כיצד משה התחייב לתת לבני גד ובני ראובן את עבר הירדן והרי קיימא לן דאסמכתא לא קני?

כיצד משה התחייב לתת לבני גד ובני ראובן את עבר הירדן והרי קיימא לן דאסמכתא לא קני? בפרשתנו אנו פוגשים עסקת נדל"ן מן הסוג הגדול ביותר שקראנו עליו בתורה :העברת חבלי ארץ שלמים ,הגלעד והבשן ,לידי שבטי גד וראובן .אך הבטחה זו לא ניתנה בחינם ,אלא הייתה כרוכה בתנאי ברור ונוקב" :אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ...ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה" .דווקא כאן…

כיצד משה התחייב לתת לבני גד ובני ראובן את עבר הירדן והרי קיימא לן דאסמכתא לא קני? בפרשתנו אנו פוגשים עסקת נדל"ן מן הסוג הגדול ביותר שקראנו עליו בתורה :העברת חבלי ארץ שלמים ,הגלעד והבשן ,לידי שבטי גד וראובן .אך הבטחה זו לא ניתנה בחינם ,אלא הייתה כרוכה בתנאי ברור ונוקב" :אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ...ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה" .דווקא כאן ,בנקודה שבה נחתם ההסכם הקדוש בין משה למנהיגי השבטים ,מתעוררת שאלה הלכתית חריפה שמרעידה את אמות הסיפים של דיני הקניינים. לפי הכללים המקובלים ,כאשר אדם מתחייב דבר מה בתנאי שספק אם יתקיים ,הרי זה בגדר 'אסמכתא' ,וקיימא לן שאסמכתא לא קני – שאין האדם גומר בדעתו להתחייב באמת ,אלא סומך בדעתו שהתנאי יתקיים. השאלה מהדהדת בעוז בבתי המדרש :כיצד יכול היה משה רבינו ,חכם הרזים ופוסק ההלכה הראשון ,לערוך תנאי כזה אם אכן יש בו חשש של אסמכתא? האם יעלה על הדעת שבהסכם בין רועה ישראל לצאנו תיוותר פרצה הלכתית שתערער את תוקף העסקה? השאלה הזו היא בבואה של שאלה גדולה יותר :כיצד הופכים הבטחה אנושית ,מותנית ככל שתהיה ,למחויבות נצחית וקדושה? לאורך הדורות צללו גדולי עולם אל עומק הסוגיה ,מן המרדכי ועד הש"ך והראב"ד ,כל אחד מהם מציע מפתח אחר כדי לפתוח את השער אל תקפותו של תנאי משה. האם השבועה היא שפועלת? האם הקניין מעכשיו הוא המועיל? או שמא מעמדו של משה כבית דין חשוב הוא שהופך כל מילה לסלע איתן? נצא למסע מרתק בין מפרשים ופוסקים, נבחן את הדעות השונות וננסה להבין כיצד התנאי הזה ,למרות מורכבותו ,עומד בתוקפו לעד. הפוסקים התמודדו עם השאלה כיצד התנאי של בני גד ובני ראובן אינו נופל למלכודת האסמכתא ,והעלו שלל דרכים ליישב את העסקה הגדולה הזו. המרדכי (בבא קמא סימן מה) והגהות מיימוני (הלכות מכירה פרק יא) כתבו :כי נדר ,שבועה, ותקיעת כף מוציאים את הדבר מידי אסמכתא .הביאור וההסבר הם שהשבועה יוצרת מחויבות רוחנית עמוקה שאינה תלויה רק בגמירות דעתו החומרית של הקונה ,ולכן היא מעניקה תוקף מוחלט להסכם. הסמ"ע (חושן משפט סימן רז סק כג) פירש :כי שבועה היא הכלי שמוציא את ההתחייבות מידי אסמכתא .לעומת זאת ,הש"ך (ס"ק כז) והב"ח חולקים וסוברים ששבועה אמנם מחייבת כשלעצמה ,אך אין היא יוצרת קניין .למרות זאת ,הסכמת הפוסקים היא שהחיוב קיים מכוח השבועה ,ודברים אלו משתקפים גם בדברי הרמ"א (שם סעיף ד). הראב"ד (השגות לרי"ף גיטין עה ע"ב) ביאר :את העניין על פי היסוד המובא בגמרא ,שקניין 'מעכשיו' מוציא את ההתחייבות מחשש אסמכתא .הביאור וההסבר הם שכאשר אדם מקנה 'מעכשיו' ,הוא מבהיר בבירור שגמר בדעתו להקנות ,וממילא אין כאן סמיכות דעת או תנאי שאינו רציני .מרן השו"ע (רז סעיף ב ,יד) פסק כשיטה זו שקניין מעכשיו מועיל ומסיר כל חשש. המחנה אפרים (אסמכתא סימן ז) חידש :על פי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא) ,שכל דבר שמקנה

