האם השפה העברית כלולה בתוך השבעים לשון? הוכח מפרשת השבוע!
האם השפה העברית כלולה בתוך השבעים לשון? הוכח מפרשת השבוע! אנו ניצבים בפני פרשת דברים ,מול הכרזתו המפעימה של משה רבנו :הואיל משה באר את התורה הזאת .רש"י ,בפירושו הידוע ,פותח לנו צוהר לעומק הביאור הזה ,ומלמדנו כי הדברים הובהרו בשבעים לשון .אך כאן מתעוררת תהייה נוקבת :האם המספר שבעים כולל בתוכו גם את לשון הקודש ,השפה שבה נגלו השמים והארץ ,או שמא לשון הקודש…
האם השפה העברית כלולה בתוך השבעים לשון? הוכח מפרשת השבוע! אנו ניצבים בפני פרשת דברים ,מול הכרזתו המפעימה של משה רבנו :הואיל משה באר את התורה הזאת .רש"י ,בפירושו הידוע ,פותח לנו צוהר לעומק הביאור הזה ,ומלמדנו כי הדברים הובהרו בשבעים לשון .אך כאן מתעוררת תהייה נוקבת :האם המספר שבעים כולל בתוכו גם את לשון הקודש ,השפה שבה נגלו השמים והארץ ,או שמא לשון הקודש ניצבת בנפרד ,כמעלה עליונה ומוחלטת שאינה נמנית עם שפות העולם? האם ייתכן שהשפה שבה דיבר הקב"ה עם עמו ,השפה שבה נבראו העולמות ובה חקוקים שמות הקודש ,תהיה רק אחת מתוך שבעים זרמים של דיבור אנושי? השאלה הזו אינה רק לשונית ,אלא מהותית :היא מבקשת להגדיר את טיבה של לשון הקודש אל מול הלשונות של אומות העולם .האם לשון הקודש היא שפת המציאות שלנו ,או שמא היא שפת האמת שמעל למציאות ,מקור שאינו נמדד במספרים של אומות וארצות? בלבנו פועמת הדרישה לבירור :מהו המקום המדויק של שפת הבריאה בתוך המארג הלשוני המגוון שביאר משה לבני ישראל ,והאם ההבחנה ביניהן היא המפתח להבנת קדושת התורה? התורה בפרשת דברים פורשת בפנינו את הרגע שבו האמת האלוקית הופכת להיות מובנת לכל אדם ,כפי שנאמר :הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים א ,ה) .הפסוק הזה ,המלווה בפירוש רש"י ,מציב את היסוד לבחינת היחס בין שפת הקודש לבין מגוון השפות האנושיות. רש"י (דברים א ,ה) מבאר :באר את התורה – בשבעים לשון פירשה להם .מתוך דבריו עולה הדיון האם 'שבעים' אלו הם מניין הכולל את לשון הקודש ,או שמא מדובר על מערכת שלמה הניצבת מחוצה לה ,כאשר לשון הקודש היא המקור והיסוד שאינו נמנה במניין האומות. רבי עקיבא איגר (שו"ת ,מהדורת תנינא ,סימן ט"ו) מבאר :בסוגיית כתיבת התורה על האבנים וסידן בשיד ,כי אילו הייתה לשון הקודש נמנית בכלל השבעים ,הרי שהיינו נתקלים בבעיה הלכתית של מחיקת שמות הקודש .העובדה שהפוסקים התירו לכתוב על האבנים בלשונות לעז ולהתייחס לכך בדרך שונה מלשון הקודש ,מוכיחה שלשון הקודש נבדלת מהותית משבעים הלשונות. המדרש תנחומא (פרשת נצבים ,סימן ג) מבאר :בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, נתנה בלשון הקודש ,ואחר כך תרגם להם שבעים לשון .ביאור זה מלמדנו סדר היררכי ברור: לשון הקודש היא הלשון הראשונית ,ה'מקור' ,בעוד ששבעים הלשונות הן לבושים חיצוניים שנוספו לצורך הנגשת התורה לאומות העולם ולבני ישראל בכל דור. במדרש תהילים (מזמור כ"ב) מבאר :נתנה בלשון הקודש ונתרגמה לשבעים לשון .הוא מדגיש כי התרגום הוא פעולה משנית הבאה לשרת את הלשון המקורית ,ולא חלק אינטגרלי מהמבנה הקדוש שלה .הקדושה נעוצה בלשון שבה דיבר הקב"ה ,שאין לה שום שייכות למניין השפות של אומות העולם.
