האם גבאי צדקה שמתרים ולוחץ להגדיל את התרומה עובר על לא תחמוד או שהוא רק עושה את עבודתו?

האם גבאי צדקה שמתרים ולוחץ להגדיל את התרומה עובר על לא תחמוד או שהוא רק עושה את עבודתו? הסיטואציה מוכרת לכל אדם המבקש לנהל אורח חיים יהודי בנתיב של חסד .אנו פוגשים את המתרים ,המציג עצמו כשליח מצווה מובהק ,וקולו נושא את הכאב של עולמות חרבים. ברגע הראשון ,הנפש נפתחת ,הארנק נפתח ,ונדמה כי אנו מקיימים את מצוות הצדקה בהידור. אך ככל שהשיחה מתמשכת ,והמתרים מסרב…

האם גבאי צדקה שמתרים ולוחץ להגדיל את התרומה עובר על לא תחמוד או שהוא רק עושה את עבודתו? הסיטואציה מוכרת לכל אדם המבקש לנהל אורח חיים יהודי בנתיב של חסד .אנו פוגשים את המתרים ,המציג עצמו כשליח מצווה מובהק ,וקולו נושא את הכאב של עולמות חרבים. ברגע הראשון ,הנפש נפתחת ,הארנק נפתח ,ונדמה כי אנו מקיימים את מצוות הצדקה בהידור. אך ככל שהשיחה מתמשכת ,והמתרים מסרב להסתפק בנתינה הראשונית ודוחק בנו להוסיף עוד ועוד ,נוצרת מבוכה .לא מדובר רק בתחושת אי-נוחות חברתית ,אלא בשאלה תורנית עמוקה :האם הפעלת הלחץ הזו ,שעה שברקע עומדת עמלה אישית הנגזרת מהתרומה, הופכת את הפעולה מנתינה של חסד ללקיחה של חימוד? המתח הזה מוליד דיון הלכתי רחב היקף על גבולות המותר והאסור בניהול כספי צדקה. האם המושג לא תחמוד מוגבל לחפצים מוגדרים ,או שמא הוא פורש את כנפיו גם על ממון נזיל? האם נתינה שהוצאה מן האדם תחת מכבש של לחץ פסיכולוגי ,כאשר למקבל יש אינטרס כלכלי מובהק ,יכולה להגדיר את הפעולה כעבירה על לאו תורני? ומהי האחריות המוטלת על הנותן – האם הוא חייב לזהות את האינטרס ולסגת ,או שמא כל עוד הכסף הולך למטרה טובה ,הרי הוא פטור? אנו מבקשים לצלול אל הסוגיה הזו ,להציב את גדרי הפוסקים, ולבחון האם התורה מציבה קו אדום גם בשדה החסד. "פסילי אלוהיהם תשרפון באש ,לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כי תועבת ה' אלוהיך הוא" (דברים ז ,כה) .בפרשתנו מצינו את שורש איסור החימוד. רש"י (דברים ז ,כה) פירש :לא תחמוד -מתוך שאתה נוטלם ונהנה מהם ,סופך לבוא לידי עבודה זרה .ביאור הדבר הוא כי החימוד אינו רק חוסר שביעות רצון מהקיים ,אלא תהליך שבו האדם נותן לעצמו היתר להשתלט על מה שאינו שלו ,דבר המוביל במישרין לשבירת גדרי התורה. הספורנו (דברים ז ,כה) ביאר :פן תוקש בו -כי בהיותך חומד את כסף וזהב העבודה זרה, תשתדל לקחתו לעצמך ,ותביא את עצמך לידי מכשול .הוא מבאר כי האיסור אינו רק על הנטילה עצמה ,אלא על עצם הרצון להפוך את האסור או את השייך לאחר לשלנו ,מה שיוצר אצל האדם מנגנון נפשי של חיפוש הצדקות ללקיחה שאינה כדין.

