מינוי שופטים מאותו שבט – האם יש בזה איסור או בעיה הלכתית של הטיית משפט?

מינוי שופטים מאותו שבט – האם יש בזה איסור או בעיה הלכתית של הטיית משפט? בפתח דיוננו המאיר ,אנו ניצבים מול שאלה ששורשיה נטועים בעומק המבנה הציבורי של עם ישראל :האם מינוי דיינים המשתייכים לשבט אחד ,לקבוצה אחת או לעדה אחת, פוגע ביושרה המשפטית של בית הדין? משה רבנו מצווה את השופטים להישמר מהכרת פנים וממשוא פנים ,ומכאן עולה התהייה :האם עצם הקרבה השבטית ,המייצרת…

מינוי שופטים מאותו שבט – האם יש בזה איסור או בעיה הלכתית של הטיית משפט? בפתח דיוננו המאיר ,אנו ניצבים מול שאלה ששורשיה נטועים בעומק המבנה הציבורי של עם ישראל :האם מינוי דיינים המשתייכים לשבט אחד ,לקבוצה אחת או לעדה אחת, פוגע ביושרה המשפטית של בית הדין? משה רבנו מצווה את השופטים להישמר מהכרת פנים וממשוא פנים ,ומכאן עולה התהייה :האם עצם הקרבה השבטית ,המייצרת מטען של הכרות קודמת ,מחויבות רגשית או שותפות גורל ,אינה יוצרת מעצמה הטיה בלתי מודעת? התמונה הנשקפת מפרשת דברים היא של דיינים הנדרשים למדרגה שבה הדין מנותק מכל זהות אישית או חברתית ,אך יחד עם זאת ,התורה עצמה משתמשת בביטוי "לשבטיכם" – מה שמעורר סתירה פנימית בין הצורך בקרבה המכירה את האדם לבין הצורך בריחוק המבטיח את האמת.

השאלה הזו מהדהדת בעוצמה גם בימינו .בכל דור ובכל מערכת ,אנו מחפשים את האיזון בין הצורך בדיינים המחוברים לעולמו של הציבור ,לבין הצורך בדיינים שיהיו נקיים מכל זיקה מפלגתית או מגזרית .האם הדיין הוא רק אוסף של קשריו החברתיים ,או שהוא מסוגל להתעלות מעליהם ולהפוך למייצג של המשפט האלוקי המוחלט? בשיטת ויצמן ,נצא למסע בין דברי הראשונים והאחרונים ,נבחן את הקו הדק שבין שותפות המאפשרת דין נכון לבין קרבה המעוותת את הראייה ,ונבקש להבין האם גיוון הוא צורך הלכתי או שמא רק שאיפה מוסרית לתיקון עולם. כעת ,משה רבנו ,מנהיגם של ישראל ,ניצב בערבות מואב ופורש בפני העם את משנת המשפט שעליה יקום ויפול דור העתיד .הוא מדגיש באוזניהם את חשיבות המינוי הראוי והטהור ,כפי שנאמר" :ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א ,טז) .בהמשך לכך מוסיפה התורה את האזהרה הנצחית" :לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא" (דברים א ,יז). רש"י (דברים א ,טז) ביאר :ושפטתם צדק -אף זו תוכחה ,שהרי לא אמר להם כך אלא בשביל שעתידין לעוות הדין .רש"י חושף כאן את הריבוד העמוק שבפסוקים; הציווי לשפוט צדק אינו רק הוראה טכנית ,אלא תוכחה מוסרית המופנית אל העתיד ,מתוך ידיעה שהאדם מטבעו נוטה להטות את הדין ,ולכן נדרש כאן מאמץ על-אנושי של יראת שמיים. רבי אברהם אבן עזרא (דברים א ,טז) ביאר :שמע בין אחיכם -שלא תטו הדין בשביל הקרובים .הוא מבאר כי הציווי לשמוע בין האחים טומן בחובו את האזהרה שלא לתת לקרבה המשפחתית או השבטית להעיב על שיקול הדעת הצרוף של הדיין. הרמב"ן (דברים א ,טז) חידש :שפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו -שיהיו כולם שווים לפניכם ,וזהו עניין הכרת הפנים .הרמב"ן מחדד כי הדין חייב להיות מנותק מכל זהות של בעל הדין; הדין האלוקי אינו מכיר בהבדלים שבין אחים לשבטים או לגרים ,אלא רק באמת הצרופה. הספורנו (דברים א ,טז) ביאר :שמע בין אחיכם -שתשמעו את טענותיהם בטרם תגבשו דעה, ושלא תהיו מוטים מראש בשל השתייכותם של בעלי הדין לשבט כזה או אחר .הוא מדגיש כי ההקשבה היא כלי העבודה המרכזי של הדיין ,וכאשר הקשבה זו נעשית ללא משוא פנים, נמנעת הטיית הדין. בגמרא במסכת סנהדרין (דף כז ע"ב) נאמר :כל קרוב שאינו ראוי להעיד – אינו דן .