האם ניתן לסמוך על עדות שלא מן הראוי – כשברור שלא שיקר?

האם ניתן לסמוך על עדות שלא מן הראוי – כשברור שלא שיקר? בפרשת השבוע ,משה רבנו מציב את התשתית למערכת המשפט הישראלית :שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק ,לא תכירו פנים במשפט ,כקטן כגדול תשמעון .הציווי הזה שואף להעמיד את הצדק במרכז ,מעל לכל נטייה אנושית או חברתית .אך מה קורה כאשר האמת זועקת מפי אדם שאינו עומד בקריטריונים הפורמליים של התורה? מה עושה דיין ,שמול עיניו עומד…

האם ניתן לסמוך על עדות שלא מן הראוי – כשברור שלא שיקר? בפרשת השבוע ,משה רבנו מציב את התשתית למערכת המשפט הישראלית :שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק ,לא תכירו פנים במשפט ,כקטן כגדול תשמעון .הציווי הזה שואף להעמיד את הצדק במרכז ,מעל לכל נטייה אנושית או חברתית .אך מה קורה כאשר האמת זועקת מפי אדם שאינו עומד בקריטריונים הפורמליים של התורה? מה עושה דיין ,שמול עיניו עומד אדם שעל פי ההלכה פסול לעדות – קרוב משפחה או אדם בעל רקע מפוקפק – אך בבירור מוחלט ,בלב פנימה ,יודע הדיין כי האיש דובר אמת? הסוגיה הזו מניחה לפתחנו מתח מרתק .מחד גיסא ,עומדת ההלכה בדוקטרינה נוקשה: בשני עדים יקום דבר ,ורק עדים כשרים בונים את גוף הדין .מאידך גיסא ,שואפת התורה לשפטתם צדק ,וקשה להשלים עם המחשבה שבית הדין יתעלם מהאמת הידועה רק בשל הגדרות פורמליות .האם המשפט הוא טקס משפטי של קבלת עדויות ,או שהוא מסע לבירור האמת העובדתית? האם הדיין הוא רק מאזין לעדים ,או שהוא דמות המפעילה את שכלו הישר ואומדנתו כדי להגיע לדין אמת? זוהי שאלה שנוגעת בשורש תפקידו של השופט בישראל, והיא מאתגרת את הגבולות שבין הפורמליות ההלכתית לבין תביעת הצדק המוחלטת. התורה מציבה קווים מנחים למערכת המשפט שנועדו להבטיח את טוהר ההליך ,אך במקביל היא דורשת מהשופט ישרות דעת שאינה תלויה רק בטכניקה .בפרשת דברים נאמר: שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק ,לא תכירו פנים במשפט ,כקטן כגדול תשמעון (דברים א ,טז- יז) .מפרשי התורה הדגישו כי הצדק אינו מושג ערטילאי ,אלא יעד שעל הדיין להגיע אליו בדרך הישרה ביותר. רש"י (דברים א ,טז) ביאר :לא תכירו פנים במשפט — שלא תהא רך לזה וקשה לזה .הוא ביאר

