האם מותר למנהיג לדחות אחריות בטענה שאינו יכול לשאת את הציבור? והאם מותר למנהיג תורני או דיין, ראש ישיבה או רב קהילה – לסרב לשאת בעול ההנהגה בטענה שהעומס גדול עליו מדי?

האם מותר למנהיג לדחות אחריות בטענה שאינו יכול לשאת את הציבור? והאם מותר למנהיג תורני או דיין, ראש ישיבה או רב קהילה – לסרב לשאת בעול ההנהגה בטענה שהעומס גדול עליו מדי? השאלה הזו נוגעת בנימי הנפש של כל מי שנושא בתפקיד של הנהגה והשפעה .בפרשת השבוע ,משה רבנו ,האיש אשר זכה לקרבה אלוקית שאין לה אח ורע ,עומד מול עדתו ואומר את המילים המטלטלות :לא אוכל לבדי שאת…

האם מותר למנהיג לדחות אחריות בטענה שאינו יכול לשאת את הציבור? והאם מותר למנהיג תורני או דיין, ראש ישיבה או רב קהילה – לסרב לשאת בעול ההנהגה בטענה שהעומס גדול עליו מדי? השאלה הזו נוגעת בנימי הנפש של כל מי שנושא בתפקיד של הנהגה והשפעה .בפרשת השבוע ,משה רבנו ,האיש אשר זכה לקרבה אלוקית שאין לה אח ורע ,עומד מול עדתו ואומר את המילים המטלטלות :לא אוכל לבדי שאת אתכם .אנו מוצאים כאן מנהיג ענק המודה בפני כולם על מגבלות כוחו ,על כובד המשקל של הריב ,הטרח והמשא .האם מדובר כאן בחולשה אנושית המעידה על כישלון אישי ,או שמא מדובר בגילוי של גדלות נפשית המבינה את גבולות היכולת? הדיון הזה אינו תאורטי בלבד ,אלא הוא מהווה מצפן לכל דיין ,פוסק או רב בדורנו .האם כאשר רב מרגיש שכיסא ההנהגה כבד מנשוא ,הוא רשאי להוריד את המשא מעל שכמו ולחפש שותפים ,או שמא עליו למסור את נפשו עד הקצה האחרון? כיצד מאזנים בין תביעת התורה לשאת בעול לבין המציאות האנושית המוגבלת ,והאם מנהיגות אמיתית היא כזו היודעת לומר 'לא אוכל' ,או שמא זוהי בריחה מהאחריות?

התורה בפרשת דברים פורשת בפנינו את לבטיו של המנהיג ,תוך שהיא חושפת את הקושי העצום הטמון בהנהגת העם ,כפי שנאמר :ואומר אליכם בעת ההיא לאמר ,לא אוכל לבדי שאת אתכם (דברים א ,ט) .פסוק זה ,יחד עם תיאור הקשיים בפסוקים הבאים ,מהווה בסיס לדיון מעמיק על מהותה של אחריות ציבורית. רש"י (דברים א ,יב) מבאר :טרחכם – כל אחד מכם טעון עלי טורח ...משאכם – מלמד שהיו כופין את הדיין לומר על זך :טמא ,ועל טמא :זך .וריבכם – מלמד שהיו בעלי מריבה .ביאורו של רש"י חושף כי הקושי של משה לא היה רק פיזי ,אלא בעיקר מוסרי ונפשי ,הנובע מריבוי הדעות והדין המורכב של הציבור. הרמב"ן (דברים א ,ט) מבאר :כי אין הכוונה שמשה לא היה יכול בפועל לשאת את העם ,אלא שלפי הדין והחכמה נכון לחלק את העול כדי שההנהגה תהיה יציבה ומדויקת יותר .הוא מלמדנו שמנהיגות אחראית מחייבת שיתוף פעולה וחלוקת סמכויות. רבי שמשון רפאל הירש (דברים א ,ט) מבאר :כי כוחה של הנהגה איננו ביכולת הסבל של האדם הבודד ,אלא בכוחו לדעת מתי עליו לבקש סיוע .הוא רואה בהודאה בקושי של משה לא כחולשה ,אלא כביטוי של מנהיגות בוגרת ומודעת. הגרי"ד סולובייצ'יק (שיעורי רי"ד ,דברים) מבאר :כי משה רבנו לימד אותנו שיעור עמוק במנהיגות – מי שלא יודע לומר 'איני יכול' – אינו ראוי להנהיג .