הגמרא קובעת כאן יסוד רחב לדיני ממונות ודיני נפשות כאחד; הקרבה אינה רק פוסלת את האדם מלהעיד עדות ,אלא היא עוקרת אותו מכס השיפוט .העיקרון היסודי הוא שהקרבה יוצרת קרבה רגשית שאינה מאפשרת לדיין לראות את האמת בבהירות ,שכן אהבת הקרוב או הרצון בטובתו מעוורים את שקילת הטענות בצורה ניטרלית. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ג הלכה ח) נאמר :אם מתיירא הדיין – אל ידין. הירושלמי מרחיב את היריעה וקובע כי כל גורם חיצוני המערער את יציבות הדיין ,לרבות

לחצים חברתיים או שבטיים המייצרים פחד ,מונע ממנו את האפשרות להוציא דין אמת לאמיתו .הביאור הישיבתי הוא שבית הדין צריך להיות מנותק מכל רעשי הרקע של העולם הזה ,וכל השפעה שבטית המכרסמת בביטחון העצמי של הדיין היא כשלעצמה פסול בישיבתו על כס המשפט. בגמרא במסכת סנהדרין (דף טז ע"ב) נאמר :סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש – והיו מהם משבטו של ההורג – פסולין לדונו .הגמרא מלמדת כי במקרה של דיני נפשות ,החשש מקרבה דעתית שבטית מקבל משנה תוקף ,עד כדי פסילה מוחלטת של דיינים משבטו של הנידון .הרציונל הוא שהשותפות השבטית מעניקה לדיין תחושת זהות עם ההורג ,מה שעלול להוביל לניסיון טבעי להגן עליו או להקל בדינו ,והתורה דורשת מאיתנו לנתק את הכבלים הללו כדי להגיע לצדק מוחלט. כאשר אנו מעמיקים בדברי רבותינו הראשונים ,מתגלה לעינינו תמונה מורכבת שבה ההלכה מפלסת דרך מדויקת בין צורך האנושי בשייכות לבין הדרישה המוחלטת ליושרה משפטית ,תוך בחינת גבולות הנגיעה הפוסלת דיין ממושבו. הרא"ש (סנהדרין פרק ג סימן ג) חידש :כל שותפות שיש בה נגיעה – פוסלת .הוא מבאר כי לא רק קרבת דם משפחתית היא המהווה מכשול ,אלא כל שותפות אינטרסים המגבשת גורל אחד בין הדיין לבין המתדיין ,שכן הנגיעה הממונית או הכבודית מטילה צל כבד על האפשרות לדון ביושר. הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ו) ביאר :וצריך שיהיו כל הסנהדרין כהנים או לויים או ישראלים הראוים לישא בת כהן .הוא מדגיש כי התנאים המוקדמים למינוי דיין נועדו להבטיח את איכות הרכב בית הדין מבחינת הייחוס והטהרה ,כאשר המטרה העליונה היא להציב אנשים שאינם נגועים בחסרונות מוסריים או אישיים ,אף שלא נזכר איסור מפורש למנות דיינים מהרכב שבטי מסוים. רבנו עובדיה מברטנורא (על משנה סנהדרין פרק ג משנה ו) פירש :דאפילו בלא קורבה גמורה ,כל שותף שיש לו עניין ברווח או בהפסד של חברו – פסול מלדון בענייניו .הוא מבאר כי ההלכה מגדירה גבול רחב לנגיעה ,ומתוך כך אנו למדים שכל קשר שבטי שאינו חוצה את הגבול של שותפות אינטרסים ממשית ,אינו נכנס תחת הגדרת הפסול של קרבה הפוסלת לדון. במסענו אל נבכי עולם הפסיקה של האחרונים ,אנו פוגשים את הניסיונות לתרגם את עקרונות הראשונים למציאות מורכבת ,שבה עלינו להפריד בין תחושת שייכות כללית לבין נגיעה אישית המעוותת את הדין .הפוסקים משקללים את השפעת המבנה החברתי על נפש הדיין ומבקשים להציב גדרות שיבטיחו כי כס המשפט יוותר טהור. הפתחי תשובה (חו"מ סימן ז סק"ד) ביאר :לא מצינו שהשותפות בשבט או בעיר או באומה תפסול לדון ,אלא אם כן יש נגיעה ממונית או כבוד ממש .הוא מבחין כאן הבחנה יסודית: קרבה המבוססת על השתייכות לקבוצה גדולה אינה פוסלת דיין ,שכן היא נעדרת את המגע האישי והאינטרס הכלכלי הישיר ,ובלבד שהדיין אינו נגרר אחר אינטרסים של כבוד או ממון שיש לו עם הבעל דין הספציפי.

