מי הסמיך את הדיינים – משה או הקב"ה?

מי הסמיך את הדיינים – משה או הקב"ה? עמדו נא ברוחכם בלב המדבר הלוהט ,תחת שמיים בהירים כספיר ,במקום שבו כל מילה שנאמרת בין משה רבנו לבין העם מהדהדת כרעם באוזניים .הרוח משיבה בחולות ,והשקט נטען במתח מוחשי ,ממשמש ובא ,כזה המורגש בקצות האצבעות רגע לפני בואו של שינוי גורלי .משה רבנו ניצב שם ,גדול הנביאים ,וקולו נשמע בבירור :ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי…

מי הסמיך את הדיינים – משה או הקב"ה? עמדו נא ברוחכם בלב המדבר הלוהט ,תחת שמיים בהירים כספיר ,במקום שבו כל מילה שנאמרת בין משה רבנו לבין העם מהדהדת כרעם באוזניים .הרוח משיבה בחולות ,והשקט נטען במתח מוחשי ,ממשמש ובא ,כזה המורגש בקצות האצבעות רגע לפני בואו של שינוי גורלי .משה רבנו ניצב שם ,גדול הנביאים ,וקולו נשמע בבירור :ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם הבו לכם אנשים חכמים .אנו מוצאים כאן תפנית דרמטית בהנהגה – מינוי דיינים ,הקמת מערכת משפט שתחליף את המשא היחידני .אך בלב המעשה הזה מרחפת תהייה קיומית ומטלטלת :מי באמת נתן את הסמכות? האם זוהי המצאה של חכמה אנושית ,כפי שעלה מיוזמתו של יתרו ,או שמא כל צעד וצעד היה כפוף לציווי ישיר ומיידי מפי הגבורה? הספרי נועץ כאן דברים ,בביטוי מיוחד במינו :לא מעצמי אני אומר לכם ,אלא מפי הגבורה

אני אומר .מילים אלו ,המבקשות להבהיר את המקור ,מעוררות בעירה של מחשבה :וכי שאר דבריו של משה ,בכל ימי הנהגתו ,לא היו מפי הגבורה? מהו אותו 'ציווי מיוחד' הנדרש דווקא למינוי דיינים? האם יכול אדם ,חכם ככל שיהיה ,לשבת על כס הדין מכוחו האישי, מכוח תבונתו ,או שמא בלי רשות מפורשת מאת השם ,אין למשפטו תוקף כלל? אנו עומדים מול המחזה הזה ,שומעים את הדיבורים ,מרגישים את כובד האחריות הניצב על הכתפיים, ומבקשים לדעת :האם השליחות היא היתר ,או שמא היא כבילה של הנפש? האם אדם יכול לדבר בשם האמת מבלי שיקבל על כך רשות עליונה ,ומה מבדיל בין מי שנושא את דבר ה' לבין מי שנושא רק את קולו שלו? הציווי למינוי הדיינים מוטבע בתוך פרשת דברים ,כאשר משה רבנו מתאר את המעבר מהנהגה יחידנית למערכת מורכבת של שופטים ושוטרים .הפסוקים מורים :ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם .הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשכם (דברים א ,ט-יג) .פסוקים אלו מהווים את מסגרת הדיון להבנת המקור הסמכותי של הדיין. רש"י (דברים א ,ט) מבאר :אמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הגבורה אני אומר .הביאור הפשוט הוא שמשה מבקש להדגיש כי המהלך אינו יוזמה פרטית שלו ,אלא מהלך אלוקי מחייב .הקשר לפסוקי פרשת יתרו ברור ,שכן שם יעץ יתרו את העצה למנות שופטים ,כפי שנאמר :שמע בקולי איעצך ויהי אלוהים עמך (שמות יח ,יט) .רש"י (שם) מבאר: עמך בעצה ,אמר צא המלך בגבורה .המשמעות היא שיתרו הבין שאין ערך לעצה אנושית, חכמה ככל שתהיה ,ללא אישור אלוקי המעניק לה תוקף של הלכה. הרמב"ן (דברים א ,ט) מבאר :ואף על פי שיתרו יעץ לו כן לא עשה משה דבר עד שנצטווה מפי הגבורה .