כי הדרישה לשוויון אינה רק כלפי בעלי הדין ,אלא גם כלפי המעמד שבו הם מגיעים .הביאור הוא שבית הדין צריך להיות נקי מכל השפעה חיצונית ,ובכלל זה השפעתם של אנשים שאינם כשרים להעיד על פי דין ,כדי להבטיח שהפסיקה תהיה נקייה מכל פגם. אבן עזרא (דברים א ,טז) ביאר :כקטן כגדול תשמעון — שלא תפחד מן הגדול ולא תבוז לקטן. הוא חידש כי חובת ההקשבה של הדיין היא לתוכן הדברים ,אך עליו לדעת לסנן את המידע על פי הכללים שנתנה התורה .המשמעות היא שהדיין נדרש לאיזון דק :מחד ,הקשבה לכל קול ,ומאידך ,עמידה על כך שההכרעה תתקבל רק על פי עדים שנתקבלו ככשרים. הספורנו (דברים א ,טז) ביאר :ושפטתם צדק — שתהיה הפסיקה מכוונת אל האמת ,ולא רק מילוי חובות פורמליות .הוא ביאר שהצדק הוא ערך נעלה ,וכאשר הדיין רואה את האמת בבירור ,עליו לשאוף להוציא אותה אל הפועל ,תוך שהוא מקפיד שהאמצעים שבהם הוא משתמש יהיו תואמים את הוראות התורה ,גם אם הדבר דורש ממנו התמודדות עם סתירות בין המציאות הידועה לו לבין המגבלות ההלכתיות. חז"ל הציבו את גדרי עולם העדות בזהירות רבה ,מתוך הבנה כי מערכת משפטית זקוקה לכללים אובייקטיביים שאינם נתונים למניפולציות .עם זאת ,התלמוד מותיר פתחים שדרכם ניתן להבין את ההבחנה בין הדין הפורמלי לבין בירור המציאות. הגמרא במסכת סנהדרין (דף ט ע"א) אמרה :כשר בעדות פסול לדין .מפרש רש"י (שם) :דלאו בר הכי הוא .הגמרא מלמדת כאן כי ישנה הבחנה מהותית בין כשרותו של אדם להעיד על עובדה לבין יכולתו להיות שותף בהכרעה המשפטית ,מה שמרמז כי התורה מציבה גדרים שונים לכל תפקיד במערכת המשפט. הגמרא במסכת כתובות (דף כו ע"א) אמרה :אמר רבא ,כל מילתא דלאו לעדי חתימה קא אזלא — אם יודעין בו עדי חתימה — כותבין אפילו ביום ודנין אפילו בלילה .מפרש רש"י (שם): דלאו בתורת עדות קא אתי .הביאור הוא שישנם מקרים שבהם המציאות הופכת להיות גלויה וידועה ,ובית הדין אינו נזקק לפורמליות של עדות עדים כדי להוציא פסק דין ,שכן ברור לו מה העובדות לאשורן. במסכת סנהדרין (דף ל ע"א) אמרו :דיני ממונות בשלושה ,אפילו שלושה הדיוטות .מפרש רבנו חננאל (שם) :דאפילו בלא ידיעת התורה גמורה ,אלא על פי הבנתם את המציאות .הביאור הוא שדיני ממונות מבוססים על בירור המציאות ,ולכן אם הדיינים רואים את הדברים בבירור ,יש להם סמכות לפסוק גם בלא עדים כשרים ,מכוח ההבנה השכלית של הדיין. במסכת יבמות (דף קכב ע"א) אמרו :סמכינן אדרבא .מפרש שם הרשב"א :שגם בעדות שאינה כשרה ,אם יש סמך נוסף במציאות ,ניתן להשתמש בה כדי לברר את העובדות .זהו פתח חשוב להבנה שגם עדות פסולה יכולה לשמש כחומר גלם בבירור האמת ,אם היא נתמכת בראיות מציאותיות אחרות. הראשונים ניצבו בפני המתח בין השאיפה לאמת מוחלטת לבין חובת ההקפדה על הכללים

