האם יש תוקף לדבריו של תלמיד חכם שאומר דבר הלכה מפי עצמו, האם מותר לחדש הלכות או דרשות משלו – או שדבריו של משה נאמרו מפי הגבורה בלבד?

האם יש תוקף לדבריו של תלמיד חכם שאומר דבר הלכה מפי עצמו, האם מותר לחדש הלכות או דרשות משלו – או שדבריו של משה נאמרו מפי הגבורה בלבד? אנו ניצבים מול הפסוק הפותח את צוואתו האחרונה והנשגבת של משה רבנו :בעבר הירדן בארץ מואב ,הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר .רש"י ,בפירושו המאיר את הלב ,מציין כי משה התחיל לבאר את התורה בשבעים לשון .אך הספרי חושף בפנינו פן עמוק…

האם יש תוקף לדבריו של תלמיד חכם שאומר דבר הלכה מפי עצמו, האם מותר לחדש הלכות או דרשות משלו – או שדבריו של משה נאמרו מפי הגבורה בלבד? אנו ניצבים מול הפסוק הפותח את צוואתו האחרונה והנשגבת של משה רבנו :בעבר הירדן בארץ מואב ,הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר .רש"י ,בפירושו המאיר את הלב ,מציין כי משה התחיל לבאר את התורה בשבעים לשון .אך הספרי חושף בפנינו פן עמוק ומסתורי: מגיד שלא אמר כל הדברים האלו אלא מפי הגבורה .הכיצד? הרי המילה הואיל מעידה על יוזמה אישית ,על רצון וחפץ שצמחו מתוך נפשו של משה ,וכיצד ניתן לומר שהכול נבע מפי הגבורה? השאלה הזו פותחת פתח לבירור יסודי בהגדרת דברי תורה :האם האדם המחדש חידושים בעולמה של תורה הוא רק צינור פסיבי ,או שמא הקדוש ברוך הוא העניק לאדם את הכוח להוציא אל הפועל אורות גנוזים מתוך עמל מחשבתו? מהו הגבול הדק שבין האמירה האנושית לבין דבר ה' המוחלט ,והאם תלמיד חכם המחדש סברא משלו בבית המדרש נושא עמו סמכות אלוקית ממשית? זוהי שאלה הנוגעת בלב הווייתנו :האם היצירה הרוחנית שלנו היא התגלות של האמת האלוקית ,או שמא מדובר רק בפרשנות אנושית? התורה בפרשת דברים מציבה בפנינו פרדוקס של יוזמה ושליחות ,כפי שנאמר :הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים א ,ה) .הפסוק הזה ,המלווה במקורות חז"ל ,מהווה את הבסיס להבנת היחס שבין כוחו היצירתי של האדם לבין המקור האלוקי של דברי תורה.

רש"י (דברים א ,ה) מבאר :הואיל משה – התחיל לבאר להם את התורה .בשבעים לשון פירשה להם .פירוש זה מדגיש את פעולת ה'ביאור' כפעולה שדורשת עשייה והתחדשות מצד משה. הספרי (דברים ,פיסקא ב) מבאר :מגיד שלא אמר כל הדברים האלו אלא מפי הגבורה .מקור זה מלמדנו שגם מה שנראה כביאור אישי של משה הוא למעשה תוכן אלוקי מוחלט ,מה שיוצר מתח בין היוזמה האנושית לבין המקור האלוהי. הרמב"ן (הקדמה לתורה) מבאר :כי כל דברי משה שבתורה נאמרו מפי הגבורה .הוא מחלק בין המצוות שנאמרו במדויק מפי ה' ,לבין הדרשות והביאורים שנתנו למשה ברוח הקודש, כך שגם הבעת דעתו של משה היא דבר ה' בלבוש אנושי. רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ,דברים) מבאר :כי גם כאשר משה מדבר בלשון תוכחה, הרי זה דבר ה' ,אלא שהוא ירד בלבוש הדעת של משה .