האם מינוי דיינים צריך להיעשות ברשות העם – או בפקודת ההנהגה בלבד?

האם מינוי דיינים צריך להיעשות ברשות העם – או בפקודת ההנהגה בלבד? עמדו נא ברוחכם בלב המדבר הנישא ,כאשר קולו של משה רבנו מהדהד בין אוהלי ישראל. באוויר עומדת תחושת גורל ,שעה שמשה מניח את היסודות למערכת המשפט של העם

האם מינוי דיינים צריך להיעשות ברשות העם – או בפקודת ההנהגה בלבד? עמדו נא ברוחכם בלב המדבר הנישא ,כאשר קולו של משה רבנו מהדהד בין אוהלי ישראל. באוויר עומדת תחושת גורל ,שעה שמשה מניח את היסודות למערכת המשפט של העם

הנצחי .בפרשת דברים הוא פותח ופורס את המתווה :הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם .רגע לפנינו נפתח מחזה מרהיב של שיתוף פעולה בין מנהיג לעמו .מצד אחד ,משה הוא זה שמעניק את התוקף הסופי – ואשימם בראשיכם – ומצד שני ,העם הוא המשיב ,הבוחר ,הבוחן .בלב הסצנה הזו מנקרת שאלה יסודית המלווה את ההנהגה היהודית בכל דור ודור :היכן עובר הגבול בין הסמכות העליונה המנהיגותית לבין רצון העם הפשוט? הלב מיטלטל בין שתי תפיסות .מחד ,נדמה כי הדין הוא דבר שמימי ,אבסולוטי ,כזה שאינו תלוי בהלך הרוח של ההמונים ,אלא בחכמה וביראת שמיים טהורה – אם כך ,מדוע נצרכת בכלל בחירת העם? ומאידך ,התורה מורה לנו להטיל את הבחירה עליהם .השקט המשתרר בין הדיבורים מותיר אותנו עם תהייה עמוקה :האם ייתכן שדיין ,חכם ככל שיהיה ,אינו יכול לשבת על כס הדין אם הציבור אינו מוכן לקבלו? האם ייתכן שגם להנהגה הקדושה ביותר יש תלות בלבבות המקבלים אותה? המדבר סביב שותק ,אך השאלה בוערת :האם השררה היא צו מלמעלה ,או שמא היא זקוקה לאישור מלמטה כדי להפוך למציאות של אמת? הציווי למינוי הדיינים פותח פתח להבנת היחס העמוק שבין הנהגה לציבור .הפסוקים מורים :הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשכם (דברים א ,יג). פסוקים אלו מעוררים את הדיון אודות שיתוף העם בתהליך המינוי. רש"י (דברים א ,יג) מבאר :הבו לכם – זו עצה .ואשימם – זו קבלה .מפרש (שם) רש"י על פי הספרי :אמר להם משה ,איני ממנה עליכם אלא מי שאתם רוצים .אמרו לו ,משה רבנו ,אם נמצא אחד שהוא הגון בעיניך ואינו הגון בעינינו – מי גובר? אמר להם ,אף על פי כן – יהיו הגונים בעיניכם .הביאור הוא שמשה רבנו ,ברוב ענוותנותו ובחכמתו ,העניק לעם זכות וטו במינוי הדיינים ,מתוך הבנה שהנהגה ללא אמון הציבור אינה יכולה לשאת פרי. הרמב"ן (דברים א ,יג) מבאר :הבו לכם אנשים – אמר להם שתבחרו אתם אנשים מתוך השבטים ,כי אתם מכירים אותם ויודעים את מעשיהם .הוא מבאר (שם) כי הדרישה שהדיינים יהיו ידועים לשבטים נועדה להבטיח שהציבור ירגיש שותף במערכת המשפט ,וכי האנשים שיושבים בדין הם דמויות מופת שזכו לאמון הציבור ביושרם. רבי אברהם אבן עזרא (דברים א ,יג) מבאר :שיהיו אנשים אשר ידעו אותם הכל שהם ראויים למשפט .הוא מבאר כי התנאי שהם יהיו ידועים הוא תנאי בסיסי ,שכן דיין שאינו מוכר על ידי הקהילה ביראת שמיים ובחוכמה ,יתקשה מאוד להשליט את דבריו ולהביא את הצדדים לידי השלמה עם הדין. הספורנו (דברים א ,יג) מבאר :ואשימם בראשכם – אף על פי שאני ממנה ,מכל מקום צריכים הם להיות ראויים בעיניכם .הוא מבאר כי המינוי הסופי נותר בידי משה רבנו ,כדי לתת לו תוקף של מינוי מוסמך ,אך הוא מותנה בכך שהציבור מסכים לאותו מינוי .השילוב בין סמכות ההנהגה לבין רצון העם הוא הסוד להצלחת מערכת המשפט. החזקוני (דברים א ,יג) מבאר :ידועים לשבטיכם – שתהיו מעידים עליהם שהם חכמים .הוא