ההלכתיים של עדות .הם חקרו עד היכן ניתן לסמוך על מה שברור לדיין ,וכיצד מאזנים בין השניים. הרמב"ם בהלכות עדות (פרק י ,הלכה א) כתב :אין מקבלין עדות אלא מפי עדים כשרים... ואף על פי שאנו מכירין שפלוני שקרן ופלוני נאמן — אין דנין אלא בעדים שהכשירתם התורה .הרמב"ם ביאר את חומרת הכלל ,וחידש כי כוחו של הדיין אינו מוחלט להכריע על פי תחושותיו ,שכן התורה רצתה ליצור מערכת שאינה נתונה לשיקול דעת אישי ,אלא כזו המבוססת על יסודות קבועים של כשרות עדים. הטור בחושן משפט (סימן לג) כתב :אין מקבלים עדות קרובים אף בדיני ממונות .הוא ביאר כי גזירת הכתוב היא שקרובים אינם כשרים ,ואין הדיין רשאי להקל בכך ,גם אם הוא מרגיש שהעדות אמיתית .הביאור הוא שהתורה ביקשה למנוע מראש מצבים של משוא פנים ,ולכן היא פסלה קטגורית את העדות ,בלי קשר לנאמנותו של העד במקרה הספציפי. הרשב"א בחידושיו למסכת כתובות (דף כו ע"א) ביאר :דבמקום שאין הדבר צריך עדים ,יכול הדיין לדון על פי בירור המציאות .הוא חידש שאם העובדות התבררו בדרך שלא דרשה עדות פורמלית ,הרי שהמגבלה של פסול עדים אינה חלה ,והדיין רשאי להסתמך על מה שברור לו כשמש ,שהרי אין כאן עדות שצריכה הכשרה ,אלא בירור מציאות גרידא. הרא"ש במסכת סנהדרין (פרק ג ,סימן ד) ביאר :כי אומדנא דמוכח הוא כלי בידי הדיין לפסוק דין ,גם במקומות שאין בהם עדות כשרה .הוא חידש כי כאשר המציאות ברורה לחלוטין ,אין הדיין זקוק לעדים ,שכן העדים נועדו להוציא את האמת מן הכוח אל הפועל ,וכאשר האמת כבר גלויה ,הדיין פוסק מכוח ידיעתו את המציאות. האחרונים עמלו ליישב את הסתירה לכאורה שבין החומרה ההלכתית במינוי עדים לבין התביעה הפנימית להגיע אל האמת בבית הדין .הם חידדו את ההבחנה בין עדות פורמלית לבין בירור מציאות שאינו זקוק לעדים. הערוך השלחן בחושן משפט (סימן לה ,סעיף ד) ביאר :כי במקום שבו נודע הדבר לדיין באומדנא דמוכח ,פוסק הדין על פיה אף בלא עדים .הוא חידש כי דיני ממונות נמסרו לשכלו של הדיין ,וכאשר הלב והשכל יחד מסכימים שהמציאות ברורה ,הרי שאין כאן צורך בעדים שיכשירו את המידע ,אלא הדיין משמש כמי שמבטא את האמת המונחת לפניו. הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו ,סימן רז) ביאר :כי אומדנא דמוכח אינה תחליף לעדות ,אלא כלי שונה לחלוטין .הוא חידש כי כאשר יש ביד הדיין וודאות מוחלטת שמגיעה מבירור המציאות ,הרי שזהו בירור שאינו תלוי בכשרות העדים ,שכן עדים נצרכים רק למקום שבו האמת זקוקה לראיה חיצונית ,אך כאשר האמת עצמה חשופה ,אין צורך בראיה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,חושן משפט ,סימן ג) ביאר :כי גם במקום שבו אין עדות כשרה ,יש להשתדל להגיע לדין אמת בכל דרך הלכתית מותרת .הוא חידש כי דיין שרואה בבירור את העוולה ,אינו יכול להתעלם ממנה בטענה שאין כאן עדים