הרמב"ן (דברים ז ,כה) ביאר :כי החימוד שייך גם בדברים שיש בהם הנאה גופנית ,והזהירה התורה שלא יפתה אותנו הרכוש להגיע למצב שבו נחרוג מדרך הישר .הוא מחדש כי כל פעולה שנועדה להוציא ממון מכיסו של אחר באמצעי לחץ ,גם אם היא נראית תמימה, שורשה בחימוד המבקש לעקוף את רצון הזולת. רבי אברהם אבן עזרא (דברים ז ,כה) פירש :כי האיסור הוא על המחשבה והרצון להשיג את הממון ,גם אם עדיין לא נעשתה הפעולה בפועל .ביאור הדברים הוא כי איסור לא תחמוד עומד בראש ובראשונה על יחס הנפש של האדם אל ממון חברו ,וכל דחיקה של האדם להוציא ממון מכיס חברו בדרכי עקלקלות הרי היא בכלל זה. הכלי יקר (דברים ז ,כה) ביאר :פן תוקש בו -כי החימוד הוא מוקש המפיל את האדם לבור של איסורים חמורים יותר .הוא מבאר כי כאשר אדם פועל מתוך לחץ ואינטרס אישי להשיג ממון ,הוא מאבד את העין הטובה ואת הראייה האמיתית ,מה שמוביל אותו לידי תועבה ,שכן הלב המבקש לקחת אינו מסוגל עוד להבחין בין צדקה לבין חימוד. ולפי המפרשים הללו ,התורה מציבה קו גבול ברור :הממון שאינו שייך לנו ,או כזה שהוצא מאחר שלא ברצונו החופשי ,אינו יכול להפוך לגיטימי על ידי עטיפת "מצווה" .כאשר המתרים מפעיל לחץ כדי לקבל תרומה שחלקה מגיע לכיסו ,הוא מעמיד את עצמו ואת הנותן במבחן של חימוד ,שכן הוא פועל לא רק למען המטרה ,אלא למען השגת הממון לעצמו על חשבון רצון הזולת. הכסף שבידו של אדם אינו רק אמצעי תשלום ,הוא בבואה של עמלו וביטוי לתפיסת עולמו ,וכשקם אדם ומבקש לכוון את היד המוכנה לתת אל עבר כיסו שלו ,מתעוררת שאלה נוקבת על טיבו של הממון ועל גבולות הרצון .האם הממון הנזיל ,זה שמחליף ידיים בשוק ומתגלגל בדרכי החסד ,נהנה מאותה הגנה תורנית שניתנה לבית או לשדה ,או שמא כל עוד הכסף זורם לאפיק של צדקה ,נפרצים הסכרים ואין עוד מקום לדיני ה'חימוד’? הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ה ע"ב) דנה בגדרי איסור לא תחמוד ולא תתאווה ,והראשונים נחלקו כיצד להגדיר את האובייקט האסור בחימוד .הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה ,פרק א ,הלכה ט) כתב :כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חברו ,או כל דבר שאפשר לו לקנותו ממנו והכביד עליו ברעים או בהפצרות עד שלקחו ממנו ,הרי זה עובר בלאו .ביאור הדברים הוא שהרמב"ם מזהה את ה'חימוד' לא רק במחשבה פנימית ,אלא בפעולה חיצונית של לחץ והכבדת על הבעלים .לפי זה ,נראה כי גם מעות מזומנות ,שהרי אדם יכול לקנותן ,נכללות בהגדרת הדברים שאסור להכביד בהם על הזולת. הסמ"ג (לאוין רעא) ביאר :כי איסור לא תחמוד אינו שייך אלא בחפץ המיוחד לחברו ,שקשה למצוא כמותו בשוק .הוא חידש שמעות כלליות ,שהרי הן דבר הניתן להחלפה ואינן חפץ מסוים, אינן בכלל איסור זה ,שכן החימוד שייך בדבר שחברו נמנע ממוכרו לו .לפי גישה זו ,בלחץ על מתן מעות כלליות לצדקה אין איסור תורה של לא תחמוד ,שהרי המעות עצמן אינן חפץ מיוחד. אולם ,בחידושי הריטב"א (בבא מציעא דף ה ע"ב) מצאנו גישה רחבה יותר .הריטב"א ביאר :כי

