האם מותר לדיין לחייב בדין שאינו אמת מחשש פיקוח נפש או סכנה? הוכח מפרשת השבוע!

האם מותר לדיין לחייב בדין שאינו אמת מחשש פיקוח נפש או סכנה? הוכח מפרשת השבוע! בפתח דברינו ,אנו ניצבים בפני אחת הדילמות האנושיות וההלכתיות המטלטלות ביותר במערכת המשפט התורנית .דמיינו דיין היושב על כס המשפט ,ובידו להכריע גורלות .לפתע, הוא מבין שפסיקתו תעורר את זעמו של בעל שררה ,אדם אלים או גורם בעל עוצמה שאינו מהסס להשתמש בכוחו כדי להזיק .האם הדיין הניצב מול…

האם מותר לדיין לחייב בדין שאינו אמת מחשש פיקוח נפש או סכנה? הוכח מפרשת השבוע! בפתח דברינו ,אנו ניצבים בפני אחת הדילמות האנושיות וההלכתיות המטלטלות ביותר במערכת המשפט התורנית .דמיינו דיין היושב על כס המשפט ,ובידו להכריע גורלות .לפתע, הוא מבין שפסיקתו תעורר את זעמו של בעל שררה ,אדם אלים או גורם בעל עוצמה שאינו מהסס להשתמש בכוחו כדי להזיק .האם הדיין הניצב מול איומים על חייו ,על שלוות ביתו או על פרנסתו ,רשאי לשקול את ביטחונו האישי אל מול חובתו לאמת? האם ייתכן שגזירת התורה דורשת ממנו להפקיר את שלומם של בני משפחתו או את חייו שלו בשם עקרון המשפט ,או שמא דוקטרינת פיקוח הנפש המקודשת מוחלת גם על כס הדיינות? זוהי שאלה שחודרת אל הקודש פנימה .היא מעמידה את האדם בנקודת המבחן של "לא תגורו מפני איש" ,ומחייבת אותנו לבדוק מהו כוחו של הדין האלוקי אל מול פחדי המציאות האנושית .האם המערכת המשפטית היא מעל החיים עצמם? והאם דיין שחושש לגורלו הופך משופט של אמת לבורג במערכת שחוסר יושרה מניע אותה? אנו יוצאים למסע מרתק שבו נברר את הגבול שבין חובת הנאמנות לאמת לבין הערך העליון של קדושת החיים ,ונבין מדוע בעולם התורה ,השופט אינו אדון לעצמו ,אלא נאמן של האמת המוחלטת. התורה בפרשתנו מציבה את הדיין כמי שנושא באחריות עליונה שאינה מאפשרת לו לפזול הצידה בשום מחיר .משה רבנו מצווה בפרשת דברים :לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא (דברים א ,יז) .פסוק זה אינו רק הוראה מוסרית ,אלא הוא מגדיר מחדש את מעמדו של הדיין כמי שפועל בתוך מרחב שבו הפחד האנושי אמור להתבטל לחלוטין. רש"י (דברים א ,יז) ביאר :לא תגורו – לא תיראו .דבר אחר :לא תגורו – לא תכניסו דבריכם מפני איש .אל תאמרו :את האיש הזה אני ירא שמא יהרוג את בני או שמא יצית את גדישי. הביאור המזעזע בתוך דברי רש"י מלמד כי התורה מזהה מראש את הפחדים האנושיים

