האם דיין שטעה מחזיר את הדין – או מחזיק בטעותו בשם כבוד התורה?

האם דיין שטעה מחזיר את הדין – או מחזיק בטעותו בשם כבוד התורה? בפתח דיוננו המדויק ,אנו ניצבים בפני צומת מכריעה בנפשו של הדיין :מה קורה ברגע שאחרי החתימה? כאשר הדיו מתייבש על פסק הדין ,והדיין מגלה לפתע כי טעות נפלה תחת ידו ,האם הוא מחויב לעצור ולחזור בו ,או שמא כבוד התורה והצורך ביציבות מערכת המשפט גוברים על הצורך בתיקון? התורה מצווה "שמע בין אחיכם ושפטתם…

האם דיין שטעה מחזיר את הדין – או מחזיק בטעותו בשם כבוד התורה? בפתח דיוננו המדויק ,אנו ניצבים בפני צומת מכריעה בנפשו של הדיין :מה קורה ברגע שאחרי החתימה? כאשר הדיו מתייבש על פסק הדין ,והדיין מגלה לפתע כי טעות נפלה תחת ידו ,האם הוא מחויב לעצור ולחזור בו ,או שמא כבוד התורה והצורך ביציבות מערכת המשפט גוברים על הצורך בתיקון? התורה מצווה "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק" ,ורש"י מבאר בשם המכילתא שחובה זו אינה פגה עם הפסיקה ,אלא קוראת לדיין לעמוד בפתח תמיד ,מוכן לשמוע מחדש .אך כאן מתעורר המתח :האם היכולת לחזור מהטעות היא סימן של ענווה גדולה ויראת שמים ,או שמא היא סדק המערער את סמכות בית הדין ואת האמון במערכת? האדמה רועדת תחת רגליו של הדיין המגלה ששגה ,והרוח השקטה בחדר הדיונים מתמלאת ברעד של אחריות נוראה .האם הוא יבחר בדרך המלך של הגאווה השקטה ,המבקשת לשמור על יציבות הפסק בשם כבוד הדיינות ,או שמא יבחר בנתיב המייסר של האמת ,שבו הדיין מוכן לומר "טעיתי"? זוהי שאלה שנוגעת בשורש הקיום של השליח הציבורי ,המצווה להציב את צדק ה' מעל לכל חשבון אנושי ,זמני וחולף .נצא למסע בסבך הפסיקה ,בין דברי הראשונים והאחרונים ,כדי להבין האם דיין שטעה אכן יכול לתקן ,ואם כן – עד היכן מגיעה הסמכות והיכן נגמרת החובה. במחוזות הקודש של פרשת דברים ,מציב משה רבנו את היסודות לכל בית דין המבקש לצעוד בדרך ה' ,כפי שנאמר" :ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א' ,ט"ז) .הפסוק הזה אינו רק הוראה טכנית ,אלא קריאה מתמדת לדיין להיות קשוב בכל רגע ורגע לחיפוש אחר האמת ,ללא קשר לזמן שעבר או להחלטות שכבר התקבלו.