ביאור זה מעמיק את ההבנה שאין כאן אדם 'עצמאי' מול האלוקות ,אלא אדם שדעתו הפכה להיות כלי מושלם להעברת הדעת האלוקית לעולם. חז"ל מלמדים אותנו כי עולם התורה הוא עולם של גילוי ,שבו הדיבור האנושי של תלמיד חכם אינו נותר בגבולות האדם ,אלא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהתורה שניתנה למשה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ' ע"א) אמרו :אמר רבי אלעזר :כל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם .מימרא זו מבארת את החובה לדיוק במסירת הדברים ,אך בד בבד היא מרמזת על כך שישנו מקום לומר דברים שאינם בשם אומרו – קרי ,סברות וחידושים שצמחו מתוך יגיעת החכם עצמו. בגמרא במסכת מנחות (דף ל' ע"א) אמרו :כל התורה נאמרה למשה בסיני – כלליה ופרטיה ודקדוקיה .הגמרא כאן מציבה את התשתית לכך שכל מה שחכם עתיד לחדש בכל דור, כבר היה גנוז בתוך התורה שניתנה למשה .מכאן משתמע כי חידושיו של תלמיד חכם אינם המצאה חדשה ,אלא חשיפה של דבר קיים. הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ו ע"ב) עוסקת בביאור התורה בשבעים לשון ,ומשתקפת שם המורכבות של הדיבור האנושי הנצרך כדי להנגיש את התורה .חכמים מדייקים שגם הדיבור ה'מתרגם' נושא עמו סמכות של גילוי ,שכן הוא נעשה מתוך שליחות ורוח הקודש שהייתה שרויה על משה. הגמרא במסכת מגילה (דף י"ט ע"ב) קובעת :כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו – כבר נאמר למשה מסיני .המקור הזה מחדד את התפיסה שחידושי תורה אינם פרי דמיון אנושי מנותק ,אלא הם ענפים הגדלים מאותו שורש אלוקי שנמסר למשה ,וכל חידוש אמיתי הוא גילוי של אותו שורש בעולם הזה. הראשונים ניגשו לשאלת התוקף של דברי התורה והחידושים בבית המדרש מתוך הבנה כי התורה היא אינסופית ,וכל חידוש של חכם אינו אלא גילוי של האמת הטמונה בה מעיקרא. הרמב"ם (בהקדמה למשנה תורה) מבאר :כי כל דברי משה רבנו ,גם אלו שלא נכתבו במפורש

בתורה ,הם קודש קודשים .הוא מחדש כי ההנהגה של משה ,בביאור התורה ובדרשותיו, נובעת ממקור אלוקי מוחלט ,ועל כן כל הנאמר על ידו מחייב כדבר ה' עצמו .הוא רואה בחידושי חכמים המשך ישיר למסורת הזו ,כל עוד הם מבוססים על יסודות התורה. הרא"ש (בשו"ת ,כלל יב) מבאר :כי חכם המחדש סברות בתורה מתוך עיון עמוק ,דבריו נחשבים כהלכה למעשה ,שכן התורה ניתנה לחכמים כדי שידרשו אותה .הוא חידש כי החידוש אינו 'המצאה' אלא 'חשיפה' ,וכאשר החכם עמל וטורח בתורה ,סייעתא דשמיא מלווה אותו ודבריו הופכים לחלק מההלכה המחייבת. הרשב"א (שו"ת ,חלק א ,סימן רמ"ו) מבאר :כי היכולת של תלמיד חכם לומר דברים מפי עצמו מותנית בכך שהם עולים בקנה אחד עם יסודות התורה שנמסרו למשה .הוא מבאר כי אין מדובר בדעה פרטית ,אלא בפירוש של התורה מתוך הכלים שניתנו לחכמים ,ולכן כאשר חכם אומר סברא ,הוא מביע את התורה בדרך שנכונה לדורו. המאירי (בפירושו למסכת אבות) מבאר :כי החכמים שחידשו דרשות והלכות לא עשו זאת מלבם ,אלא מתוך זיכוך המחשבה שזכו לו על ידי עמלם בתורה .