כל דבר שחברו אינו רוצה להוציא מידו ,בין חפץ ובין ממון ,הרי הוא בכלל האיסור .הוא ביאר כי התורה אסרה את עצם המגמה להוציא ממון מהזולת באמצעי לחץ ,ולא משנה מהי צורת הממון .בחידושו הוא מעמיד את האיסור על ה'קניין' שנעשה בדרך של לחץ ולא על מהות החפץ. הטור (חו"מ ,סימן שנט) כתב :וכל שכן שאינו רשאי להכביד עליו בדברים .הוא מבאר כי האיסור הוא על המעשה המכריח את הזולת להסכים .ביאור הדברים הוא שעיקר הלאו הוא על הכפייה שנעשית במעשה ,וכל עוד המתרים מכביד על הנותן ,הוא פועל בניגוד לאזהרת התורה ,שכן הממון יוצא מיד הנותן לא ברצון חופשי ,אלא מחמת הלחץ שהופעל עליו. הרא"ש (בבא מציעא ,פרק א) ביאר :כי האיסור תלוי בסירוב הבעלים .אם הבעלים מסרב והחומד מוסיף להפציר בו ,הרי הוא עובר בלאו .לפי ביאורו ,המבחן לחימוד הוא ההתנגדות הראשונית של הנותן והתעקשות המבקש .מתוך כך עולה ,כי בכל סיטואציה שבה המתרים מזהה שאין רצון חופשי מלא בנתינה וממשיך ללחוץ ,הוא נכנס לגדר לא תחמוד ,ללא קשר לשאלה האם מדובר בחפץ או במעות. כאשר מונח הלחץ על כף המאזניים ,וההפרדה בין שליח המצווה לבין המתרים הלוחץ הופכת למטושטשת ,עולה השאלה האם היתרון הממוני האישי משנה את פני המציאות ההלכתית .האם העובדה שכל שקל נוסף מגדיל את שכרו של המתרים הופכת את הפצרותיו מניסיון להרבות חסד לניסיון לזכות בממון שלא ביושר ,ומתי הופכת התרומה המיוחלת לעול שאינו נותן מנוח למצפונו של הנותן? הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו הלכה ברורה (הלכות גזל ,סימן שנט) ביאר :כי המושג לא תחמוד כולל גם מצבים של מתנה או צדקה ,כאשר הדבר בא מתוך הפעלת לחץ פסול ומגמתי על הנותן ,והדבר מחמיר כאשר למקבל יש רווח אישי מהתרומה ,כגון שליח צדקה המקבל אחוזים .הוא מבאר כי האיסור אינו רק על התוצאה ,אלא על עצם הפעלת הלחץ כאשר האינטרס האישי דוחק בלוחץ שלא להניח לנותן לנפשו. הגאון רבי אליהו בקשי דורון בשו"ת בנין אב (חלק ב ,סימן קיח) ביאר :כי דין לא תחמוד אינו מצומצם לחפץ גשמי מסוים ,אלא חל גם על ממון נזיל ,אם מפעיל עליו לחץ והשפעה עד שחברו מוותר לו באי-רצון ,הרי הוא עובר באיסור .הוא מוסיף ומחדש :כי כאשר המתרים מקבל שכר או אחוזים ,והלחץ נעשה גם מטעמי רווח אישי ,הרי שנכנס לגדר לא תחמוד, אפילו אם הפעולה נעשית תחת כותרת של צדקה. הגאון רבי יצחק רצאבי בספרו עולת יצחק (חלק א ,סימן קנה) ביאר :כי גם במעות ולא בחפץ שייך לא תחמוד ,שהרי התורה אסרה את עצם הלחץ המוביל להוצאת הממון מרצונו החופשי של האדם .הוא מבאר כי הפועל לחץ כזה כדי לקבל ממון לעצמו או למוסד שממנו הוא מתפרנס ,עלול להיחשב איסור דאורייתא ,ועל כן יש למנוע לחץ כזה בכל מחיר. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחפץ חיים (מצוות לא תעשה מ) ביאר :כי הלחץ להשיג דבר מה שמעבר להסכמה הראשונית ,אפילו במסגרת של מערכת יחסים ממונית מקובלת ,מהווה הפרה של האיסור .הוא מבאר כי כאשר המטרה היא להשיג ממון שאינו