רש"י (דברים א' ,ט"ז) פירש" :שמע בין אחיכם -אל תאמר :כבר דנתי דין זה ,אלא שמע שנית -שמא יש ממש בטענותיו" .רש"י חושף כאן את החובה המוסרית וההלכתית של הדיין :עליו להשיל מעליו את בגדי הכבוד והסמכות ולהיות מוכן לשוב ולשקול את העניין מחדש ,שכן ייתכן שדבר מה נעלם מעיניו בסיבוב הראשון ,והאמת מחכה להתגלות בחיפוש נוסף. רבי אברהם אבן עזרא (דברים א' ,ט"ז) ביאר" :שמע בין אחיכם -שלא תטו הדין בשביל הקרובים" .הביאור הוא שההקשבה העמוקה לכל הצדדים מונעת מהלב להיגרר אחר נטיות אישיות ,ומאפשרת לדיין להישאר נקי כפיים וממוקד בצדק האלוקי ,גם כאשר הטענות מורכבות ומפותלות. הרמב"ן (דברים א' ,ט"ז) חידש" :ושפטתם צדק -שיהיו הדינים שווים לפניכם בבירור האמת". הוא מבאר כי תפקיד הדיין הוא לשקול את הטענות כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שומע אותן ,ללא מוקדמות של העדפה או נעילה בדעתו הקדומה ,כדי שיוכל לחתור אל האמת הצרופה בכל שלב של הדיון. הספורנו (דברים א' ,ט"ז) ביאר" :שמע בין אחיכם -שתשמעו את טענותיהם בטרם תגבשו דעה ,ושלא תהיו מוטים מראש" .הוא מדגיש כי החובה לשמוע היא עבודה רוחנית מתמדת, שנועדה להבטיח שהדיין לא יסגור את שערי ליבו בפני שום טענה שיכולה לשפוך אור חדש על המקרה המונח לפניו. כאשר אנו פותחים את ספרי התלמוד ,אנו פוגשים את הדינמיקה המרתקת שבין פסיקה חלוטה לבין הכרה בטעות ,מתוך רצון עמוק שבית הדין לא יהפוך למוסד קפוא ,אלא ימשיך להיות כלי חי ונושם לאמיתה של תורה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף לג עמוד א) נאמר :אמר רב נחמן :טעה בדבר משנה -מחזיר; טעה בשיקול הדעת -אינו מחזיר .הגמרא מגדירה כאן גבולות גזרה ברורים :כאשר הטעות היא במישור ההלכתי היבש ,בבחינת דין מפורש במשנה או בשולחן ערוך ,אין לדיין שום היתר להיאחז בטעותו .הביאור הישיבתי הוא כי במקום שבו האמת ההלכתית מוכתבת מראש על ידי רבותינו ,אין לשיקול דעתו של הדיין הפרטי מעמד ,והוא חייב לסגת ולהודות על האמת .לעומת זאת ,כאשר מדובר בשיקול דעת – במקום שבו ההלכה מניחה לדיין להפעיל את תבונתו האישית – אין אנו חוזרים מהדין ,שכן גם דעתו של הדיין היא חלק מהתורה שניתנה לו להכריע בה. בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק א הלכה א) נאמר :כל דין שדן וטעה -משלם מביתו. הירושלמי מביא זווית חריפה יותר ,המדגישה את האחריות הממונית הכבדה המוטלת על כתפי הדיין .הביאור הישיבתי הוא שהדיין ,ברגע שהוא מתיישב על כס המשפט ,לוקח על עצמו אחריות על כל גרוש שיוצא מכיסו של בעל הדין .השגיאה אינה נתפסת כעניין טכני בלבד ,אלא כפגיעה ממשית שיש לה מחיר ,והדיין נדרש ליראת שמים עמוקה המונעת ממנו לפסוק בפזיזות. בגמרא במסכת סנהדרין (דף לג עמוד א) נאמר עוד :אמר רבא :טעה בדבר משנה -חוזר,

