מה רצתה התורה לרמוז כשלא הזכירה את ילדיו של יהושע?

מה רצתה התורה לרמוז כשלא הזכירה את ילדיו של יהושע? הרוח המדברית נושבת בעוז בין אהלי בני ישראל ,מרימה תמרות עפר שחורכות את העיניים .השמועה על הגזירה הנוראה – כי דור המדבר כולו עתיד לסיים את חייו בין חולות לוהטים מבלי לראות את הארץ המובטחת – מכה בקהל כרעם ביום בהיר .אך מתוך החשיכה הזו ,צפים ועולים שני שמות של גבורה ושל חסד :כלב בן יפונה ויהושע בן נון .אלו…

מה רצתה התורה לרמוז כשלא הזכירה את ילדיו של יהושע? הרוח המדברית נושבת בעוז בין אהלי בני ישראל ,מרימה תמרות עפר שחורכות את העיניים .השמועה על הגזירה הנוראה – כי דור המדבר כולו עתיד לסיים את חייו בין חולות לוהטים מבלי לראות את הארץ המובטחת – מכה בקהל כרעם ביום בהיר .אך מתוך החשיכה הזו ,צפים ועולים שני שמות של גבורה ושל חסד :כלב בן יפונה ויהושע בן נון .אלו שסירבו להיסחף אחרי דבת המרגלים ,אלו שעמדו איתן מול הלחץ הציבורי .אולם כשהקב"ה פורש את הבטחתו על אודות העתיד ,על אודות האחיזה בנחלה ,מתגלה סדק תמוה .על כלב נאמר בפירוש כי זרעו יירשנה ,ואילו על יהושע – השתיקה רועמת .האם ייתכן שמנהיג הדור ,מי שעתיד להכניס את ישראל לארץ ,נידון להישכח בדפי הנחלה? המחשבה שהתורה ,המדקדקת בכל קוצו של יוד ,משמיטה את זכרו של יהושע במקום שבו הכל נזכרים ,מעוררת תהייה עמוקה .האם יש פגם נסתר בהנהגתו של יהושע ,או שמא מדובר בסוד עליון הטמון במבנה