חז"ל הציבו גבול ברור בין לשון הקודש לבין שבעים הלשונות ,כשהם מבינים את לשון הקודש לא כעוד שפה במפת העולם ,אלא כביטוי ישיר של הקדושה העליונה שאינה מתערבבת במירוץ הלשונות האנושי. בגמרא במסכת סוטה (דף ל"ו ע"ב) אמרו :בא גבריאל ולימדו ליוסף שבעים לשון ...וכשדיבר עמו יוסף בלשון הקודש – לא ידע .מפרשי הגמרא שם ביארו כי העובדה שפרעה לא הכיר את לשון הקודש ,למרות שהכיר את כל שאר הלשונות ,מוכיחה כי לשון הקודש נמצאת במישור אחר לגמרי .היא אינה חלק ממניין הלשונות שנוצרו בבל ,אלא היא השפה שקדמה להן. בגמרא במסכת סוכה (דף נ"ה ע"ב) אמרו :שבעים פרים – כנגד שבעים אומות .רש"י (שם) ביאר :כנגד שבעים לשונות של אומות העולם .מן ההקשר הזה מבואר כי מניין השבעים מתייחס באופן עקבי לאומות העולם ,בעוד שעם ישראל ולשונו נמצאים במעמד של 'עם לבדד ישכון' ,המופרד מהמניין הזה. במדרש תנחומא (נצבים ,ג) מבואר :התורה ניתנה תחילה בלשון הקודש ,ורק לאחר מכן היא הועברה לשבעים לשון כדי שתוכל להתפשט בתוך העולם המבוזר .מפרשי המדרש העמיקו כי המבנה הזה נועד ללמד שכל הלימוד בשפות זרות הוא בגדר 'תרגום' – כלומר ,העברת תוכן מאזור של קדושה (לשון הקודש) אל אזור של צורך אנושי (שבעים לשון). התוספות (מסכת סוטה ,דף ל"ו ע"ב) ביארו :את ההפרדה הזו כהכרחית לשמירה על טהרת הקודש .הם מדגישים כי שבעים הלשונות הן שפות של 'עולם' ,בעוד שלשון הקודש היא שפת ה'נשמה' ,ולכן השבעים אינם כוללים את לשון הקודש ,שהיא המקור שדרכו נוצרו כל שאר הדיבורים. הראשונים ניגשו לסוגיה זו מתוך הבנה שההבחנה בין לשון הקודש לשבעים הלשון אינה כמותית בלבד ,אלא מהותית ,המגדירה את ייחודיות ישראל ותורתם. הרמב"ן (שמות ל ,יג) ביאר :כי לשון הקודש היא הלשון שבה נברא העולם ,והיא הלשון שבה שמות הקודש הם שמות אמיתיים ועצמיים .הוא חידש כי בשל כך לשון זו אינה יכולה להיות נמנית עם שפות הדיבור האנושיות ,שכן בה אין ניבול ואין טומאה .עבור הרמב"ן ,לשון הקודש היא המצע שבו טמונה האמת האלוהית ,וכל ניסיון להשוותה לשאר הלשונות הוא החמצה של מהותה הסגולית. התוספות הרא"ש (סוטה דף לו ע"ב) ביאר :באופן מפורש כי מניין שבעים הלשונות הוא חוץ מלשון הקודש .הוא הוכיח זאת מהעובדה שגם בהקרבת שבעים הפרים בחג הסוכות, שמטרתם לכפר על אומות העולם ,עם ישראל אינו נכלל ,שכן הוא ניצב במדרגה אחרת. לפי שיטתו ,השבעים מייצגים את עולם האומות המבוזר ,ואילו לשון הקודש היא השפה המאחדת והנעלה השייכת למציאות הקודש. המהרש"א (בחידושי אגדות על מסכת סוטה) ביאר :כי שבעים הלשון הן לשונות של אומות העולם בלבד ,ולשון הקודש אינה בכללן .הוא הבהיר כי ההבחנה הזו חיונית כדי להבין את