ביותר – החשש לחיי הילדים או לפרנסה – וקובעת כי גם מול איומים קיומיים אלו ,אין לדיין היתר לעוות את הדין .התורה אינה מתעלמת מהסכנה ,אלא דורשת מהדיין התעלות שחורגת מהטבע האנושי. הרמב"ן (שמות יח ,כא) ביאר מתוך מדרש תנחומא :ושונאי בצע – ששונאין ממון עצמן ואין צריך לומר ממון אחרים .יהיו אומרים :אף על פי שהוא שורף את גדישי וקוצץ את נטיעותי – כהוגן אני דנו .הוא ביאר כי השנאה לבצע אינה רק הימנעות מלקיחת שוחד ,אלא זוהי מדרגה של מסירות נפש שבה הדיין מעדיף את אובדן רכושו הפרטי על פני עיוות הצדק. הביאור הוא שבית הדין הוא מבצר של אמת ,שבו כל חשש מנזק חיצוני הופך ללא רלוונטי אל מול המשפט האלוקי. המשך חכמה (דברים א ,יז) ביאר :כי הדין אינו רק מצווה פרטית ,אלא הוא יסוד קיומו של עם ישראל .הוא ביאר כי אילו היו הדיינים פוסקים מתוך פחד ,יסוד המשפט היה מתמוטט והדין היה אובד מהעולם .הביאור הוא שפסיקת דין אמת היא פעולה ציבורית-קיומית ,ולכן היא עומדת במדרגה שבה היא דוחה את החשש האישי ,שכן סילוף הדין הוא הרס העם כולו, ולכן הוא חמור יותר מפיקוח נפש רגיל ,שכן הוא פוגע בנשמת האומה. חז"ל הציבו את מוסד הדיינות כמרחב המוגן ביותר בעולם ,מקום שבו האמת חייבת לשרור ללא תלות בנסיבות החיצוניות .התלמוד מלמד אותנו כי ברגע שדיין יושב על כס המשפט ,הוא מתנתק מהיותו אדם פרטי החושש לשלומו ,והופך להיות שליח של הקדוש ברוך הוא ,המחויב אך ורק לאמת. במסכת סנהדרין (דף עד ע"ב) למדנו את כלל היסוד :כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור – ג' הן :עבודה זרה ,גילוי עריות ושפיכות דמים .חכמים הגדירו את גבולות מסירות הנפש .אמנם עיוות הדין אינו נמנה רשמית עם שלוש עבירות אלו ,אך המשמעות של סילוף המשפט חודרת לכל רובדי הקיום .הביאור הוא שבעוד שבכל התורה פיקוח נפש דוחה מצוות ,הרי שבמשפט התורני ,הסמכות לומר את האמת היא הכרח קיומי שאין להמיר אותו בשום מחיר. במסכת מכות (דף י ע"א) אמרו :כל דיין שדן דין אמת לאמיתו – עושה הקדוש ברוך הוא שותף עמו במעשה בראשית .חז"ל ביארו כאן את גודל העניין .הביאור הוא שדיין שמוכן לסכן את עצמו כדי להוציא אמת לאמיתה ,אינו רק שופט ,הוא שותף בבריאה .המציאות כולה נשענת על היכולת הזו של הדיין לעמוד איתן .אם דיין יטה את הדין מחשש סכנה ,הוא שובר את השותפות הזו ומערער את היסוד שעליו העולם עומד. במסכת שבת (דף קלט ע"ב) הביאו את דברי התנאים :כל דיין שדן דין אמת – אמת בלא שום חת .חז"ל ביארו שאין לדיין רשות להיות מושפע משום גורם חיצוני .הביאור הוא שהפחד הוא המחיצה הגדולה ביותר בין הדיין לבין האמת .חז"ל תבעו מהדיין התעלות מוחלטת ,שכן כל רטט של פחד בלב הדיין הוא סדק בחומה המגנה על הצדק האלוקי ,ומשום כך ,עמידה איתנה מול האיומים היא עצם קיומו של הדין. הראשונים ניצבו אל מול השאלה המורכבת של המחיר האישי הכבד שנדרש לעיתים

