האם יש איסור הלכתי בגרירת חוטי הציצית? הוכח מפרשת השבוע!

האם יש איסור הלכתי בגרירת חוטי הציצית? הוכח מפרשת השבוע! ישנם רגעים בחיים שבהם הלב נכמר ומתכווץ דווקא מן הקטנות ,מאותן התנהגויות שעל פני השטח נראות כחוסר תשומת לב ,אך בתוכן פנימה הן חושפות תהום של זלזול .הרוח מצליפה קלות בפינות הטלית המעוטרת ,אך אלו אינן מתנופפות בחופשיות; הן נסחבות על האדמה ,נגררות בעקבות הצעדים כאילו היו עול מיותר .יהודי מהלך ברחובה של…

האם יש איסור הלכתי בגרירת חוטי הציצית? הוכח מפרשת השבוע! ישנם רגעים בחיים שבהם הלב נכמר ומתכווץ דווקא מן הקטנות ,מאותן התנהגויות שעל פני השטח נראות כחוסר תשומת לב ,אך בתוכן פנימה הן חושפות תהום של זלזול .הרוח מצליפה קלות בפינות הטלית המעוטרת ,אך אלו אינן מתנופפות בחופשיות; הן נסחבות על האדמה ,נגררות בעקבות הצעדים כאילו היו עול מיותר .יהודי מהלך ברחובה של עיר ,עטוף בבגד מצויץ ,אך חוטי הציצית שלו נגררים בעפר .הם נסחבים על המדרכה ,נרמסים תחת עקביו ,מתערבבים באבק הדרכים ,והוא — בצעד איתן וגאה — ממשיך בשלו ,אדיש לחבלי הקודש המושפלים מאחוריו .אלו הם אותם שמונה חוטים שנועדו לקשור את נשמת האדם אל הניצחיות ,שהפכו תחת רגליו לחוטים דהויים ,מבוישים ומושפלים. וזהו שורש הדברים ,שכן הציצית אינה קישוט על בגד ,היא אות ברית וסמל למלכות שמיים עלי אדמות .כאשר אדם נותן לחוטי המצוות להיגרר בביזיון ,הוא מבטא במעשיו הלכה למעשה את מה שחז"ל הגדירו כזלזול מחריד בקודש .העפר הוא מקום המבטא את הארציות והטומאה ,וכאשר אדם מניח לציציותיו להתגולל בו ,הוא הופך את המצווה שהיא סמל להגבהה ולקדושה לדבר שנדוש בעקביו .מכאן עולה השאלה הדוחקת :מהו המקור ההלכתי לאיסור זה? מה עומק האזהרה החריפה של חכמים "וטאטאתיה במטאטא השמד"? וכיצד קשור הדבר למצווה "שהאדם דש בעקביו" המוזכרת בפרשת השבוע ,פרשת עקב? האם ייתכן שגרירת החוטים היא סדק ראשון בחומת החורבן הרוחני של האדם ,המוביל לטשטוש הגבולות שבין קודש לחול?