מעכשיו אינו נחשב כאסמכתא .הביאור וההסבר הם שבני גד ובני ראובן כבר קיבלו את הארץ בזמן עשיית התנאי ,מה שהפך את ההקניה למיידית ומוחלטת ,ללא שמץ של ספק באשר לכוונת הצדדים. בסוגיית האסמכתא ,קיימת הבחנה דקה וחשובה בין התחייבות שבאה כקנס על הפרת תנאי ,לבין הסכם שמהותו היא רצון הדדי לקיום העסקה בתנאים מסוימים. בשו"ת הרא"ש (כלל עב סימן ג) ,שהובא בדברי הבית יוסף (חושן משפט רז) ,ביאר :כי הדין שאסמכתא לא קני נאמר דווקא כאשר ההתחייבות מנוסחת כדרך קנס ,שאז האדם אינו גומר בדעתו להתחייב אלא סומך בדעתו שלא יצטרך לשלם .הביאור וההסבר הם שבתנאי בני גד ובני ראובן ,לא היה זה קנס כלל ,אלא תנאי מהותי לקבלת הנחלה ,ולכן אין בזה חשש אסמכתא .דעה זו מופיעה גם בספר החינוך (מצווה שמ"ג) ,בריטב"א וברשב"א בחידושיהם. הסמ"ע (חושן משפט רז סק"ו) פירש :את החילוק המהותי שבין תנאי מועיל לבין אסמכתא. הביאור וההסבר הם שבתנאי שבו עיקר כוונת הצדדים היא להקנות את הדבר ,אלא שמתווסף לו תנאי צדדי – אין זה אסמכתא .כך היה אצל משה ובני גד וראובן :משה רצה להקנות להם את הארץ ,אך התנה זאת במחויבותם לצאת למלחמה .מכיוון שהצדדים היו נחושים בדעתם לקיום התנאי ,הקניין חל. הבית יוסף (שם) הביא בשם הר"ן ,בשם הרשב"א בבבא בתרא (דף קסח ע"א) ,שביאר :כי כל תנאי שכוונת האדם היא שיתקיים ,אינו בגדר אסמכתא .הפירוש והביאור הם שבעסקה של בני גד וראובן ,הייתה הסכמה מלאה ורצינית של שני הצדדים שהתנאי יתקיים ,ומשה אף רצה בכך באמת .כשהלב שלם עם התנאי ואין תחושה של 'קנס' הבא לכפות ,ההתחייבות עומדת בתוקפה. לאחר שהעמקנו בדרכים השונות שבהן הפוסקים יישבו את עסקת בני גד וראובן ,אנו מגיעים אל הרובד העמוק והעוצמתי ביותר ,המציב את דמותו של משה רבינו לא רק כמנהיג, אלא כערכאה משפטית שאין למעלה הימנה. הגמרא במסכת נדרים (דף כז ע"ב) חידשה :כי כאשר הקניין נעשה בבית דין חשוב ,הוא מוציא את הדבר מידי חשש אסמכתא .הביאור וההסבר הם שבית דין חשוב נותן להסכם תוקף מיוחד ,שכן מדובר בהסכמה שאינה נעשית כדרך המהמרים ,אלא כהסכם משפטי שקול ורציני המקבל גושפנקה מחכמי התורה. מרן הבית יוסף (חושן משפט סימן רז סעיף טו) פסק כשיטה זו להלכה ,וציין שאם קנו בבית דין חשוב או שהתפיס זכויותיו בבית דין – מהני ואין בזה חשש אסמכתא .הרמ"א (שם) הוסיף וביאר :כי אפילו רק ציווה לכתוב בשטר שקנו ממנו בבית דין חשוב – הרי זה מועיל ,שכן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ,ודי בכך כדי להעניק תוקף מחייב ללא עוררין. לפי כל זאת ,עולה תובנה מאירה :אתי שפיר ,שכן אין לך בית דין חשוב יותר ממשה רבינו. משה לא פעל לבדו; כפי שפירש רש"י על הפסוק (במדבר לב ,כח)" :ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות" – משה מינה את אלעזר ,יהושע וראשי המטות להיות שותפים לתנאי זה .נמצא שהיה כאן הרכב של בית דין של שלושה ,גדולי הדור ,שנתנו להסכם את תוקפו ההלכתי המלא.

