היא ה'מקור', והלשונות הזרות הן ה'ענפים' המבקשים לחזור אל המקור .כאשר אנו מתרגמים את התורה ,איננו מורידים אותה לרמת השפה ,אלא מעלים את השפה אל האמת הנצחית של התורה. עוד נראה להסביר ,כי קיים הבדל עמוק בין 'קדושת המהות' לבין 'קדושת הכלי' .לשון הקודש היא הכלי שבו הופיעה התורה מלכתחילה ,ולכן היא קדושה בעצמה ,בצירופי האותיות שלה ובסודותיה העליונים .אך התורה עצמה היא למעלה מכל לשון .היא רצון ה' המוחלט, שאינו מוגבל כלל לאותיות או למילים .משה רבנו ,כמתווך הנבואי ,היה במדרגה שבה הוא יכול היה להעביר את ה'רצון' הזה אל תוך כל לשון .לכן ,התרגום הוא רק גשר .הוא מאפשר לנשמה של הלומד להיפגש עם האמת של התורה ,גם אם השכל שלו פועל בתוך כלים לשוניים אחרים.

נראה להוסיף ,כי השתיקה של משה לאורך שנים ,והביאור בסוף ימיו ,מלמדים אותנו על תהליך של בשלות .התורה זקוקה לזמן ולמקום כדי להיקלט .הביאור בשבעים לשון הוא ביטוי לאהבת ישראל של משה רבנו – הוא לא הסתפק בכך שהתורה תהיה קיימת ,הוא רצה שהיא תהיה נוכחת בלב כל אחד .החידוש כאן הוא שהנגישות לתורה היא לא ויתור על העומק ,אלא גילוי של העומק .ככל שהתורה מתבארת יותר ,כך היא מתגלה כרחבה וגדולה יותר ,כזו שיש לה מקום לכל אדם ולכל שפה ,ובכל זאת היא נשארת אחת ,שלמה ,וקדושה. כשאנו צוללים אל תוך נשמת ההוויה של השפות ,מתברר כי השוני הלשוני אינו גזירה של פירוד ,אלא הזמנה למורכבות .עולמנו נברא בשפה אחת ,אך נפל למצב של ריבוי לשונות כדי שהאדם יצטרך לעמול על החיבור .לענ"ד נראה להסביר ,כי משה רבנו בתהליך הביאור שלו למעשה ביצע פעולה של תיקון הבריאה; הוא החזיר לכל לשון את הניצוץ האלוקי שנגנז בתוכה בנפילת המגדל ,ובכך הוא הפך את שבעים הלשונות מכלים של פירוד לכלים של גילוי האמת .כל שפה ,כשהיא משמשת להעברת דבר ה' ,אינה עוד שפה זרה ,אלא שפה שקנתה לעצמה דרגת קדושה משנית מעצם השימוש בה למטרות קודש. עוד נראה ליישב ,כי ההבחנה בין לשון הקודש לבין שאר הלשונות אינה הבחנה של 'טוב' מול 'רע' ,אלא הבחנה של 'מהות' מול 'תפקוד' .לשון הקודש היא שפת הנשמה ,השפה שבה הדיבור והמציאות הם אחד .השפות הזרות הן שפות השכל והמעשה ,שפות המאפשרות לנו לתקשר בעולם הזה .הביאור בשבעים לשון הוא הביטוי המוחלט לכך שהתורה אינה נשארת ב'עולם הנשמות' ,אלא יורדת אל 'עולם העשייה' .היא מסכימה לעטות על עצמה לבושים זרים ,ובלבד שהיא תצליח להוביל את האדם אל היעד העליון. נראה להוסיף ,כי הדיבור הוא המקום שבו האדם פוגש את אלוהיו .כשמשה רבנו מבאר, הוא מלמד אותנו שאין שום 'מרחב אנושי' שמנוכר לאמת האלוקית .אם אנו מסוגלים לבאר את התורה בכל לשון ,הרי שהוכחנו שאין 'מקום' או 'שפה' שהם מחוץ לתחום השפעתו של הקב"ה .זוהי התפיסה הגדולה של הנבואה :הכל יכול להפוך לבית של תורה .התרגום הוא לא סימן למרחק ,אלא סימן לכך שהתורה חסרת גבולות .היא יכולה לחיות בכל לבוש ,ובכל זאת ,בתוך הלב של כל לבוש ,היא שומרת על אורה הטהור. היסוד המוסרי הטמון בביאור התורה בשבעים לשון הוא הבנת גודל האחריות המוטלת על הכתפיים שלנו כלפי הזולת .לעיתים אנו נוטים לראות בנגישות התורה דבר של מה בכך ,אך משה רבנו מלמדנו כי המוסר הגבוה ביותר הוא היכולת לצאת מתוך עולמך הפנימי ולהתאים את דבריך אל המקום שבו נמצא החבר .לענ"ד נראה לבאר ,כי האדם המוסרי אינו זה שרק מדבר אמת ,אלא זה שמבטיח שהאמת שלו נשמעת ונקלטת אצל האחר .כאשר אדם נמנע מלבאר את התורה לשפתו של הזולת רק מתוך תחושת עליונות רוחנית ,הוא מועל בתפקידו כממשיך דרכו של משה רבנו. עוד נראה ליישב ,כי הרגישות המוסרית ללשון הזולת היא גם רגישות לכבודו של האדם. כאשר אנו משקיעים מאמץ לתרגם ולהסביר ,אנו בעצם אומרים לאותו אדם :התורה שייכת לך ,אתה לא מנודה מן המקור .המוסר דורש מאיתנו לראות בכל יהודי ,ללא קשר לשפת