מבאר (שם) כי תפקיד הציבור אינו רק בבחירה ,אלא בבחינה אקטיבית של איכות הדיינים, כדי להבטיח שרק האנשים הראויים ביותר יזכו להנהיג ולהוביל את העם. חז"ל הציבו את היחס שבין בחירת הציבור לבין סמכות ההנהגה כערך מקודש ,המבטיח שהמשפט בישראל לא יהיה מנותק מהמציאות האנושית והרוחנית של הקהילה .הם לימדו כי המינוי אינו תהליך טכני ,אלא מהלך רוחני הדורש הסכמה. בגמרא במסכת ברכות (דף נה ע"א) אמרו :אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור .המהרש"א (בפירושו שם) מבאר :שאין השררה מתקיימת אלא כשהיא מקובלת מן העם .הביאור הוא שהשררה ,המייצגת את כוח ההכרעה התורני ,מאבדת את היכולת להשפיע ולהוביל אם הציבור אינו חש שותף לה .ללא הסכמה זו ,השלטון נותר כוח חיצוני ,בעוד שההנהגה האמיתית דורשת קבלה פנימית של הציבור. בתלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין פרק א הלכה א) אמרו :ודבר ה' היה אל משה .רש"י (שם) ביאר: אתם סבורים שאתם ממנים? אני ממנה .כלומר ,הקדוש ברוך הוא הוא הנותן את הסמכות, אך הוא בחר להעניק אותה דרך משה ובשיתוף עם העם .מתוך כך נלמד כי יש כאן שותפות עליונה :הבחירה באה מלמטה ,אך התוקף וההשראה מגיעים מלמעלה. בגמרא במסכת יבמות (דף קב ע"ב) אמרו :כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת ,זוכה ומשרה שכינה בישראל .התוספות (שם) ביאר :שהנהגה בנחת פירושה הנהגה המקובלת על העם ונעשית מדעתם .אם הציבור דוחה את הדיין ,אין שכינה שורה על בית דינו ,שכן תפקיד הדיין הוא לשקף את צדקת ה' בתוך המציאות האנושית ,ואם הקהל אינו מאמין בו ,נסדק הצינור שדרכו עוברת השכינה. חז"ל מדגישים במקומות רבים כי השררה אינה נועדה להעניק כוח למנהיג ,אלא לשמש ערוץ להעברת תורה ומשפט .המינוי מתוך הציבור מבטיח שהדיין יכיר את צרכי הקהילה ויפעל מתוך רגישות ,מה שהופך את דבריו לבעלי משקל וסמכות .השילוב הזה – רצון העם יחד עם הסמכה הלכתית – הוא המכשיר את הדיין לעמוד בפרץ ולפסוק אמת לאמיתה. הראשונים העמיקו לחקור את התשתית ההלכתית המאזנת בין הסמכות העליונה של בית הדין לבין הצורך בהסכמת הציבור ,והם קבעו מסמרות ברורים באשר לתוקף המינוי. הרמב"ם (הלכות סנהדרין ,פרק ב ,הלכה ו) ביאר :אין ממנים אדם בסנהדרין אלא אם כן נמלכים בו עם הציבור .הכסף משנה (שם) ביאר :שמקור הדברים הוא בפסוק הבו לכם ,המלמד כי מסירת המינוי לציבור אינה רק המלצה אלא יסוד הכרחי ליצירת סמכות משפטית .הביאור הוא שבית הדין אינו ישות מנותקת ,אלא כוח שצומח מתוך העם ,ולכן רצון הציבור הוא המכשיר את השררה. הרא"ש (בשו"ת ,כלל קז ,סימן ו) ביאר :כי הציבור הוא בעל הבית על הנהגתו ,ואין לכפות דיין שאינו רצוי להם ,שכן תפקיד הדיין הוא להשכין שלום ואמת ,ודיין שאינו מקובל על הבריות יביא למחלוקת ולא למשפט שלום .הוא חידש כי ההסכמה היא תנאי בל יעבור ליכולת של הדיין לתפקד ולהוציא דין אמת לאמיתו.