ונראה לבאור :בזה שמינה משה את אלעזר ויהושע ,הוא לא רק מוודא את ביצוע התנאי, אלא יוצר מעשה בית דין מובהק .כאשר משה רבינו עומד בראש ההרכב ,הרי זהו בית הדין החשוב ביותר שיכול היה לקום .בכך ,ההתחייבות של בני גד ובני ראובן הופכת ממחויבות רגילה להתחייבות בעלת עוצמה הלכתית שאין בה שום צל של אסמכתא ,שהרי כוחו של בית הדין החשוב הוא להוציא את העסקה מגדר 'סמיכת דעת' ולהכניסה לגדר של התחייבות גמורה ומקוימת. התבוננות עומק בפעולתו של משה רבינו מלמדת אותנו על הקשר המופלא שבין מילה לבין מציאות בעולמו של הצדיק .כשאנו מביטים על משה רבינו ,אנו פוגשים דמות שכל דיבור שלה הוא בבחינת גזירה המעצבת את המציאות .הדיון ההלכתי סביב אסמכתא מתמקד בדרך כלל ב'גמירות דעת' של אדם רגיל ,שספק אם התכוון להקנות או שמא סמך על המזל. אך במעמד משה רבינו וגדולי ישראל ,המושגים הללו מקבלים משמעות אחרת לגמרי. החידוש והביאור הם שכאשר צדיק גוזר אומר ,או כאשר בית דין חשוב נותן תוקף להסכם, גמירות הדעת אינה נקבעת על פי הלך הרוח הרגעי של הצדדים ,אלא על פי החותם הרוחני שהם מטביעים במציאות .הדיבור של משה רבינו אינו עוד הבטחה ,אלא כוח בורא שיוצר שייכות חדשה בין ישראל לנחלתם .הפירוש והביאור הם שכוחו של משה כבית דין חשוב הוא ביכולתו להעלות את בני האדם למדרגה שבה הדיבור שלהם הופך למחויבות נצחית, ללא שום חשש של חרטה או חוסר רצינות. במקום שבו נמצאים מנהיגים שכל הווייתם היא אמת ,גם השפה המשפטית של 'אסמכתא' או 'קניין' משתנה .האסמכתא היא תופעה של עולם החומר ,של מי שמנסה להמר על העתיד. אך משה ,אלעזר ויהושע ,המחוברים לאמת העליונה ,מרוממים את עסקת בני גד וראובן מעל למקום שבו פועלת האסמכתא .הם הופכים את התנאי למסלול של בניית עם ,לצינור של קדושה שבו כל מילה של הצדדים היא אבן בניין בנחלת השם .זוהי ההתעלות שבה הדיבור והמעשה מתאחדים ,וכל תנאי הופך להיות ביטוי לרצון העליון. במבט מעמיק על היחסים שבין משה רבינו לבני ישראל ,אנו למדים כי ההתחייבות בין הצדדים לא הייתה מבוססת רק על כללים משפטיים של קניין ,אלא על ברית עמוקה של אמון ומסירות נפש .המעבר מהתחייבות אנושית רגילה להתחייבות של בני ישראל ,נובע מתוך העובדה שהם היו מחוברים למשה רבינו ולשכינה ששרתה עליו ,מה שהפך את הדיבור שלהם למשהו שמעבר למילים בעלמא. השפת אמת (ליקוטים ,במדבר) ביאר :כי מחויבותם של בני גד ובני ראובן למשה רבינו לא הייתה מחויבות של שכיר יום או של צדדים לעסקה ,אלא ביטוי של ביטול העצמי לרצון ה' .הפירוש והביאור הם שכאשר אדם נמצא בדרגה של דבקות במנהיג אמת ,הוא אינו זקוק לקניינים פורמליים כדי להוכיח את כוונותיו ,שכן הדיבור שלו הוא הוכחה חותכת למציאות הפנימית שלו .התחייבותם הייתה מסירת נפש על כיבוש הארץ ,והיא הייתה כה ברורה וחד משמעית ,שלא היה מקום לספק האם הם אכן גמרו בדעתם למסור את הכל. הנתיבות שלום (פרשת מטות) חידש :כי ההתחייבות של עם ישראל כלפי השם דרך משה

