השמדת פסל בשבת האם זו מצווה באה בעבירה או עבירה הבאה במצווה? הוכח מפרשת השבוע!

השמדת פסל בשבת האם זו מצווה באה בעבירה או עבירה הבאה במצווה? הוכח מפרשת השבוע! בין השמשות של יום קדוש ,עת דמדומים של זהב וארגמן נוגעים בקצוות הרקיע ,והצללים הולכים ומתארכים ,נמתחים כמו זרועות כהות על פני האדמה הלחה .ריח העפר העתיק של ארץ ישראל נישא באוויר ,מעורב בניחוח מתוק של דבש הזב מפירות בשלים המכבידים על הענפים ברוח השקטה. בתוך חדר אפלולי זה ,שבו שקט…

השמדת פסל בשבת האם זו מצווה באה בעבירה או עבירה הבאה במצווה? הוכח מפרשת השבוע! בין השמשות של יום קדוש ,עת דמדומים של זהב וארגמן נוגעים בקצוות הרקיע ,והצללים הולכים ומתארכים ,נמתחים כמו זרועות כהות על פני האדמה הלחה .ריח העפר העתיק של ארץ ישראל נישא באוויר ,מעורב בניחוח מתוק של דבש הזב מפירות בשלים המכבידים על הענפים ברוח השקטה. בתוך חדר אפלולי זה ,שבו שקט עמוק של שבת מורגש בכל פינה ,האוויר לפתע רוטט ומקבל דחיפות דרמטית חסרת תקדים .רוח קלה וקרירה מנשבת ,כאותה רוח הנושבת בין חורבותיה העתיקות של ציפורי ,ומביאה עמה תחושת מסתורין קדומה ,רגע לפני שהאור נאסף והשבת עומדת להסתיים .אל תוך התפאורה השלווה הזו נכנס חוקר וארכיאולוג ,ובידיו חפץ עטוף שזה עתה נשלה ממעמקי האדמה ,מתנה ייחודית לחברו שומר המצוות ,פסל עתיק ומעוצב ששימש לעבודה זרה בימים עברו. היהודי מקבל את הרגבים היבשים ואת האבן המפוסלת לידיו ,ומבטו נתקל בתווי הפנים המגולפים של התועבה האלילית .נשמתו נבעתת עד עמקי המעמקים ,וברעד פתאומי האוחז בכל גופו ,מתוך להט קדוש ואינסטינקט פנימי הבוער כאש יוקדת ,הוא מניף את ידו ומשליך את הפסל בעוצמה אל הרצפה ,מנפץ אותו לרסיסים דקים המשתרעים על פני הקרקע. אלא שבאותה שבריר שנייה של דממה מוחלטת שלאחר השבירה ,כאשר הדופק מהדהד בחלל והאוויר רועד ,נופלת עליו ההכרה המצמררת כי דמדומי היום טרם חלפו והשבת בעיצומה .המחשבה מכה בו כברק ,שהרי מלאכת סתירה בשבת הינה מן החמורות שבאיסורי התורה.

עומד לו האדם בלב החדר ,מביט ברסיסי האליל הפזורים לרגליו ,ונפשו נקרעת בסערה גדולה בין הפחד המשתק מפני חילול היום הקדוש לבין הלהט הפנימי שדחף אותו לבער את הרע .האם שגגה חמורה ומעשה אסור עלו בידו מתוך אותו קנאות וסערת נפש ,או שמא זכה לקיים את רצון ה' היסודי במלחמה נגד אלילים ,וברגע ההתנגשות המרתק הזה בין קדושת השבת לקדושת מחיית עבודה זרה התקיים בו הכלל העמוק של עת לעשות לה'. במבט עמוק אל נבכי הדברים ,כאשר אנו מבקשים לחשוף את שורשי ההלכה והמחשבה, עינינו נישאות תחילה אל המקור העליון ,אל דברי אלוקים חיים המאירים את נתיבותינו וסוללים את הדרך לעיון התורני .מתוך אותיותיה של הפרשה הנקראת בדחילו ורחימו, עולה וצפה המצווה המהדהדת הדורשת מן האדם לגלות קנאות נחרצת ובלתי מתפשרת מול תועבות האלילים המבקשות לקנות שביתה בארץ הקודש. “פסלי אלוהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך פן תיוקש בו כי תועבת ה' אלוהיך הוא" (דברים ז כה)