המרדכי (מסכת סנהדרין ,רמז תרצו) ביאר :כי אדם שנתמנה לפרנס על הציבור נגד רצונם ,אינו נושא בתוקף של שררה אמיתית ,שכן שררה דורשת קבלה מצד המונהגים .הוא ביאר (שם) כי כוחו של הדיין יונק את השראתו מהאמון שהציבור נותן בו ,וברגע שאמון זה חסר ,המערכת השיפוטית מאבדת את היסוד הרוחני שלה. הרשב"א (שו"ת ,חלק ו ,סימן רס) ביאר :כי אף שיש ביד הקהילה למנות דיין ,הרי שאין להם כוח למנות מי שאינו ראוי להלכה .הוא ביאר (שם) כי הבחירה צריכה להיות מוגבלת לגדרים שהציבה התורה ,שכן הסכמת הציבור אינה יוצרת את התורה ,אלא היא הכלי להחלת סמכותה בתוך המציאות היומיומית. האחרונים עסקו רבות בשאלת הגבולות של רצון הציבור במינוי דיינים ,תוך שהם מחדדים את ההבחנה בין הזכות לבחור לבין החובה לפעול על פי אמות מידה הלכתיות מחייבות .הם הדגישו כי השילוב בין השניים הוא המפתח להנהגה יציבה ורוחנית. החתם סופר (חו"מ ,סימן קעא) ביאר :כי הציבור אינו יכול לכפות על עצמו דיין שאינו חפץ בו, אך גם אינו יכול למנות אדם שאינו ראוי .הוא חידש כי כוחו של הציבור הוא בשלילת הבלתי ראוי ,אך הבחירה הסופית חייבת להיות מתוך אנשים הראויים להוראה על פי התורה ,שאם לא כן אין למינוי תוקף הלכתי ,שכן אין לציבור סמכות לשנות את דיני התורה. הסמ"ע (חו"מ ,סימן ז ,סעיף ב) ביאר :כי הצורך בהסכמת הציבור נובע מכך שהדיין זקוק לשיתוף פעולה של הבריות כדי להשליט את הדין .הוא ביאר כי ללא הסכמה זו ,הדיין נתפס כמי שפועל מכוחו האישי ,דבר המעורר התנגדות ומחליש את מעמד המשפט ,בעוד שכאשר הדיין פועל מכוח הקהילה ,הוא נושא את סמכותה של המערכת כולה. הפרי חדש (חו"מ ,סימן ז) ביאר :כי הדיין שאינו מקובל על הקהל ,גם אם הוא חכם גדול ,אינו יכול להוציא משפט אמת כראוי .הוא חידש כי התקשורת הפנימית בין הדיין לבין הקהל היא חלק מהותי מהשראת השכינה על בית הדין ,שכן המשפט הוא תהליך חינוכי המבקש להדריך את הציבור אל עבר האמת האלוקית ,וזה אינו אפשרי ללא קשר של אמון. המהרש"ל בים של שלמה (בבא קמא ,פרק ג ,סימן יז) ביאר :כי שום שררה אינה חלה ללא הסכמה מראש .הוא ביאר כי הכלל של אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בו הוא יסוד חברתי המגן על הציבור מפני עריצות הנהגתית ,ומבטיח שהדיינים יהיו דמויות המייצגות את רצון הקהילה להישמע לדבר ה’. גדולי הדורות האחרונים עמלו להבהיר כי המורכבות במינוי דיינים אינה רק שאלה משפטית ,אלא היא תביעה רוחנית מתמדת מהמנהיג להישאר כלי שרת לרצון עליון המחובר לציבור .הם הדגישו כי השילוב בין הסמכות ההלכתית לקבלת הקהל הוא תנאי הכרחי להשראת השכינה בבית הדין. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק א ,חו"מ) ביאר :כי הדיין המכהן כיום אינו רק בעל תפקיד ,אלא הוא מהווה חלק משרשרת ארוכה של נשיאה בעול שראשיתה בציווי האלוקי ,אך היא חייבת לעבור דרך קבלת העם .הוא חידש כי האחריות המוטלת