הירושה של האומה? העמידה הזו ,בין הפסוק המבטיח לכלב לבין השתיקה האופפת את יהושע ,מזמינה אותנו להיכנס אל פנים המקרא ,לחפש את הרמזים החבויים בין השורות, ולנסות להבין את דממת הנצח הזו שנכתבה בכתב ידו של בורא עולם. בפרשת דברים מופיעים הפסוקים המעוררים את התהייה על אודות נחלת יהושע לעומת כלב ,כפי שנאמר :זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו (דברים א ,לו). רש בפירושו לתורה (דברים א ,לו) ביאר :ולבניו – שיתנו לו חלקו בארץ .הסבר זה מדגיש כי ההבטחה לכלב הייתה אישית ומשפחתית ,הבטחה המבטיחה המשכיות של נחלה בתוך אדמת הקודש ,מה שמעלה את השאלה מדוע הבטחה זו נעדרת בתיאור חלקו של יהושע. הרמב"ן על התורה (דברים א ,לו) ביאר :כי כלב היה קנזי ,ואף שנתגייר ,הבטיח לו הקב"ה נחלה מיוחדת שתהיה לו ולזרעו .הרחבה זו מלמדת כי ההבטחה לכלב נועדה לעגן את מעמדו בתוך השבטים ,בשעה שיהושע ,כמנהיג האומה ,אולי עמד במקום אחר של שייכות ארצית. הספורנו בביאורו (דברים א ,לו) ביאר :ולבניו – לא אמר זה ביהושע ,לפי שלא היו לו בנים ,כי לא נזכר בכתובים שהיו לו בנים ,וכן חז"ל אמרו שיהושע לא היו לו בנים אלא בנות .הבחנה זו מחדדת את העובדה שהחסרון באזכור הזרע אינו מקרי ,אלא נובע ממציאות משפחתית מסוימת שסביבה נבנה הדיון. התרגום יונתן (דברים א ,לו) מתרגם :ולבנוהי – וליורתא דבנוהי .התרגום מדגיש את העברת הנחלה לדורות ,מה שמבליט את השוני בטקסט שבין כלב ליהושע ,שהרי לגבי יהושע לא נכתב כלל שהארץ תהיה לו ולבניו. הכלי יקר על התורה (דברים א ,לו) ביאר :דלא אמר ביהושע ולבניו ,משום דיהושע לא היו לו בנים ,אלא בנות .ולפי שדין ירושת בנות לא היה בזמן ההוא ,לכן העלימה התורה את העניין כדי לא לגלות דין זה קודם זמנו .הביאור כאן מציב את היסוד להבנה כי העדר האזכור הוא אקט של סייג תורני ,המונע גילוי מוקדם של הלכות נחלה שטרם הגיע עתן להישמע. המסורת התורנית אינה מניחה את הסוגיה כשאלה תיאורטית ,אלא מבקשת להעמיק אל תוך המציאות המשפחתית של יהושע בן נון ,כפי שהיא משתקפת באספקלריה של חז"ל. התהייה מדוע דמות כה מרכזית כיהושע נותרת ללא אזכור ירושת זרעו ,מובילה אותנו אל עומק הדיונים בגמרא ,שם מתגלה כי השתיקה אינה אקראית ,אלא עובדה היסטורית שיש לה השלכות הרות גורל על מעמדו של המנהיג בעיני דורו. בגמרא במסכת מגילה (דף יד ע"א) מבאר :שבע נביאות נתנבאו לישראל ,חולדה וכו' ,והלא פנחס הוא אליהו ,אליהו לא מת ,מנהני מילי? דכתיב ביהושע בן נון ,דכתיב ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויקח יהושע בן נון משרת משה ,וכי יהושע בן נון משרת משה הוה? והלא משרת משה היה! אלא לומר לך שיהושע בן נון לא היו לו בנים אלא בנות .רש שם מבאר :לא היו לו בנים – שהיה משרת משה ,ומשה היה גדלו ,ולא נתן לו חלק בנחלת ארץ ישראל לבנים, שיהיה להם שם ושארית .הביאור כאן מלמד שחוסר הבנים של יהושע הוא עובדה יסודית המשפיעה על מעמדו בנחלה ,ודבר זה מתקשר ישירות לשאלת אזכורו בפרשה.