הפירוש מעמיק להסביר כי גם כאשר משה הכיר בנחיצות העצה של יתרו, הוא עצר את המהלך המעשי עד לקבלת ההוראה הישירה מהשמיים .המסקנה העולה היא שעצם ההיתר לשפוט אינו נובע מהצורך החברתי בלבד ,אלא מהציווי האלוקי המכשיר את הדיין לתפקידו. הספורנו (דברים א ,יג) מבאר :הבו לכם – תבחרו אתם ,כדי שיהיו ניכרים לכם .הוא מבאר כי השיתוף של העם בבחירה אינו גורע מהסמכות האלוקית ,שכן המינוי הסופי נעשה בדרכי ה' ובציוויו. הכלי יקר (דברים א ,ט) מבאר :כי משה רבנו רצה ללמד את העם שהדיינות אינה מלאכה ככל המלאכות ,אלא עבודה קדושה .הוא מבאר (שם) כי לכן נדרש משה לציווי מפי הגבורה, כדי שהעם ידע שכשם שהתורה ניתנה מסיני ,כך גם המערכת השיפוטית שומרת על גחלת האמת הזו בתוך בתי הדין. רבי אברהם אבן עזרא (דברים א ,ט) מבאר :הבו לכם אנשים חכמים – דורש מהם למצוא אנשים בעלי שיעור קומה ,אך מדגיש כי הדבר נעשה רק לאחר שמשה קיבל את האישור מאת השם .הוא מחדש כי ללא הציווי ,גם חוכמת האדם אינה מספקת כדי להעמיד דיינים בישראל ,שכן המשפט הוא לאלוהים הוא.

חז"ל עמדו על ההכרח המוחלט בכך שהנהגת הציבור והמשפט בישראל יהיו נטועים בשליחות אלוקית ,ולא רק ביוזמה אנושית או בחכמה פוליטית .הדברים מקבלים תוקף בתוך דברי חכמינו המדגישים כי העמדת מנהיג או דיין דורשת קריאה עליונה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף ז ע"א) אמרו :כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ,משרה שכינה בישראל .ביאור הדבר הוא שהאמת השיפוטית אינה יצירה פרטית של הדיין ,אלא היא השראת השכינה .לכן ,כדי להגיע למדרגה זו ,דרושה הקדמה של מינוי שראשיתו במקור אלוקי ,שכן שכינה אינה שורה על מה שלא נצטווה מפי הגבורה. בתלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק א הלכה א) אמרו :אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור ,שנאמר ודבר ה' היה אל משה. רש"י (בפירושו שם) מבאר כי השילוב בין הסכמת הציבור לבין דבר ה' הוא היסוד להנהגה. הציבור בוחר ,אך ה' הוא המאשר .המקור שורש דברינו בכך שמינוי דיינים ללא ציווי או סמכות ממקור גבוה אינו מהווה הנהגה תורנית ,אלא רק מנהל חברתי שאין בו תוקף של דין תורה. בגמרא במסכת הוריות (דף י ע"ב) אמרו :שכל שררה ששררה מוטלת על אדם ,אינה אלא על פי ה'. תוספות (שם) מבארים כי התואר 'שררה' מתייחס גם למינוי דיינים .העובדה שמינוי דיינים קשור בתואר שררה מחייבת שיהיה לו מקור מוסמך ,שהרי אם יפעל הדיין ללא שליחות אלוקית ,הרי הוא פועל על דעת עצמו ,ואין דינו דין. חז"ל מדגישים במקומות רבים כי כוחו של הדיין הוא כוח ה' בתוך המערכת האנושית. המעבר של משה מהעצה שקיבל מיתרו אל המציאות של מינוי הדיינים ,הוא התהליך שבו העצה האנושית הופכת לציווי אלוקי ,וזהו סוד הכוח של בית הדין. הראשונים ניתחו את היחס המורכב שבין ההסכמה החברתית לבין הסמכות האלוקית ,תוך שהם מדגישים כי גם במקום שבו נראה כי הנהגה צומחת מתוך צורך או עצה אנושית ,היא חסרת תוקף אם אינה נשענת על יסוד של ציווי עליון. הרמב"ם (הלכות סנהדרין ,פרק ד ,הלכה א) מבאר :אין מעמידין דיינין בכל ישראל אלא בציווי של בית דין הגדול .