ההכרה במוגבלות האנושית, מתוך נאמנות לתפקיד ,היא עצמה הוכחה לגדלותו של המנהיג. חז"ל עמדו על המתח שבין גדולתו של המנהיג לבין המשא המכביד שהוא נושא על כתפיו, ומלמדים אותנו כי ההנהגה אינה מעשה של אדם בודד ,אלא רשת של אחריות משותפת. בגמרא במסכת נדרים (דף לח ע"א) אמרו :משה שקול כנגד כל ישראל .מאמר זה מדגיש את גודל ערכו של משה ,ובכל זאת ,העובדה שדווקא הוא מבקש עזרה מלמדת שאין מדובר בקוצר יד אישי ,אלא בתפיסה עקרונית כי הנהגת ציבור מחייבת שיתוף פעולה. בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קע"ה ע"ב) אמרו :אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור .מקור זה מלמדנו שסמכות המנהיג נובעת מהסכמת הציבור ומשיתופו, ולא מניתוק או מכפייה .הנהגה שאינה מתחשבת ביכולת המנהיג ובצרכי הציבור היא הנהגה שאינה עומדת על יסודות יציבים. בגמרא במסכת סוטה (דף י"ג ע"ב) מבואר כי כאשר משה אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, הוא התכוון לכך שהתורה כבדה ורחבה מני ים ,ואין ביד יחיד להקיף את כל צרכיהם וריביהם של ישראל .חכמים מדייקים שזו אינה הבעת ייאוש ,אלא הכרה מציאותית בערך ההתייעצות וההיעזרות באחרים ,שהם חלק בלתי נפרד מדרך התורה. הראשונים דנו בשאלה כיצד על דיין או מנהיג לנהוג כאשר הוא חש שהעומס או מורכבות העניין חורגים מיכולתו ,תוך שימת דגש על היושר הפנימי הנדרש ממי שעוסק בדיני נפשות ובדיני ממונות.

הרמב"ם (בהלכות סנהדרין ,פרק כה) מבאר :כי על הדיין להיות בעל אישיות יציבה ויכולת עמידה בלחצים .הוא מבאר כי דיין שחש שאינו מסוגל להכריע בדין מסוים מתוך פחד או חוסר יכולת נפשית ,מחויב להעביר את הדין לאחרים .הוא רואה בזה לא רק עצה טובה ,אלא חובה הלכתית כדי להגן על אמיתות הדין. הרא"ש (בשו"ת ,כלל קז) מבאר :כי האחריות המוטלת על כתפי הדיין היא כה כבדה ,עד שאין מקום למשחקי כבוד .הוא מבאר כי דיין שמרגיש שהמערכת סביבו אינה מאפשרת לו לדון כראוי ,או שהעומס גורם לו לטעות ,חובה עליו לחפש דרך לפרוק מעליו את המשא המעיק, שכן הדין הוא דבר ה' ,ואסור לעשותו ברשלנות. הטור (חושן משפט ,סימן ז) מבאר :כי תפקידו של הדיין הוא לשאת את העם ,וכשם שמשה רבנו הודה שאינו יכול לשאת לבדו ,כך גם הדיין מחויב להבין את מגבלותיו .הוא מבאר כי ההכרה שאין הדיין לבדו בבית הדין ,אלא חלק ממערכת ,היא המפתח להנהגה תקינה המונעת טעויות הרות גורל. המרדכי (במסכת סנהדרין) מבאר :כי מנהיג המבקש סיוע אינו מאבד מסמכותו ,אלא להפך – הוא מבסס אותה על אדנים של אחריות .הוא מבאר כי הציבור סומך על מנהיג שיודע להגדיר את יכולותיו ולהיעזר במומחים או בשותפים להנהגה ,שכן בכך הוא מפגין דאגה אמיתית לטובת הכלל ,ולא לטובת כבודו העצמי. האחרונים התמקדו באחריות המקצועית והנפשית של המנהיג והדיין ,והדגישו כי ההכרה במגבלות היא כלי עבודה הכרחי ,ולא סימן לחולשה ,כדי למנוע עוולות בדין ובמנהיגות. מרן השולחן ערוך (חושן משפט ,סימן ז ,סעיף ז) ביאר :כי אין לדיין לומר איני יודע בדבר שאפשר לו לעיין ,אבל אם יודע בעצמו שאינו יכול לדון – אסור לו לדון .