אמו או להשכלתו ,כבן של תורה שזכאי לקבל את דבר ה' באופן הברור ביותר .הביאור הוא מעשה של אהבת ישראל טהורה ,שכן הוא מבטא את הרצון הפנימי שכל אחד ואחד מאתנו יתחבר לשורש הנצחי ,מבלי להתחשב במחיצות חיצוניות שיוצרת השפה. נראה להוסיף ,כי הביאור בשבעים לשון הוא בית ספר לענווה .האדם המבאר מבין שהאמת האלוקית גדולה יותר מכל ביטוי לשוני אנושי .הוא מבין שהשפה שלו היא רק כלי ,והיא אינה קדושה יותר משפת השכן שלו .המוסר כאן הוא להבין שאנו שליחים להעברת המסר ,ולא בעלים על השפה .עלינו תמיד לחפש את הדרך הטובה ביותר לגשר על פערי שפה ותרבות, מתוך מודעות מלאה לכך שכל ניסיון כזה הוא חלק מתיקון העולם והפיכת המציאות כולה למרחב שבו דבר ה' נשמע ומתקיים באהבה. ההתבוננות בדרכו של משה רבנו ,המבאר את התורה בשבעים לשון ,מלמדת אותנו שיעור עמוק בחיבור ובשליחות :האמת האלוקית אינה צריכה להישאר כלואה במגדל שן של שפה אחת ,אלא היא קוראת לנו להנגיש אותה לכל לב ולכל נפש .התובנה המרכזית ליום-יום היא שכל אחד מאיתנו הוא שליח בתחומו; כאשר אנו מעבירים מסר ,מלמדים תורה או אפילו משתפים בערכים ,עלינו להקשיב לשפת השומע .עלינו לוודא שהמסר לא רק 'נאמר' ,אלא 'נשמע' .החיים הופכים למסע של השפעה כאשר אנו מבינים שהשפה היא גשר ,והתורה היא האור העובר דרכו .עלינו לשמור על קדושת לשון הקודש כשורש מחיינו ,אך לא להסס להשתמש בכל כלי תקשורתי כדי להפיץ את הטוב והאמת ,מתוך הכרה שכל אדם ראוי לשמוע את דבר ה' בשפה המדברת אל ליבו.

עיקר העניין: השאלה האם יש חובה לבאר את התורה בכל לשון ,משיבה לנו תשובה כפולה: מהות מול הנגשה .בעוד שלשון הקודש היא השפה המקודשת ,שבה נברא העולם וניתנה התורה ,הרי שחובת ההבנה והנגשת דבר ה' לכל יהודי היא ערך עליון שאינו תלוי שפה .משה רבנו ,בביאורו בשבעים לשון ,לימדנו שהתורה היא אוניברסלית ואינה מוגבלת לגבולות לשוניים .הפוסקים והאחרונים הדגישו כי בעוד שקריאת התורה בציבור מחויבת בלשון הקודש ,הרי שחובת הלימוד ,ההבנה וקיום המצוות מותנית בהבנה ,ומותרת ואף מחייבת בכל שפה שבה הלומד יכול להבין את עומק ההלכה .המסקנה המרכזית היא שאין סתירה בין היראה לשפה העליונה לבין הפרקטיקה של ההוראה בכל לשון .החובה המוסרית שלנו היא להסיר כל מחיצה שמונעת מיהודי את הקשר לתורה ,ולהבין כי הנגשת האמת בשפה מובנת אינה פוגעת בקדושת התורה ,אלא היא המימוש המעשי של השליחות הנבואית להחדיר את אור ה' לתוך כל רבדי המציאות האנושית .האמת האלוקית אינה מוגבלת לשפה, היא רק זקוקה לכלי הנכון כדי להאיר בלב האדם .הנגשת התורה בכל לשון היא הדרך שבה אנו הופכים את העולם כולו לבית אחד של אמת.