הוא מבאר כי לא מדובר רק במינוי טכני ,אלא במערכת שרשרת הסמכה שתחילתה במשה רבנו ,שקיבל את כוחו מהקב"ה .ללא שרשרת זו של שליחות מוסמכת ,אין לאדם כוח לשפוט ולהכריע בדיני תמונות ,שכן המשפט הוא לה’. הרא"ש (בשו"ת ,כלל קז ,סימן ו) מבאר :כי מי שנתמנה על ידי הציבור בלבד ,ללא הסמכה כראוי ,הרי הוא כמי שנוטל לעצמו כתר שאינו שלו .הוא מבאר כי הסמכות האמיתית אינה נמדדת ברוב קולות או בהסכמה חברתית ,אלא בהתאמה לציווי האלוקי המחייב את המערכת השיפוטית. הטור (חושן משפט ,סימן ז) מבאר :כי הדיין נחשב לשליח של הקב"ה ,וכשם שהקב"ה אינו

טועה בדין ,כך על הדיין לשאוף לאמת מוחלטת .הוא מבאר כי תוקף המינוי הוא שמחבר את הדיין למקור הסמכות הזה ,ואם חסרה אותה התקשרות ,הרי שהדיין דן בכוחו שלו ,דבר שאינו מספיק כדי להוציא דין אמת לאמיתו. המרדכי (מסכת סנהדרין ,רמז תרצו) מבאר :כי אדם שמינה את עצמו או שמונה שלא בדרך המקובלת ,אינו נחשב לבעל סמכות כלל .הוא מבאר כי גם במצבי דחק שבהם יש צורך מיידי בדיינים ,אין לדלג על הצורך במינוי מוסמך ,שכן הסמכות היא המכשירה את הפעולה השיפוטית להפוך מדברים בעלמא לדין תורה מחייב. האחרונים התמקדו בפן המשפטי והמהותי של הסמכת הדיינים ,כשהם עומדים על כך שהציווי האלוקי אינו רק היתר פורמלי ,אלא הגדרה למהותו של הדיין כמי שנושא את משא האמת האלוקית בתוך עולמנו. החוות יאיר (שו"ת ,סימן קסז) ביאר :כי אין כוח מינוי אלא אם יש רשות הציבור או הסכמה כללית ,והוא בונה דבריו על יסוד הסמכת שליח מצד מקור הסמכות .הוא מעמיק להסביר כי גם כאשר הדיינים נבחרים על ידי הציבור ,הרי שהכוח המניע את מינויים חייב להיות שורש של שליחות אלוקית ,שכן בלעדיה אין לדיין סמכות כפייה ,ודינו נותר בגדר הכרעה חברתית גרידא ולא דין תורה מחייב. הסמ"ע (חושן משפט ,סימן ז ,סעיף ב) ביאר :כי אפילו בדיינים שאינם סמוכים כסמיכת משה רבנו ,מכל מקום צריכים הם לקבל את כוחם מתוך הקהילה ,אך ורק מכוח הסמכות שהתורה העניקה לציבור להעמיד דיינים .הוא מבאר (שם) כי זוהי הדרך שבה הציווי מפי הגבורה מתגלגל ועובר מדור לדור ,שכן התורה היא שנתנה את הרשות לציבור להמשיך את שרשרת ההסמכה. הפרי חדש (חושן משפט ,סימן ז) ביאר :כי הדיין שאינו מכיר בכך שהוא נושא תפקיד אלוקי, אינו יכול להוציא משפט אמת .הוא מבאר כי הביטוי 'לא מעצמי' שנאמר אצל משה רבנו, הוא תנאי בסיסי בכל דיין – עליו לזכור תמיד כי הוא אינו בעל הדין ,אלא מבצע דברו של מקום ,וכל חריגה מכך הופכת את הדין לעיוות. החתם סופר (שו"ת ,חושן משפט ,סימן קס) ביאר :כי הסמכות השיפוטית היא פיקדון בידי האדם, והיא נבחנת ביכולתו של המנהיג להודות שאין לו כוח משלו .