ביאור זה מדגיש את האיסור החמור של נשיאת תפקיד ללא יכולת אמיתית לבצעו ,שכן דיין שאינו יכול לשאת את העול גוזל את הדין. הגאון מווילנה (בביאורו שם) ביאר :כי אם דן למרות שאינו מסוגל – הרי הוא גוזל את הדין. הוא מחדש כי האחריות המוסרית של המנהיג היא לוודא שהדין יוצא לאמיתו ,ואם הנטל כבד עליו עד כדי פגיעה בדין ,פרישתו או חיפוש שותפים אינם פגיעה בתפקיד אלא קיום הציווי של עשיית משפט אמת. החתם סופר (שו"ת ,חושן משפט ,סימן קס) ביאר :כי דין תורה אינו מקצוע גרידא אלא נשיאה ממש ,ומי שאינו נושא בעול כראוי – עתיד ליתן את הדין .הוא ביאר כי המנהיג חייב להיות מודע לכובד האחריות ,ואם חש שהעומס הנפשי גדול עליו ,מוטב שיחלוק את הסמכות מאשר שייכשל. האגרות משה (חושן משפט ,חלק ב ,סימן נ) ביאר :כי רב או דיין שחש בעומס האחריות מוטב שיחלק את הסמכות ,מאשר שיכשיל את הציבור במה שאינו יכול לשאת .הוא מביא את דברי משה רבנו לא אוכל לבדי כלימוד יסודי לדורות ,ומסביר כי זו דרך הנהגה מחושבת המבוססת על גבולות אישיים בריאים.

גדולי הדורות האחרונים הרחיבו את היריעה ולימדונו כי הנהגה אינה מוגדרת על פי כמות העבודה המוטלת על הכתפיים ,אלא על פי איכות הראייה וההבנה של המציאות .הם הציבו את הענווה כמרכיב חיוני בביסוס המנהיגות. מו"ר הגר"א וייס (בספרו מנחת אשר ,פרשת יתרו) ביאר :כי הנהגה שאינה משתפת אחרים היא הנהגה שסופה להכרית את המנהיג ואת העם .הוא חידש כי הבקשה של משה לעזרה אינה פרישה מהעול ,אלא צורת הנהגה מחושבת ואחראית ,המבוססת על ההכרה שאין אדם אחד יכול להכיל את כל מורכבות החיים והדין. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו ביאר :כי הדיין מחויב להקדיש את כוחותיו לדין ,אך כאשר העומס עולה על היכולת האנושית ,הרי זו חובה הלכתית לחלק את הסמכויות .הוא מבאר כי אין זו התחמקות ,אלא נטילת אחריות כדי למנוע טעויות שעלולות לעלות בעיוות הדין ,דבר שאין לו כפרה. הגאון רבי אברהם שפירא (בשיחותיו ,ישיבת מרכז הרב) ביאר :כי גדלותו של מנהיג נמדדת ביכולת שלו להאציל סמכויות מתוך אמון .הוא חידש כי ככל שהמנהיג גדול יותר ,כך הוא מבין טוב יותר שהעולם אינו תלוי רק בו ,וכי שיתוף אחרים הוא הדרך הנכונה להקדיש את כוחותיו למקומות שבהם הוא הכרחי באמת. הגאון רבי אשר וייס (בשיעוריו השבועיים) ביאר :כי משה רבנו לימד אותנו שגם כאשר הקדוש ברוך הוא בחר בנו ,אין זה אומר שהפכנו למלאכים .אנו נשארים בני אדם עם גבולות ,והעוצמה שלנו טמונה בכך שאנו יודעים לזהות את נקודת הקצה שלנו ,ולהעביר את השרביט – או לפחות חלק ממנו – לאחרים ,מתוך כבוד והערכה לכלל. הדיון בשאלת עומס האחריות והיכולת לשאת את הציבור אינו נותר בין כותלי הספרים, אלא משליך ישירות על ניהול חיי הקהילה והדין בימינו. נפקא מינה ראשונה נוגעת להחלטה של דיין או פוסק להעביר תיק מורכב להכרעתם של דיינים אחרים .