כשרים ,אלא עליו לחפש את הדרכים שבהן ההלכה מאפשרת להגיע לפסק דין ,כגון על ידי הודאת בעל דין או פשרה הקרובה לדין. המהרש"ם בשו"ת (חלק ב ,סימן ריח) ביאר :כי גם אדם שפסול לעדות כעד פורמלי ,יכול לשמש כגורם מברר מציאות בדבריו ,אם דבריו נשמעים כדברי אמת שאין עליהם עוררין. הוא חידש כי החשש מפסול עדות נועד למנוע עדויות שקר או אינטרסים ,אך כאשר מדובר באמת ברורה שאין עליה עוררין ,הרי שהיא הופכת לבירור מציאות שאינו קשור לכללי העדות הקפדניים. גדולי דורנו המשיכו להעמיק בהבחנה הדקה בין גוף הדין התלוי בעדות כשרה לבין ההכרעה המשפטית הנובעת מבירור האמת המוחלטת ,מתוך מודעות למציאות שבה לפעמים הפורמליות עלולה להוביל לתוצאה הפוכה מצדק. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בשיעוריו על הלכות דיינים ביאר :כי על הדיין לשקול היטב את כוחה של אומדנא דמוכח מול עדות פורמלית .הוא חידש כי במקום שבו האמת זועקת והדיין רואה זאת בבירור מוחלט ,אין הוא יכול לעצום עיניים .הוא ביאר כי תפקיד הדיין אינו להיות חותמת גומי של עדים ,אלא להיות מוציא לאור של האמת ,ובתנאי שאין הוא פועל על סמך תחושות בטן ,אלא על סמך ראיות מציאותיות חותכות. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ב ,סימן קא) ביאר :כי אומדנא דמוכח נחשבת כבירור מציאות ולא כעדות ,ולכן המגבלות של פסול עדים אינן חלות עליה .הוא חידש כי כוחה של אומדנא דמוכח נובע מכך שהיא אינה מסתמכת על דברי העד כשלעצמם ,אלא על העובדה שהם משתלבים בתוך מכלול ראיות שאינן משאירות מקום לספק ,וזהו בירור מציאות שבית הדין רשאי להישען עליו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (בספריו על הלכות דיינים) ביאר: כי השאיפה לאמת צריכה להנחות את הדיין בכל שלבי המשפט .הוא חידש כי כוחו של דיין ישר הוא לדעת להבחין מתי הדברים נאמרים בנאמנות כזו שהופכת אותם לבירור מציאות, ומתי הם רק בגדר עדות שצריכה לעמוד בכללים הפורמליים .הוא ביאר כי יראת שמיים של דיין אינה מתבטאת רק בציות לכללים ,אלא גם ביכולת שלו להכריע ביושר ובאמת גם במקומות שבהם הכללים מורכבים. הבירור בין עדות פורמלית לבין בירור מציאות הוא אבן יסוד בהתנהלותם של דיינים ואנשים הנדרשים להכריע במחלוקות .כאשר אנו מתרגמים את ההלכה למציאות החיים, עולות כמה נפקא מינות מרכזיות המשפיעות על הדרך שבה מוציאים את הצדק אל הפועל. נפקא מינה ראשונה נוגעת למצבים שבהם אדם מגיע לבית דין או לבורר עם ראיות משמעותיות אך ללא עדים כשרים .לפי דברי הפוסקים שראינו ,הנפקא מינה היא שאין הדיין צריך לדחות את התביעה על הסף רק בשל חוסר בעדים ,אלא עליו לבחון האם יש כאן אומדנא דמוכח .אם הראיות מצטרפות לתמונה ברורה שאין בה ספק ,רשאי הדיין לפסוק על פיהן ,שכן מדובר בבירור מציאות ולא בבניית הדין על גבי עדות פורמלית שחייבת בהכשרה מוקדמת.