על הדיין דורשת ממנו כפיפות מוחלטת לדרכי התורה ,לצד היותו דמות המוסכמת על הקהילה ,שכן הכוח שניתן לו מופקד בידיו כנאמן ,והוא מחויב להשתמש בו באופן שירבה שלום ואמת בלב העם. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (חלק ב) ביאר :כי הנהגת הציבור היא בבחינת שליחות שאין בה מנוחה ,שכן המנהיג חייב לוודא בכל רגע שמעשיו תואמים את הציווי האלוקי וזוכים לאמון הציבור .הוא ביאר כי משה רבנו לא ויתר על עול האחריות אלא ביקש לחלק אותו עם אנשים שגם הם יבינו שהם פועלים מכוח שליחות ולא מכוח עצמם ,ובכך הבטיח שגם המערכת המורחבת תישאר נאמנה למקור ומקובלת על הציבור. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט) ביאר :כי הדיין מחויב להכיר בעובדה שסמכותו אינה נובעת מכישרונותיו בלבד ,אלא מכוח התורה שניתנה מסיני בשילוב עם הסכמת הקהילה .הוא חידש כי החשש של משה רבנו מהעול אינו נובע מחולשה ,אלא מהכרה עמוקה בכך שכל מינוי שאינו נעשה בציווי מפורש ובטהרת לב ,ובשיתוף פעולה עם הציבור ,עלול להתדרדר למנהיגות אנושית ריקה שאין בה משפט אמת. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו בסוגיית מינוי דיינים ביאר :כי תוקף המינוי של הדיין כיום תלוי במידה שבה הוא פועל כנציג של מערכת המקיימת את דברי ה' וזוכה לאמונם של בני הקהילה .הוא ביאר כי ככל שהמנהיג מבין יותר את גודל האחריות ואת העובדה שהוא פועל כציר המקשר בין רצון ה' לבין המציאות האנושית ,כך הוא נזהר יותר שלא לפסוק מדעתו האישית ,אלא לדבוק בהכרעה ההלכתית המדויקת ששורשה בציווי מפי הגבורה ובקבלת העם. השאלה האם מינוי דיינים נעשה ברשות העם או בפקודת ההנהגה בלבד ,חורגת מגבולות הדיון התאורטי ונוגעת בלב החיים הציבוריים והקהילתיים שלנו .תרגום היסודות הללו להלכה למעשה מציב בפנינו הכרעות מעשיות יומיומיות. נפקא מינה ראשונה נוגעת למינוי רבני שכונות וקהילות בימינו .כאשר קהילה מבקשת למנות לעצמה רב או דיין ,הנפקא מינה היא שאין די בהחלטה מנהלתית של הרשות העליונה או של גוף ממנה .אם הציבור אינו חש חיבור ואינו נותן את אמונו בדמות הממונה ,הרי שעל פי יסודות רבותינו ,הסמכות לוקה בחסר .לכן ,הליך המינוי חייב לכלול שלב של הידברות, הקשבה וקבלה מצד הקהל ,שכן רב שאינו רצוי על קהלו מתקשה למלא את תפקידו הרוחני ולחבר את הלבבות לתורה. נפקא מינה שנייה עולה במקרה של דיין שנתמנה על פי כל כללי ההלכה וגדולתו בתורה ידועה לכל ,אך קיים נתק עמוק בינו לבין הציבור שהוא משרת .הנפקא מינה היא שעלינו לבחון האם השררה היא ערך כשלעצמו או אמצעי להשפעה .ההלכה מלמדת אותנו שאם אין הציבור מוכן לקבל את הדין ,הרי שהשכינה אינה שורה .לפיכך ,מנהיג רגיש מחויב לבחון את עצמו :האם הנתק נובע ממחלוקת הלכתית או מחוסר הבנה של הקהילה? אם מדובר בחוסר אמון ,מוטלת עליו החובה לקרב את הלבבות לפני שהוא מפעיל את כוחו השיפוטי, שכן מטרת המשפט היא שלום ואמת ,ולא רק כפיית ההלכה בכוח השררה.