שייך לו על פי הדין או על פי רצון הנותן ,הרי זה חימוד לכל דבר ,ומתוך כך אנו למדים שאין היתר ללחוץ על הנותן רק משום שמדובר בצדקה. כאשר הנותן עומד מול המתרים ,ומרגיש כי רצונו החופשי הולך ומתפוגג תחת כובד ההפצרות ,מתעוררת תהייה מוסרית והלכתית נוקבת :האם בנתינתו הוא משלים את פעולת החסד ,או שמא הוא נותן יד למעשה אסור ומכשיל את העומד מולו? הדיון עובר כעת מהמתרים אל הנותן ,אל אותה היד המושטת שעלולה להפוך ,מבלי דעת ,לכלי המכשיל את חברו באיסור תורה. המשנה במסכת עבודה זרה (דף ו ע"ב) קובעת את האיסור של לפני עיוור לא תיתן מכשול, ורש"י (שם) ביאר :שאין אתה מסייע ידי עוברי עבירה .ביאור הדברים הוא שהאיסור חל בכל מקום שבו האדם מסייע לחברו לעבור על איסור ,ובמקרה שלנו ,אם אכן הלחץ הממוני הוא איסור דאורייתא של לא תחמוד ,הרי שהנותן הכסף ליד המתרים הלחוץ הופך לשותף לדבר עבירה ,שכן הוא מאפשר לו להשיג את מבוקשו בדרכי הלחץ האסורות. הגאון רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חו"מ ,סימן קסג) ביאר :כי האיסור של לפני עיוור כולל כל דבר שגורם לחברו לעבור עבירה ,בין במעשה ובין בדיבור .הוא מבאר כי אם הנותן יודע בוודאות שהמתרים משתמש באמצעי לחץ פסולים כדי להשיג את כספו ,הרי שנתינתו הופכת לסיוע פעיל להמשך ההפעלת הלחץ על אחרים ,ובכך הוא מקיים את האיסור של לפני עיוור ,שהרי הוא מחזק את ידי המתרים להמשיך בדרכו האסורה. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ב ,יורה דעה סימן טז) ביאר :כי אדם שנותן כסף למי שמשתמש בו למטרות אסורות ,הרי הוא כמי שמסייע בידו .הוא מבאר כי במצב שבו הנותן מזהה שהתרומה אינה ניתנת מתוך רצון חופשי אלא מתוך לחץ המניע את המתרים לרווח אישי ,עליו להימנע מנתינה ישירה לאותו מתרים ,שכן הנתינה מעודדת אותו להמשיך ולהטריד את הציבור ולחטוא בחימוד ממון שאינו שלו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (סימן שמז) ביאר :כי האיסור לפני עיוור חל גם כשלאדם יש אפשרות להימנע מהעבירה בדרך אחרת .הוא מבאר כי אם יש בידי הנותן לתת את כספו לעני אחר שאינו לוחץ ,הרי שמוטלת עליו חובה מוסרית והלכתית לנתב את מעותיו לשם ,כדי לא להכשיל את המתרים הלוחץ .בכך הוא הופך את פעולת הצדקה לנקייה מכל חשש של שותפות בחימוד ,ומעניק למעותיו משקל רוחני טהור. כאשר אנו בוחנים את המעשה הממוני המתרחש סביב שולחן הצדקה ,עולה תהייה יסודית על הגדרת הנתינה עצמה :האם כסף שיוצא מיד הנותן הוא בגדר מתנה המעניקה למקבל את ממונו ,או שמא הוא בגדר של חוב קדוש ,חיוב המוטל על הנותן ,מה שעשוי לשנות את פניו של איסור החימוד מהקצה אל הקצה .אם הנתינה אינה אלא קיום מצווה של פריעת חוב אלוקי ,האם בכלל שייך לומר שהמתרים "חומד" את מה שגם כך היה אמור להגיע לידי צדקה? הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ט ע"א) מבארת את ערכה של הצדקה ,ומרן רבי יוסף קארו