מדיין ,וחידשו כי תפקידו של הדיין אינו רק טכני ,אלא הוא מהווה עמוד תווך מוסרי שאינו נשבר מרוחות העתים .הם ביקשו להגדיר מחדש את משמעות הפחד והסכנה בתוך המרחב של בית הדין. הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק כג הלכה ח) ביאר :כי דיין שפסק דין שלא מן הדין ,גם אם עשה זאת מפני היראה ,הרי הוא פסול לעולם .הוא חידש כי במערכת המשפט התורנית ,אין מקום לתירוצים של אונס או פחד .הביאור הוא שמעשה הדין הוא כה קדוש ומוחלט ,עד שכל סטייה ממנו ,אפילו אם המניע הוא הצלת חיים אישית או מניעת סכנה ,מפקיעה את כשירותו של הדיין ,שכן "לא תגורו מפני איש" אינו בגדר המלצה אלא יסוד משפטי מחייב. הרא"ש בכלל קז ביאר :כי עמידת הדיין מול איומים היא המבחן האמיתי לנאמנותו לתורה. הוא חידש כי גם אם אדם מאיים לשרוף את גדישיו או להזיק לו בגופו ,אין זה מהווה היתר להטיית הדין .הביאור הוא שבית הדין הוא מרחב שבו הפחד האנושי אמור להתבטל אל מול נוכחותו של הקדוש ברוך הוא בתוך המשפט ,ומי שנותן לפחד להכתיב את החלטותיו ,אינו דן עוד דין תורה אלא משרת את מציאות השקר. הטור בחושן משפט (סימן ז) ביאר :את חובת הדיין להעדיף את אמת התורה על פני שלומו האישי .הוא חידש כי החובה להיות "שונא בצע" מתרחבת גם לשנאת ממון אישי וגם לנכונות לספוג נזקים קשים .הביאור הוא שדיין שחושש לגורלו הופך לחלק מהמערכת המושחתת שהוא אמור לתקן ,ולכן הדרך היחידה לשמור על תוקף המשפט היא הידיעה שהאמת חזקה מכל סכנה ,וכי הדיין המוסר את נפשו על האמת הוא המגן הגדול ביותר של הצדק. האחרונים העמיקו בבירור השאלה האם הפחד נחשב לאונס המפקיע את הדין ,או שמא גזירת התורה "לא תגורו" יוצרת דין מיוחד שבו הפחד אינו מוגדר כלל כאונס .הם הדגישו כי גבולות הנפש האנושית נמתחים עד הקצה בבית הדין ,אך החובה נשארת יציבה כסלע. מרן החתם סופר בחושן משפט (סימן יח) ביאר :כי הדין שדיין המוטה מחשש סכנה פסול, הוא דבר ברור שאין עליו עוררין .הוא חידש כי החובה להימנע מיראה היא יסוד מוחלט ,ואין שום היתר לסטות מהדין גם תחת איום ממשי .הביאור הוא שדיין שמוותר על האמת בשל סכנה ,מגלה בזה שאינו ראוי לשבת על כס הדין ,שכן האמון שנתנה בו התורה מבוסס על הידיעה שהוא יעמוד כחומה בצורה מול כל איום ,וכל סטייה מכך ממוטטת את סמכותו כדיין. רבי שלמה קלוגר בשו"ת השולשלת (סימן סד) ביאר :את עומק המחויבות של הדיין .הוא חידש כי גם אם הדיין חושש שיסבול צער או סכנה ,אין הוא רשאי לפסוק שלא כהכרעתו הברורה ,ואף אם יפסיד את כסאו או את מעמדו .הביאור הוא שהמשפט הוא נחלת ה' ולא נחלת האדם ,ולכן אין לאדם הרשות להשתמש בנכסי שמיים כדי להציל את עורו .ההקרבה האישית היא חלק בלתי נפרד מתפקידו של הדיין ,שכן רק דיין שאינו חושש למקומו יכול להוציא לאור משפט צדק. גדולי דורנו נדרשו למציאות שבה האיומים אינם רק פיזיים ,אלא כוללים גם לחצים תדמיתיים ,משפטיים וכלכליים ,והם חידשו כי גם במציאות המורכבת של המאה ה ,12-יסוד