בתלמוד ירושלמי (מסכת סנהדרין ,פרק י הלכה א) מובא :יהושע בן נון לא היה לו בנים ,וכל מי שאין לו בנים נחשב כקטוע .מפרשי הירושלמי במקום מבארים :הדימוי לקטוע מבטא את החסרון בתפיסת הציבור את ההמשכיות ,שכן בזמן ההוא ,לפני שנמסר דין בנות צלפחד, נתפסה היעדרות הבנים כניתוק מוחלט מהשייכות לארץ בדורות הבאים. בגמרא במסכת סוטה (דף לה ע"א) מובא :כיון ששתקו ,פתח יהושע לדבר ,אמרו לו :ראש הקטוע יידבר? מי שאין לו בנים שיירשו ,הוא ידבר? רש שם מבאר :ראש הקטוע – שאין לו בנים .וביאור הדברים הוא שהציבור ראה בהיעדר בנים פגם של ממש ביכולת ההנהגה, שכן מנהיג נתפס כמי שצריך להנחיל את הארץ לזרעו ,והיעדר זה היווה כלי ניגוח בידי המערערים על סמכותו. תוספות במסכת בבא בתרא (דף קיט ע"א) מבאר :שפרשת בנות צלפחד היתה ראויה להיאמר על ידי משה ,אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן .התוספות מחדשים שדין הירושה לא היה ידוע לכלל העם ,וכל עוד לא נדרש על ידי הבנות ,התורה הסתירה את העובדה שגם ליהושע יש יורשות ,כדי לשמר את הגילוי העתידי לזכותן של בנות צלפחד. גדולי הראשונים ,אשר העמיקו בחקר השורשים של דיני הנחלות ,עמדו על ההבחנה הדקה בין אישיותו של יהושע בן נון לבין המציאות המשפטית של דור המדבר .ההבנה כי לא כל מה שקיים במציאות מוגדר מיד כהלכה מחייבת ,הובילה אותם לחשוף כיצד התורה משתמשת בשתיקה ככלי לחינוך ,וכיצד העדר האזכור של ירושת יהושע אינו נובע מחסרון אישי ,אלא ממגמה אלוקית מכוונת שנועדה לחכות לרגע שבו תתגלה תורה חדשה לעם ישראל. הרמב"ן על התורה (במדבר כז ,ז) מבאר :כי העובדה שבנות צלפחד זכו להנחיל את דין ירושת הבת ,מעידה על כך שעד לאותו רגע ,הדין לא היה גלוי בפני הקהל .מכאן עולה כי כאשר התורה לא ציינה יורשים ליהושע ,היא לא שללה את זכותן של בנותיו לרשת ,אלא פשוט לא פתחה צוהר לדין שעדיין לא הבשיל בשלות הלכתית מלאה בלב העם. הרשב"א בשו"ת (חלק א ,סימן תתקעב) חידש :כי ירושת הבנות בהיעדר בנים היא דין ששורשו נטוע בתורה ,אלא שהוא מותנה בזמן ובנסיבות שבהן הציבור בשל לקבלו .לשיטתו ,יהושע היה בעל נחלה ראוי ,אך מכיוון שהדין לגבי ירושת בנות לא היה מפורסם ,הרי שכלפי חוץ נחשבה משפחתו כמשפחה שאין לה יורשים ,ועל כן לא נכתב עליו כפי שנכתב על כלב. הסמ"ג בספר מצוות גדול (עשין קסו) ביאר :כי מצוות הנחלה מוגדרת בסדר מסוים – בן ,בת, אח – וסדר זה נתגלה בהדרגה .העיכוב בגילוי הדין לגבי יהושע משקף את העובדה שהקב"ה הניח את התורה להתפתח מתוך המציאות המשתנה של עם ישראל ,והשתיקה על יהושע היא הוכחה לכך שדינים מסוימים נשמרים בעולמו של משה עד לבוא השעה המתאימה. בעולמם של האחרונים ,המבקשים לפלס נתיבות של הבנה בפרשנות הפסוקים ובסבכי ההלכה ,מתחדדת ההבנה כי אין כאן שאלה של חסרון בדרגתו של יהושע בן נון ,אלא מבט על התפתחותה של התורה .האחרונים מבקשים ליישב את הקושי הגדול :כיצד ייתכן שהתורה

מעלימה עין מן המציאות ,ומעמיקים להבין את רצון ההשגחה העליונה בהסתרה המכוונת, המונעת מהעם גילויים שטרם בשלה עתם.

הגאון רבי מאיר אריק בספרו דרש והעיון (חלק ב ,פרשת שלח) חידש :כי השתיקה על ירושת זרעו של יהושע נועדה למנוע את פרסום דין ירושת הבנות בטרם עת .לדבריו ,אילו הייתה התורה מפרשת שזרעו של יהושע יורש – והרי לא היו לו בנים ,אלא בנות – היה הציבור למד מכך שבת יורשת ,והיה זה גילוי הלכתי שנועד להישמר לזכותן של בנות צלפחד .הסברה העמוקה כאן היא שהתורה בונה את ההלכה מתוך המציאות והתביעה האנושית ,והעלמת הדין בפרשת המרגלים היא חלק מתוכנית אלוקית רחבה המקדשת את המבקש ומעניקה לו שכר על דרישתו.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק י ,יורה דעה סימן נא) ביאר :כי הנהגת יהושע כמנהיג האומה לא נמדדה בנחלתו הפרטית ,אלא במידת התבטלותו למשה רבנו. השתיקה בכתוב לגבי ירושת זרעו אינה פגם ,אלא הדגשה לכך שכל אישיותו הייתה קודש להנהגת הכלל ,ובכך הוא נבדל מכלב שביקש נחלה לעצמו ולזרעו כפרט בתוך האומה .ביאור זה מעמיד את דמותו של יהושע כמי שמסר את דורו ואת זרעו עבור עם ישראל ,ולכן לא נזקק לאזכור נחלה אישית בפרשה.

מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן רע) מבאר :כי מה שנמנע הכתוב מלכתוב ירושת זרע ביהושע ,הוא מפני שדין ירושת בנות לא נתפרסם אז כראוי ,והקב"ה רצה להצניע הדין עד שיתבעו אותו בנות צלפחד .מדובר כאן במידה של צניעות אלוקית ,שאין התורה מגלה את כל סתריה בבת אחת ,אלא מותירה מקום לזכותם של ישראל לבקש ולזכות בגילוי האמת.

עומק הסוגיה ממשיך להדהד גם בדבריהם של גדולי דורנו ,המבקשים לחשוף את הנקודה הפנימית שבה נפגשים הנהגת המנהיג והדין האלוקי .בבואם לדון בפרשה זו ,הם אינם מסתפקים ברובד ההלכתי ,אלא מחפשים את הדופק החי של התורה ,המשתנה ומתפתח מתוך הקשרים של אהבה ,מסירות ודרישת האמת.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ענף עץ אבות (על מסכת אבות) ביאר :כי יהושע בן נון, בהיותו תלמידו המובהק של משה ,הטמיע בתוכו את מידת הביטול המוחלט .על פי זה, השתיקה על ירושת זרעו אינה מקרית ,אלא משקפת את העובדה שיהושע לא חיפש את ההמשכיות האישית שלו ,אלא את המשכיותה של תורת רבו .גדלותו הייתה בכך שוויתר על התביעה לנחלה פרטית למען הכלל ,ובכך הפך את כל ישראל ליורשיו הרוחניים.

מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג ,סימן סג) ביאר :כי הקדושה שביהושע לא אפשרה לו לעסוק בצרכים אישיים של ירושה ,כיוון שכל מהותו הייתה נתונה להכנת העם לכניסה לארץ .הדין של בנות צלפחד ,שבא לאחר מכן ,רק בא ללמדנו שהאמת התורנית אינה

מקובעת ,אלא חיה ונושמת את המציאות ,וכי דווקא מתוך השתיקה של יהושע צמח הגילוי המופלא על כוחן של הבנות להנחיל את נחלת אבותיהן.

הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ביאור הלכה (על אורח חיים ,סימן תקפח) מחדש :כי העיסוק בדיני נחלות בזמן המדבר נשא אופי של הכנה רוחנית ,ולא של ניהול רכוש .לשיטתו ,היעדר האזכור אצל יהושע הוא תזכורת לכל מנהיג בישראל ,שהגדרתו העצמית אינה יכולה להיות מותנית בנחלת קרקע ,אלא בנחלה רוחנית שאין לה גבולות, ובכך הוא מורה לנו את הדרך להעדיף את הערך על פני הבעלות.

הדיון בסוגיית נחלת יהושע והעדר האזכור לזרעו מוליד תובנות מעשיות ,המתרגמות את הדרמה התורנית אל תוך חיי המעשה של כל אדם .הנפקא מינה המרכזית היא הבנת המקום שבו אנו מציבים את השאיפות שלנו אל מול צורכי הכלל ,והיכולת להבחין בין מה שגלוי ומוסכם לבין מה שעדיין דורש בירור ודרישה.

למעשה ,למדנו כי כאשר אדם חווה הרגשה של חסרון או אי-הבנה במקומו בתוך המערכת הקהילתית ,עליו לבחון האם מדובר בחסרון אמיתי או שמא מדובר בהסתרה מכוונת שנועדה להוליד משהו גדול יותר .כפי שבנות צלפחד לא הסכימו להשלים עם המציאות הקיימת אלא באו ותבעו את חלקן ,כך הלימוד עבורנו הוא שאין להסס מלהעלות שאלות ולבקש בירור הלכתי או רעיוני ,שכן לעיתים השתיקה של המערכת אינה נובעת מחוסר דעת ,אלא מהמתנה לתביעה הנכונה.