רבינו היא ביטוי ל'ברית כרותה' .הביאור וההסבר הם שהקשר בינינו לבין הקב"ה אינו מבוסס על תנאים אנושיים שנועדו להגן מפני חרטה ,אלא על ברית שאינה יכולה להיות מופרת. בבני גד וראובן ראינו את הביטוי המוחשי ביותר לכך – הם נתנו את התחייבותם כחלק מבניית האומה ,ומכאן שהתנאי שלהם היה חלק אינטגרלי מנשמתם הלאומית ,דבר שמוציא אותו מיד מכל גדרי האסמכתא. ההבדל היסודי ,אם כן ,הוא שבקשר שבין אדם לחברו בעסקי העולם ,קיים חשש של קלות ראש או רצון להגן על הרכוש .אך בברית עם משה רבינו ,שבו התנאי הוא חלק ממסע של מסירות נפש לארץ ישראל ,המחויבות היא אבסולוטית .התחייבותם של בני גד וראובן לא הייתה חוזה מסחרי ,אלא הסכם קדוש בין לוחמי ה' לבין מנהיגם ,ובעולם של אמת כזו, מושגים משפטיים של ספק בכוונת הלב בטלים ומבוטלים. הדיון ההלכתי סביב התנאי של בני גד ובני ראובן והיחלצותו מחשש אסמכתא ,מניח לפתחנו נפקא מינות מעשיות לחיים של ימינו ,במקום שבו אנו נדרשים ליצור מחויבויות שיהיו איתנות כצור החלמיש ,ולא נתונות לספקות של הלב .הנפקא מינה הראשונה היא שכאשר אנו נכנסים להתחייבות משמעותית – אם זה בניהול עסקים ,בהסכמים קהילתיים או במחויבויות משפחתיות – עלינו להימנע מניסוחים שנראים כקנס או כהימור .במקום זאת, עלינו לבטא את גמירות הדעת שלנו בצורה ברורה וחד משמעית ,כפי שעשו בני גד וראובן, שתנאי הלב שלהם היה תואם לחלוטין את מטרתם הגבוהה. נפקא מינה נוספת היא בכוחו של הדיבור והשבועה ככלי מחייב .בעולם המודרני ,אנו רגילים להסתמך על חוזים משפטיים מורכבים ועורכי דין שיתקנו כל פרצה ,אך הלימוד שלנו מורה שדווקא הממד הרוחני – הדיבור המחייב ,השבועה ,או הידיעה שהדברים נאמרים לפני אנשי אמת וגדולי תורה – הם המקנים לעסקה את תוקפה העמוק .הנפקא מינה היא שבעת קבלת החלטה ,עלינו לחפש את ה'בית דין החשוב' שלנו ,כלומר את המסגרת המוסרית והתורנית שבה אנו פועלים ,שכן כשהדברים נעשים בתוך הקשר של קדושה ואחריות ,הם מתעלים מעל רמת ה'אסמכתא' והופכים לחוזה נצחי. נפקא מינה שלישית נוגעת לאחריותנו ההדדית .משה רבינו מינה את אלעזר ויהושע להיות ערבים להסכם ,ובכך לימד אותנו שקיומו של תנאי בחיים דורש ליווי ,בקרה וערבות הדדית. כיום ,כשאנו בונים קשרים או מתחייבים למטרות רוחניות ,אין אנו פועלים בחלל ריק. הנפקא מינה היא שעלינו לערב את הדמויות המלוות אותנו ,את גדולי הדור או את חברינו לדרך ,כדי שגם הם יתנו תוקף למחויבות שלנו ,ובכך נבטיח שגם אם יתעוררו ספקות בלב, הגיבוי והערבות שנתנו למעשינו יחזיקו אותנו במקום המדויק והנכון. הדיון המשפטי היבש בדבר גמירות דעת ,המנסה לתהות על קנקנו של הלב פנימה, מקבל בעולם האמונה מימד נוסף ונעלה .כאשר אנו מדברים על גמירות דעת באסמכתא, אנו עוסקים בחשש שמא האדם משלה את עצמו ,שמא הוא נכנס למחויבות מתוך תקווה שלא יצטרך לשלם .אך כאשר המציאות מחוברת לרצון השם ,גמירות הדעת הופכת להיות מוחלטת ,שכן האדם אינו סומך על המקרה ,אלא על הקשר שלו לבורא .הרחבה זו מלמדת