הוא מדגיש כי הדברים נחשבים כדבר ה' משום שהם נאמרו מתוך יראת שמיים וביטול עצמי לאמת התורנית ,מה שמאפשר לרוח הקודש לדבר מתוך גרונם. האחרונים והפוסקים העמיקו בבירור הגבול שבין סברת החכם לבין מסורת התורה ,תוך שהם מדגישים כי גם כאשר החכם מחדש דבר מדעתו ,הוא עושה זאת בתוך המרחב של התורה שהיא גלויה וצפונה בו זמנית. השולחן ערוך (יורה דעה ,סימן רמו ,סעיף ב) מבאר :כי תלמיד חכם רשאי לומר דבר הלכה מפי סברתו ,כל עוד אינו מתיימר להציג זאת כקבלה מרבו שעה שלא שמע כן .הרמ"א מוסיף ומבאר :כי היתר זה נובע מהעובדה שהתורה היא יצירה חיה ,וכל זמן שהסברא מבוססת על לימוד ועיון ,היא חלק מהתורה שניתנה למשה. השאגת אריה (סימן סג) מבאר :כי לחידושו של תלמיד חכם המבוסס על יגיעה ועיון מעמיק יש תוקף מחייב ,גם אם אין לו מקור מפורש במסורת הקודמת .הוא מבאר כי התורה ניתנה לחכמים כדי שידלו ממנה תובנות חדשות ,וכל סברא נכונה שמוסקים מתוך לימוד ישר היא תורה מסיני. החפץ חיים (בהקדמותיו) מבאר :כי העיסוק בתורה מתוך כוונה לשם שמיים הוא המפתח שפותח את השערים לחידושים אמיתיים .הוא מבאר כי כאשר האדם מטהר את מחשבתו, הוא זוכה לכך שדבריו יהיו בבחינת התגלות אלוקית ,מה שהופך את דבריו לבעלי משקל של תורה לכל דבר. הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ,הגרי"ד (בשיעוריו על שיטת הלמדנות) ,מבאר :כי החידוש אינו הוספה על התורה ,אלא הוא החלק שהיה חסר בהבנתנו עד כה .הוא מבאר כי האחריות המוטלת על החכם המחדש היא אדירה ,שכן הוא אינו בורא עולם חדש ,אלא חושף את המבנה הפנימי של התורה שהקב"ה נתן לעמו.

גדולי הדורות האחרונים העמיקו בבחינת המעמד הרוחני של החכם המחדש ,מתוך תפיסה שהתורה אינה חפץ קפוא ,אלא עץ חיים שצומח ומתפתח דרך עמלם של לומדיה. החפץ חיים (בספרו ליקוטי מאמרים) ביאר :כי כוחו של החכם המחדש תלוי במידת ביטולו לה' ,וכי דבריו מקבלים תוקף ככל שהם משקפים את רצון ה' הטהור .הוא הדגיש כי כאשר החכם מחדש מתוך ענווה ,הרי הוא כצינור המעביר את אור התורה הגנוז ,ודבריו הופכים לחלק מהתורה שבעל פה שניתנה בסיני. מו"ר הגר"א וייס (בספרו מנחת אשר ,דברים) ביאר :כי ההבחנה בין 'דברים מפי עצמו' לבין 'מפי הגבורה' היא הבחנה של השקפה .במבט פנימי ,הכל מפי הגבורה ,שכן אין חכם שיכול להוציא דבר אמת ללא סייעתא דשמיא .הוא חידש כי החכם אינו יוצר דבר חדש ,אלא רק מסיר את המסך המבדיל בינינו לבין התורה שהייתה תמיד קיימת ברוחניותה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בשיעוריו וכתביו) ביאר :כי תלמיד חכם העמל בתורה זכאי להוציא מסקנות הלכתיות גם כשאין מקור ישיר בדברי הראשונים ,ובלבד שיעשה זאת בדרך הלימוד המקובלת ובסברות ישרות .הוא מדגיש כי הדבר מחייב יגיעה עצומה ,כדי להבטיח שהחידוש ייוותר במסגרת הכללים שנמסרו לנו ,ובכך הוא ממשיך את השרשרת הקדושה של משה רבנו. הגאון רבי ברוך דב ליבוביץ (בשיעוריו ,ברכת שמואל) ביאר :כי כל עיקרה של תורה שבעל פה הוא היכולת של החכמים לחדש ,שכן זוהי התכלית – שהתורה תתגלה על ידי בני האדם .