במישור ההלכתי ,הסוגיה מלמדת אותנו על חשיבות סדר הנחלות ועל כך שכל פרט בהלכה הוא מדויק ושקול .הנפקא מינה המעשית היא שאין להסיק מסקנות הלכתיות ממקרים פרטיים או משתיקות בכתובים ,כל עוד לא נמסר הדין המפורש .אדם העומד בפני דילמה של נחלה או של תפקיד ציבורי ,נדרש לנהוג כיהושע – בביטול עצמי המכוון לטובת הכלל, אך בה בעת להיות ערני להזדמנויות שבהן עליו להשמיע קול כדי לקדם את האמת.

זאת ועוד ,העמדה ההלכתית המשתקפת כאן היא שהנהגת הציבור מחייבת איזון עדין: מצד אחד מסירות נפש מוחלטת כפי שראינו אצל יהושע ,ומצד שני אחריות אישית ומשפחתית שאינה נזנחת כפי שראינו אצל כלב .החיים המעשיים דורשים מאיתנו לדעת מתי עלינו לפעול כפרטים הזכאים לנחלה ,ומתי עלינו להתעלות מעל הצרכים האישיים ולהפוך למשרתי ציבור שכל עניינם הוא בניין הבית המשותף.

הסוגיה הזו אינה רק פרשנות היסטורית על שתיקה מול אזכור ,אלא היא מהווה אשנב להבנת מהותה של התורה כברית חיה ומתפתחת .העומק הרעיוני טמון בהכרה כי ישנו קשר בל ינותק בין המציאות האנושית לבין התגלות דבר ה' .כאשר אנו בוחנים את העדר האזכור לזרעו של יהושע ,אנו מגלים מושג יסודי בעבודת השם :ההמתנה .התורה אינה ספר חוקים סטאטי שניתן בבת אחת במלוא עומקו ,אלא היא מרחב של יחסים ,שבו האדם מוזמן להיות