ואם גבה -לא מהדרינן .הגמרא מלמדת כאן כי גם במקרה של טעות גמורה ,ישנו סוף לדיון. הביאור הוא כי אם הממון כבר עבר ידיים ,אנו חוששים מליצור כאוס במערכת הממונית של העם ,ולכן גם אם הדיין טעה ,הדין נשאר על כנו .המערכת המשפטית מבקשת איזון עדין :מצד אחד מחויבות מוחלטת לאמת ,ומצד שני הכרה בכך שהמציאות האנושית דורשת סופיות והכרעה ,גם במחיר של טעות שאינה ניתנת לתיקון כספי לאחר מעשה. כשאנו צוללים אל מעמקי דברי הראשונים ,אנו מוצאים כיצד הם מעצבים את גבולות הענווה של הדיין אל מול דרישות האמת ,תוך ניסיון מתמיד לאזן בין החובה לתקן את העוול לבין הצורך לשמור על יציבות הדין ועל כבוד בית הדין כמייצג את דעת תורה. הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק ו הלכה א) ביאר :דיין שטעה בדבר משנה -חוזר הדין ומחזירין אותו .ואם טעה בשיקול הדעת -אין מחזירין ,אלא יעמוד הדין .הוא מחדש כי ההלכה קובעת מסלול ברור :כאשר הדיין סטה מן הדרך הסלולה ,עליו לחזור בו ,אך כאשר הוא פעל מתוך סמכותו להכריע בשיקול דעת ,אין אנו פותחים מחדש את התיק .הביאור הוא שהרמב"ם מבקש להעניק לדיין סמכות וביטחון ,כדי שלא יהיה מורא מבית הדין על כל פסיקה ,שכן אחרת לא יבואו דיינים לישב על המדוכה. הרא"ש במסכת בבא קמא (פרק ד סימן ח) חידש :בשם רב האי גאון כי דיין שטעה ,אפילו בשיקול הדעת ,הרי זה חוזר .הרא"ש מבאר כאן גישה תובענית ונוקבת יותר ,לפיה האמת היא הערך המוחלט שאין לו תחליף .עבור הרא"ש ,ההתבצרות מאחורי המושג שיקול דעת אינה יכולה להוות מקלט לטעות שגרמה לעיוות ,ולכן הוא פוסק כי בכל מקום שבו האמת נפגעה ,חובה על הדיין לחזור בו ולתקן את המעוות. השולחן ערוך בחושן משפט (סימן כה סעיף א) כתב :דיין שטעה בדבר משנה -חוזר הדין .טעה בשיקול הדעת -אינו חוזר הדין .מרן רבי יוסף קארו מעתיק את מסורת הפסיקה המחייבת, ומעמיד את ההבחנה בין טעות טכנית להכרעה סובייקטיבית כקו פרשת המים .הביאור הוא שמרן ביקש ליצור יציבות משפטית בעם ישראל ,ועל כן העדיף את ההכרעה הסופית על פני פתיחה מתמדת של תיקים שנדונו. הרמ"א (שם) חידש :ויש אומרים שאפילו טעה בשיקול הדעת -חוזר ,וכן עיקר .הרמ"א מאמץ את דעת הרא"ש ומטלטל את היציבות שקבע מרן ,בקבעו כי לאיכות הפסק יש חשיבות עליונה ,ואין להשלים עם טעות גם אם היא נופלת תחת הגדרת שיקול דעת .ההסבר הוא שהרמ"א רואה בבית הדין לא רק מוסד פורמלי אלא כלי להוצאת אמת לאמיתה ,ולכן הוא מעדיף את התיקון המיידי על פני הפורמליזם. במסענו אל דברי האחרונים ,אנו פוגשים את הניסיון העדין לאזן בין הדרישה המוחלטת ליושר לבין הצורך במערכת יציבה שאינה מתפרקת בכל פעם שמתעורר ספק ,תוך העמקת האחריות האישית הרובצת על כתפי הדיין. הרשב"א בתשובותיו (חלק ד סימן רנא) ביאר :דיין שפסק בפזיזות ובלא עיון ,או בטעות גמורה -חוזר אף לאחר גביית הממון .הוא מבחין כי לא כל טעות היא שוות ערך ,ומחדש כי במקום