אם הוא מרגיש שאין בידו להכריע באמת לאמיתה או שהלחץ המופעל עליו מונע ממנו שיקול דעת צלול ,הנפקא מינה היא שחובתו ההלכתית היא להעביר את הדין .הימנעות מכך בשל גאווה או חשש מביקורת עשויה להוביל ל'גזל הדין' ,כפי שהגדיר זאת הגר"א. נפקא מינה שנייה נוגעת לראשי ישיבות או רבני קהילות המתמודדים עם עומס פניות, שאלות ובעיות אישיות של תלמידים ובני קהילה .הנפקא מינה היא שמנהיג אינו חייב לנסות לפתור כל בעיה בעצמו .האצלת סמכויות לאנשי מקצוע ,ליועצים תורניים או לרבנים נוספים בקהילה אינה רק פעולה טכנית של הקלה בעומס ,אלא זוהי צורת הנהגה נכונה ומאוזנת שנועדה לשמר את איכות ההנהגה לאורך זמן. נפקא מינה שלישית נוגעת להכרה בקושי נפשי של המנהיג .בחיים הציבוריים ,לעיתים מנהיג נושא משא כבד כל כך שהוא מגיע לשחיקה ,מה שמשפיע על יחסו לציבור .הנפקא מינה היא שמנהיג המבין את מגבלותיו ומבקש לעצמו פסק זמן או סיוע תמידי אינו עובר על

איסור פרישה מהציבור ,אלא פועל מתוך אחריות כלפי הציבור עצמו ,שזכאי למנהיג שפועל מתוך כוחות נפש שלמים וצלולים. הנהגה ,במובנה העמוק ,אינה שליטה אלא תודעת שליחות שגבולותיה נקבעים על ידי החיבור למציאות .לענ"ד נראה לבאר ,כי כאשר משה רבנו מצהיר לא אוכל לבדי ,הוא אינו מצהיר על חולשה ,אלא על הכרה בכך שהתורה היא מכלול רחב מכדי שיוכל להכילו בתוך נקודת מבט יחידה .הענווה הזו היא המנוע של ההנהגה; מנהיג שאינו רואה את גבולותיו אינו רואה את צורכי העם .הנהגה שמבקשת להיות כל יכולה היא הנהגה שחוסמת את הזרימה הטבעית של חכמה וסיוע בתוך הציבור .לכן ,הפעולה של שיתוף אחרים אינה רק הקלה בנטל ,אלא גילוי של העובדה שהתורה היא יצירה קולקטיבית ,והמנהיג הוא רק מי שמרכז את האור אך לא נועל אותו בתוך עצמו. עוד נראה להעמיק ,כי ישנה סכנה רוחנית בשאיפה של מנהיג לשאת הכל לבדו .זוהי סכנה של 'בידוד הנהגתי' ,שבו המנהיג מתחיל לזהות את עצמו עם התפקיד ,עד שהוא שוכח שהוא רק צינור .הבקשה לעזרה היא 'תיקון' רוחני שנועד לשמור על המנהיג מחובר לקרקע המציאות ולצניעות הנדרשת ממי שנושא באחריות על נפשות .כאשר רב או דיין חולק את המשא ,הוא מלמד את הקהילה שלו שיעור חשוב :אף אחד אינו אלוהים ,וכולנו זקוקים זה לזה .בכך ,הוא הופך את הנהגתו לדוגמה אישית של אחריות הדדית ,שבה השותפות היא ערך תורני בפני עצמו ולא רק פתרון למצוקה טכנית. נראה להוסיף ,כי משה רבנו ,בבקשו עזרה ,יצר דגם של ארגון חברתי מבוסס אמון .הוא לא בחר באנשים רק בגלל שהיה צריך פחות עבודה ,אלא בגלל שהנהגה אמיתית דורשת הפצת אחריות .לכל אדם יש את החלק שלו בתורה ובהנהגה ,ומנהיג שחוסם זאת מונע מהאחרים את המימוש העצמי שלהם .לכן ,כאשר אנו מדברים על מנהיג שפוחד מהעומס ,עלינו לראות בו מי שמחפש להעצים את הקהילה כולה .