המהרש"ם (שו"ת ח"א סימן רנ"ה) חידש :היכי דנפישי בני שבט אחד – לא מיחזי כפסול ,דמסתמא אין נגיעה ממשית ,ואין חשש לפסול .הוא מעמיק להסביר כי גם כאשר מופיעים בבית הדין דיינים רבים המשתייכים לשבט אחד ,אין בכך מראה של פסול ,שכן כברירת מחדל אנו מניחים שאין כאן נגיעה אישית ממשית ,והתורה אינה חושדת בדיינים ללא סיבה מוצקה. המהר"ם אלשקר (סימן ל"ט) ביאר :שאם יבואו כל הדיינים משבט אחד או ממשפחה אחת, קיים בזה חשש של חנופה ואינטרס .הוא מבטא כאן דאגה מוסרית עמוקה יותר :הוא חושש שמא הצטברות של דיינים בעלי רקע זהה תיוצר דינמיקה של לחצים פנימיים וחנופה הדדית, מה שעלול להוביל לשחיקת הניטרליות של בית הדין ולהטיה בלתי מודעת של ההכרעות. כשאנו ניגשים לבירור עמדתם של ענקי התורה בדורות האחרונים ,אנו מגלים כי המבט ההלכתי אינו מסתפק רק בשורת הדין היבשה ,אלא שוקל את כובד משקלו של מראית העין ואת החשיבות העצומה של אמון הציבור במערכת המשפט. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת (ח"ב סימן ע"ב) ביאר :כי אין בזה חיוב גמור מן הדין ,אך יש להעדיף הרכב מגוון כדי למנוע תחושת קיפוח .הוא מסביר כי אמנם מבחינה הלכתית טהורה אין פסול בהרכב חד-עדתי או חד-שבטי ,אך הנהגה נכונה ורגישות כלפי הציבור מחייבות את בית הדין להיראות ניטרלי ומייצג את כלל חלקי העם ,שכן תחושת הקיפוח עלולה לערער את קבלת הדין. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות דיינים (פרק ה) ביאר :כי הדיין חייב לשים לנגד עיניו את דברי התורה "לא תגורו מפני איש" ,ולעיתים דווקא כאשר כל הדיינים מהרכב אחד ,עליהם להחמיר יותר על עצמם כדי להוכיח כי הם נקיים מכל פנייה. הוא מחדש כי החשש מ"קרבה דעתית" מחייב את הדיין בזהירות יתרה ,שמא יטו את ליבם לטובת בני שבטם או קהילתם ,ועל כן העמידה בלחץ הפנימי היא לב העניין. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (ח"א סימן מ) חידש :כי בית דין שאינו משדר הגינות וניטרליות לכלל הציבור ,פוגע בערכו של הדין גם אם הדיינים עצמם ישרים כסרגל .הוא מבאר כי תפקיד הדיין הוא לא רק להוציא דין אמת ,אלא להאיר את האמת באופן שיהיה מקובל על הלבבות ,ולכן לעיתים יש מקום להעדיף הרכב המשלב דיינים מרקע שונה כדי להסיר כל חשש של נטייה מראש. כאשר אנו מבקשים להוריד את עקרונות הסוגיה אל קרקע המציאות ,אנו מוצאים כי המבחן האמיתי אינו נעוץ בהרכב היבש של המינויים ,אלא ביושרתו של הדיין הבודד הניצב מול הכרעתו .המציאות מזמנת לנו מצבים שבהם שאלת השייכות הופכת למנוף של לחצים או למקור של תחושות קשות בקרב הציבור ,ועלינו לדעת כיצד לפלס נתיב ישר בתוך הערפל. נפקא מינה ראשונה עולה בתחום הוועדות הציבוריות או בתי הדין הרבניים בקהילות קטנות :כאשר מתמנים דיינים המשתייכים כולם לאותה קהילה או מפלגה ,אף שאין בכך איסור הלכתי גמור ,יש להקפיד ולמנות נציגים מגוונים כדי למנוע את החשש משיקולים זרים או מחנופה הדדית .לענ"ד נראה לבאר ,כי הצורך בגיוון אינו מגיע מתוך חשד רשמי