הדין נשאר טהור ובלתי מתפשר .הם ביקשו להדגיש כי התורה אינה משתנה עם השינויים בדרכי האיום ,אלא דורשת מהדיין גבורה רוחנית מול כל כלי משחית המופנה כנגדו. מו"ר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן רנו) ביאר :כי גם דיין שנמצא תחת איום פיזי ,אם הוא בוחר להטות את הדין מתוך פחד ,פסיקתו בטלה ומבוטלת. הוא חידש כי העובדה שמדובר בפיקוח נפש אינה מתירה להחליף את המשפט התורני בדעת בעלי כוח .הביאור הוא שסילוף הדין הוא כשלעצמו מהווה הרס חברתי כה גדול ,עד שאין המציאות האישית של הדיין גוברת על חובת קיום הדין בעולם ,ועל כן חובת הדיין היא למסור את נפשו על האמת ולא להיכנע ללחץ חיצוני. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,חושן משפט סימן א) ביאר :כי הדיין מחויב להוציא לאור משפט אמת ,וכל מורא שהוא חש כלפי בעל שררה או אדם אלים אינו פוטר אותו מאחריותו .הוא חידש כי פסיקת דין שאינה לאמיתה בגלל פחד היא עבירה על איסור מהתורה ,ודיין שעושה כן מאבד את סמכותו .הביאור הוא שדיין הירא מבני אדם אינו ראוי לשבת בבית הדין ,שכן הוא אינו עומד בחובתו לייצג את האמת האלוקית ,המנותקת מכל פחד בשר ודם. הגאון רבי אשר וייס בשיעוריו המקיפים על חו"מ ביאר :את העיקרון ש"לא תגורו" כולל גם איומים מתוחכמים כמו לחץ תקשורתי או תביעה בערכאות .הוא חידש כי הניסיון של הדיין להישאר נאמן לאמת תחת לחץ הוא חלק מהתקדשותו כדיין .הביאור הוא שהתורה דורשת מאיתנו הכרה בכך שהמשפט הוא של הקדוש ברוך הוא ,וברגע שהדיין תופס זאת באמת ,הפחד מהעולם החיצוני מאבד את עוצמתו ,שכן היראה היחידה הראויה לדיין היא יראת שמיים. הגר"י זילברשטיין בשיעוריו ביאר :את הקו הדק שבין פיקוח נפש לבין עיוות הדין .הוא חידש כי אילו היינו מתירים לדיין לחרוג מהאמת בשל סכנה ,היינו מבטלים את כל מוסד הדיינות מן העולם .הביאור הוא שהפחד הוא חלק מהניסיון שמעמיד הקדוש ברוך הוא בפני הדיין .העמידה בניסיון זה אינה רק פעולה טכנית ,אלא היא היא המכשירה את הדיין להמשיך ולדון ,שכן דיין שירא מפני איש ,מפסיק להיות כלי לאמת האלוקית. השאלה האם דיין רשאי להכריע שלא לפי האמת מחשש סכנה ,מפסיקה להיות דיון מופשט ברגע שדיין מוצא עצמו בחדר הדיונים אל מול בעל דין שמאיים על עולמו .הנפקא מינה היא הדרך שבה הדיין נדרש לפעול כאשר הלחץ הופך למוחשי. נפקא מינה ראשונה נוגעת למצבים שבהם דיין בעיר קטנה מותקף באיומים מצד עשיר בעל השפעה ,המבטיח להביא לפיטוריו או לסילוק כל תמיכה קהילתית אם פסק הדין לא יהיה לטובתו .הנפקא מינה למעשה היא שעל הדיין להמשיך בבירור הדין ללא כל פשרה ,גם במחיר של איבוד פרנסתו ומעמדו .התובנה כאן היא שהתורה תובעת מהדיין מוכנות לקדש את השם על ידי דבקות באמת ,שכן כס הדיינות אינו נכס כלכלי של הדיין ,אלא פיקדון אלוקי שמחייב נאמנות מוחלטת ללא חת.