התורה אינה משא שנופל על אדם אחד ,אלא אור שמתחלק בין רבים ,וכל אחד מאיתנו נושא בנטל באופן אחר .היכולת לומר 'איני יכול לבדי' היא הכרזה על כך שהאמת גדולה מאיתנו ,וכולנו יחד נקראים לשרת אותה. כשאנו מתבוננים בעומק נשמתו של משה רבנו בעת בקשת העזרה ,אנו פוגשים מושג שניתן לכנותו הנהגת הצמצום .לענ"ד נראה להסביר ,כי כפי שהבורא יתברך צמצם את אורו כדי לאפשר לעולם להתקיים ,כך גם המנהיג נדרש לצמצם את 'האני' המנהיגותי שלו ,כדי לאפשר לכישרונות נוספים ולכוחות אחרים לצמוח תחתיו ובסביבתו .משה ,בעל הענווה שאין למעלה הימנה ,הבין שהנהגה שאינה מצמצמת את עצמה אינה מאפשרת צמיחה לדור הבא, ובכך היא חוטאת לתכלית התורה שנועדה לעבור הלאה ולא להישאר תקועה בדעת המנהיג. עוד נראה ליישב ,כי השאלה האם מנהיג רשאי לסרב לשאת את הציבור מקבלת אור חדש מתוך ההבנה ששליחות היא מעבר ליכולת האישית .מי שמרגיש שאינו יכול ,במובן העמוק, אינו אומר 'אני חלש' ,אלא 'השליחות גדולה מכפי שאדם אחד יכול להכיל' .החכמה היא לזהות מתי הנטל האישי מתחיל לעוות את הדין או את הראייה המוסרית .ברגע שהאדם מבין שנוכחותו בכיסא ההנהגה עלולה להפוך למכשול לאמת האלוקית בגלל העומס ,פרישתו או

חלוקת הסמכויות הופכת לפעולה הנעלה ביותר של נאמנות לאמת .הדין אינו שייך לדיין, אלא לדיין שייך לדין. נראה להוסיף ,כי עלינו לבחון את המושג 'פרנס על הציבור' לא ככיסא של כבוד אלא כמרחב של מסירות .כאשר מנהיג אומר 'איני יכול לבדי' ,הוא בעצם פותח את שערי בית המדרש והקהילה לשותפות .זהו מהלך של יצירת אמון .כאשר הציבור רואה את המנהיג שלו בשיא גדלותו ,מודה בקושי ופונה לעזרה ,הוא לומד שיעור יקר ערך :האחריות על התורה ועל העם היא נחלת הכלל .בכך ,המנהיג לא רק מחלק את העול ,אלא הוא מחנך את הציבור שלו להיות שותפים ולא רק צרכנים של הנהגה .זוהי הנהגה שיוצרת דורות של מנהיגים ,שכן היא מפרקת את המיתוס של האיש האחד שנושא הכל ,ומחליפה אותו בקהילה חיה ,פועמת ונושאת באחריות יחד. ההנהגה של משה רבנו ,המבקשת עזרה מתוך הכרה בגבולות האישיים ,מציבה מראה מוסרית חדה בפני כל מי שנושא בתפקיד ציבורי .לענ"ד נראה לבאר ,כי המוסר הגבוה ביותר אינו טמון בהקרבה עצמית שמובילה לקריסה ,אלא ביושרה פנימית שמובילה לאמת .מנהיג המעמיד פנים שהוא יכול לשאת הכול לבדו ,בעודו חש תחת הנטל שאינו מסוגל לכך ,חוטא לאמת המוסרית .הוא מונע מהציבור את ההנהגה הראויה ומקריב את איכות הדין או השירות על מזבח דמותו החיצונית .לכן ,הצעד המוסרי ביותר הוא לומר את האמת – את ה'לא אוכל' – מתוך ענווה המקדשת את התפקיד יותר מאשר את בעל התפקיד. עוד נראה ליישב ,כי האחריות המוסרית של המנהיג מתבטאת ביכולתו לראות את האדם האחר כשותף ולא כנטל .כאשר משה אומר אינני יכול לשאת אתכם ,הוא אינו מתייחס אל העם כאל משא מעיק במובן שלילי ,אלא כאחריות כבדה שראויה ליותר מכפי שכתף אחת יכולה להכיל .