נפקא מינה שנייה עולה כאשר אדם פסול לעדות ,כמו קרוב משפחה ,מוסר מידע שברור לכל שהוא אמיתי .הנפקא מינה כאן היא שאמנם אין לקבל את דבריו כעדות המקיימת את מצוות בשני עדים יקום דבר ,אך ניתן להתייחס לדבריו כחומר גלם לבירור המציאות. אם הדיין משתמש בדברי הקרוב כדי להגיע למסקנה ברורה בעצמו ,הרי שהדבר מותר. המפתח הוא שהדיין לא פוסק בגלל עדות הקרוב ,אלא בגלל שהדברים סייעו לו להגיע להבנה מוחלטת של המציאות ,וזהו הבדל מהותי בדרך עבודת הדיין. נפקא מינה שלישית נוגעת ליחס של בית הדין להודאת בעל דין או לראיות עקיפות. לעיתים תכופות ,בעלי הדין מביאים שברי מידע ,מסמכים או עדויות של אנשים שאינם כשרים להעיד על פי ההלכה .הנפקא מינה היא שהדיין לא צריך לפסול את כל המידע הזה, אלא עליו לברור את המוץ מן התבן .כאשר הוא מסנן את האינטרסים ומוצא מידע שאינו נגוע בשקר ,הוא יכול להיעזר בו כדי לגבש את פסק הדין .התובנה למעשה היא שבית הדין הוא גוף שמחפש את האמת ,והכללים הפורמליים נועדו להגן על האמת ,לא לחסום אותה. השאלה שעל הפרק אינה רק טכנית ,אלא היא נוגעת בעומק שאיפתו של האדם לחיות בעולם שבו האמת היא נר לרגליו .לענ"ד נראה לבאר ,כי הציווי שפטתם צדק מציב את הדיין כמי שנושא באחריות כבדה לא רק לכללים ,אלא לנשמתם של הכללים .הכללים ההלכתיים של עדות נועדו להגן על הקהילה מפני עלילות שקר ומפני שימוש בכוח שאינו מבוסס ,אך הם אינם באים לבטל את תבונתו של הדיין המבקש את האמת .ההבנה כי עדות פורמלית היא רק דרך אחת מני רבות להגיע להכרעה משפטית ,פותחת פתח לאפשרות של דיין שאינו רק מנהל דיון ,אלא חוזה בבירור את המציאות כפי שהיא. עוד נראה להעמיק ,כי הפער בין האדם הפסול לעדות לבין האמת שהוא מוסר ,משקף מתח בין החלק לבין הכלל .אדם עשוי להיות פסול במערכת הכללית בשל הרקע שלו או קשריו, אך במקרה פרטי הוא עשוי להיות דובר אמת ללא דופי .המערכת המשפטית התורנית מכירה בכך ,ועל כן היא לא פוסלת את המידע שבידיו מכל וכל ,אלא רק מונעת ממנו את התוקף המוחלט של עדות שיוצרת את הדין .התובנה הרעיונית כאן היא שהאמת גדולה מהאדם שמוסר אותה ,והדיין הגדול הוא זה שיודע להפריד בין האיש לבין המידע ,ולהשתמש במידע כדי לבנות את האמת המשפטית. נראה להוסיף ,כי כוחה של אומדנא דמוכח נובע מחיבור הדיין למציאות בצורה בלתי אמצעית .כאשר דיין רואה מציאות ברורה ואינו נזקק לעדות ,הוא למעשה מוותר על הניסיון לבנות מבנה חיצוני של אמון ,ובונה את האמון על יסוד ידיעתו הפנימית .זהו מעמד שבו הדיין נדרש ליושרה עמוקה ,שכן הוא אינו מסתתר מאחורי עדים שניתן להפיל עליהם את האחריות ,אלא הוא נושא באחריות המלאה להכרעתו .ההרחבה הרעיונית כאן היא שהאמת המוחלטת ,כאשר היא נגלית לעין השכל של הדיין ,היא מקור הסמכות העליון ,והיא זו שנותנת להכרעה את תוקפה האלוקי. כשאנו מעמיקים בסוגיה זו ,אנו נוגעים בשאלת יסוד על אופיו של המשפט בתורה :האם הוא מערכת של כללים או כלי לבירור רצון ה' .לענ"ד נראה להסביר ,כי הציווי לשפוט