שותף לגילוי רצון הבורא .השתיקה האלוקית אצל יהושע היא ביטוי להמתנה אקטיבית ,כזו המאפשרת לאדם לתבוע ,לבקש ,ולעורר את המציאות מתוך עומק ליבו. לפי זה נראה לבאר ,כי העובדה שבנות צלפחד הן שזכו לחשוף את דין ירושת הבנות, מלמדת אותנו כי התורה נבנית מהתשוקה של האדם לזכות בחלקו .יהושע ,המייצג את הביטול המוחלט אל מול משה ,לא היה יכול לתבוע את הדין הזה בעצמו ,שהרי אופיו היה כניעה מוחלטת לרצון הרבו .דווקא בנות צלפחד ,מתוך תביעת אמת אישית שאינה מכירה בהגבלות הישנות ,הצליחו למשוך אור חדש של תורה לעולם .העומק הרעיוני כאן הוא שהתורה חושפת את סודותיה למי שמראה רעב פנימי ,למי שאינו מוכן להשלים עם היעדרות ,למי שרואה את חסרונו ומבקש למלא אותו בתוכן של קדושה. יתרה מכך ,ניתן להעמיק ולומר כי השתיקה אצל יהושע משקפת גם את המדרגה הגבוהה ביותר של אמונה .מנהיג אמיתי ,המבין שכל כולו משועבד למשימה הכללית ,אינו זקוק לאישור של "זרעו יירשנה" כדי להרגיש את נחלת ארץ ישראל .הוא חי את הנחלה דרך הנצח של העם ,דרך התורה של רבו ,ודרך כל יהודי ויהודי שהוא מנחיל לו את דברה .העדר האזכור אצל יהושע הוא אפוא לא רק הסתר הלכתי ,אלא ביטוי של התעלות אישית – הנחלה של יהושע אינה רק נחלת קרקע ,אלא נחלה של רוח ,של הנהגה ,של קישור הדורות כולם אל הקודש .המחשבה הזו מניחה יסוד להבנה כי אמת תורנית גדולה נגלית תמיד דרך האיזון שבין הביטול המוחלט של הפרט לבין התביעה החיה של הדור. החיבור שבין דמותו של יהושע בן נון לבין נפתולי הנפש שלנו נוגע בשאלה הכואבת ביותר של האדם :מקומנו בעולם ומידת ההמשכיות שאנו מותירים אחרינו .לעיתים אדם חש כי חסרונו ניכר ,כי נדמה שאין לו חלק ונחלה בירושה הרוחנית או החומרית של דורו ,והוא תוהה האם שתיקת הכתוב סביבו היא עדות להעדר ,או שמא – כפי שלמדנו מעניינו של יהושע – היא ביטוי להסתרה השומרת עליו למדרגה גבוהה יותר .הנפש מבקשת הכרה ,מבקשת לדעת שפועלה נרשם בספר הזיכרונות ,אך דווקא כאן מלמדת אותנו התורה להעדיף את הערך על פני התיעוד ,את המסירות על פני הנראות. לפי זה נראה להסביר ,כי המנהיגות של יהושע בתוך נפשו של האדם היא היכולת לשאת את השתיקה בגאון .לא פעם ,האדם נדרש לפעול במסירות נפש ,לוותר על שאיפות אישיות ולהתבטל למען ערך גדול ממנו ,כשהוא יודע שהתרומה שלו לא תזכה לכותרות או לאזכורים רשמיים .זוהי עבודת הנפש של האמונה :להאמין בכוחה של הפעולה הסמויה ,מתוך הבנה שכל מעשה של מסירות בונה את הבניין הגדול של הכלל ,גם אם איננו מופיעים בו כאלו ש"זרעו יורשנה" במפורש .ההנהגה המעשית העולה מכאן היא שהכוח האמיתי אינו נמדד במה שאנו קוטפים לעצמנו ,אלא במה שאנו משרישים בתוך הדורות הבאים דרך הביטול שלנו וההתמדה בדרך האמת. החיבור לאמונה מתבטא בידיעה שהקב"ה הוא המנהל את הגילויים בחיינו ,וכי כל שתיקה בחיינו היא פתח להזדמנות חדשה .כשם שהתורה המתינה לבנות צלפחד כדי לחשוף דין עמוק ,כך עלינו להאמין שגם החסרונות שאנו חווים כעת ,או השתיקות שמקיפות אותנו ,הם