שבו הדיין נהג ברשלנות או בחוסר תשומת לב ,הדין אינו נחשב לדין אמת ואין לו את תוקף הסופיות ,ולכן חובה להחזיר את המצב לקדמותו גם לאחר שהכסף עבר לידיים הלא נכונות. החזון איש בספרו סנהדרין (סימן טו אות ב-ג) חידש :כי צריך לבחון כל מקרה לגופו ,ואם מדובר בטעות יסודית או רשלנות גמורה -הדין חוזר .הוא מבאר כי אין דין אחד לכל הטעויות ,וכי עיוות משפט שנובע מחוסר זהירות אינו יכול לזכות להגנה הלכתית .הביאור הוא שהאמת אינה מושג מופשט ,אלא מחויבות של הדיין להיות דרוך ,עירני וקשוב לכל פרטי התיק ,וכל סטייה מכך היא פגיעה בערך הדין. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח חו"מ סימן ב) ביאר :כיוון שהלכה פסוקה היא כדעת מרן בשולחן ערוך ,אין לחזור בדין אלא אם כן הטעות הייתה בדבר משנה. הוא מדגיש כי מתוך יראת שמים והכרה בסמכות ההלכתית ,עלינו להיצמד להכרעות שקבעו רבותינו ,אך מוסיף כי אם התברר לדיין שנפלה טעות חמורה ,ראוי לו מצד יראת שמים לשקול לתקן ,אף שאינו מחויב בכך מעיקר הדין. מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ב פרק ז הלכה י) חידש :שאם התברר שהטעות נבעה מחוסר בקיאות או חיפזון ,הרי שחייב לחזור ,גם אם אין מדובר בטעות בדבר משנה .הוא מבאר כי במצב כזה לא התקיים שיקול דעת אמיתי ,וממילא אין כאן פסק דין מחייב ,אלא שגגה שחובה לתקנה מיד ,מתוך הבנה שהדיין הוא שליח הציבור למען האמת ולא למען השרירותיות. בעומק עולמם של גדולי הדורות ,אנו נחשפים למתח המפרנס את כל חיי הרוח של הדיין: מחד ,השאיפה לדיוק מוחלט וצייתנות לאמת ,ומאידך ,הצורך לשמור על עוצמת ההכרעה ההלכתית שלא תהיה נתונה לערעור בכל רגע .גדולי הדורות מעצבים כאן דמות דיין שאינה מתבצרת במעמדה ,אלא חיה בתוך יראה מתמדת. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (בספרו חומת הדת ,פרק יג) ביאר: כי הדין אינו נכס פרטי של הדיין ,ועל כן אל לו לראות בתיקון הטעות משום פגיעה בכבודו. הוא חידש כי כבוד התורה גדל דווקא כאשר הדיין מודה על האמת ,שהרי בכך הוא מוכיח כי התורה היא האדון והוא רק העבד .הביאור הוא שדיין המפחד להודות בטעותו בשל חשש מכבודו ,חוטא למטרת הדין ,שהרי האמת היא כבודו האמיתי של הקב"ה ,ולא הדימוי העצמי של הדיין. מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן קכד) חידש :כי הפסק שיוצא מבית הדין הוא כוח של דין שניתן לדיין ,אך יחד עם זאת ,דיין חייב להיות מוכן בכל עת לעמוד תחת ביקורת עצמית נוקבת .הוא מבאר כי אמנם עלינו לשמור על יציבות הדין ,אך יציבות זו אינה מהווה היתר לטעות מכוונת או לרשלנות .הכוח שניתן לדיין הוא כוח של שליחות ,ושליח שסטה מהמשימה – מחויב לתקן את דרכו מיד כשמתבררת הסטייה ,ואין כאן משום זלזול בסמכות אלא מילוי נאמן של התפקיד. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף על הלכות דיינים (פרק ט) ביאר :כי גם במקום