הוא מבאר כי אין זה מוריד מערך התורה ,אלא להפך ,זהו גילוי של עומק הדעת האלוקית השרויה בתוך דעתם של חכמי ישראל ,אשר בתוקף עמלם זוכים להיות שותפים ליצירת התורה. השאלה האם תלמיד חכם אומר דברים מפי עצמו או מפי הגבורה אינה נותרת בין כותלי בית המדרש ,אלא משפיעה על הנהגותינו היומיומיות ועל יחסנו ללימוד התורה. נפקא מינה אחת נוגעת לאופן שבו אנו מצטטים דברי תורה .כפי שראינו ,האיסור לומר דבר בשם אומרו אינו רק עניין של זכויות יוצרים ,אלא של יראת שמיים .כאשר אדם מחדש חידוש ,עליו להבחין בין מסורת שקיבל לבין סברא שפיתח .נפקא מינה היא שאין להציג סברא אישית כאילו היא עמדה ברורה של גדולי הדורות הקודמים ,שכן הדבר פוגע באמינות התורה ובשלשלת המסירה ,גם אם הסברא עצמה נכונה. נפקא מינה שנייה נוגעת לסמכות ההוראה והפסיקה .כאשר תלמיד חכם מגיע להכרעה הלכתית ,עליו לבחון האם חידושו עומד בקריטריונים של עיון מעמיק ויגיעה בתורה .נפקא מינה היא היחס לחידושים אלו – אם החכם ביסס את דבריו כראוי מתוך יסודות התורה, יש להם תוקף הלכתי מחייב ,שכן הם נחשבים כחלק מגילוי התורה שניתנה למשה .לעומת זאת ,סברא שאינה יונקת מתוך הכללים המקובלים עשויה להיחשב כדבר חכמה גרידא ולא כהלכה. נפקא מינה שלישית נוגעת לחינוך ולהעברת התורה .בבואנו ללמד תלמידים ,עלינו להנחיל להם את היכולת לחדש ,מבלי לטשטש את הגבול שבין 'דבר ה'' לבין 'דעת האדם'. עלינו לעודד אותם לעמול בתורה ולהוציא לאור תובנות חדשות ,אך לחנך אותם להשתמש

בלשון זהירה ומתמדת ,כגון 'נראה לבאר' או 'יש לעיין' ,כדי לשמר את ההבנה שכל חידוש הוא תוספת של גילוי ,ולא יצירה יש מאין המנותקת מהמקור האלוקי. המתח בין לשון הקודש לבין שבעים הלשונות ,ובין דברי משה כנביא לבין דבריו כמבאר, פותח צוהר להבנה עמוקה של מהותה של תורה .לענ"ד נראה לבאר ,כי כאשר אדם פותח את פיו לומר דבר תורה מתוך עמל ויגיעה ,הוא עובר תהליך של התעלות שבו השפה האנושית הופכת להיות כלי קיבול לאור האלוקי .משה רבנו ,בבואו לבאר את התורה ,יצר דגם לדורות: הדיבור הוא אנושי ,אך המקור הוא אלוהי .זהו סוד ה'הואיל' – היוזמה היא של משה ,אך התוכן הוא של הגבורה .במובן זה ,כל תלמיד חכם שמחדש חידוש מתוך טהרת הלב ,אינו ממציא תורה ,אלא משיל את הלוט מעל התורה שהייתה קיימת מאז ומתמיד. עוד נראה להעמיק ,כי ישנה דרגה של דיבור שבה האדם אינו מדבר את דעתו ,אלא דעת ה' מדברת מתוך גרונו .זוהי הדרגה שאליה הגיע משה רבנו .אצל תלמיד חכם ,הדרך לשם עוברת דרך עמל אינסופי .החידוש אינו הופך להיות 'דבר ה'' מכוח סמכותו של האדם ,אלא מכוח הדבקות של האדם באמת .ככל שהחכם משקיע יותר מעצמו ,ככל שהוא מזכך את הבנתו ומבטל את האני שלו בפני התורה ,כך הדיבור האישי שלו הופך להיות פחות 'אישי' ויותר 'אלוהי' .זהו הקסם של בית המדרש :המקום שבו הרבים מביאים את מחשבותיהם, והתורה הופכת להיות רב-קולית ,אך אחדותית במקורה. נראה להוסיף ,כי עלינו להיזהר מהפרדה מלאכותית בין מה ש'קיבלנו' לבין מה ש'חידשנו'. כל מה שקיבלנו היה פעם חידוש של מישהו אחר ,וכל מה שחידשנו הוא פיתוח של מה שקיבלנו .