אותנו כי גמירות דעת אמיתית נובעת מתוך ידיעה שכל פעולה שלנו בעולם הזה היא חלק ממסלול קדוש ,ולא הימור שבין הצלחה לכישלון. העומק הטמון כאן הוא שהאמונה משחררת אותנו מהצורך להגן על עצמנו מפני התחייבויות .אדם שחי באמונה אינו מפחד מהתחייבות ,כי הוא יודע שכל צעד שהוא עושה – אם הוא מכוון לאמת – הוא צעד שבו השם מסייע בידו .לכן ,כאשר משה רבינו וגדולי ישראל היו מעורבים ,לא היה מקום לשאלה האם בני גד ובני ראובן אכן גמרו בדעתם ,שכן עצם היותם תחת הנהגתו של משה העניקה להם את הכוח להיות בטוחים בדרכם .זהו המעבר מהפחד המגביל את גמירות הדעת לביטחון המרחיב אותה. הרחבה זו מלמדת כי מי שחי חיים של תורה אינו זקוק לכלים המשפטיים כדי להוכיח שהוא אכן רציני .הרצינות נמדדת ברצון הפנימי ,בביטול שבין האדם לבוראו .כאשר האדם מבין שכל רכושו וכל נכסיו אינם אלא פיקדון לצורך שליחותו בעולם ,הקניינים הופכים להיות כלי עבודה בלבד ,ולא מושא של חשש אסמכתא .האדם המאמין הוא אדם שגמר בדעתו לתת ,לעשות ולפעול למען המטרה הגבוהה ,ובמדרגה זו אין עוד ספקות ,אין עוד היסוסים ,אלא רק התמסרות גמורה למציאות המבוקשת על ידי רצון השם. כשאנו מבקשים להעמיק אל תוך נבכי הנפש בעקבות הסוגיה ,עלינו להבין כי המושג הלכתי 'אסמכתא' אינו רק הגדרה משפטית ,אלא מצב נפשי של פיצול .אדם הסומך על כך שהתנאי לא יתקיים ,הוא אדם שחי בשני עולמות :עולם המעשה שבו הוא מתחייב ,ועולם הרצון הנסתר שבו הוא מקווה שלא יידרש לשלם את המחיר .החיבור לעולם האמונה הפנימי מלמד אותנו כי העבודה האמיתית היא התיקון של הפיצול הזה .האדם המאמין הוא זה שרצונו הנסתר תואם לחלוטין את התחייבותו הגלויה ,שכן הוא חי בתודעה שכל מה שהוא מתחייב בו ,הוא רצונו של הקב"ה המבקש ממנו את הדבר. הפנימיות של האמונה מתגלה בנכונות לומר :אני מתחייב ,וכל ליבי איתי .כאשר בני גד ובני ראובן עמדו מול משה רבינו ,הם לא היו במצב של פיצול נפשי .הם לא קיוו שהתנאי יתבטל ,אלא ידעו שזהו הייעוד שלהם .החיבור לנפש בא לידי ביטוי בהכרה שההתחייבות היא לא נטל המעיק על החופש ,אלא הביטוי המזוקק ביותר שלו .הידיעה ש"משה רבינו יחד עם בית דין של שלושה עומדים מאחורי ההסכם" ,היא הידיעה שהאדם אינו פועל לבדו ,אלא הוא חלק ממערכת אלוקית שבה כל התחייבות היא נדבך בבניין הקדושה. כשאנו מתבוננים בביטול גדרי האסמכתא על ידי בית דין חשוב ,אנו מבינים את עומק הקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים .האמונה אינה מסתפקת בכך שהיא נותנת לנו כוח לעמוד בהתחייבויותינו ,אלא היא משנה את המהות של גמירות הדעת עצמה .היא הופכת אותה מ'גמירות דעת' של הסכמה קרה ,ל'גמירות דעת' של התאחדות מוחלטת עם רצון הבורא .הפנימיות הזו מעניקה לנפש שקט פנימי ,שכן היא מבינה שההתחייבות אינה מסכנת את האדם ,אלא מקדשת אותו .בתוך העולם הזה ,האדם המאמין הופך להיות מי שחייו הם חוזה אחד ארוך ושלם של מסירות נפש ,חוזה שאין בו שום צד של אסמכתא ,אלא רק צד אחד של דבקות באמת. מן הדיון ההלכתי אודות תנאי בני גד ובני ראובן ,מזדקר מולנו מצפן מוסרי המזמין אותנו