בדיינים ,אלא מתוך הבנה שבית הדין צריך להקרין אמון ציבורי ,וכאשר הציבור חש שבית הדין הוא "משפחתי" או "שבטי" ,כוחו להשפיע ולהכריע נחלש. נפקא מינה שנייה נוגעת לסכסוכי גבולות או ענייני נחלות שבהם מעורבים שבטים או עדות שונות :במקרה כזה ,גם אם הדיינים הם ישרים כסרגל ,ראוי מבחינה הלכתית להושיב דיינים ניטרליים שאינם שייכים לאף אחד מהצדדים .לענ"ד נראה להסביר ,כי המטרה היא להסיר כל מראית עין של משוא פנים ,שכן גם אם הדיין שייך לשבט הנתבע משוכנע ביושרו ,הצד שכנגד יחוש תמיד כי המגרש מוטה נגדו .הימנעות ממינוי כזה מראש היא המגן הטוב ביותר על כבוד התורה ועל האמת. נפקא מינה שלישית עולה ביחס לקשרים חברתיים הדוקים שאינם הגדרתיים כקירבה: אדם המכיר את בעלי הדין מילדות ,מהחברותא הקבועה או משותפות עסקית עמוקה ,גם אם אינם קרובי משפחה .כאן עולה החובה המוסרית לפרוש מן הדין .לענ"ד נראה ליישב ,כי ה"קרבה הדעתית" שחז"ל הזהירו מפניה אינה תלויה בדם אלא בלב ,וברגע שהדיין מרגיש בתוכו פנימה שקשה לו לשפוט באובייקטיביות ,חובה עליו להעדיף את האמת על פני הרצון לשבת על כס המשפט. בבואנו לברר את עומק הרעיון העולה מן הסוגיה ,אנו ניצבים מול התנגשות בין שני ערכים מרכזיים בעבודת ה' :מצד אחד ,השאיפה לקרבה ולידיעה עמוקה של האדם כבסיס לצדק ,ומצד שני ,הדרישה לריחוק משוחרר מכל פניות .השילוב ביניהם הוא סוד החיים של בית הדין. המשנה במסכת אבות (פרק א משנה ח) ביארה :כשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך ,יהיו בעיניך כרשעים .היא חידשה כי הדרך היחידה להגיע לאמת משפטית היא ליצור ריחוק פנימי, המוחק כל היכרות מוקדמת או הערכה חיובית כלפי בעל דין ,עד כדי התייחסות אליו כאילו אינו מוכר כלל .הביאור הוא שהמשפט דורש העדר עמדה מוקדמת ,שהרי ברגע שהדיין מחזיק בתפיסה כלשהי על האדם שלפניו ,הוא כבר אינו פנוי לראות את הראיות כהווייתן. המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב הדין ,פרק א) ביאר :כי המשפט הוא נקודת האמצע שבין הקצוות ,ועל כן הדיין חייב להיות נטול מכל משיכה לקצה כזה או אחר .הוא חידש כי השבטיות – בהיותה תחושה של 'צד' – היא לכשעצמה תכונה המנוגדת למהות הדין ,שהוא כולו עמידה בנקודת האפס ,בנקודה שאין בה העדפה .הביאור הוא שהצדק הוא אלוהי כי הוא אינו יודע 'צד' ,הוא יודע רק את האמת המוחלטת ,ולכן כל כניסה של שייכות שבטית היא ירידה מהדרגה העליונה של הדין לדרגה אנושית שבה האינטרסים משחקים תפקיד. לענ"ד נראה להסביר ,כי הרעיון העמוק הטמון כאן הוא שהדיין ,כשהוא יושב בדין ,חייב לעבור תהליך של 'יציאה מעצמו' .הוא אינו מייצג את שבטו ,את משפחתו או את דעותיו, אלא הוא הופך להיות כלי ריק שדרכו משתקף רצון ה' .הקרבה השבטית ,ככל שהיא מעניקה חמימות ושייכות בחיים הכלליים ,בבית הדין היא הופכת להיות החסם המונע מהאור האלוהי לעבור .השחרור מהזהות השבטית אינו מחיקה של הזהות האישית ,אלא התעלות שבה הדיין מבין שתפקידו האמיתי הוא להיות שופט של כלל ישראל ,ולא של חבריו לשבט.