רק הכנה לבמה גדולה יותר שבה האמת שלנו תצא לאור .החיים המעשיים נדרשים למבט כזה :מבט שאינו מתייאש מחוסר הנראות ,אלא בונה את עצמו מתוך דרישה מתמדת של האמת ,מתוך אהבה לבורא ,ומתוך הבנה עמוקה שהאדם הוא חלק מרקמה אנושית שגם אם אינה מתועדת כולה כעת ,היא כולה רשומה לפניו יתברך בכתב של נצח. במסענו אל תוך נבכי הסוגיה ,אנו מוצאים כי המוסר הגבוה ביותר אינו טמון בחיפוש אחר תארים או הכרה ,אלא בכינון מצפן פנימי המכוון את האדם אל האמת הצרופה ,גם כאשר זו אינה ניכרת לעין כל .ההתבוננות ביהושע בן נון ,שמסירותו למשה רבו ולכלל ישראל הייתה כה מוחלטת עד שלא נזקק לתעודות של נחלה ,מציבה לנו מראה נוקבת :האם אנו פועלים מתוך רצון להיכתב ,להיזכר ולהישמע ,או שמא אנו פועלים מתוך מודעות עמוקה לעצם היותנו חלק ממהלך אלוקי גדול? המצפן הזה מחייב אותנו לעצור ולשאול בכל צומת דרכים – מה מניע את עשייתנו ,והאם ביכולתנו לחוש סיפוק מן הפעולה עצמה ,גם אם היא נותרת מוצנעת או שתיקתית בספר דברי הימים של חיינו. נראה לבאר ,כי השתיקה סביב יהושע מול האזכור המפורש של כלב מלמדת אותנו שמוסר אמת הוא מוסר שאינו תחרותי .אין כאן סתירה בין הדרכים ,ואין כאן העדפה של האחד על פני השני ,אלא הבנה שלכל נשמה ולכל מנהיג יש את מסלול ההופעה שלהם בעולם. הכלב שבו אנו עוסקים זקוק להבטחה של זרעו כדי להמשיך את אמונתו בתוך המציאות המשתנה ,ואילו יהושע זקוק לשתיקה כדי לשמור על גובהה של קומתו הרוחנית .המוסר הפנימי הנבנה כאן הוא הכבוד לדרכו של הזולת והיעדר תחושת מקופחות ,שכן האדם שבונה את עולמו על בסיס של אמת פנימית מבין כי אין הוא זקוק לאישור חיצוני כדי להיות שלם עם חלקו בעולם. יתרה מכך ,בניית המצפן הזה דורשת מאיתנו להבין כי לעיתים השתיקה שאנו פוגשים במציאות – חוסר הערכה שאנו חשים או תפקיד שנדמה שאינו מוגדר – אינה מקרית .היא הזמנה להעמיק את האחריות שלנו ,להוסיף דעת ,ולהמתין בטהרה לרגע שבו נדרש להשמיע את קולנו .המוסר המלווה אותנו מתוך הלימוד הזה הוא מוסר של אמון :אמון בתהליכים, אמון בכך שגם מה שנעדר כעת יתגלה בעתו ,ואמון בבורא עולם המוביל כל נשמה אל התיקון שלה .אדם שמצפונו מכוון כך אינו נבהל מהעדר נראות ,שכן הוא יודע שכל מעשה של חסד ,כל לימוד תורה וכל פעולה של מסירות נרשמים במקום שבו הדיוק הוא מוחלט, וכי בסופו של יום ,הנחלה האמיתית היא החיבור העמוק והבלתי אמצעי אל הבורא יתברך. החיים המזמנים לנו אינספור צמתים של הכרעה ,מלמדים אותנו כי לא כל דבר הנעלם מן העין הוא אכן חסר ,ולא כל שתיקה היא עדות לדלות .התובנה הגדולה שאנו נושאים עמנו מפרשת המרגלים ומדמותו של יהושע בן נון ,היא שהשקט התורני הוא לעיתים כלי קיבול רחב יותר מכל צליל .אנו למדים כיצד לחיות מתוך שאיפה לאמת ,לדעת לעמוד על דרישתנו כשם שעשו בנות צלפחד ,אך גם לדעת להתבטל אל מול ייעוד גדול כפי שעשה יהושע. היכולת להבחין בין מה שגלוי ומוחזק לבין מה שנמצא בהמתנה לגילוי ,היא המפתח לחיים

מאוזנים ,שבהם האדם אינו נסחף אחר רדיפת כבוד או הכרה ,אלא שוקד על בניין עולמו הפנימי ,מתוך אמונה שלמה שכל חלקת אלוה ממעל שניתנה לו – סופה להאיר.

עיקר העניין: היעדר אזכור ירושת יהושע בפרשת המרגלים איננו פגם במעמדו ,אלא שמירה אלוקית על גילוי תורה במועדו .ה' לא גילה אז את דין ירושת בנות ,שכן בנות צלפחד היו עתידות לזכות בכך בתביעתן הטהורה .מכאן נלמד כי התורה חיה ומתפתחת בהתאם לראויות הדור וללבבות המבקשים את האמת ,וכי גם כאשר דבר מה נעדר מן הטקסט או מן המציאות הגלויה ,ייתכן והוא נעדר במכוון כדי להכין את הבמה לגילוי נעלה ומשמעותי יותר ,הממתין למי שיידע לדרוש אותו באהבה .היכולת להמתין לגילוי האמת מתוך אמון היא המצפן שמורה לנו את הדרך בתוך הערפל. מי שבונה את ירושתו על אדני המסירות והביטול ,מגלה שחלקו בנחלת השם רחב מכל גבול שניתן להעלות על הכתב.