התורה היא רצף אחד של גילויים .משה רבנו ,בבארותיו ,הראה לנו שהתורה אינה נחלת העבר ,אלא יצירה מתמשכת .לכן ,כאשר אנו עוסקים בחידושי תורה ,אל לנו לחשוש מהמילה 'חדש' ,כי בתורה ,כל מה שמתגלה מתוך יראת שמיים ואמת – הוא עתיק יומין. הדיון אם דבריו של תלמיד חכם הם מפי עצמו או מפי הגבורה הוא דיון על שקיפות :ככל שהחכם טהור יותר ,הגבול מיטשטש ,עד שלא ניתן להבחין בין דבר ה' לבין דבר האדם. כשאנו בוחנים את תהום השוני בין ביאורו של משה רבנו לבין הדיבור האנושי הרגיל ,אנו מבינים כי לשון הקודש היא שפה שבה המחשבה והדיבור הם אחד .לענ"ד נראה להסביר ,כי ככל שהאדם מתעלה בדרגתו הרוחנית ,הדיבור שלו מפסיק להיות אמצעי חיצוני להעברת מסר והופך להיות מהות חיה .משה רבנו בפרשת דברים לא רק תרגם את התורה לשבעים לשון ,אלא יצק לתוכן את נשמתה של התורה .החידוש של חכם בדורנו הוא בבחינת המשך ישיר לאותה יציקה :זהו ניסיון להכניס את האינסוף לתוך הכלים המוגבלים של שפתנו ,מתוך הכרה שכל מילה של אמת היא נוכחות אלוקית. עוד נראה ליישב ,כי התהייה האם תלמיד חכם מדבר מדעתו או מפי הגבורה מקבלת מענה דרך מושג ה'דעת' .דעת אינה רק צבירת ידע ,אלא חיבור פנימי וחיבור של דבקות. כאשר משה רבנו ביאר ,הוא לא פעל כמרצה המוסר חומר ,אלא כמי שחיבר את עם ישראל למקור החיים .החידוש בתורה אינו עניין טכני של יצירת סברא ,אלא עניין של 'דעת' – החכם המחדש הופך את התורה למשהו שניתן לחיות אותו ,להבינו ולהרגיש אותו בתוך מציאות

החיים .לכן ,כל סברא שנאמרת מתוך יראת שמיים היא אכן מפי הגבורה ,כי היא מאפשרת לאור התורה להפוך להיות חלק מהדעת האנושית. נראה להוסיף ,כי גם בעולם שלנו ,רווי בדעות ,פרשנויות ומסרים סותרים ,עלינו לפתח את היכולת לזהות את ה'קול' שהוא אמת .לא כל חידוש הוא תורה ,וכלל ברזל הוא שחידוש חייב להיבחן במבחן המסורת והיראה .הדיוק שבין דברי עצמו לבין דברי הגבורה הוא תרגיל ביושר אינטלקטואלי .כשאדם מחדש ,הוא חייב להיות מספיק עניו כדי להודות שהתורה היא גדולה ממנו ,ומספיק אמיץ כדי להוציא אל הפועל את מה שהתורה מבקשת להתגלות דרכו .זהו הריקוד העדין שבין העצמי לבין האלוקי ,ריקוד שבו האדם הופך להיות כלי שרת למגמת הנצח של בורא העולם. ההבנה שמשה רבנו ביאר את התורה מפי הגבורה ,אף שזה נעשה ביוזמתו ובשפתו ,מציבה בפנינו מופת מוסרי של ענווה ושליחות. ולענ"ד נראה לבאר ,כי האדם נקרא להיות שותף מלא ביצירה האלוקית ,אך זאת רק בתנאי שהוא זוכר מי הוא המקור .המוסר כאן אינו עוסק בביטול הכישרון האישי ,אלא בניתובו להוצאת האמת לאור .כפי שמשה לא טען לעצמאות אלא לביטול גמור למרות יזמתו ,כך גם תלמיד חכם העומד בבית המדרש ומחדש חידושים ,נדרש ליראה עמוקה שתשמור עליו מפני גאווה אינטלקטואלית. עוד נראה ליישב ,כי האחריות המוסרית של מי שמחדש בתורה היא כפולה :עליו להבטיח שהחידוש אינו נובע מנטיות לב אישיות ,אלא מתוך זיכוך המחשבה וחיפוש אחר רצון ה'. האתיקה של בית המדרש ,שבה אנו מצטטים בשם אומרם ,אינה רק כלל של נימוס ,אלא עמוד תווך של יושר .