שאין חובה פורמלית לחזור מהדין ,דיין בעל יראת שמים ימצא את הדרך לתקן את המעוות מבלי לערער את מוסד הדיינות .הוא מחדש כי קיימות דרכים הלכתיות עקיפות ,כגון פיוס בעלי הדין או השלמת הטעויות בדרכי שלום ,כדי להבטיח שהתוצאה הסופית תהיה צודקת. הביאור הוא שהדיין לא רק שופט ,אלא גם מחנך ,והתנהלותו בתיקון הטעות משדרת לציבור מסר של אמת החזקה יותר מכל פורמליזם משפטי. כשאנו מבקשים להוריד את עקרונות הסוגיה אל קרקע המציאות ,אנו מגלים כי המבחן האמיתי של דיין אינו רק בידע ההלכתי שלו ,אלא באומץ הלב המוסרי להכיר בשגגה ולתקן אותה .המציאות מזמנת לנו אינספור מצבים בהם הדברים אינם שחור ולבן ,ועלינו לדעת כיצד לפלס נתיב שישמור על כבוד התורה מחד ,ועל צדק אמת מאידך. נפקא מינה ראשונה עולה בבתי דין לממונות :כאשר התברר כי הדיין השמיט פרט טכני או הלכתי מהותי שהיה משנה את כל פסק הדין .לענ"ד נראה לבאר ,כי במקרה כזה ,גם אם הטעות אינה מוגדרת רשמית כטעות בדבר משנה ,על הדיין ליזום פנייה לבעלי הדין ולהבהיר כי נפלה טעות בשיקול הדעת עקב חסרון בנתונים .תיקון הדין במצב זה אינו פגיעה בסמכותו של הדיין ,אלא הוכחה לכך שבית הדין הוא מוסד הפועל באחריות ולא מתוך יומרה לאלוהות. נפקא מינה שנייה נוגעת להליך הערעור :במערכות בתי דין שבהם קיים הרכב ערעורים, עולה השאלה האם הדיין הראשון צריך לשתף פעולה עם הערעור או להתבצר בעמדתו. לענ"ד נראה להסביר ,כי הגישה הראויה היא פתיחות מלאה .כאשר דיין מבין שהערעור מעלה טענות שלא נשקלו כראוי ,עליו להוביל את המהלך לתיקון הפסק ,שכן המטרה היא להגיע לאמת ,והערעור הוא רק כלי עזר עבור הדיין למצוא את מה שנעלם מעיניו בשלב הראשון. נפקא מינה שלישית עולה ביחס לממון שכבר נגבה :האם יש למצוא דרך מוסרית להשיב את הממון גם כשאין חובה הלכתית פורמלית .לענ"ד נראה ליישב ,כי אף שרוב הפוסקים נקטו להקל לאחר גביית הממון כדי למנוע טלטול של המערכת ,דיין המזהה שנגרם עוול ברור ,ראוי לו להפעיל את השפעתו על הצד שזכה בדין כדי שישיב את הממון מרצונו ,ובכך הוא מקדש את שם שמיים ומנקה את המערכת מעיוות משפט ,גם במקום שבו הפרוצדורה היבשה הייתה מותירה את המצב על כנו. בבואנו לברר את עומק הרעיון העולה מן הסוגיה ,אנו ניצבים מול המפגש בין אישיותו של הדיין לבין שכינה המשרה בבית הדין .הדרישה לחזור מהדין ,כאשר מתבררת הטעות ,אינה רק פעולה טכנית של ביטול החלטה ,אלא עבודת נפש עמוקה המבררת האם הדיין רואה את עצמו כבעל סמכות המגן על מעמדו ,או כעבד נאמן המגן על האמת. המהר"ל מפראג בספרו נתיבות עולם (נתיב הדין ,פרק א) ביאר :כי הדין אינו אלא גילוי של האמת האלוהית בעולם ,וכל עוד הדיין מחובר לאמת זו ,הוא פועל בכוחו של הקב"ה .הוא חידש כי הטעות היא המקום שבו האדם נפרד מהאמת ,והחזרה מהטעות היא הרגע שבו הוא שב ומתחבר אליה .הביאור הוא שהדיין המפחד להודות בטעותו ,אינו מפחד מהפסד כבודו אלא מניתוק הקשר עם האמת ,שכן גאווה היא המחסום המונע מהאדם להודות בשגיאתו, והגאווה היא היפוכו של הדין.