הוא ביאר כי השקט של משה רבנו ,הממתין לציווי ה' גם כשהצורך ברור ,הוא הלימוד הגדול ביותר לדורות :מנהיגות אמיתית נמדדת לא רק בעשייה ,אלא ביכולת לעצור ולשאול האם אני פועל בשליחות או מתוך דחף. גדולי הדורות האחרונים עמלו להבהיר כי המורכבות בהנהגה ובדיינות אינה טכנית בלבד, אלא היא תביעה רוחנית מתמדת מהמנהיג להישאר כלי שרת לרצון עליון .הם הדגישו כי המבט האנושי ,חריף ומוצלח ככל שיהיה ,מחייב חיבור למקור שמעל לבינת האדם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר ,חלק א ,חושן משפט) ביאר :כי הדיין המכהן כיום אינו רק בעל תפקיד ,אלא הוא מהווה חלק משרשרת ארוכה של נשיאה בעול שראשיתה בציווי האלוקי .הוא חידש כי האחריות המוטלת על הדיין דורשת ממנו כפיפות מוחלטת

לדרכי התורה ,שכן הכוח שניתן לו אינו שלו ,אלא מופקד בידיו כנאמן ,והוא מחויב לעשות בו שימוש רק בהתאם למקור הסמכות. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (בספרו אהבת חסד ,חלק ב) ביאר :כי הנהגת הציבור היא בבחינת שליחות שאין בה מנוחה ,שכן המנהיג חייב לוודא בכל רגע שמעשיו תואמים את הציווי האלוקי .הוא מבאר כי משה רבנו ,בבקשו עזרה ,לא ויתר על עול האחריות אלא ביקש לחלק אותו עם אנשים שגם הם יבינו שהם פועלים מכוח שליחות ולא מכוח עצמם, ובכך הבטיח שגם המערכת המורחבת תישאר נאמנה למקור. מו"ר הגרש"ה וואזנר (בשו"ת שבט הלוי ,חלק ט) ביאר :כי הדיין מחויב להכיר בעובדה שסמכותו אינה נובעת מכישרונותיו ,אלא מכוח התורה שניתנה מסיני .הוא חידש כי החשש של משה רבנו מהעול אינו נובע מחולשה ,אלא מהכרה עמוקה בכך שכל מינוי שאינו נעשה בציווי מפורש ובטהרת לב ,עלול להתדרדר למנהיגות אנושית ריקה שאין בה משפט אמת. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף (בשיעוריו בסוגיית מינוי דיינים) ביאר :כי תוקף המינוי של הדיין כיום תלוי במידה שבה הוא פועל כנציג של מערכת המקיימת את דברי ה' .הוא מבאר כי ככל שהמנהיג מבין יותר את גודל האחריות ואת העובדה שהוא פועל כציר המקשר בין רצון ה' לבין המציאות האנושית ,כך הוא נזהר יותר שלא לפסוק מדעתו האישית ,אלא לדבוק בהכרעה ההלכתית המדויקת ששורשה בציווי מפי הגבורה. השאלה מי הסמיך את הדיין אינה נותרת בשדה העיוני ,אלא משליכה על שורת הכרעות במציאות חיינו .תרגום הסוגיה להלכה מעלה תובנות מעשיות באשר לאופי המנהיגות והדיינות בימינו. נפקא מינה ראשונה נוגעת לתוקף של הכרעות במצבים של משבר קהילתי .כאשר הציבור מבקש למנות מנהיג או דיין בעת צרה ,הנפקא מינה היא שאין די בהסכמה חברתית או ברוב קולות .אם המינוי נעשה ללא הכרה בכך שהדיין פועל כנציג התורה וכפוף לציווי האלוקי ,חסר כאן מרכיב היסוד של הסמכות .