בשולחן ערוך (יו"ד ,סימן רמז) כתב :כל ישראל מצווים להפריש צדקה כפי שישגת ידם ,והוא חיוב גמור .ביאור הדברים הוא שהצדקה אינה פעולת רשות שבה הנותן בוחר אם להעביר בעלות ,אלא חלק ממצוות התורה ,וכאשר אדם מעביר כסף לצדקה ,הרי הוא משלם את מה שהוא חייב .לפי גישה זו ,ייתכן לומר כי במקום שבו הנתינה היא חובה ,אין כאן "חימוד" במובן של הוצאת רכוש של אחר ,אלא גבייה של חוב מוצדק. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות צדקה ,פרק א) ביאר :כי על אף שהצדקה היא חיוב ,עדיין הנותן הוא הבוחר למי לתת ,ואין למתרים זכות משפטית לתבוע זאת ממנו. הוא מבאר כי הזכות לבחור את העני או את המוסד היא חלק מהותי מהמצווה ,ועל כן ,כאשר המתרים מפעיל לחץ כדי להכריח את הנותן לבחור בו ,הוא נוטל לעצמו כוח שאינו שלו, ובכך הוא משיב את איסור החימוד אל תוך המערכת ,גם אם המטרה היא צדקה. הגאון רבי אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק א ,עמוד קכא) ביאר :כי מהות הצדקה היא הנתינה מתוך רצון גמור ,שכן רק נתינה מתוך רצון פנימי בונה את נשמת הנותן .הוא מבאר כי אם הנתינה נעשית מתוך הכרח ולחץ ,הרי שהיא מאבדת את אופייה כצדקה הופכת להיות דמי כפייה ,ובמצב כזה הלחץ של המתרים הוא לא רק איסור של חימוד ,אלא גם הרס של המצווה עצמה ,שכן הוא גוזל מהנותן את האפשרות לקיים את המצווה מתוך בחירה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יו"ד סימן כה) ביאר :כי גם במקום שיש חיוב צדקה ,הדרך שבה המתרים פועל היא הקובעת את הכשרות של המעשה .הוא מבאר כי אם המתרים נוקט בדרכי אונאה או לחץ פסול ,הרי שגם אם הוא גובה כסף למטרה נעלה ,הוא עובר על איסורי הנהגה ,ובכך הוא מפקיע את המעשה מגדר "צדקה" ומכניס אותו לגדר של "גזל" או "חימוד" ,שכן הדרך שבה נאסף הכסף משפיעה על מהות התרומה. כאשר הגבולות בין תוכחה מוסרית לבין לחץ ממוני הופכים דקים ,נשאלת השאלה האם קיים מקום ל"הידור" בצדקה – האם למתרים מותר ,ואולי אף מצווה עליו ,לעורר ולדרבן את הנותן להגדיל את תרומתו ,ומתי הופך העידוד הזה לחימוד אסור? המחשבה על הנותן, שזקוק לעיתים לדחיפה קלה כדי לממש את כוח הנתינה הטמון בו ,מעמידה אותנו בפני האתגר המוסרי של הידיעה מתי להמשיך ומתי לעצור. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחפץ חיים (ספר אהבת חסד ,חלק ב ,פרק א) ביאר: כי מצווה על המתרים לעורר את הציבור לצדקה ולהגדיל את שכרם ,וכל עוד הדבר נעשה בדרכי נועם ולא בהפעלת לחץ פסול ,הרי הוא פועל כשליח מצווה מובהק .ביאור הדברים הוא שההבחנה בין השדלנות המבורכת לבין הלחץ האסור נעוצה בנקודת המבט של המתרים: אם כל מעייניו מופנים לטובת העני ולטובת הזדמנות הנותן לזכות במצווה ,הרי שהוא מעורר את האדם לטוב ,אך אם הוא פועל מתוך ראיית האינטרס האישי שלו ,הרי שהוא מטה את גבולות השדלנות לאיסור. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בחזון איש (חושן משפט ,ליקוטים סימן כ) ביאר :כי אדם