בפרשת השבוע ,פרשת עקב ,התורה מזהירה אותנו על הנהגה רוחנית מדויקת ,כפי שנאמר: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (דברים ז ,יב). רש"י (דברים ז ,יב) פירש :אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון .הוא ביאר כי התורה רומזת על אותן מצוות שנראות לאדם שוליות ,כמעט חסרות משקל ,עד שהוא דורך עליהן בדרכו ,ובכך הוא מפר את יסוד הציות המוחלט לקדוש ברוך הוא. הרמב"ן (דברים ז ,יב) ביאר :כי הכתוב מדבר על מצוות שאינן חמורות לכאורה בעיני הבריות, אך דווקא בהן נבחן האדם אם הוא עובד את ה' באמת או מתוך שיקולים של נוחות וחברתיות. הוא חידש כי הדרישה בעקביו מסמלת את הזלזול הטמון בטבע האנושי המבקש להקל ראש במה שאינו נוצץ ומרהיב. הספורנו (דברים ז ,יב) ביאר :שאפילו המצוות שהן קלות בעיני האדם ושאינו נותן אל לבו את חשיבותן ,אם ישמע אליהן ויקיים אותן כראוי ,יזכה לברכת הברית .הוא מבאר כי הציות המלא נובע מהבנה שכל מצווה ,קטנה כגדולה ,מחייבת את מלוא תשומת הלב. החזקוני (דברים ז ,יב) ביאר :כי לשון עקב רומזת על סוף העניין ,על אותן דקויות שאדם נוטה להשמיט בסוף דרכו או בשולי מעשיו .הוא ביאר כי אלו המצוות הנרמסות תחת רגלי האדם מתוך הרגל והתעלמות ,ודווקא בתיקונן נמדדת יראת השמיים שלו. לענ"ד נראה להסביר ,כי גרירת הציציות אינה אלא התגלמות פיזית של אותו רעיון של מצוות דשות בעקביים; האדם אינו מבטל את מצוות הציצית ,הוא לובש אותה ,אך הוא מניח לה להיגרר בעפר ,ובכך הוא הופך את המצווה עצמה לקרבן של רגליו .זהו הניגוד המוחלט לציווי והיו לכם לציצית וראיתם אותו ,שהרי איך יראה האדם את המצווה אם היא נדבקת לאדמה ומתכסה באבק? השמירה על כבוד החוטים היא ההוכחה שהוא אכן שומע את המשפטים ושומר עליהם בקפידה. בגמרא במסכת מנחות (דף לח ע"א) מבואר :תנו רבנן ,וראיתם אותו ,מלמד שכל המקיים מצוות ציצית כאילו קיבל פני שכינה .כתיב הכא וראיתם אותו ,וכתיב התם ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם .הציצית היא בבחינת התגלות של נוכחות אלוקית ,ולכן כל פגיעה בכבודם של החוטים היא פגיעה ישירה בכבוד השכינה השורה עליהם. בגמרא במסכת מנחות (דף מא ע"א) אמרו :רב הונא רמי ציציתא .רב הונא היה עוטף את ציציותיו ומגביהן כדי שלא יגררו על הקרקע ,שכן ידע כי ביזוי החוטים הוא ביזוי המצווה עצמה .רש"י (מנחות דף מא ע"א) ביאר :רמי ציציתא ,היה משליכן על כתפיו שלא יגררו .הוא מבאר כי הפעולה הטכנית של הגבהת החוטים היא פעולה רוחנית של כבוד ,המונעת מהקדושה להתערבב בחול. בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות ,פרק ב הלכה א) מבואר :רבי יונה הוה אזיל ליה באורחא ,הוה רמי ציציתיה .רבי יונה היה מקפיד בשעת הליכתו להגביה את הציציות ,כדי שלא יפגעו בהן הליכותיו