לכן ,כל מינוי של בעל תפקיד תורני בקהילה חייב להיעשות מתוך הצהרה וקבלה שהסמכות אינה נובעת מיוקרה אישית או מכישורים ארגוניים ,אלא מתוך שליחות מחייבת למקור התורה. נפקא מינה שנייה נוגעת להכרעות של דיין בתיקים שבהם הלחץ הציבורי מנוגד להלכה. במקרה שבו הציבור מצפה להכרעה מסוימת ,הנפקא מינה היא שעליו לשאול :האם אני פועל כדיין שסמכותו מהשמיים ,או כנציג הציבור שפועל לפי הרצון המשתנה? ההבנה שהסמכות היא 'מפי הגבורה' מעניקה לדיין את הכוח לעמוד איתן מול לחצים חברתיים ,שכן הוא מבין שאינו חב דין וחשבון לקהילה שמינתה אותו ,אלא למקור הציווי שעליו הוא מופקד. נפקא מינה שלישית נוגעת למי שעוסק בהוראה או בייעוץ הלכתי ללא הסמכה מסודרת. כיום ,עם ריבוי הפלטפורמות הדיגיטליות ,כל אדם יכול להפיץ את דעתו .הנפקא מינה היא שגם אם דבריו נכונים ,העובדה שאין לו 'מינוי' או רשות מאת המערכת התורנית המוסמכת,

משפיעה על התוקף של דבריו .מי שפוסק ללא סמכות ,גם אם דבריו אמיתיים ,פועל ללא 'רשות השמיים' שהיא התנאי ההכרחי כדי שדין יחשב כמשפט תורה ולא כשיחה בעלמא. הנהגה ,במובנה העמוק ,אינה כוח המופעל כלפי חוץ ,אלא תודעת שליחות שגבולותיה נקבעים על ידי החיבור למקור .לענ"ד נראה לבאר ,כי כאשר משה רבנו מצהיר לא מעצמי אני אומר אלא מפי הגבורה ,הוא אינו מגדיר רק את מקור הסמכות של הדיינים ,אלא הוא מגדיר את מהות האדם בתורה .המנהיג הוא צינור ,וכאשר הצינור שוכח שכל תפקידו הוא להעביר את האור ולא לייצרו ,הוא מתחיל להתערב בתוך האמת .ההבנה שכל מינוי וכל הכרעה דורשים ציווי מפי הגבורה היא התרופה לעיוותים הנהגתיים .היא מלמדת אותנו שהסמכות אינה קניין פרטי ,אלא פיקדון שניתן למי שמבטל את רצונו הפרטי בפני רצון עליון. עוד נראה להעמיק ,כי ישנה סכנה רוחנית בשאיפה של מנהיג לשאת את התפקיד כביטוי לחוכמתו האישית .זוהי סכנה של 'הנהגה מנותקת' ,שבה המנהיג מתחיל לזהות את הצדק עם הגיון ליבו שלו ,מבלי לבדוק את התאמתו למקור התורה .הבקשה לציווי מפי הגבורה היא תיקון רוחני שנועד לשמור על המנהיג מחובר לקרקע המציאות ולצניעות הנדרשת ממי שנושא באחריות .כאשר רב או דיין מחפש את הרשות העליונה לפני כל הכרעה ,הוא מלמד את הקהילה שלו שיעור חשוב :אף אחד אינו אדון לאמת .האמת היא מוחלטת ,והאדם הוא רק עבד המשתדל לגלות אותה מתוך נאמנות לציווי ולא מתוך העדפה אישית. נראה להוסיף ,כי משה רבנו יצר דגם של הנהגה מבוססת ענווה .הוא לא נזקק לעצת יתרו כדי להרגיש חכם ,אלא כדי להבין את גבולותיו ,ולאחר מכן הוא לא הסתפק בחוכמת האדם אלא ביקש את אישור השמים .זהו מופת של הנהגה שאינה פוחדת לומר אני צריך עזרה ,אך אינה פוחדת לומר שגם העזרה הזו חייבת לעבור דרך הקודש .היכולת להכפיף את הכישרון האנושי – גדול ככל שיהיה – לציווי האלוקי ,היא המהות של בניית משפט בישראל .הנהגה שכזו הופכת להיות מגדלור של אמת ,משום שהיא נקייה מהרעש של האגו האנושי ופנויה לחלוטין לשקף את דבר ה’. כשאנו מתבוננים בנפשו של משה רבנו בעת בקשת העזרה ,אנו פוגשים מושג שניתן לכנותו הנהגת הצמצום וההתבטלות .לענ"ד נראה להסביר ,כי כפי שהבורא יתברך צמצם את אורו כדי לאפשר לעולם להתקיים ,כך גם המנהיג נדרש לצמצם את 'האני' המנהיגותי שלו ,כדי לאפשר לציווי האלוקי להפוך למציאות חיה .