המבקש צדקה רשאי להשתמש בשיכנוע הגיוני ומעורר רחמים ,ובלבד שלא יגיע לכלל הכבדה על הנותן .הוא מבאר כי "הידור" בצדקה אינו נמדד בסכום הכסף שנאסף ,אלא במידת הרצון של הנותן ,וכל פעולה של המתרים שמטרתה להוסיף רצון לנותן היא חלק מהמצווה, ובלבד שלא תהפוך לכפייה שסופה בחימוד. הגאון רבי אשר וייס בשיעוריו (על הלכות גזילה ואונאה) ביאר :כי יש להבחין בין 'שכנוע' לבין 'לחץ' .הוא מבאר כי שכנוע לגיטימי הוא כזה המאפשר לנותן להרגיש שהוא עדיין בעל הבית על כספו ,ואילו לחץ פסול הוא כזה המפקיע מהנותן את השליטה ,וגורם לו לתת מתוך תחושת חוסר ברירה .לפי זה ,מותר למתרים להמריץ ,ובלבד שישאיר לנותן את המרחב להחליט מתוך חירות נפשית. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ג ,יו"ד סימן כ) ביאר :כי שליח צדקה הפועל בדרכי אמת וביושר ,מותר לו להציג את צרכי העניים בחריפות ,ואף לעורר את הנותן להעדיף את נתינתו על פני מטרות אחרות .הוא מבאר כי אין בכך חימוד ,אלא זכותו של השליח למשוך את המצווה לעבר המטרה שהוא מייצג ,וכל עוד לא נחצו גבולות הכבוד האנושי ,הרי הוא פועל כשליח נאמן לכל דבר. כאשר שאלת הרווח האישי עולה אל פני השטח ,נדמה כי הדיון ההלכתי משנה את טעמו, שכן המתרים אינו פועל עוד בריק רוחני ,אלא במציאות שבה כל מאמץ מגדיר מחדש את שכרו .הדברים נוגעים בשורש האינטרס האנושי ,המעמיד את המתרים בתוך מתח שבין שליחותו למען העני לבין רצונו האישי להגדיל את הכנסתו ,ובכך נשאלת השאלה :האם קיומה של עמלה הופך את כל הפצרתו לחימוד ,או שמא התורה מבחינה בין המניע הפנימי לבין הפעולה החיצונית? הגאון רבי אליהו בקשי דורון בשו"ת בנין אב (חלק ב ,סימן קיח) ביאר :כי אדם המקבל שכר עבור גביית צדקה אינו מאבד את מעמדו כשליח ,אולם כאשר הוא מפעיל לחץ ממוני שמעבר לסיכום המקובל ,הרי שהוא משנה את מהות תפקידו .הוא חידש כי במקום שבו השכר הוא גורם מניע בולט ,הרי שכל הפעלה של לחץ עלולה להיחשב כחימוד ,שכן כעת המתרים אינו פועל רק למען הצדקה ,אלא משתמש בסיפור הצדקה ככלי להגדלת רווחיו האישיים ,ובכך הוא מפר את האמון שהציבור נותן בו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יו"ד סימן כה) ביאר :כי גם אם העמלה היא דבר המוסכם והמקובל ,עדיין מוטלת על המתרים חובה להיזהר שלא להפוך את השדלנות ללחץ בלתי פוסק .הוא מבאר כי אין איסור בקבלת שכר ,אך האיסור מתחיל כאשר הלחץ הוא האמצעי העיקרי להשגת השכר ,שכן אז המניע ללחץ אינו רק דאגה לעני, אלא רצון להשיג רווח ,ובכך המתרים הופך את המצווה למקור של רווח המושג בדרכי חימוד. הגאון רבי יצחק רצאבי בעולת יצחק (חלק א ,סימן קנה) ביאר :כי מנהגם של גבאי צדקה לקבל אחוזים מן הגבייה הוא דבר שצריך להיות מפוקח על ידי הקהילה או המוסד .הוא מבאר

כי כאשר המתרים פועל בדרכים של לחץ ,הרי שגם אם הוא עושה זאת במסגרת תפקידו, הוא עלול להיכשל באיסור לא תחמוד ,משום שהתורה אסרה להוציא ממון מכיסו של אדם בדרכי עקלקלות ,ואין הבדל אם הממון הולך למטרת חסד או לשכר המתרים. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בחפץ חיים (ספר אהבת חסד ,חלק ב ,פרק א) ביאר: כי השליח צריך להשקיע את כל כוחו להגדיל את הצדקה ,אך עליו להישמר מכל נידנוד של חימוד .