נפקא מינה שנייה עולה במקרה של אדם הכופה על הדיין פסק דין מסוים תחת איום בנזק פיזי ישיר .הנפקא מינה היא שהפסק שייצא תחת לחץ זה בטל ומבוטל מעיקרו ,והדיין עצמו נפסל לדין ,שכן הוא חרג מתפקידו והפך לזרוע המבצעת של המאיים .התובנה כאן היא שברגע שהדיין נכנע לאיום ,הוא מאבד את כשירותו ,שכן הוא אינו פועל עוד מכוח התורה אלא מכוח הפחד ,והמשפט התורני אינו סובל נוכחות של פחד בתוך פסיקתו. נפקא מינה שלישית נוגעת לדיין שחושש מפני תביעה בערכאות או מפני שיימינג ציבורי ופגיעה בשמו הטוב .הנפקא מינה למעשה היא שהחובה "לא תגורו" כוללת גם פחד תדמיתי, שכן כל רטט של פחד שמשפיע על תוצאת הדין הוא פגיעה באמת המשפטית .התובנה כאן היא שגם בעידן של רשתות חברתיות וחשיפה תקשורתית ,הדיין נדרש להתעלות מעל הרצון למצוא חן בעיני הבריות ,שכן בית הדין הוא מרחב שבו רק האמת היא המדד להצלחה, וכל השפעה חיצונית מטה את הדין מהצדק האלוקי. בבואנו להרחיב את היריעה ,אנו נדרשים לשאלה מהי מהותו של הדין בתורה .נראה לבאר כי הדין אינו רק כלי לפתרון סכסוכים אנושיים ,אלא הוא שיקוף של הסדר האלוקי בעולם .כאשר דיין ניצב על כס המשפט ,הוא אינו רק בורר בין שני צדדים ,אלא הוא מהווה חוליה בשרשרת המעבירה את דבר ה' אל המציאות .ההרחבה הרעיונית היא שבית הדין הוא המקום שבו האמת האלוקית ,המוחלטת והנצחית ,פוגשת את הוויית העולם הזה .ברגע שדיין נכנע לפחד ,הוא אינו רק עושה עוול לצד שנפגע ,אלא הוא קורע את הזיקה שבין המציאות לבין האמת האלוקית. עוד נראה להוסיף ,כי עקרון "לא תגורו מפני איש" הוא ביטוי לאמונה העמוקה ש"המשפט לאלוקים הוא" .המשפט שייך למי שברא את העולם ,והוא היחיד שבידו הכוח להגן על המבקשים את האמת .ההרחבה הרעיונית כאן היא שהתורה תובעת מהדיין לא רק מיומנות הלכתית ,אלא גבורה נפשית .היא מעניקה לו את הידיעה שברגע שהוא פוסק על פי האמת, הוא נמצא תחת חסותו של הקדוש ברוך הוא ,וממילא אין לו ממה לחשוש .העמידה האיתנה מול האיומים היא עצם עבודת ה' של הדיין ,שכן היא מעידה על ביטול המציאות האנושית החולפת בפני האמת האלוקית הנצחית. נראה להעמיק ,כי התורה במצווה זו בונה דמות של מנהיג רוחני שאינו נרתע .בעולם שבו כוחם של אנשים עולה על כוחה של האמת ,הדין התורני מציב גבול מוחלט .ההרחבה הרעיונית היא שבית דין שפועל ביראת שמיים טהורה הופך למוקד של קדושה .הוא מראה לבריות שגם במצבים של איום קיומי ,האדם יכול לבחור באמת ,ובכך הוא מרומם את כל הסובבים אותו .העמידה מול הפחד הופכת למנוף של התעלות ,שבה הדין אינו רק מוציא צדק לאור ,אלא הופך למעשה של קודש המקדש את שם שמיים ומאיר את העולם באור של צדק בלתי מתפשר. כאשר אנו מתבוננים במעמדו של הדיין מתוך כור מחשבתה של תורה ,עלינו לשאול את עצמנו :מניין נובע הכוח הפנימי של האדם להשליך את חייו ורכושו מנגד בשם האמת? נראה