נפקא מינה שלישית נוגעת למצבים של הכרעות ציבוריות שנויות במחלוקת ,שבהן הציבור מתנגד להוראת הדיין .הנפקא מינה היא האם מותר לדיין לעמוד על דעתו בנחישות ,או שמא עליו להתחשב בדעת הציבור .התובנה המעשית היא שכל עוד מדובר בפסק הלכה מוחלט ,אין מקום לפשרה ,אולם הדרך שבה הפסק מועבר והיכולת של הדיין להסביר את דעתו לציבור הם המכריעים האם הפסק יתקבל .מנהיג אמת אינו בורח מאחריות ,אך הוא מבין שהדרך אל לב הציבור עוברת דרך הקשבה ,סבלנות ומתן כבוד לקהל ,מתוך הבנה שהסכמתם היא זו שנותנת למשפט את כוחו המוסרי בעולם. הנהגה ,במובנה העמוק ,אינה כוח המופעל כלפי חוץ ,אלא תודעת שליחות שגבולותיה נקבעים על ידי החיבור למקור .לענ"ד נראה לבאר ,כי כאשר משה רבנו מצהיר על מינוי הדיינים בשיתוף העם ,הוא אינו מגדיר רק את מנגנון המינוי ,אלא הוא מגדיר את מהות האדם בתורה .המנהיג הוא צינור ,וכאשר הצינור שוכח שכל תפקידו הוא להעביר את האור ולא לייצרו ,הוא מתחיל להתערב בתוך האמת .ההבנה שכל מינוי וכל הכרעה דורשים ציווי מפי הגבורה אך גם קבלה מצד העם ,היא התרופה לעיוותים הנהגתיים .היא מלמדת אותנו שהסמכות אינה קניין פרטי ,אלא פיקדון שניתן למי שמבטל את רצונו הפרטי בפני רצון עליון ובפני רצון הקהילה הקדושה. עוד נראה להעמיק ,כי ישנה סכנה רוחנית בשאיפה של מנהיג לשאת את התפקיד כביטוי לחוכמתו האישית בלבד .זוהי סכנה של הנהגה מנותקת ,שבה המנהיג מתחיל לזהות את הצדק עם הגיון ליבו שלו ,מבלי לבדוק את התאמתו למקור התורה ומבלי להתחשב בציבור שעל גבו הוא מנהיג .הבקשה לציווי מפי הגבורה יחד עם ההתייעצות עם העם היא תיקון רוחני שנועד לשמור על המנהיג מחובר לקרקע המציאות ולצניעות הנדרשת ממי שנושא באחריות .כאשר רב או דיין מחפש את הרשות העליונה לפני כל הכרעה ואת אמון העם בעצם תפקידו ,הוא מלמד את הקהילה שלו שיעור חשוב :אף אחד אינו אדון לאמת .האמת היא מוחלטת ,והאדם הוא רק עבד המשתדל לגלות אותה מתוך נאמנות לציווי ולא מתוך העדפה אישית. נראה להוסיף ,כי משה רבנו יצר דגם של הנהגה מבוססת ענווה .הוא לא נזקק לעצת העם כדי להרגיש חכם ,אלא כדי להבין את משמעות השררה .זהו מופת של הנהגה שאינה פוחדת לומר אני צריך אתכם ,אך אינה פוחדת לומר שגם העזרה הזו חייבת לעבור דרך הקודש .היכולת להכפיף את הכישרון האנושי – גדול ככל שיהיה – לציווי האלוקי ולרוח הציבור ,היא המהות של בניית משפט בישראל .הנהגה שכזו הופכת להיות מגדלור של אמת ,משום שהיא נקייה מהרעש של האגו האנושי ופנויה לחלוטין לשקף את דבר ה' מתוך חיבור עמוק לכלל ישראל. כשאנו מתבוננים במערכת היחסים שבין משה רבנו לעם ישראל במינוי הדיינים ,אנו פוגשים מושג שניתן לכנותו הנהגת ההשתקפות .לענ"ד נראה להסביר ,כי המנהיג האמיתי אינו זה שמטיל את מרותו על הציבור ככוח חיצוני ,אלא זה שמשקף את רצון הציבור להישמע לציווי האלוקי .משה רבנו ,בבקשו מהעם לבחור אנשים חכמים ונבונים ,יצר תהליך שבו העם עצמו בוחן את ערכיו .בחירת דיין אינה רק פעולה טכנית של הצבעה ,אלא רגע של חשבון נפש קהילתי ,שבו הציבור שואל את עצמו :מהי החכמה שאנו מעריכים? מהי הנבונות שאנו