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח חו"מ סימן ב) ביאר :כי יראת שמים היא המצפן של הדיין בכל רגע נתון .הוא חידש כי הפחד מפני עיוות הדין חייב להיות גדול יותר מהפחד מפני מבוכה אישית .הביאור הוא שדיין שמונע מעצמו לתקן טעות רק כדי לא להצטייר כמי שטעה ,מעמיד את כבודו העצמי לפני כבוד התורה ,ובכך הוא מחלל את המטרה לשמה נתמנה לשפוט. לענ"ד נראה להסביר ,כי הרעיון העמוק הטמון כאן הוא שהדיין ,כשהוא יושב בדין ,חייב לזכור שהוא נמצא במרחב של 'לפנים משורת הדין' .היכולת לחזור מהדין היא ביטוי של ענווה אלוהית .אדם גדול אינו אדם שאינו טועה ,אלא אדם שיודע להפוך את טעותו למדרגה חדשה של אמת .השחרור מהפחד מן הביקורת הוא התנאי ההכרחי כדי שבית הדין יהיה מקום שבו האמת יכולה לנשום ,שכן רק דיין שאינו חושש למעמדו ,יכול להיות קשוב באמת לקולו של בעל הדין שמולו. במישור הנפשי וההנהגתי ,הסוגיה שלפנינו חורגת מגבולותיו של בית הדין ומציבה מראה לכל אדם .האם אנו מסוגלים לבחון את חיינו ,את הבחירות שקיבלנו ואת הדרך שבה אנו נוהגים בבני הבית ,בקהילה ובעבודה ,ולומר ביושר – טעיתי? החיבור לאמונה דורש מאיתנו להבין כי העקביות אינה ערך עליון כשהיא באה על חשבון האמת ,וכי גדלותו של אדם נמדדת ביכולתו להשתנות. החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (חלק ב ,פרק ט) ביאר :כי התיקון האמיתי של הנפש מתחיל בנכונות של האדם להכיר בשגיאותיו בטרם יעיר אותו הקב"ה בייסורים .הוא חידש כי השקר הגדול ביותר שאדם מספר לעצמו הוא שהצדקת הטעות היא שומרת על יציבות דרכו .הביאור הוא שכל עוד אדם נאחז בטעות בשם כבודו או בשם הצדקה עצמית ,הוא חוסם את דרכו של הקב"ה ללמדו דעת ,וההנהגה הנכונה היא לנהוג כפי שנוהג דיין ישר המפשפש במעשיו בכל יום ובכל שעה. הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (דברים א ,טז) ביאר :כי המנהיג האמיתי בעם ישראל הוא זה המבין שתפקידו אינו לשלוט ,אלא לשרת את האמת .הוא חידש כי ככל שהאדם נמצא בעמדה גבוהה יותר ,כך החובה שלו לשוב מהטעות הופכת לקריטית יותר ,שכן אחרים נושאים אליו עיניים .הביאור הוא שהחיבור לאמונה מתבטא בידיעה שכל החלטה שלנו היא זמנית ונתונה לביקורת שמימית ,וההנהגה היא כוח שניתן לנו כדי להוציא צדק לאור ,ולא כדי להוכיח שאנו חסינים מפני טעויות. לענ"ד נראה לבאר ,כי העמידה מול הטעות היא הדרך של האדם לבנות את אישיותו כעבד ה' במלוא מובן המילה .בכל פעם שאנו מודים בטעות – בשיחה משפחתית ,בעבודה או בחברה – אנו משחררים את הנפש מכבלי הגאווה המעיקים .זו אינה חולשה ,אלא עוצמה רוחנית פנימית המאפשרת לאדם לחיות בנקיות דעת .אדם שמסוגל לומר 'טעיתי' הוא אדם שאינו פוחד מאיש ,כי הוא מחובר למקור האמת שאינו תלוי בדעת הבריות ,אלא ברצונו של בורא עולם. כשאנו ניגשים לבניית המצפן הפנימי ,אנו מגלים שאיכותו של המצפן אינה נמדדת ביושרה