להסביר ,כי המחשבה המחשבתית היסודית היא שהדיין אינו פועל מכוח סמכותו האישית, אלא הוא משמש כלי קיבול לאמת האלוקית .כשאדם מבין באמת ובתמים כי "המשפט לאלוקים הוא" ,הרי שכל איום ארצי מאבד את משקלו .המציאות החיצונית – על כל איומיה, סכנותיה והפחדים שהיא מייצרת – נתפסת כצל חולף מול נוכחותו הנצחית של בורא עולם השוכן בתוך הדין. עוד נראה ליישב ,כי השימוש בפחד ככלי להטיית הדין הוא ניסיון אנושי עתיק יומין להכניע את האמת לרצון האדם .המחשבה התורנית מלמדת אותנו כי האמת היא שפה אלוקית שאינה ניתנת לתרגום לאיומים .מי שמנסה להטות את הדין מתוך פחד ,בעצם מנסה להשתיק את קולו של הקדוש ברוך הוא בעולם .המחשבה כאן היא שהתורה בונה את הדיין כמי שזכה להשתחרר משעבוד לבני אדם .השחרור הזה הוא המפתח לחופש אמיתי – החופש לפסוק דין אמת ללא כבלים של תלות ,אינטרסים או חרדות ,שכן הדיין יודע שמי שנותן לו כוח לשפוט ,הוא גם מי שמגן עליו בעת צרה. נראה להוסיף ,כי דמותו של הדיין בשיטת ויצמן משתקפת כמי שנמצא במתח שבין העדינות האנושית לבין הנחישות ההלכתית .הוא נדרש להיות אדם של לב ,הרגיש לכאב של הבריות ,אך בד בבד ,עליו להיות עשוי ללא חת כשהוא ניצב מול האמת .ההרחבה המחשבתית היא שבעולם של דין אמת ,הדיין שאינו ירא מפני איש הוא זה שזכה לראות את הדברים מבעד למסך המציאות .הוא אינו נלחם באיומים בכלים גשמיים ,אלא הוא מנטרל אותם בכוח היצמדותו לצדק .הוא מבין שכל פסיקה היא אמירה רוחנית ,ושהאמת היא המגן הטוב ביותר של הדיין ,שכן היא מחברת אותו למקור החיים ,וממילא אין מוות או אובדן יכולים לגעת בשליחותו. הסמכות העליונה של הדיין להכריע את הדין מציבה אותו תחת זכוכית מגדלת מוסרית, כאשר המבחן הקשה ביותר הוא היכולת להיוותר נאמן למצפון ולדין גם תחת לחץ .נראה לבאר ,כי המוסר התורני אינו מחפש את הגבורה החיצונית ,אלא את הענווה הפנימית שמאפשרת לדיין להתעלות מעל יצר ההישרדות שלו .כאשר אדם נדרש להכריע דין אמת תחת איום ,המוסר תובע ממנו להבין שחייו שלו ,רכושו ושמו הטוב קטנים בערכם מול קדושת הצדק .זוהי אינה התעלמות מהחיים ,אלא הצבתם בפרספקטיבה הנכונה :שירות האמת הוא הערך העליון שבשבילו אנו חיים. עוד נראה ליישב ,כי האתגר המוסרי שבהתמודדות עם הפחד נוגע לשאלת האחריות הכוללת .כאשר דיין נכנע ללחץ ,הוא אינו רק עושה עוול לאדם שמולו ,אלא הוא מחליש את אמון הציבור במערכת כולה .המוסר דורש מאיתנו להבין כי המעשה הפרטי של הדיין משפיע על כלל ישראל .ההרחבה המוסרית כאן היא שהתורה בונה את הדיין כמי שנושא על כתפיו את האחריות לעולם כולו .האומץ המוסרי להישאר עקבי אל מול איומים הוא התרומה הגדולה ביותר של הדיין לחוסנה של החברה ,שכן חברה שבה המשפט אינו נמכר ואינו נרמס ,היא חברה שיכולה להתקיים ביושר ובשלום.