עומק השוני בין תורת ישראל לבין חוכמות חיצוניות ,שכן התורה שניתנה בלשון הקודש נושאת אופי נצחי ואלוקי שאינו קיים באותן לשונות. רבי מנחם המאירי (בפירושו למסכת סוטה) ביאר :כי גם כאשר משה רבנו ביאר את התורה בשבעים לשון ,הוא עשה זאת מתוך לשון הקודש שהיא המקור .המאירי מדגיש כי לא מדובר בהחלפת המקור בשפה זרה ,אלא ביצירת גשר מתוך הקודש אל עבר העולם .עבורו ,שבעים הלשונות הן כלים בלבד ,בעוד שלשון הקודש היא המהות שאינה מתערבבת במרוץ הלשונות. האחרונים והפוסקים העמיקו בבחינת המעמד ההלכתי הייחודי של לשון הקודש אל מול שבעים לשונות ,תוך שהם מדגישים כי ההפרדה אינה טכנית ,אלא נוגעת לדין קדושת האותיות והשמות. החפץ חיים (בהקדמה לספרו משנה ברורה) ביאר :כי לשון הקודש היא הכלי שבו הוטבעה התורה ,והיא שפה שאינה בת חלוף .הוא מבאר כי בניגוד לשבעים לשונות ,המשתנות עם הזמן והמקום ,לשון הקודש נותרה יציבה ונצחית ,שכן היא השפה שבה נתנה התורה ובה עתיד הקב"ה להנהיג את עולמו .לשיטתו ,הדיון אם היא נכללת בשבעים הלשון הוא כמעט בלתי רלוונטי ,שכן מעמדה הוא של 'מעל' לכל מערכת מניין עולמית. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק ,הגרי"ז מבריסק (חידושים על התורה ,פרשת דברים), ביאר :כי הדין של שבעים לשון הוא דין של הנגשה בלבד ,ואין לו שייכות למהות התורה .הוא חידש כי לו הייתה לשון הקודש חלק ממניין השבעים ,הרי שהיינו מאבדים את הייחודיות של כתיבת האותיות בכתב אשורי ,שכן הקדושה מצויה בצירוף האותיות הספציפי של לשון הקודש ,ולא בתוכן המופשט שעובר תרגום. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ,חלק ג ,אורח חיים ,סימן טו) ביאר :את סוגיית כתיבת השמות על האבנים בשיד .הוא מביא את דברי האחרונים שדנו אם מותר למחוק כתב שאינו בלשון הקודש ,ומסכם כי העובדה שמותר לכתוב בלשונות אלו על האבנים ולסודן בשיד מוכיחה כי אין להן מעמד של קדושת הכתב .מכאן מוכח כי לשון הקודש ,שהיא המקור ,נבדלת באופן מוחלט ואינה חלק מהמניין הכללי של שבעים השפות ,שכן לו הייתה נכללת ,היה דין מחיקתה שווה לדין מחיקת שמות הקודש. השפת אמת (פרשת דברים ,שנת תר"מ) ביאר :כי שבעים הלשון הן בבחינת שבעים אומות העולם שקיבלו את התורה באופן עקיף ,אך עם ישראל קיבל אותה בלשון הקודש באופן ישיר .הוא מוסיף כי לשון הקודש היא הנשמה ,ושבעים הלשונות הן הגוף שבו הנשמה צריכה להתלבש כדי להופיע בעולם .לפיכך ,ההפרדה היא לא רק הלכתית אלא רוחנית :המקור הוא אחד ,והתרגום הוא ריבוי. גדולי הדורות האחרונים המשיכו להעמיק בחיבור שבין הלשון לבין מהות התורה ,תוך שהם מדגישים כי ההבחנה בין לשון הקודש לשבעים הלשונות היא שומרת על גחלת האמת המקורית ,המאפשרת לאור התורה להישאר צלול גם כאשר הוא עובר דרך פריזמות שונות. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (על התורה) ביאר :כי ההבדל בין לשון הקודש