המוסר כאן מלמדנו ששיתוף פעולה הוא ביטוי של כבוד לאחרים .כאשר רב או דיין משתף אחרים בהחלטותיו או מעביר להם סמכויות ,הוא בעצם אומר :החכמה שלכם חשובה ,היכולת שלכם נצרכת ,והתורה אינה נחלה פרטית שלי .זוהי רמה גבוהה של מוסר שבה המנהיג מוחק את עצמו כדי להאיר את כוחם של אחרים למען הציבור. נראה להוסיף ,כי עלינו להיזהר מהגאווה הסמויה האורבת בתוך עבודת הקודש – התחושה ש'רק אני יכול' .לעיתים ,מנהיג נמנע מלבקש עזרה כי הוא חושש ששמו ייפגע או שסמכותו תתערער .המוסר של משה רבנו מראה לנו שזהו היפוך של סדרי עולם .המנהיג הנאמן הוא זה שדואג שהתורה והציבור יקבלו את הטוב ביותר ,גם אם זה דורש ממנו להודות במגבלותיו. כאשר רב או מנהיג קהילה מוכן להעביר סמכויות כדי למנוע טעות ,הוא נותן לציבור שלו את המתנה היקרה מכול :מנהיגות ששמה את האמת לפני הכבוד ,ואת הציבור לפני האגו. זוהי מוסריות שמקדשת את הדרך שבה אנו נושאים זה את זה בקהילה. ההבנה שגם המנהיג הגדול מכולם ידע לומר את המילים לא אוכל לבדי ,מעניקה לנו תובנה יומיומית נוגעת ללב :לכל אדם יש גבולות ,וההכרה בהם אינה מורידה מערכנו אלא מעלה את איכות חיינו .ביום-יום ,בבית ,בעבודה וביחסים בינאישיים ,אנו נוטים לעיתים לקחת על עצמנו משאות שאינם מתאימים לנו ,מתוך חשש להיתפס כחלשים או כמי שאינם עומדים

בציפיות .התובנה לחיים היא שהיכולת לומר לא כאשר המשא כבד מדי ,היא היכולת לשמור על איכות העשייה שלנו .כאשר אנו מבקשים עזרה ,אנו לא רק מקלים על עצמנו ,אלא אנחנו מעניקים לאחרים את ההזדמנות להוכיח את יכולתם ולהיות חלק מהעשייה הטובה. הכרה במגבלות היא הדרך המופלאה להפוך מבודדים לבני קהילה אחת ,שבה הנטל מתחלק והכוחות מתרבים.

עיקר העניין: השאלה אם מותר למנהיג לדחות אחריות בטענה שאינו יכול לשאת את הציבור, נענית מתוך פרשת השבוע :משה רבנו לימד אותנו כי הנהגה אינה עקשנות לשאת את הכל לבד ,אלא שותפות .לא מדובר בבריחה מאחריות ,אלא בנטילת אחריות מן הסוג הגבוה ביותר – האחריות לוודא שהדין יוצא לאמיתו והציבור זוכה להנהגה מיטבית .פוסקי ההלכה ,מהשולחן ערוך ועד גדולי דורנו ,הדגישו כי דיין או רב שחש כי העומס הנפשי או הקושי המקצועי גדולים עליו ,מחויב הלכתית לפנות לסיוע או להעביר סמכויות כדי למנוע עוול .המסקנה היא שגדולה היא המנהיגות שאינה תלויה בכוחו של אדם יחיד ,אלא בכוחה של שותפות ,כבוד הדדי והבנת גבולות האדם. ההכרה במוגבלות האנושית היא תנאי יסודי למנהיגות ראויה ואמיצה .אחריות אמיתית נמדדת ביכולת לשמר את איכות הדין וההנהגה ,גם במחיר של שיתוף אחרים .הבקשה לעזרה היא גילוי של ענווה המפנה מקום לכישרונות נוספים ומחזקת את הקהילה .עלינו לזכור ולהפנים כי גדלות הנפש אינה נמדדת בכמה משא אנו מסוגלים לסחוב על גבנו לבד ,אלא בחוכמה ובאחריות שבהן אנו בוחרים לשאת אותו יחד עם אחרים .משה רבנו הראה לנו כי השותפות היא הדרך היחידה להמשיך ולהוביל בדרך התורה לאורך זמן ,ביושר ובאמת.