של ההחלטה הראשונה ,אלא דווקא ביכולת התיקון לאחר מעשה .בעולם שבו כל מילה מתועדת וכל החלטה מוקלטת ,הפיתוי להפגין חסינות ולהתעקש על צדקת הדרך הוא עצום ,אך המצפן האמיתי דורש מאיתנו גמישות נפשית שתהיה כפופה לאמת בלבד ,ולא לדימוי הציבורי. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ב הלכה ג) ביאר :כי הדרך לתיקון המידות היא על ידי זיהוי הקצה שאליו אנו נוטים .הוא חידש כי אדם הנדרש להכריע במציאות מורכבת ,עליו לזכור שכל נטייה לעקשנות מחשבתית ,מתוך רצון לשמור על עקביות מוטעית ,היא רחוקה מדרך האמת .הביאור הוא שהמצפן הפנימי מתחדד ככל שאנו מאמצים את הענווה כערך יסוד, ומבינים שהאמת אינה נכס פרטי שלנו אלא מציאות שאנו נדרשים לגלותה שוב ושוב. מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ח חו"מ סימן ב) חידש :כי יראת שמים של אדם נבחנת בנכונותו להישמע לדין אמת ,גם כשהדבר דורש ממנו לוותר על דעתו הקודמת .הוא ביאר כי אדם החפץ באמת נדרש לשמור על מרחב פנימי שבו הוא בוחן את מניעיו מדי יום, ואינו נותן לשיקולי כבוד לחסום את דרכו של הצדק .הביאור הוא שהמצפן הפנימי לא רק מורה לנו את הדרך הנכונה ,אלא גם מעניק לנו את האומץ לשנות את המסלול כאשר אנו מבינים שסטינו מהיעד. לענ"ד נראה להסביר ,כי המוסר האמיתי אינו נמדד ביכולת להפגין שלמות ,אלא דווקא בנכונות להישיר מבט אל הטעות ולומר בגאווה של עבד ה' :טעיתי .כאשר אדם נמנע מלהיאחז בטעותו בשם כבודו ,הוא בונה קומה חדשה בנפשו – קומה שאינה זקוקה לחיזוקים חיצוניים. המצפן הזה הוא שמעניק לאדם חירות פנימית אמיתית; הוא הופך אותו לאדם שאינו פוחד מאיש ,פשוט כי אין לו מה להפסיד מלבד את הטעות ,ואין לו למי לרצות מלבד לבורא עולם. בתום העיון בסוגיה הסבוכה של דיין שטעה ,אנו עומדים אל מול תמונה המאירה את הנפש באור חדש .הדיון הראה לנו כי התורה אינה דורשת מהאדם להיות חסין מטעויות ,שהרי טעות היא טבעו של עולם ,אלא היא תובעת ממנו להיות נאמן לאמת בכל רגע ,גם כאשר היא מחייבת אותו לחזור בו מדרכו ולהודות בשגיאתו.

עיקר העניין: התובנה המרכזית העולה מתוך דיוננו היא כי האמת היא ערך מוחלט ,שאינו מתכופף בפני כבוד אישי או צורך בעקביות חיצונית .הדין הוא כלי שרת ביד הבורא ,וכל ניסיון להיאחז בטעות בשם כבוד התורה או יציבות המערכת – פוגע בשורש הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמיים .למדנו כי למרות שקיימות שיטות שונות בפוסקים בשאלה מתי חובה לחזור מהדין ,הקו המנחה את כל גדולי הדורות הוא שדיין בעל יראת שמים ימצא תמיד את הדרך לתקן את העוול ,שהרי השלמות האמיתית אינה בסטטיות ,אלא בנכונות הבלתי פוסקת להתחדש ולהתקרב אל האמת .החירות האמיתית של הדיין ,ושל כל אדם המוביל את חייו ,טמונה ביכולת להשתחרר מכבלי הגאווה והחשש מהבריות ,ולדבוק באמת הצרופה ,גם כשהיא מאלצת אותנו להוריד את הראש ולהודות :טעיתי.