במישור הנפשי וההנהגתי ,הסוגיה שלפנינו אינה עוסקת רק בדיינים בבית הדין ,אלא במבחן התמידי של כל אדם המבקש לנהל את חייו באמונה .החיבור לנפש דורש מאיתנו להבין כיצד אנו מסננים את המציאות מבעד למשקפיים של האינטרסים האישיים והשבטיים שלנו, וכיצד ניתן להגיע למדרגה של הנהגה שאינה נתונה ללחצי הסביבה. המהר"ל מפראג בחידושי אגדות על מסכת סנהדרין (דף ו ע"ב) ביאר :כי אדם שנושא באחריות ציבורית ,נפשו צריכה להיות כה רחבה עד שלא תהיה כלואה בתוך גבולות של קבוצה או עדה .הוא חידש כי הפחד מהסביבה או הדחף לטובת השבט נובעים מכך שהאדם תופס את עצמו כחלק ממחנה ,ולא כחלק מהעולם כולו .הביאור הוא שהנהגה אמונית אמיתית דורשת מהאדם להרחיב את נקודת המבט שלו ,כך שהאמת תהיה חשובה לו יותר מהשתייכותו, ושהוא יראה את כלל ישראל כמשפחה אחת גדולה שבה אין שבט עדיף על רעהו. הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (דברים א ,טז) ביאר :כי השופטים שמונו על ידי משה רבנו לא נועדו להיות מנהיגים פוליטיים של שבטם ,אלא דמויות מופת שכל תכליתן להביא את דבר ה' לעם .הוא חידש כי כאשר הדיין או המנהיג זוכר שהמשפט לאלוקים הוא, הפחד מהסביבה מתפוגג ,שכן הוא אינו עובד את בני האדם אלא את בורא עולם .הביאור הוא שהחיבור לאמונה הוא המחסום הטבעי מפני חנופה .אדם המבין באמת שהקב"ה הוא הדיין האמיתי ,אינו מוצא סיבה לחשוש ממה יאמרו הבריות ,שהרי רצונם אינו משנה את האמת המוחלטת. לענ"ד נראה לבאר ,כי העמידה מול לחצים שבטיים היא הדרך של האדם לבנות את האישיות שלו כעבד ה' .בכל פעם שאנו נמנעים מלהטות את דעתנו או את מעשינו לטובת המעגל הקרוב אלינו על חשבון האמת ,אנו מכריזים שריבונות ה' בחיינו היא עובדה קיימת. זהו תהליך של זיכוך הנפש :היכולת להביט באדם ,בין אם הוא קרוב ובין אם הוא רחוק ,באותה עין של יושר .זו אינה קרירות ,אלא עוצמה רוחנית המאפשרת לאדם להנהיג מתוך נקיות כפיים ,כשהוא מחובר למקור האמת שאינו משתנה בהתאם לנסיבות או לקשרים החברתיים. כשאנו בוחנים את תהליך בניית המצפן הפנימי ,אנו מבינים כי אין מדובר רק בסיסמאות של יושר ,אלא בעבודה פנימית מאומצת .המציאות מלאה בקשרים סמויים ,בלחצים חברתיים ובציפיות שלא נאמרות במפורש ,והאדם נדרש לפתח חוש ריח דק שיזהה מתי ה"קול הפנימי" שלו אינו אלא הדהוד של האינטרס השבטי. החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (חלק ב ,פרק ט) ביאר :כי אדם החפץ באמת נדרש לשמור על מרחב נפשי שבו הוא בוחן את מניעיו מדי יום .הוא חידש כי השקר אינו מתחיל תמיד ממעשה עוול גלוי ,אלא מהטיה קטנה ובלתי מורגשת של הלב שמתחילה במחשבה" :אולי אקל מעט עבור מי שקרוב אלי?" .הביאור הוא שהמצפן הפנימי אינו מכויל בבת אחת ,אלא בצעדים קטנים של סירוב להטות את הלב במקומות שבהם איש אינו רואה. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ב הלכה ג) ביאר :כי הדרך לתיקון המידות היא על ידי הליכה