מחפשים? משה ,בענוותו ,הבין שהנהגה שמגיעה רק מלמעלה בלי להכות שורשים בתודעת העם ,חסרה את חיות הנצח .הציווי מפי הגבורה הוא המטעין את המעשה האנושי באנרגיה אלוקית ,אך הסכמת העם היא זו שהופכת את המעשה למציאות חיה. עוד נראה ליישב ,כי השאלה האם מנהיג רשאי לכפות את דעתו על הקהל מקבלת אור חדש מתוך ההבנה ששליחות היא מעבר ליכולת האישית .מי שמרגיש שהציבור אינו מקבל את דבריו ,אינו אומר 'אני צודק והם טועים' ,אלא 'השליחות דורשת כלי אחר ,כלי שהציבור יוכל להכיל ולהתחבר אליו' .החכמה היא לזהות מתי הנתק בין המנהיג לקהל מתחיל לעוות את הדין ,משום שהוא נשען על חוסר הבנה הדדי .ברגע שהאדם מבין שנוכחותו בכיסא הדין עלולה להפוך למכשול לאמת האלוקית בגלל היעדר האמון ,פנייתו למקור העליון ולדיאלוג עם העם הופכת לפעולה הנעלה ביותר של נאמנות .הדין אינו שייך לדיין ,אלא הדיין שייך לדין ,והדין שייך לקב"ה ,וזהו דין שנועד לחיות בתוך הציבור. נראה להוסיף ,כי עלינו לבחון את המושג פרנס על הציבור לא ככיסא של כבוד אלא כמרחב של מסירות שקטה .כאשר משה אומר הבו לכם ,הוא בעצם פותח את שערי בית המדרש והקהילה לשותפות עם השמיים .זהו מהלך של יצירת אמון טהור .כאשר הציבור רואה את המנהיג שלו בשיא גדלותו ,מודה שהוא רק שליח וכי סמכותו נובעת מהסכמתם המאוחדת תחת ציווי ה' ,הוא לומד שיעור יקר ערך :האחריות על התורה ועל העם היא נחלת הכלל. בכך ,המנהיג לא רק מחלק את העול ,אלא הוא מחנך את הציבור שלו להיות שותפים לאמת אחת ,פועמת ונושאת באחריות מול הקב"ה .זוהי הנהגה שיוצרת דורות של אנשי אמת ,שכן היא מפרקת את המיתוס של האיש שנושא הכל על כתפיו ,ומחליפה אותו בקהילה חיה, הקשובה לקול האלוקי בתוך המציאות. ההנהגה של משה רבנו ,המבקשת את שותפות העם מתוך הכרה בגבולות האישיים ובהתבטלות מוחלטת לפני ציווי ה' ,מציבה מראה מוסרית חדה בפני כל מי שנושא בתפקיד ציבורי או תורני .לענ"ד נראה לבאר ,כי המוסר הגבוה ביותר אינו טמון בהקרבה עצמית שמובילה לקריסה ,אלא ביושרה פנימית שמובילה לאמת .מנהיג המעמיד פנים שהוא יכול לשאת הכול לבדו ,ומייחס לעצמו סמכות שאינה נשענת על שליחות מאומתת ,חוטא לאמת המוסרית .הוא מונע מהציבור את ההנהגה הראויה ומקריב את איכות הדין על מזבח דמותו החיצונית .לכן ,הצעד המוסרי ביותר הוא לומר את האמת – את הבו לכם ואת הצורך בשותפות מתוך ענווה – המקדשת את התפקיד יותר מאשר את בעל התפקיד. עוד נראה ליישב ,כי האחריות המוסרית של המנהיג מתבטאת ביכולתו לראות את עצמו ככלי שרת ולא כבעלים .כאשר משה מבקש מהעם לבחור אנשים חכמים ונבונים ,הוא אינו מתייחס אל העם כאל משא מעיק ,אלא כאל שותף ראוי לאחריות כבדה שראויה ליותר מכפי שכתף אחת יכולה להכיל .המוסר כאן מלמדנו ששיתוף פעולה הוא ביטוי של כבוד לאחרים ולאמת .כאשר רב או דיין משתף אחרים בהחלטותיו או מעביר להם סמכויות ,הוא בעצם מבטל את האגו שלו ואומר :החכמה שלכם חשובה ,והציווי האלוקי אינו נחלה פרטית שלי .זוהי רמה גבוהה של מוסר שבה המנהיג מוחק את עצמו כדי להאיר את כוחם של אחרים למען הציבור.