בדרך .מפרשי הירושלמי ביארו :כי ההליכה בדרכים גורמת לציציות להשתרך ,והזהירות בהן היא עדות ליראת השמיים של האדם ,שאינו מתיר לעצמו להפקיר את כלי המצווה לסכנת דריסה. ההקפדה על הגבהת הציציות אינה רק מנהג של חסידות ,אלא היא תביעה רוחנית הנובעת מההבנה כי הציצית נועדה להזכיר לאדם את כל המצוות ,וברגע שהיא נגררת ,נשכחת המטרה שלשמה היא נועדה .ההגבהה היא ההצהרה של האדם שהוא מעלה את עולמו אל מול פני השכינה. הראשונים שעסקו בבירור הלכות אלו ,הניחו יסודות ברורים כיצד יש לנהוג בחוטי הציצית, מתוך רצון לשמור על כבוד המצווה ועל שלמותה במרחב הציבורי ובדרכים. המרדכי (הלכות קטנות ,הלכות ציצית) כתב :וכל המגרר ציציותיו ,עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד ,אלא משליכן על כתפיו ונוטלן ביד .הוא ביאר כי חומרת הדברים נובעת מכך שהחוטים הם כלי שרת של מצווה ,וגרירתם על גבי הקרקע מעידה על זלזול בערכם המקודש של החוטים. האגור (סימן רמז) ביאר :את דברי המרדכי ופסק כי יש להקפיד לכתחילה שלא לתת לציציות להשתרך ,אלא להגביהן בדרכים ובמקום שבו הן עלולות להיתפס בקרקע .הוא מבאר כי אין מדובר רק בהידור מצווה ,אלא בחובה הבאה למנוע את השפלתה של המצווה לעיני כל. מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן כא ,סעיף ד) כתב :יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו .הוא ביאר כי הזהירות הזו צריכה להפוך להרגל טבוע באדם ,כדי שגם בהיסח הדעת לא יבוא לידי ביזוי המצווה על ידי גרירתה באבק. רבינו מנוח (על הרמב"ם ,הלכות ציצית פרק ג) ביאר :כי מצוות הציצית נועדה להזכיר את כל המצוות ,ועל כן פגיעה בציצית היא כפגיעה בשאר המצוות כולן .הוא מבאר כי הגבהת הציצית היא הפעולה המוחשית המבטאת את השאיפה של האדם להגביה את חייו ולהתרחק מן השפלות שבחומר. האחרונים וגדולי הפוסקים לא הסתפקו בהלכה היסודית ,אלא טרחו להקיף את הסוגיה מכל צדדיה ,תוך שהם מנתחים את השורשים הרוחניים וההשלכות המעשיות של גרירת הציציות בעפר. הבית יוסף (או"ח סימן כא) ביאר :כי מקורו של המנהג להיזהר מגרירת הציצית אינו רק חשש טכני של פסול ,אלא תודעה עמוקה של כבוד המצווה שצריכה ללוות את האדם בכל צעדיו. הוא מבאר כי ככל שהציצית משמשת תזכורת מתמדת למלכות שמיים ,כך יש להרחיק אותה מכל מגע עם מקומות שיש בהם משום ביזיון או טומאה. הט"ז (או"ח סימן כא ,סעיף ה) כתב :דמה שנוהגים להגביה הציציות ,היינו שלא יגררו על הקרקע, כדי שלא יבואו לידי פסול .הוא מבאר כי על אף שאין איסור גמור מצד הדין היבש אם הציצית נגררת מעט ,הרי שהחשש שמא ייקרעו החוטים או יתלכלכו באופן שיפגע בכשרותם מחייב את האדם לנהוג ביתר זהירות. המשנה ברורה (סימן כא ,ס"ק כ) כתב :משום ביזוי מצווה וכן יש לחוש שמא יפסלו בעת

גרירה .הוא ביאר כי הזהירות הזו נדרשת לא רק כדי לשמור על החוטים עצמם ,אלא כדי להטמיע בלב האדם את התובנה שדבר המיועד לשם שמיים דורש התייחסות של יראת כבוד ,ולא של הפקרות. רבנו יוסף חיים הבן איש חי בספרו עוד יוסף חי (פרשת לך לך ,אות ג) כתב :מי שרואה את חברו שציציותיו נדרסות תחת רגליו יודיענו על כך כדי שיגביהן .הוא ביאר כי חובת הזהירות על הציצית אינה מצומצמת לטלית האישית של האדם ,אלא קיימת כאן מצוות ערבות ,שבה כל אחד מאיתנו מחויב לשמור על כבוד המצוות של האחר כפי שהוא שומר על שלו. גדולי הדורות ומנהיגי ישראל בדורנו ,מתוך מבט רחב על נפש האדם והשתקפות המצוות בחייו ,שפכו אור חדש על החובה לנהוג כבוד בחוטי הציצית ,מתוך הבנה שזוהי נקודה קריטית בעיצוב דמותו של היהודי המהלך בעולם. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,או"ח סימן ב) ביאר :כי הזהירות שלא לגרור את הציצית היא ביטוי להכרה בערך המצווה ,וכי מי שמקפיד על כך מראה שכל עולמו הרוחני מונח לפניו בבהירות .הוא מבאר כי כבוד הציצית הוא כבוד השכינה ,וכל המזלזל בכך פוגע באותה מערכת של אמונה שנועדה לחבר את האדם לקדוש ברוך הוא. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט) כתב :כי עניין גרירת הציציות אינו רק עניין טכני ,אלא הוא מהווה מבחן למידת היראה של האדם .הוא מבאר כי מי שאינו נזהר בגרירת הציציות עלול להתרגל לזלזל בכל המצוות הנראות לו כקלות ,וההרגל הזה הוא המפתח לשחיקת כל חומות הקדושה בחייו. מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו על הלכות ציצית ביאר :כי גרירת הציצית היא הפגנת חוסר אכפתיות המנוגדת לתכלית המצווה שהיא וראיתם אותו .הוא מבאר כי כאשר אדם מהלך בדרכו וציציותיו נגררות ,הוא מצהיר כי המצווה אינה עומדת לנגד עיניו אלא מונחת תחת רגליו ,וזהו עיוות גמור של הכוונה המקורית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות ציצית) כתב :כי יש לחנך את הדור הצעיר להגביה את הציציות ,כדי שיראו במעשה זה אקט של כבוד והערצה למצוות ה' .הוא מבאר כי הדוגמה האישית של הגבהת הציציות היא שיעור מאלף בכל מה שקשור ליחס הראוי לכל אביזר המשתייך לעולם הקודש. כשאנו מבקשים לתרגם את הסוגיה הזו אל חיי המעשה ,מתברר כי השמירה על כבוד הציצית אינה פעולה חד-פעמית ,אלא היא דרך חיים המעצבת את יחסו של האדם לכל פרטי המצוות .הנפקא מינה הראשונה היא באופן שבו אדם בוחר את הטלית שלו; עליו לוודא שאורך הציציות אינו מוגזם עד כדי כך שיקשה עליו להימנע מגרירתם בכל צעד ושעל. ההלכה והמנהג מורים כי האחריות על המצווה מתחילה בבחירה מושכלת ,המאפשרת לאדם לקיים את המצווה בהידור מבלי להגיע לידי ביזיון. נפקא מינה נוספת עולה מתוך הצורך לפתח מודעות תמידית לסביבה שבה אנו מהלכים. אדם המקפיד על הציצית נדרש להיות קשוב לכל תנועה שלו ,במיוחד במקומות שבהם

השטח אינו נקי ,כגון בדרכים מאובקות או במקומות שבהם יש לכלוך .התרגום המעשי הוא שכל פעם שאנו חשים בציציות המשתרכות ,עלינו לפתח רפלקס טבעי של הגבהה ,מה שהופך את השמירה על המצווה לחלק בלתי נפרד מההליכה היומיומית שלנו. עוד נפקא מינה נוגעת לחינוך הילדים והסובבים אותנו .אדם שרואה את חברו בדרך שציציותיו נגררות ,אינו יכול להישאר אדיש; עליו להעיר לו בדרכי נועם ,מתוך הבנה שהערבות ההדדית מחייבת אותנו לדאוג לכך שכל אחד מאיתנו יתייצב לפני המקום בטהרה ובכבוד .התרגום למציאות הוא יצירת אקלים חברתי שבו כבוד המצווה הוא ערך עליון ,שבו כל אחד משגיח על חברו ,וכך אנו בונים יחד חברה המקדשת את הפרטים הקטנים ביותר. בעומק הרעיוני ,גרירת חוטי הציצית אינה רק בעיה הלכתית של כבוד המצווה ,אלא היא מהווה בבואה לנפש האדם והאופן שבו הוא בוחר לנהל את הדיאלוג שלו עם בורא עולם. כאשר אנו מתבוננים על הציצית כעל אות ברית המיועד לראייה ,אנו מבינים שהיא אמורה להיות הגשר המחבר בין שמיים לארץ ,בין הרוחני למוחשי. הציצית נועדה להזכיר לנו את המצוות לא כדי שנניח אותן תחת רגלינו ,אלא כדי שנשא אותן לפנינו ,בבחינת יראת שמיים החופפת על כל צעדינו .