הוא מבאר כי אם המתרים חש כי הלחץ שהוא מפעיל הוא הכלי היחיד שבידו להגדיל את הכנסתו ,הרי שחובה עליו לחדול מכך ,שכן קדושת התורה וטהרת הצדקה עדיפות על כל רווח כלכלי ,וכל לחץ שאינו מתוך רצון הנותן סופו להכשיל את המתרים בלאו גמור. כאשר כסף נאסף תחת איומי לחץ ואינטרס אישי גלוי ,מתעוררת תהייה על טוהר הכספים והשפעתם על המוסד או על העני שעבורו נאספו ,שכן האמון הציבורי הוא התשתית שעליה נשען כל עולם החסד .אנו ניצבים בפני השאלה האם הכסף שנאסף בדרך של חימוד או בדרכי הפעלה אסורות שומר על קדושתו ,והאם רשאי המוסד לעשות בו שימוש כאשר ברור כי המקור היה נגוע בלחץ חסר רצון. הגאון רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (חושן משפט ,סימן רסב) ביאר :כי אדם שנטל ממון שלא ביושר ,גם אם כוונתו הייתה לשם שמים ,הרי הממון נחשב כממון שלא כדין .ביאור הדברים הוא שהכלי שבאמצעותו נאסף הכסף הוא הקובע את אופיו ,ואם הדרך הייתה דרך של חימוד ולחץ המנוגד לרצון הבעלים ,הרי שהכסף אינו נקי ,והשימוש בו עבור מטרות קדושות אינו מכשיר את הדרך שבה הגיע לידיים אלו. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ה ,חושן משפט סימן ו) ביאר :כי יש להיזהר מאוד בכספי צדקה שנאספו על ידי גבאים הפועלים בדרכים שאינן מן הישר .הוא מבאר כי אם הציבור נותן מתוך תחושת אונס ,הרי שאין זו צדקה שלמה ,והדבר מטיל דופי באמון שנותנים הנותנים במוסדות החסד ,ועל כן יש למנוע מראש מצבים כאלו כדי לא לפגוע בטהרת המצווה ובאמון הציבור בנותני הצדקה. הגאון רבי אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ב ,עמוד עב) ביאר :כי האמון הציבורי הוא יסוד היסודות בכל מוסד המבקש לחיות על טהרת הקודש .הוא מבאר כי כאשר המתרים משתמש בלחץ ,הוא פוגע באמון שבין איש לרעהו ,ואמון זה שווה יותר מכל תרומה שתיאסף. לכן ,הכסף שנאסף בדרך זו מביא עמו ריח רע של עבירה ,ואין בו את הברכה הטמונה בנתינה שנעשית בלב שלם ובנפש חפצה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (חלק ב ,פרק ב) ביאר :כי גבאי צדקה חייב להתנהג ביושר ובדרכי נועם ,שכן כל סטייה מדרכי היושר פוגעת בשם שמיים .הוא מבאר כי השפעת המעשה על האמון הציבורי היא מרכזית ,שכן אם הציבור יתחיל לחשוש שמא מאחורי כל פנייה עומד אינטרס או לחץ ,יחדלו מלתת צדקה כלל, ובכך המתרים הלוחץ גורם נזק לכל עולם הצדקה ,והדבר נחשב כמי שקלקל את המצווה במקום לתקנה.

כאשר המתרים ניצב מול הראי של תורתנו הקדושה ,ועליו לבחון את דרכיו ,עולה השאלה כיצד יוכל להפוך את שליחותו מפעילות שגובלת בחימוד למיזם של אמת וחסד המזכה את הרבים .התיקון אינו רק מניעת האיסור ,אלא יצירת מסלול שבו הלבבות נפתחים מעצמם, מתוך אמון ,מתוך בחירה ,ומתוך תחושת שותפות אמיתית בבניין עולמות ,בלי להזדקק ללחץ המצליל את קדושת הצדקה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו אהבת חסד (חלק ב ,פרק ד) ביאר :כי השליח הנאמן הוא זה שדרכו מוסיפה כבוד לשמיים ולא רק כסף לקופה .הוא מבאר כי התיקון מתחיל בכנות :כאשר המתרים מציג את הדברים כפי שהם ,ללא הגזמות וללא הפעלת מניפולציות רגשיות ,הוא מאפשר לנותן לבחור בטוב מתוך שכל ישר .