נראה להוסיף ,כי עלינו להיזהר מהגאווה הסמויה האורבת בתוך עבודת הקודש – התחושה שרק אני יכול .לעיתים ,מנהיג נמנע מלבקש עזרה כי הוא חושש ששמו ייפגע או שסמכותו תתערער .המוסר של משה רבנו מראה לנו שזהו היפוך של סדרי עולם .המנהיג הנאמן הוא זה שדואג שהתורה והציבור יקבלו את הטוב ביותר ,גם אם זה דורש ממנו להודות במגבלותיו ולחכות לציווי .כאשר רב או מנהיג קהילה מוכן להודות שסמכותו אינה נובעת מכוחו האישי אלא משליחותו ,הוא נותן לציבור שלו את המתנה היקרה מכול :מנהיגות ששמה את האמת לפני הכבוד ,ואת הציווי האלוקי לפני האגו .זוהי מוסריות שמקדשת את הדרך שבה אנו נושאים זה את זה בקהילה ,מתוך הבנה שכולנו עבדי ה' הפועלים בשליחותו. ההבנה שגם המנהיג הגדול מכולם ביקש את רשות העם ואת שיתופם במינוי דיינים, מעניקה לנו תובנה יומיומית נוגעת ללב :שיתוף פעולה אינו סימן לחולשה ,אלא ביטוי של עוצמה רוחנית .בחיים שלנו ,בבית ,בעבודה ובקהילה ,אנו נוטים לעיתים להעמיס על עצמנו משאות כבדים מתוך תחושה שרק אנחנו נבצע את הדברים על הצד הטוב ביותר. התובנה לחיים היא שהיכולת להכיר באחר ,להקשיב לדעתו ולחלוק עמו את האחריות, היא זו שיוצרת אמון והיא זו שמאפשרת לברכה לשרות במעשי ידינו .כאשר אנו מוותרים על הצורך לשלוט לבד ,אנו מפנים מקום לאחרים לצמוח ,ובכך אנו הופכים להיות מנהיגים שבונים סביבם קהילה של אמת ,שבה כל אחד נושא את חלקו מתוך רצון פנימי ושמחה.

עיקר העניין: השאלה אם מינוי דיינים צריך להיעשות ברשות העם או בפקודת ההנהגה בלבד, מוצאת את פתרונה בפרשת השבוע :משה רבנו לימד אותנו כי הנהגה אמתית מיוסדת על חיבור .אין מדובר בוויתור על סמכות ,אלא בעיגון הסמכות בתוך רצון הקהל הנשמע לציווי האלוקי .פוסקי ההלכה ,מהראשונים ועד גדולי דורנו ,הדגישו כי אין למינוי דיין תוקף ללא הסכמת הציבור ,שכן הדיין הוא צינור לשכינה ,וצינור זה אינו יכול לתפקד במקום שבו אין אמון בין המנהיג לציבורו .המסקנה ההלכתית וההשקפתית היא שדיין או מנהיג אינו נמדד בכוחו האישי ,אלא במידת היותו שליח נאמן למקור האלוקי המקובל על לבבות העם. ההכרה כי הסמכות האנושית זקוקה לאישור ציבורי היא ביטוי לענווה המגנה על המנהיג מפני שקיעה באגו .אחריות אמיתית נמדדת ביכולת לשלב בין הדרישות ההלכתיות לבין החיבור החי והפועם לקהילה .הבקשה לרשות אינה החלשת הסמכות ,אלא העמקת התוקף המוסרי של ההנהגה לפני ה' וגם לפני אדם. העבודה המשותפת שלנו על נושא זה מביאה אותנו להבנה כי גדלות הנפש אינה תלויה בכמה משא אנו מסוגלים לסחוב לבד ,אלא בחוכמה ובאחריות שבהן אנו בוחרים לשתף אחרים ,מתוך מודעות עמוקה שאנו רק שליחים של האמת הגדולה. משה רבנו הראה לנו כי השותפות היא הדרך היחידה להמשיך ולהוביל בדרך התורה לאורך זמן ,ביושר ,באמת ,ובתודעה מתמדת שאנו פועלים בשליחות ה’.