הגרירה על האדמה מייצגת את הנטייה האנושית הטבעית להוריד את הקדושה אל עפר המציאות ,להפוך את האמונה למשהו מובן מאליו ,למוצר צריכה יומיומי שאינו תובע מאתנו התעלות או תשומת לב מיוחדת. בירור העומק של הדברים מלמד כי כל עוד הציצית מוגבהת ,האדם נותר בתודעה של חיפוש וציפייה ,הוא זוכר בכל רגע ממי הוא קיבל את המצווה ומהי מטרתה .ברגע שהחוטים פוגשים את האבק ,מתחיל תהליך של טשטוש ,שבו האדם מתרגל לכך שהמצווה הופכת לחלק מהנוף הכללי של חייו ,מבלי שהיא תהווה תמרור אזהרה או כיוון לנשמתו. הסכנה שחז"ל רמזו עליה בדבריהם החריפים היא הסכנה של השכחה ,שכן אדם שדש בעקביו את מה שקדוש ,סופו שישכח את המשמעות של הקדושה עצמה .מתוך כך מתברר שכל הגבהה של ציצית ,כל רגע שבו אנו מקפידים שלא תיתפס בדרכינו ,הוא ניצחון קטן של המודעות על פני השגרה ,ושל הרוח על פני העפר. בנבכי הנפש המחפשת את האור האמיתי ,אנו מגלים כי היחס לחוטי הציצית אינו רק עניין של נוחות או הלכה יבשה ,אלא הוא שיקוף מדויק של יחס האדם אל נשמתו ואל הקשר שלו עם בוראו .הנפש היהודית ,השואפת תמיד להתרומם מתוך החומר אל עבר הנצח ,מוצאת במצוות הציצית את המצפן המכוון אותה שלא תאבד את דרכה בתוך אבק החיים .אדם שנותן לציציותיו להיגרר על הקרקע ,חושף בכך תחושת שובע רוחני מסוכנת ,שבה הקדושה מפסיקה להיות יעד ומטרה ,והופכת להרגל שניתן לדרוך עליו מבלי להרגיש. האמונה אינה רק רעיון הנשמר במחשבה ,אלא היא זקוקה לביטויים מוחשיים שילוו אותנו בכל הליכותינו .כשאדם מקפיד להגביה את ציציותיו ,הוא מבצע פעולה נפשית של הפרדה בין מה ששייך לעפר לבין מה ששייך לשמיים .זוהי הנהגה של ערנות מתמדת ,שבה האדם בוחר שלא לתת לעולם הזה להשפיל את ערכיו ואת הברית שלו עם השם .הידיעה שבורא

עולם צופה בכל צעד שלנו ,וכי כל פרט במלבוש שלנו מבטא את שייכותנו אליו ,מעניקה לחיים משמעות אחרת לחלוטין .היא הופכת את ההליכה ברחוב להליכה של קדושה ,שבה כל צעד נמדד לא רק לפי יעדו ,אלא לפי הכבוד שהוא רוחש למצוות ה’. לענ"ד נראה להסביר ,כי ההנהגה היומיומית הנובעת מכך היא הנהגה של אחריות ויראת כבוד .אדם שזוכה לחוש את כובד המשקל של הציצית ,מבין שכל רגע של התגברות על השגרה וכל החלטה שלא לזלזל במצוות ה' הקלות ,הם רגעים של בניין הנפש .השמירה על הציצית הופכת להיות אימון יומיומי לחיים שבהם הקדושה אינה נגררת מאחור ,אלא היא המנחה את האדם קדימה ,בכל מקום ובכל עת ,תוך שמירה על רגישות גבוהה שלא לפגוע במה שקדוש ,בתוכנו וסביבנו. במרחבי המוסר והמצפן הפנימי המדריך את האדם בנתיבות חייו ,השמירה על כבוד חוטי הציצית אינה רק פעולה טכנית של הגבהה ,אלא היא תביעה מוסרית עמוקה לחיות חיים של אחריות ותודעה .המוסר של מצווה זו מלמד אותנו כי האדם אינו רשאי להתנהל בעולם מתוך קהות חושים כלפי מה שקדוש ,אלא הוא מחויב להרים את ראשו ,להתבונן בצעדיו, ולבנות מציאות שבה המצוות אינן נרמסות תחת משקל היומיום .