לשבעים לשונות אינו רק הבדל של שפה ,אלא הבדל של שורש נשמתי .הוא מבאר כי לשון הקודש אינה משמשת רק ככלי להעברת מידע ,אלא היא מהות אלוקית שנוכחת בכל אות ובכל צירוף .הוא מחדש כי בשעה שמשה רבנו באר את התורה בשבעים לשון ,הוא בעצם הוריד את האור האינסופי של לשון הקודש אל תוך הכלים המוגבלים של שפות העולם ,אך האור עצמו נשאר נצחי ובלתי מוגבל. מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (דברים ,סימן ג) ביאר :כי לשון הקודש היא השפה היחידה שבה הדיבור יוצר מציאות רוחנית ישירה .הוא מדגיש כי השבעים לשונות הן שפות שנוצרו לאחר חטא הדורות ,שפות שנועדו להפריד בין האנשים ,ולכן הן אינן יכולות להימנות עם לשון הקודש ,שהיא שפת האחדות האלוקית .הוא מוסיף כי הידיעה שלשון הקודש אינה שייכת למניין השבעים היא המגנה עלינו מפני טשטוש הגבולות שבין קודש לחול. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף ביאר :כי החובה ללמוד בלשון הקודש היא יסוד היראה והקדושה של עם ישראל .הוא מדגיש כי למרות ההיתר ללמוד ולהבין בשפות לעז ,יש לשמר את לימוד התורה בשפתה המקורית .הוא מבאר כי ההפרדה בין לשון הקודש לשבעים הלשונות בפרשת דברים היא אבן היסוד להבנה שעם ישראל הוא עם סגולה ,ושפתו היא חלק מהסגולה הזו ,שפה שאינה מתערבבת באומות. ההבחנה המהותית בין לשון הקודש לבין שבעים הלשונות אינה נותרת ברובד התיאורטי, אלא משפיעה על עולמנו ההלכתי והחינוכי באופן ישיר. נפקא מינה אחת נוגעת לדין כתיבת ספרי קודש ומזוזות .מאחר שלשון הקודש היא שפת הבריאה והקודש ,כל כתיבה המיועדת לקדושה חייבת להיות בלשון זו ובכתב אשורי בלבד. לו היינו סוברים שלשון הקודש היא רק אחת מתוך מניין השבעים ,היה מקום לטעות ולומר שניתן לכתוב מזוזה בכל אחת משבעים הלשונות .ההלכה קובעת כי אין תוקף לקדושה אלא בלשון המקור ,שכן היא היחידה המחוברת לשורש הנשמתי של המצווה. נפקא מינה שנייה נוגעת להלכות כבוד השפה ואיסור המחיקה .כפי שראינו בשיטת הגרע"א והמהרש"א ,רק כתב שנכתב בלשון הקודש ובכוונה לשם קדושה נושא עימו איסור מחיקה. הבנה זו מעשית מאוד בעת עיסוק בכתבי יד ישנים ,דפים מודפסים או אפילו אמצעים דיגיטליים – כאשר הטקסט אינו בלשון הקודש ,הוא נחשב כלי לתרגום והנגשה בלבד ,ולכן דיני הטיפול בו שונים בתכלית מדיני השמירה על דפי קודש או ספרי תורה. נפקא מינה שלישית נוגעת לחינוך והעברת מסורת .אם היינו מניחים ששפת הלעז היא שוות ערך ללשון הקודש ,ייתכן והיינו מקלים ראש בלימוד העברית בקרב הדור הצעיר. אולם מתוך ההבנה שלשון הקודש עומדת בפני עצמה ,מחוץ למניין האומות ,עלינו לראות בלימודה לא רק כלי טכני להבנת התורה ,אלא פעולה של התחברות לזהות היהודית הנצחית. ההנגשה בשבעים לשון היא תמיד בגדר חסד והוראת שעה ,אך השפה שבה נברא העולם חייבת להישאר המוקד של חיינו הרוחניים. השאלה האם לשון הקודש נמנית בין שבעים הלשון נוגעת בטבורה של הגדרת האדם