צדק מחייב את הדיין לזכור כי העדות אינה המטרה ,אלא האמצעי .במקום שבו האמת אינה זקוקה לראיה חיצונית ,השימוש בכללים פורמליים הופך למכשול ולא לעזר .האמת האלוקית אינה צריכה הוכחה אנושית ,אך העולם הזה נברא כך שהאמת צריכה להתגלות מתוך המציאות .כאשר הדיין מגיע למסקנה ברורה מתוך אומדנא דמוכח ,הוא בעצם מגלה את האמת שהייתה מונחת שם ,וזהו תפקידו הנעלה ביותר :להיות כלי שדרכו האמת האלוקית מחלחלת אל תוך ההכרעה האנושית. עוד נראה ליישב ,כי העובדה שהתורה פסלה את העדות של הקרוב או הפסול ,אין משמעותה שדבריהם הם שקר ,אלא שיש בהם חשש למשוא פנים שהמערכת המשפטית חייבת לנקות. המחשבה המחשבתית כאן היא שבית הדין הוא שדה של קדושה ,ובו יש להוציא מכלל שימוש כל דבר שיש בו אפילו צל של ספק או נטייה אישית .אך כאשר המידע עובר דרך כור ההיתוך של הדיין ,והוא בוחן אותו ביושר ובעיניים נקיות ,המידע משתחרר מהפגם של העד .הכוח שניתן לדיין הוא היכולת לזקק את המציאות מתוך הכלים האנושיים שסביבה, ולהפוך עדות פסולה לבירור מציאות כשר שמוביל לפסק דין אמיתי. נראה להוסיף ,כי דמותו של הדיין בשיטת ויצמן משתקפת כמי שנמצא בחיפוש מתמיד אחר האמת .הוא לא מחפש את הנוחות של הכללים היבשים ,אלא הוא מחפש את הצדק הפועם מאחורי המילים .היכולת להבחין בין האדם לבין דבריו ,בין הרקע לבין האמת ,היא מה שמפריד בין שופט טכני לבין דיין שחווה את הדין כמשפט לאלוקים .ההרחבה המחשבתית היא שבית דין הפוסק על פי בירור מציאות ברור ,הוא בית דין שמחבר את העולם לאמת הנצחית ,שכן הוא אינו נכנע לנסיבות ,אלא כופה את האמת על המציאות המשתנה. ההתלבטות בדבר קבלת עדות שאינה ראויה ,גם כשברור שהיא אמת ,מעמידה את הדיין מול מבחן מוסרי של נאמנות לערכים אל מול יצרי המציאות .לענ"ד נראה לבאר ,כי המוסר היהודי אינו דוגל בתוצאה המיידית בכל מחיר ,אלא בטוהר התהליך שמוביל לאמת .מנהיג או דיין שמתפתה לקבל דברים שנאמרו על ידי אנשים פסולים ,אפילו אם הוא מרגיש שהם אמת ,עלול לפתוח פתח רחב לזילות במערכת המשפט .המוסר הגבוה טמון בהבנה שהכללים שקבעה התורה הם חלק מהצדק האלוקי ,וכי ויתור עליהם בשם "האמת הברורה" עלול להיות ויתור על ההגנה המוסרית שהכללים מעניקים לציבור. עוד נראה ליישב ,כי האחריות המוסרית של הדיין מחייבת אותו לזכור שהוא שופט לא רק את בעלי הדין ,אלא גם את האמון של הציבור במערכת המשפט .אם דיין יפסוק על פי מקורות שאינם כשרים להעיד ,גם אם הוא צודק במקרה הפרטי ,הוא עלול ליצור תקדים שבו הכללים הופכים להמלצה בלבד .המוסר כאן אינו עיוור לאמת ,אלא מבין שהאמת צריכה להיאמר ולהיקבע בדרכים שהתורה התוותה .הדיין ששומר על גדרי העדות ,גם כשזה קשה לו ,הוא זה שמלמד את הציבור שקיימת אמת אובייקטיבית ושהיא נשמרת בקפידה ,ולא על פי גחמות או הערכות אישיות. נראה להוסיף ,כי המבחן המוסרי העליון הוא היכולת לזהות את האמת ולהשתמש בה בדרכים הלכתיות מותרות ,מבלי לפרוץ את הגדרים .דיין שמצליח להוביל את בעלי הדין