המצפן הפנימי שלנו מכוון כעת אל הבנת האחריות שלנו על חפצי הקדושה שניתנו לנו ,מתוך הכרה כי אדם המזלזל בחוטיו ,עלול לאבד את הקשר העמוק שבין רגליו לבין אמונתו. המבחן המוסרי העומד לפתחנו הוא היכולת להביט ביושר על התנהלותנו ולשאול האם אנו נושאים את אות הברית בגאון ,או שמא אנו מניחים לו להישחק באבק הדרכים .אין זה מוסר של חומרות חיצוניות בלבד ,אלא מוסר של יראת כבוד פנימית המקרינה על כל צעד ושעל .כשאנו מהלכים ברחוב ,אנו נדרשים לשאול את עצמנו – האם המעשים שלנו משדרים הערכה לקדושה ,או שמא אנו נותנים לה להתגולל בעפר? המצפן הפנימי מורה לנו כי אדם שזוכה לחיות באמונה ,נדרש לפתח רגישות לפרטים הקטנים ,לידע להגביה את מה שנמוך, ולבנות סביבו מעגלים של כבוד ויראה ,ובכך הוא הופך את המצווה למעשה מוסרי שמתקן את תפיסת עולמו ומרחיק אותו מן השכחה. ביאור הדבר הוא ,שכאשר אנו בונים בתוכנו קומת מוסר המקדשת כל רגע וכל אביזר של קדושה ,אנו הופכים להיות שותפים פעילים במעשה התיקון של עצמנו .המוסר האמיתי אינו מסתכם בהימנעות מעבירות חמורות ,אלא הוא נמדד ברצון העמוק להפוך את העולם למקום הראוי להשראת השכינה ,גם בפרטים שנדמה כי איש אינו מבחין בהם .אנו מבינים שכל התנהגות של תשומת לב ,כל גילוי של זהירות וכל החלטה להימנע מזלזול בחוטי המצווה ,הם חלק בלתי נפרד מן התיקון השלם .בכך ,ההליכה ברחוב הופכת למעבדה של חיים ,שבה אנו לומדים כי המוסר והאמונה שלובים זה בזה ,ושכל פעולה של אדם המבטא אחריות ,היא לבנה נוספת בבניין הקדושה הפרטי והכללי. בסיכום העיון בסוגיית גרירת חוטי הציצית ,אנו מתבוננים על חיינו לא רק כמסע פיזי על גבי האדמה ,אלא כהליכה מודעת המבקשת להגביה את החומר ולהקרין עליו אור של קדושה .התובנה המרכזית העולה מן הדברים היא שהמצוות שניתנו לנו אינן רק חוקים

יבשים שיש לקיימם ,אלא הן חבלי קשר חיים המחברים אותנו אל הנצח ,והדרך שבה אנו נושאים אותם בדרכנו היא הוכחה לאופן שבו אנו תופסים את הקשר הזה .הציצית היא סמל לברית שאינה נתונה לביזיון ,והזהירות שלא לגרור אותה היא הקריאה המעשית להישמר מן השחיקה הרוחנית האורבת לנו בכל פינה.

עיקר העניין: השאלה שפתחנו בה ,מדוע נדרשת זהירות כה דקדקנית בגרירת חוטי הציצית, מתבררת מתוך היסוד שחידש המרדכי ,המבאר כי גרירת החוטים נחשבת כפגיעה בכלי המצווה ,וכי העומק הטמון באזהרת חז"ל "וטאטאתיה במטאטא השמד" הוא התראה מפני תהליך שבו זלזול בפרט אחד גורר אחריו התפוררות כללית של חיי הקדושה .הפוסקים ,ובראשם מרן השולחן ערוך והמשנה ברורה ,ביארו כי הזהירות נובעת משילוב של כבוד המצווה וחשש מפסול פיזי ,אך מתוך עיון בסוגיה עולה כי החובה להגביה את הציצית היא עדות פנימית ליראת שמיים ולתודעה שאינה מוכנה להשפיל את המצווה לאבק הדרכים .בסיכום הדברים ,אנו למדים כי הגבהת הציצית היא הפעולה המוחשית המבטאת את השאיפה של האדם להגביה את חייו, לשמור על רגישות למה שקדוש ,ולהפוך כל הליכה ברחוב לעבודה של קדושה שבה החוטים נותרים טהורים ומורמים מן העפר. הזהירות בציצית היא התרגול היומיומי של האדם להישאר ערני וקשוב לקדושה ,מתוך הבנה שהנפילה אל השגרה מתחילה דווקא בוויתור על הפרטים הקטנים .התודעה של 'הגבהת החוטים' מזכירה לנו כי גם כאשר אנו מהלכים בתוך מציאות מאובקת וארצית ,הציצית שלנו צריכה להישאר עדה חיה לברית הנצח שאינה נכנעת לשחיקה.