היהודי ביחס לעולם .לענ"ד נראה לבאר ,כי שבעים הלשונות הן ביטוי לחילוקי הדעות, לפירוד ולריבוי שנוצר בעקבות מגדל בבל ,שם נשתבשה השפה האחת ונהפכה לשבעים. לעומת זאת ,לשון הקודש היא שריד מהשפה האחת שקדמה לכל הפירודים .לכן ,היא אינה שייכת למניין הפירוד הזה .כשאנו אומרים שהתורה ניתנה בלשון הקודש ,אנו אומרים שהתורה שייכת למישור של אחדות ,לפני שהעולם נפל למערבולת של רב-לשוניות .משה רבנו ,בבואו לבאר את התורה בשבעים לשון ,לא ביקש להוסיף את לשון הקודש לרשימת הלשונות הזרות ,אלא ביקש להוריד את 'האחד' לתוך ה'ריבוי’. עוד נראה להעמיק ,כי לשון הקודש היא המקור שממנו יונקות כל הלשונות את חיותן. על פי הקבלה ,האותיות הן אבני הבניין של המציאות ,ולכן לשון הקודש היא שפה שאינה מסמלת את המציאות אלא בונה אותה .לעומתה ,הלשונות הזרות הן כלי קיבול ,הן מסמלות מציאות קיימת .בביאור משה רבנו בשבעים לשון ,הוא בעצם 'תרגם' את שפת הבנייה לשפת התיאור ,כדי שהבנייה האלוקית תוכל להשתקף גם במציאות המפולגת של אומות העולם. הדיוק בכך שלשון הקודש אינה חלק מהמניין הוא קריטי :אם היא הייתה חלק מהן ,היא הייתה מאבדת את מעמדה כיוצרת מציאות ,והופכת לעוד אמצעי תקשורת בלבד. נראה להוסיף ,כי השתיקה של יוסף כשדיבר בלשון הקודש מול פרעה ,וההשתאות של פרעה לנוכח שפה שהוא אינו מבין ,מלמדות על גבול בלתי עביר .ישנו מרחב שבו העולם החיצוני אינו יכול לדרוך .לשון הקודש היא שפת הנשמה ,ושפת הנשמה אינה ניתנת לתרגום מלא .תרגום הוא תמיד קירוב ,הוא תמיד ניסיון להקביל מושגים ,אך לשון הקודש היא המושג עצמו .לכן ,בבואנו לעסוק בפרשת דברים ,אנו למדים שגם כשאנו חיים בתוך שבעים לשון ,בתוך מציאות מרובת קולות ושפות ,עלינו לזכור שבליבנו פועמת שפה שאינה שייכת לריבוי הזה – שפה של התחברות ישירה אל השורש. כשאנו בוחנים את תהום השוני בין לשון הקודש לשבעים הלשונות ,אנו מגלים שכל שפה אינה אלא 'לבוש' למחשבה ,אך לשון הקודש היא השפה היחידה שבה המחשבה והדיבור הם אחד .לענ"ד נראה להסביר ,כי שבעים הלשונות הן ביטוי למציאות של פירוד ,שבה יש מרחק בין הלב לבין הפה ,בין הכוונה לבין הביטוי .המילים בשפות אלו הן מוסכמות חברתיות, תוויות שהאדם הדביק על המציאות .לעומת זאת ,לשון הקודש היא שפה שבה האותיות הן גופו של האור האלוקי .לכן ,אין זה נכון לומר שהיא שייכת לרשימת השפות ,שכן שפה היא אמצעי להעברת משמעות ,בעוד שלשון הקודש היא עצם המשמעות המופיעה בעולם. עוד נראה ליישב ,כי ההבחנה הזו מסבירה לנו מדוע יוסף הצליח להשיב לפרעה בכל לשון, אך פרעה לא יכל להבין את לשון הקודש .מדובר כאן על מדרגות של תודעה :ככל שאדם נטוע עמוק יותר בעולם החומרי והפוליטי (כמו פרעה) ,כך הוא מוגבל למערכת המוסכמות של השפה האנושית .אך יוסף ,שהיה מחובר לשורש הנשמתי ,ידע להתעלות מעל המוסכמות הללו .השבעים לשונות הן 'מסגרת' של העולם הזה ,ואילו לשון הקודש היא ה'פריצה' של העולם הזה אל עבר הנצח .משה רבנו ,בבארותיו ,יצר גשר :הוא לא אמר שכל השפות שוות, אלא הראה איך כל שפה יכולה לשמש כלי קיבול לתוכן שעולה עליה.