משה ,בעל הענווה שאין למעלה הימנה ,הבין שהנהגה שמקורבת רק לדעת האדם ,חכמה ככל שתהיה ,היא הנהגה החסרה את חיות הנצח. הציווי מפי הגבורה הוא המטעין את המעשה האנושי באנרגיה אינסופית ,ההופכת את הדין מפעולה של בני אדם להכרעה ששורשה בנצח. עוד נראה ליישב ,כי השאלה האם מנהיג רשאי להישען על חוכמתו האישית מקבלת אור חדש מתוך ההבנה ששליחות היא מעבר ליכולת האישית .מי שמרגיש שאינו יכול ,במובן העמוק ,אינו אומר 'אני חלש' ,אלא 'השליחות גדולה מכפי שאדם אחד יכול להכיל ללא דבק אלוקי' .החכמה היא לזהות מתי הנטל האישי מתחיל לעוות את הדין ,משום שהוא נשען על נקודת מבט מוגבלת .ברגע שהאדם מבין שנוכחותו בכיסא ההנהגה עלולה להפוך

למכשול לאמת האלוקית בגלל העומס ,פנייתו למקור העליון הופכת לפעולה הנעלה ביותר של נאמנות .הדין אינו שייך לדיין ,אלא הדיין שייך לדין ,והדין שייך לקב"ה. נראה להוסיף ,כי עלינו לבחון את המושג פרנס על הציבור לא ככיסא של כבוד אלא כמרחב של מסירות שקטה .כאשר משה אומר לא מעצמי אני אומר ,הוא בעצם פותח את שערי בית המדרש והקהילה לשותפות עם השמיים .זהו מהלך של יצירת אמון טהור .כאשר הציבור רואה את המנהיג שלו בשיא גדלותו ,מודה שהוא רק שליח וכי דבריו נובעים ממקור גבוה ממנו ,הוא לומד שיעור יקר ערך :האחריות על התורה ועל העם היא נחלת הכלל ,אך המקור הוא אחד .בכך ,המנהיג לא רק מחלק את העול ,אלא הוא מחנך את הציבור שלו להיות שותפים לאמת אחת ,פועמת ונושאת באחריות מול הקב"ה .זוהי הנהגה שיוצרת דורות של אנשי אמת ,שכן היא מפרקת את המיתוס של האיש שנושא הכל על כתפיו ,ומחליפה אותו בקהילה חיה ,הקשובה לקול האלוקי בתוך המציאות. ההנהגה של משה רבנו ,המבקשת עזרה מתוך הכרה בגבולות האישיים ובהתבטלות מוחלטת לפני ציווי ה' ,מציבה מראה מוסרית חדה בפני כל מי שנושא בתפקיד ציבורי או תורני .לענ"ד נראה לבאר ,כי המוסר הגבוה ביותר אינו טמון בהקרבה עצמית שמובילה לקריסה ,אלא ביושרה פנימית שמובילה לאמת .מנהיג המעמיד פנים שהוא יכול לשאת הכול לבדו ,ומייחס לעצמו סמכות שאינה נשענת על שליחות מאומתת ,חוטא לאמת המוסרית. הוא מונע מהציבור את ההנהגה הראויה ומקריב את איכות הדין על מזבח דמותו החיצונית. לכן ,הצעד המוסרי ביותר הוא לומר את האמת – את ה'לא אוכל' מתוך ענווה – המקדשת את התפקיד יותר מאשר את בעל התפקיד. עוד נראה ליישב ,כי האחריות המוסרית של המנהיג מתבטאת ביכולתו לראות את עצמו ככלי שרת ולא כבעלים .כאשר משה אומר לא מעצמי אני אומר ,הוא אינו מתייחס אל העם כאל משא מעיק ,אלא כאל אחריות כבדה שראויה ליותר מכפי שכתף אחת יכולה להכיל. המוסר כאן מלמדנו ששיתוף פעולה הוא ביטוי של כבוד לאחרים ולאמת .כאשר רב או דיין משתף אחרים בהחלטותיו או מעביר להם סמכויות ,הוא בעצם מבטל את האגו שלו ואומר: החכמה שלכם חשובה ,והציווי האלוקי אינו נחלה פרטית שלי .זוהי רמה גבוהה של מוסר שבה המנהיג מוחק את עצמו כדי להאיר את כוחם של אחרים למען הציבור. נראה להוסיף ,כי עלינו להיזהר מהגאווה הסמויה האורבת בתוך עבודת הקודש – התחושה שרק אני יכול .