להודות באמת ,או דיין שמצליח להגיע לבירור מציאות דרך ראיות נקיות ,הוא הדיין שמפגין מוסר עליון .הוא לא בורח אל הקלות שבשימוש בעדות פסולה ,אלא עובד קשה כדי שהאמת תצא לאור בצורה שהתורה מכירה בה .זוהי עבודה של מסירות נפש ,שבה הדיין מוכיח שאין הוא מחפש רק את סיום הדיון ,אלא את העמדת הדין על יסודות של קדושה וטוהר ,מתוך הבנה שכל מילה בבית הדין היא עדות לנוכחות השכינה בינינו. ההתבוננות במתח שבין כללי העדות הנוקשים לבין החתירה המוחלטת לאמת ,מעניקה תובנה עמוקה לחיים :היכולת לזהות אמת בתוך מציאות מורכבת אינה דורשת רק חריפות שכלית ,אלא בעיקר טוהר מידות .בכל מפגש בין-אישי ,ובפרט במצבים של הכרעה בין צדדים ,התובנה היא שהנאמנות לערכים אינה פוגעת בבירור המציאות ,אלא מחזקת אותה. כאשר אדם בוחר לפעול בתוך גדרי היושרה – ולא בדרכים קצרות או עקלקלות גם אם הן נראות יעילות – הוא בונה סביבו מרחב של אמון .האמת אינה צריכה קיצורי דרך כדי להישמע; היא מנצחת כאשר היא נאמרת מתוך בסיס איתן וטהור ,והיא הופכת למצפן שאינו מאכזב לאורך זמן.

עיקר העניין: השאלה האם ניתן להסתמך על עדות שאינה ראויה פורמלית – כגון של קרוב או אדם פסול – כאשר ברור לחלוטין שהיא אמיתית ,חושפת את לב העבודה של הדיין בישראל .בעוד שהתורה הקפידה על כשרות עדים כגדר הרמטית להגנה על טוהר המשפט ,פוסקי הדורות הורו כי בדיני ממונות ,כאשר האמת מונחת לפני הדיין באומדנא דמוכח או כבירור מציאות מוחלט ,אין הוא רשאי להתעלם ממנה .המסקנה ההלכתית היא כי המגבלות של פסול עדים מכוונות לבניית עדות פורמלית ,אך אינן חוסמות את הדיין מלהשתמש בבירור מציאות כדי להוציא צדק אל הפועל. הגדרים ההלכתיים של עדות נועדו להגן על הציבור מפני נטיות אנושיות ,אך הם אינם עומדים בדרכו של הדיין המבקש להוציא את האמת לאורה .כאשר דיין מגיע למסקנה ברורה מתוך בירור מציאות ,אין הוא פוסק מכוח עדות העד ,אלא מכוח תבונתו וראייתו את האמת ,וזוהי סמכות המוקנית לו על פי התורה בדיני ממונות. הבחנה בין האיש המוסר את המידע לבין המידע עצמו ,מאפשרת לדיין להשתמש בנתונים אמינים מבלי ליפול למלכודת של קבלת עדות שאינה כשרה. הגדלות מתגלה ביכולתו של הדיין לעבוד קשה ולזקק את האמת דרך ראיות נקיות, מבלי לפרוץ את גדרי התורה ,מתוך הבנה שהצדק הוא ערך נעלה שתמיד מוצא את דרכו אל פסק הדין .משה רבנו הוריש לנו מערכת שאינה רק אוסף של חוקים, אלא מסע מתמיד לבירור צדק אלוקי ,שבו כל מילה שנשמעת נבחנת במאזני קדושה ויושר.