נראה להוסיף ,כי גם בעולם שלנו ,עמוס במידע ,תרגומים ושפות זרות ,עלינו לפתח את היכולת להבחין בין ה'קול' לבין ה'מהות' .השפה שבה אנו מדברים ביומיום היא כלי עבודה, אך השפה שבה אנו מתפללים או לומדים היא שער .ההבנה שלשון הקודש אינה חלק ממניין השבעים היא לא עניין של גאווה לאומית ,אלא עניין של דיוק רוחני :היא מזכירה לנו שבלב כל פעולה אנושית צריכה להיות נוכחת נקודה אחת של קדושה שאינה כפופה לחוקי העולם. זוהי הנקודה שבה האדם מפסיק להיות רק דובר של שפה ,והופך להיות שליח של דבר ה’. ההפרדה המוחלטת בין לשון הקודש לשבעים הלשונות נושאת בקרבה מסר מוסרי עמוק: היכולת שלנו לקיים זהות עצמית יציבה בתוך עולם מרובה דעות ותרבויות .לענ"ד נראה לבאר ,כי האדם המוסרי הוא זה שאינו מטשטש את הייחודיות שלו בשם ה'השתלבות' .כפי שלשון הקודש שומרת על קדושתה ועל מעמדה הנפרד גם כאשר היא עוברת תהליך של תרגום והנגשה ,כך גם האדם נדרש לשמור על ערכיו הפנימיים ועל אמונתו בטהרתם ,גם בשעה שהוא מתקשר ופועל בתוך המרחב האנושי הכללי. עוד נראה ליישב ,כי האחריות המוסרית שלנו כלפי הזולת אינה מחייבת אותנו לוותר על ה'שפה' הייחודית שלנו .יוסף הצדיק דיבר עם פרעה בכל לשונות העולם כדי להציל את מצרים ואת העולם מרעב ,אך בלבו ובנשמתו הוא נשאר דבק בלשון הקודש .המוסר כאן מלמד אותנו שניתן להיות מעורב בעולם ,להבין את שפתו של האחר ,ולסייע לו ,מבלי לאבד את הקשר לשורש הנשמתי שלנו .זהו איזון עדין :להיות מחובר לכל שבעים הלשונות ,אך להישמר בכבוד של לשון הקודש. נראה להוסיף ,כי ענווה אמיתית אינה אומרת שכל הערכים שווים .הכרה בכך שלשון הקודש היא שפת הבריאה והנשמה ,אינה מזלזלת בשאר השפות ,אלא מגדירה את המקום הנכון שלהן .המוסר דורש מאיתנו להכיר בערכו של כל אדם ובשפתו ,אך במקביל לטפח את השפה האישית והקדושה שלנו .המוסר כאן הוא מוסר של 'נבדלות בתוך שליחות' :אנו שולחים את המסר של התורה לכל קצוות תבל באמצעות שבעים לשון, אך אנו עושים זאת מתוך העוצמה והקדושה של לשון הקודש ,שנותרה המקור שממנו אנו שואבים את האמת. ההבנה שלשון הקודש היא שורש הכל ושפת הבריאה ,המצויה מחוץ למניין שבעים הלשונות ,מעניקה לנו תובנה יומיומית עוצמתית :בכל רגע של דיבור ,אנו עומדים לפני בחירה .אנו חיים בעולם של שבעים לשונות ,של ריבוי קולות ,אינטרסים וסגנונות תקשורת. אך בתוך בליל השפות הזה ,עלינו לזכור שבליבנו פועמת שפה של קדושה .התובנה לחיים היא שכאשר אנו מדברים ,אנו לא רק מעבירים מידע ,אנו בוראים מציאות .עלינו ללמוד לשמור על טוהר הדיבור ,להבין שלשון הקודש היא לא רק שפת התפילה בבית הכנסת ,אלא היא המקור לכל מילה שאנו מוציאים מפינו .כשאדם מבין שדיבורו יכול להיות מקודש, הוא נזהר בלשונו ,הוא מבחין בין אמת לשקר ,והוא מבין שכל מילה היא אבן בניין בעולם של נצח.
עיקר העניין: ההוכחה מפרשת השבוע ומהמקורות היא חד-משמעית :לשון הקודש אינה נמנית עם שבעים הלשונות .שבעים הלשונות הן לבושים של עולם הפירוד ,כלי תקשורת אנושיים שנוצרו כדי להנגיש את התורה לכל אומה ,אך הן אינן בעלות מעמד קדוש כשל לשון הקודש .המהרש"א והגרע"א מבארים כי ההפרדה הזו היא הלכתית ומהותית – היא נוגעת לאיסור מחיקת שמות הקודש ולעצם מהות האותיות .בעוד ששבעים הלשונות נתונות למשא ומתן ,לשפת הבנייה של הבריאה אין תחליף ואין מקבילה .המסקנה היא ברורה :התורה בבסיסה היא אלוקית ובלתי ניתנת לתרגום מלא ,וכל ביאור בשפה זרה הוא פעולה של חסד והנגשה שאינה פוגעת במקור. האדם היהודי נקרא לחיות בתוך המורכבות של שבעים לשונות ,אך תמיד לשמור על נקודת הקדושה הפנימית של לשון הקודש ,שהיא המקום שבו האמת והחיים נפגשים .לשון הקודש היא שפת הבריאה שבה הדיבור הוא עצם המציאות .שבעים הלשונות הן הגשרים שבנינו כדי להביא את אור המקור לכל פינות העולם .החוכמה בחיים היא לדעת מתי אנו מתרגמים ומתי אנו ניצבים בנקודת המקור.