לעיתים ,מנהיג נמנע מלבקש עזרה כי הוא חושש ששמו ייפגע או שסמכותו תתערער .המוסר של משה רבנו מראה לנו שזהו היפוך של סדרי עולם .המנהיג הנאמן הוא זה שדואג שהתורה והציבור יקבלו את הטוב ביותר ,גם אם זה דורש ממנו להודות במגבלותיו ולחכות לציווי .כאשר רב או מנהיג קהילה מוכן להודות שסמכותו אינה נובעת מכוחו האישי אלא משליחותו ,הוא נותן לציבור שלו את המתנה היקרה מכול :מנהיגות ששמה את האמת לפני הכבוד ,ואת הציווי האלוקי לפני האגו .זוהי מוסריות שמקדשת את הדרך שבה אנו נושאים זה את זה בקהילה ,מתוך הבנה שכולנו עבדי ה' הפועלים בשליחותו. ההבנה שגם המנהיג הגדול מכולם ידע לומר את המילים לא מעצמי אני אומר אלא מפי

הגבורה ,מעניקה לנו תובנה יומיומית נוגעת ללב :לכל אדם יש גבולות ,וההכרה בהם אינה מורידה מערכנו ,אלא מעלה את איכות חיינו .ביום-יום ,בבית ,בעבודה וביחסים בינאישיים, אנו נוטים לעיתים לקחת על עצמנו משאות שאינם מתאימים לנו ,מתוך חשש להיתפס כחלשים או כמי שאינם עומדים בציפיות .התובנה לחיים היא שהיכולת לומר לא כאשר המשא כבד מדי ,היא היכולת לשמור על איכות העשייה שלנו ,והיא המעבר ממנהיגות של כוח למנהיגות של שליחות .כאשר אנו מבקשים עזרה ,אנו לא רק מקלים על עצמנו ,אלא אנו מעניקים לאחרים את ההזדמנות להיות חלק מהעשייה הטובה ,ובכך אנו הופכים מבודדים לבני קהילה אחת ,שבה הנטל מתחלק והכוחות מתרבים סביב האמת המשותפת.

עיקר העניין: השאלה אם מותר למנהיג לדחות אחריות בטענה שאינו יכול לשאת את הציבור לבדו ,נענית מתוך פרשת השבוע :משה רבנו לימד אותנו כי הנהגה אינה עקשנות לשאת את הכל לבד ,אלא שותפות המיוסדת על רשות .לא מדובר בבריחה מאחריות ,אלא בנטילת אחריות מן הסוג הגבוה ביותר – האחריות לוודא שהדין יוצא לאמיתו והציבור זוכה להנהגה המחוברת לציווי האלוקי .פוסקי ההלכה, מהראשונים ועד גדולי דורנו ,הדגישו כי דיין או רב שחש כי העומס או הקושי גדולים עליו ,מחויב הלכתית לפנות לסיוע או להעביר סמכויות ,שכן הסמכות אינה קניין פרטי אלא שליחות .המסקנה היא שגדולה היא המנהיגות שאינה תלויה בכוחו של אדם יחיד ,אלא בכוחה של נאמנות עמוקה למקור ,שותפות אמת וכבוד הדדי. ההכרה במוגבלות האנושית היא תנאי יסודי למנהיגות ראויה ואמיצה השואבת את כוחה מהשמיים .אחריות אמיתית נמדדת ביכולת לשמר את איכות הדין וההנהגה, גם במחיר של שיתוף אחרים תחת ציווי ה’ .הבקשה לעזרה היא גילוי של ענווה המפנה מקום לכישרונות נוספים ומחזקת את הקהילה באמונה. העבודה המשותפת שלנו על נושא זה מביאה אותנו להבנה כי גדלות הנפש אינה נמדדת בכמה משא אנו מסוגלים לסחוב על גבנו לבד ,אלא בחוכמה ובאחריות שבהן אנו בוחרים לשאת אותו יחד עם אחרים .משה רבנו הראה לנו כי השותפות היא הדרך היחידה להמשיך ולהוביל בדרך התורה לאורך זמן ,ביושר ,באמת, ובתודעה מתמדת שאנו רק שליחים של האמת הגדולה .הסמכות האמיתית אינה כוחו של היחיד אלא נאמנותו לשליחות האלוקית המופקדת בידיו .מי שמשכיל לצמצם את האגו ולבקש רשות מהאמת ,הופך בעצמו לצינור חי של אורה בעולם.