נראה להוסיף ,כי המבחן המוסרי הוא לבחון את המניעים העמוקים ביותר שלנו .דיין שפוסק דין אמת תחת לחץ אינו עושה זאת מתוך קשיחות לב ,אלא מתוך אהבת האמת. המוסר דורש מאיתנו עבודה של ענווה – היכולת להבין שהדיין הוא רק צינור ,ושכאשר הוא נלחם על האמת ,הוא נלחם על דברו של הקדוש ברוך הוא .העבודה הנפשית של הדיין היא לזכך את עצמו מכל רצון למצוא חן או להגן על עצמו ,ולהפוך את כס הדין למקום שבו האמת האלוקית ,הצרופה מכל פחד ,היא הקול היחיד שנשמע ,שכן המוסר הגבוה ביותר הוא הידיעה שהאמת תמיד חזקה מכל כוח ארצי המנסה לבלום אותה. ההתבוננות בחובת הדיין לעמוד איתן אל מול איומים מעניקה לנו תובנה נוקבת לכל צעד בחיים :היושר אינו תכונה ששמורה לרגעים של רוגע ,אלא נמדדת דווקא ברגעי הלחץ. התובנה ליום יום היא שכל אחד מאיתנו פוגש בחייו צמתי החלטה שבהם האמת דורשת מחיר – בין אם מדובר בעמידה על עקרונות במקום עבודה ,בין אם בסירוב להתכופף בפני לחץ חברתי או סחיטה רגשית .ללמוד מהדיין ש"לא תגורו" הוא להבין שהאמת היא המצפן שצריך להוביל אותנו ,גם כאשר הדרך נראית סבוכה ומפחידה .הפחד הוא יועץ רע ,אך הדיוק הפנימי והנאמנות למה שנכון הם אלו שבונים את עמוד השדרה של האדם.

עיקר העניין: השאלה האם דיין רשאי להטות את הדין מחשש סכנה ,חושפת את עומקו של הדין התורני כשיטה שאינה מתפשרת על קוצו של יושר .הדיון מלמד אותנו כי האמת אינה נכס פרטי הנתון למשא ומתן ,אלא יסוד קיומי המוחזק בידי בית הדין בשליחותו של הקדוש ברוך הוא .המסקנה ההלכתית היא חד משמעית :דיין אינו רשאי לעקם את הדין ,גם אם המחיר האישי הוא כבד ,ואפילו אם מדובר באיום ממשי על חייו או רכושו. הלכה למעשה ,הפחד אינו מהווה אונס במערכת המשפטית התורנית .הביטוי "לא תגורו מפני איש" הוא צו עליון שאינו מאפשר חריגה ,גם כשמדובר באיומים קיומיים או בלחץ תדמיתי וכלכלי חריף .פסק דין שניתן מתוך כניעה לאיום הוא פסק שאין לו תוקף ,והדיין עצמו עלול לאבד את כשירותו לדין ,שכן ברגע שחדל להיות נאמן לאמת ,חדל להיות דיין .התורה בונה את הדיין כמי שנמצא מעל לשיקולי הישרדות אישיים ,שכן עצם קיומו של עולם הצדק מותנה בנכונות של השופטים למסור את נפשם על המשפט ,בהבנה שסילוף הדין הוא שורש הרע הגדול ביותר בחברה. הגדלות המוסרית של הדיין נבחנת ברגעים שבהם האינטרס האישי מתנגש עם האמת האלוקית .האומדן המוסרי הגבוה ביותר הוא הידיעה שהאמת מוגנת על ידי בורא עולם ,ומי שבוחר באמת – גם תחת איום – זוכה לחסות שהיא חזקה מכל כוח ארצי .הפחד הוא מחיצה בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא ,ועמידה איתנה מולו היא פעולה של קידוש שם שמיים.