ביאור הדברים הוא שכאשר הנותן מרגיש שרואים אותו כאדם ולא רק כמקור ממון ,הוא פותח את ליבו וכיסו בשמחה ,ובכך נעלם הצורך בלחץ ,שכן הנתינה הופכת להיות רצונו האישי. הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ בחזון איש (חושן משפט ,ליקוטים סימן כ) ביאר :כי התיקון למתרים שפעל בדרכי לחץ הוא לקבוע כללים ברורים של שקיפות ושירות הנותן .הוא מבאר כי אם המתרים יתנהל מול הציבור ביושר מוחלט ,תוך מתן כבוד מלא לרצון הנותן, הרי שהאמון יחזור ויבנה .ביאור הדברים הוא שהכוח להשפיע אינו בא מן הכפייה ,אלא מן הדוגמה האישית של המתרים המראה לנותן כי כספו מגיע ליעדו בנאמנות ובטהרה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יו"ד סימן כה) ביאר :כי תיקון הדרכים דורש מהמתרים ללמוד את גדרי הצדקה והאונאה ,כדי שלא יכשיל את עצמו ואת הציבור .הוא מבאר כי עליו לזכור ששליח מצווה אינו שליח רק לגבייה ,אלא שליח לעידוד המצווה ,ועל כן כל פעולה שאינה מעוררת רצון חיובי בלב הנותן ,דינה להימנע .ביאור הדברים הוא שהמתרים מחויב לשאול בכל צעד ושעל :האם הנתינה הזו מוסיפה לאדם שנותן אותה קדושה או חרטה? הגאון רבי אשר וייס בשיעוריו (על הלכות גזילה) ביאר :כי התיקון המרכזי הוא בהפרדה המוחלטת בין צרכי העני לבין הרווח האישי של הגבאי .הוא מבאר כי אם המתרים יקפיד שגם בשעה שהוא מקבל שכר ,עבודתו תתמקד בבניית קשר אישי עם הנותן ללא כל ניסיון "לסגור עסקאות" ,הוא יזכה להפוך לשליח אמת .ביאור הדברים הוא שכאשר הנתינה מגיעה מתוך הערכה והבנה ,היא הופכת לחלק מהמצווה ,והמתרים הופך לשותף לדבר מצווה ולא למי שחומד את הממון. המעבר בין דפי הספר לבין החיים עצמם חושף בפנינו את האמת המורכבת של עולם הצדקה ,שבו כל פעולה נושאת בחובה את הפוטנציאל להגביה את האדם אל מרומי המצווה או ,חלילה ,להפילו אל עמקי החימוד .בסיומו של מסע זה ,שבו עמדנו על גדרי הלאו בתוך סבך הלחצים הממוניים ,מתברר כי עיקר העניין אינו רק בשאלה ההלכתית הטכנית ,אלא בשאלה של עין טובה וטהרת הלב .התיקון האמיתי של המתרים ושל הנותן כאחד ,שוכן בנקודה שבה הנתינה מפסיקה להיות עסקת חליפין של לחץ ואינטרס ,והופכת להיות ביטוי חי ומזוכך של אהבת ישראל וקיום רצון השם.

עיקר העניין: בכל מקרה שבו מופעל לחץ ממוני ,בפרט כאשר מונח רווח אישי על כף המאזניים, עלינו לחוש את הדופק של התורה המזהירה מפני ה'מוקש' – אותו חימוד שסופו בניתוק מהקדושה .המתרים ,המבקש להיות שליח מצווה אמיתי ,חייב לזכור כי כל שקל שנאסף בכפייה מאבד את סגולתו ,וכל נתינה שאינה נובעת מרצון חופשי של הנותן עלולה להפוך למעשה של חימוד .החובה המוטלת על הנותן היא להבחין בין עידוד ראוי לבין הכבדה פסולה ,ולהשתדל לנתב את מעותיו למקום שבו יתקדש שמו של הקב"ה בלב שלם .עלינו להטמיע בעצמנו כי גם בשדה החסד ,האמצעים מקדשים את המטרה ,וטהרת המעשה היא היא השומרת על המצווה מפני הפיכתה לתועבה .החיים בדרך התורה תובעים מאיתנו להיות ערים ורגישים ,לדעת לעצור בעת הצורך ,ולפעול מתוך ענווה המפנה מקום לרצונו של השני ,מתוך ידיעה שהצדקה האמיתית היא זו שנבנית על כבוד הדדי ולא על דחיקה במי שברצונו לתת.