כאשר אדם נותן קרדיט לקודמיו ,הוא מצהיר שהוא אינו הבעלים של התורה ,אלא חוליה בשרשרת אינסופית .זהו שיעור מוסרי לחיים כולם :לדעת להעריך את התרומה של הזולת ,להבין שאנחנו עומדים על כתפי ענקים ,ושכל הישג שלנו הוא פרי של מסורת ארוכת שנים. נראה להוסיף ,כי המוסר האמיתי נבחן בשעה שבה חידוש של אדם נדחה על ידי אחרים. הענווה של משה ,שדיבר מפי הגבורה אך נהג בפשטות ,מלמדת אותנו שמי שהאמת נר לרגליו אינו מחפש ניצחון אישי בויכוח .החידוש הוא למען התורה ,לא למען המחדש .בתוך המציאות המודרנית ,שבה כל אדם מחפש להשמיע את קולו הייחודי ,משה רבנו מציב לנו רף אחר: הקול הייחודי שלי הוא בעל ערך רק אם הוא משרת את דבר ה' .כשאדם פועל כך ,הוא הופך את חייו למסע של קידוש השם ,שבו כל פעולה ומחשבה הן בבחינת ביאור התורה לעולם. ההבנה שדיבורו של אדם ,כאשר הוא נשען על עמל ויגיעה בתורה ,הופך להיות כלי לגילוי דבר ה' ,מעניקה לנו תובנה יומיומית מאירה :המילים שלנו הן מרחב של יצירה .בחיים האישיים ,בשיח עם הזולת ובעבודה הרוחנית ,עלינו לזכור שכל מילה שאנו מוציאים מפינו יכולה להיות בעלת ערך נצחי אם היא נאמרת מתוך טהרה ואמת .התובנה לחיים היא שכאשר אנו לומדים ,חושבים ומחדשים ,אנו לא רק עוסקים במידע ,אלא מזככים את כלי הקיבול

שלנו להיות צינור לאור עליון .הידיעה שדבר ה' יכול לרדת בלבוש הדעת של האדם מחייבת אותנו לשמור על טוהר המחשבה והדיבור ,ולהבין שכל בירור שאנו עורכים בחיינו הוא חלק מביאור התורה הגדול שמתרחש בעולם בכל רגע.

עיקר העניין: השאלה אם מותר לחדש הלכות ודרשות מפי עצמו או שמא הכל מפי הגבורה, מקבלת את פתרונה בנקודת המפגש שבין יוזמת האדם לבין הסיוע האלוקי .משה רבנו ,בפרשת דברים ,הוא המופת לכך שהיזמה האנושית – ה'הואיל' – הופכת להיות דבר ה' כאשר היא נעשית מתוך ביטול מוחלט ורוח הקודש .המקורות מלמדים כי אין כאן סתירה :כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות ,כבר נאמר למשה מסיני ,וכל חידוש של אמת אינו אלא גילוי של האור הגנוז בתורה .הפוסקים מדגישים כי מותר ואף רצוי לחדש סברות מדעתו ,ובלבד שהדבר נעשה מתוך עמל ,יגיעה ויראת שמיים ,ומבלי לטעון למסורת שלא קיימת .המסקנה היא שגדולה היא התורה בכך שהיא משתפת את האדם ביצירתה ,ובכך היא הופכת לתורת חיים המתחדשת בכל דור ודור .היוזמה האישית היא הכלי ,אך האמת האלוקית היא התוכן .חידוש תורה אמיתי אינו המצאה, אלא הסרת הלוט מעל מה שהיה תמיד קיים .הדיבור האנושי הופך למקודש ככל שהאדם מטהר את כוונותיו ומבטל את עצמו לפני האמת .העיסוק המשותף שלנו בשאלה זו ובמקורותיה נותן לנו הצצה אל עומק האחדות שבין עמל האדם לבין אור השכינה .אנו מתחילים לראות את היופי שביצירה הרוחנית ,שבה הדיבור הפרטי של כל אחד מאיתנו הופך להיות חלק מביאור התורה האינסופי.