לבחון את עקביות הלב שלנו במערכות היחסים ובמחויבויות שלנו .המוסר כאן מלמד כי דמותו של אדם נמדדת לא רק בדיבורו ,אלא במידת ההלימה המוחלטת בין הפנים לחוץ. בעוד שאדם שמתחייב באסמכתא הוא אדם שמשאיר לעצמו פתח מילוט – ובכך מחליש את אמינותו העצמית – המצפן המוסרי של התורה תובע מאיתנו בהירות .הבחירה המוסרית היא להחליט ,להתחייב ,ולהיות מוכנים לשלם את המחיר בלב שלם ,מתוך הבנה שכל התחייבות היא ביטוי לרצוננו להידבק בטוב ובאמת. המצפן הפנימי מכוון אותנו להכרה שיושרה אישית היא הנכס היקר ביותר .כאשר אנו מתחייבים ,עלינו לוודא שאנו עושים זאת מתוך רצון כנה ,ולא מתוך תחושת כפייה שתגרום לנו לחפש דרכים לצאת ידי חובה .המוסר דורש מאיתנו לשאול :האם אני עומד מאחורי מילותיי גם כשקשה? האם ההתחייבויות שלי הן כבני גד ובני ראובן ,שנלחמו בחירוף נפש כדי לעמוד בתנאי שלקחו על עצמם ,או שאני נוטה לסגת כשהתנאים משתנים? המצפן הזה מנחה אותנו לא לחיות חיים של פשרות מוסריות ,אלא חיים של גמירות דעת טהורה. הבחירה המוסרית הנשקפת כאן היא האומץ להיות אנשי אמת .המוסר הזה מנחה אותנו לא רק בהתנהלות מול בני אדם ,אלא בעיקר מול הקדוש ברוך הוא ,שמכיר את תעלומות הלב .אנחנו נקראים להיות מן האנשים שדבריהם הם סלע ,שלא חוששים להתחייב למען המטרות הנעלות ביותר ,ומבינים שכל התחייבות כזו היא צעד בבניית האישיות שלנו .זהו מצפן המעניק לנו את היכולת להבדיל בין קלות ראש לבין רצינות תהומית ,ומזכיר לנו שגם אם נדמה לנו שהשגנו פטור הלכתי או חברתי ,האמת הפנימית שלנו דורשת מאיתנו לעמוד בהסכמים שלנו ,מתוך מודעות מלאה שזהו רצון השם. בסיום מסענו אל עומק ההלכה והמחשבה סביב תנאי בני גד ובני ראובן ,אנו ניצבים מול התובנה המעשית המלווה את חיינו בכל רגע ורגע .החיים מציבים בפנינו לא פעם התחייבויות שנדמות כמורכבות ,כאלו שעלולות לעורר בנו ספקות או רצון לפתח מנגנוני הגנה .התובנה המרכזית היא שגבורתו של האדם נמדדת ביכולתו להמיר את הספק בוודאות ,ולהפוך כל התחייבות לביטוי של אמת צרופה ,כזו שאין בה מקום לאסמכתא או לחרטה.

עיקר העניין: התנאי של משה רבינו לבני גד ובני ראובן אינו עומד בחשש אסמכתא ,מפני שהוא אינו קנס אלא הסכם של אמת ,מפני שהיה בו קניין מעכשיו ,ומפני שנעשה בבית דין חשוב .כלים אלו אינם רק הלכתיים ,אלא כלים לבניית אישיות .כאשר אנו מתחייבים ,עלינו לעשות זאת בלב שלם ,בבהירות גמורה ,ומתוך חיבור לסביבה תורנית וערכית המעניקה גושפנקה למילותינו .האדם הגדול הוא זה שאינו מחפש פתחי מילוט ,אלא שואף לכך שמילותיו תהיינה כסלע ,ושכוונתו הפנימית תהיה תואמת לחלוטין את מחויבותו החיצונית.