בדרך האמצע המדויקת ,הרחוקה משני הקצוות .הוא חידש כי אדם הנדרש להכריע במציאות מורכבת של קשרים ,עליו לזכור כי כל נטייה לצד אחד – גם אם היא נראית כביכול 'לגיטימית' בגלל הקשר לקבוצה או לשבט – היא חריגה מהאמת .הביאור הוא שהמצפן הפנימי מתחדד ככל שאנו משתחררים מהצורך להיות שייכים למחנה מסוים ,ומבינים שהשייכות האמיתית היחידה היא לשורש האמת האלוקית. ונראה להסביר ,כי המוסר האמיתי אינו נמדד ביכולת להפגין יושר כאשר הכל מתבוננים בנו ,אלא דווקא בשקט שבין הדיין לבין מצפונו .כאשר אדם נמנע מלהעדיף את חבריו או את בני שבטו במצבים שבהם האינטרס דורש זאת ,הוא בונה קומה חדשה בנפשו – קומה שאינה זקוקה לחיזוקים חיצוניים .המצפן הזה הוא שמעניק לאדם חירות פנימית אמיתית; הוא הופך אותו לאדם שאינו פוחד מאיש ,פשוט כי אין לו מה להפסיד מלבד את האמת ,ואין לו למי לרצות מלבד לבורא עולם. בתום העיון בסוגיה הסבוכה של מינוי דיינים בני אותו שבט ,אנו עומדים אל מול תמונה המאירה את הנפש באור חדש .הדיון הראה לנו כי התורה אינה מתעלמת מהטבע האנושי המחפש שייכות ,אלא דווקא מנתבת אותו לערוצים של אחריות ושליחות ,תוך שהיא מציבה גבולות ברורים המפרידים בין הקשר הקהילתי לבין מרחב הדין המקודש.

עיקר העניין: התובנה המרכזית העולה מתוך דיוננו היא כי האמת היא ערך מוחלט ,שאינו מתכופף בפני נסיבות חברתיות או שייכות מגזרית .הדין הוא כלי שרת ביד הבורא ,וכל ניסיון לצבוע אותו בצבעים של "שבטיות" – בין אם באופן מודע ובין אם בתת-מודע – פוגע בשורש הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמיים .למדנו כי למרות שאין איסור הלכתי גורף על הרכב דיינים מאותו רקע ,קיימת דרישה מוסרית עליונה לזקק את הלב ,להתרחק מכל מראית עין של משוא פנים ,ולזכור בכל רגע נתון ש"המשפט לאלוקים הוא" .החירות האמיתית של הדיין ,ושל כל אדם המוביל את חייו ,טמונה ביכולת להשתחרר מכבלי הלחץ הסביבתי ולדבוק באמת הצרופה ,גם כאשר היא אינה עולה בקנה אחד עם הציפיות של המעגל הקרוב אלינו. בסופו של תהליך ,עלינו לזכור כי המוסד המשפטי וההנהגתי בעם ישראל לא נועד להפריד בין חלקי העם ,אלא להוות עוגן של יציבות .כאשר אנו בוחרים באמת הנקייה ,אנו מבטיחים שהצדק האלוקי ימשיך להפעים את חיינו .בסיום מסענו ,אנו נושאים עימנו תובנות אלו אל השגרה :הראשונה ,כי הידיעה וההכרות עם האדם אינן צריכות להוות חיסרון ,אלא רק אם הן מלוות בנגיעה אישית המטה את הלב. השנייה ,כי הדרך להשפיע לטובה על הציבור היא על ידי הפיכתנו לדמויות שכל כוחן נובע מיושרן הפנימי ,ולא ממעמדן החברתי או משיוכן השבטי.