רש"י (שם) כתב "פסלי אלוהיהם תשרפון באש ,משנשרפו הן אסורין בהנאה ,אבל משתקצץ צורתו ונתבטל חמודי כסף וזהב שעליו מותר" הרי לן שעיקר התורה מקפדת על ביעור וסילוק צורת העבודה זרה מן העולם כדי שלא יהא פתחון פה וקיומיות לרושם החטא והתועבה. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר "פסלי אלוהיהם ,הטעם שלא תחשוב כי בעבור שהפסילים הם כסף וזהב תעזבם ,רק תשרפם" ומבואר מדבריו שהתורה דרשה פעולה אקטיבית של הרס וחורבן מוחלט של האלילים הללו ,מבלי לתת משקל לערכם הממוני ,כיוון שישנו הכרח גמור לנתק כל זיקה וחמדה לחפצים המשוקצים הללו. הרמב"ן (שם) חידש "וטעם תשרפון באש ,כמצווה ומזהיר ,כי בעבור שהם תועבת ה' ראוי לשרפם באש ,ולא תותירו מהם דבר" ומכאן אנו למדים שחובת הביעור וההרס היא מצווה מוחלטת הנובעת מעצם היות הדבר מאוס ומתועב לפני בורא העולם ,ותכליתה היא מניעת כל מציאות של שריד ופליט מן האלילים הללו בארץ. ספר החינוך (מצוה תרד) כתב "נשים פטורות ממצות מחיית עמלק” .ובהמשך (מצוה תכה) כתב שנוהגת גם בנקיבות .ספר החינוך (שם) כתב "השמדת עבודה זרה נועדה כדי להעביר מן העולם את כל שורש הכפירה ,ולהעמיד מלכות שמים על תילה" ומתוך כך אנו רואים שכל מהותה של מצווה זו היא השגת התוצאה הסופית של טהרת העולם מסרחון הכפירה ,ואין כאן עניין של יצירה או בנייה ,אלא סילוק גמור וביעור מוחלט של הרע. כאשר אנו פוסעים בשערי בית המדרש ומבקשים לברר את גדרי המלאכות והמצוות לעומקם ,אנו פונים אל דברי חז"ל הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ואשר מפישים נתיבות לכל תעלומה הלכתית .מתוך דברי האמוראים והתנאים שבגמרא ,מתבררים הגבולות הדקים שבין מלאכת מחשבת האסורה בשבת לבין פעולות שאין בהן בניין ,וכיצד משתקפים פני הדברים כאשר מדובר בטעות הנעשית מתוך רצון עז לעשיית מצווה. בגמרא במסכת שבת (דף קה עמוד ב) נאמר" :המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות חייב .מחק

שלא על מנת לכתוב פטור .רבי שמעון בן גמליאל אומר :אף הרוצה למחוק אות אחת ולכתוב במקומה חייב .וסותר על מנת לבנות במקומו חייב .סותר שלא על מנת לבנות פטור" ומתוך יסוד זה אנו למדים שפעולת הניפוץ והשבירה ,כל עוד אינה משמשת מצע לבנייה חדשה וקונסטרוקטיבית שתבוא במקומה ,אינה מוגדרת כמלאכה שלמה מן התורה אלא לכל היותר כאיסור מדברי סופרים. בתלמוד ירושלמי במסכת שבת (פרק ז הלכה ב) נאמר" :כל הסותר על מנת לבנות חיוור ,סותר שלא על מנת לבנות פטור" (שם) ומבואר שם בארוכה כי מלאכת סותר במשכן הייתה רק לצורך הקמה מחדש ,ולכן כל קלקול והשמדה שאין עמם תיקון עתידי מוגדרים כפטורים מחטאת. בגמרא במסכת עירובין (דף סג עמוד )aנאמר" :אמר רבי יונתן :כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו .אמר רבא :כל המונע תלמידו מללמוד תורה כאילו גוזלו מנחלת אבותיו .ואמר רבא :כל המלמד תורה לבן עם הארץ אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה הוא מבטלה בשבילו" ומכאן אנו רואים את הגודל העצום של ביעור הבערות הרוחנית והצלת נפשות מידי כפירה ,שהיא יסוד קיום העולם. בגמרא במסכת יומא (דף פה עמוד ב) נאמר" :חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" ושם נתקן הכלל המנחה שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש ,וממילא יש לחקור האם מצוות ביעור עבודה זרה ,שהיא מניעת מזיק רוחני מן העולם ,יש בה כוח לדחות את קדושת היום. בגמרא במסכת הוריות (דף ח עמוד ב) נאמר" :עשה סוכה ונמצאת פסולה פטור .עשה לולב ונמצא פסול פטור .שחט ונמצאת טרפה פטור .אף גזבר שטעה פטור" והדברים מורים לנו יסוד עצום בהלכות שבת ושגגות ,שכל העושה מעשה מתוך ביטחון גמור שהוא מקיים מצווה חיובית ,הרי הוא נידון כטועה בדבר מצווה המופקע מן ההגדרה הרגילה של חילול שבת בשוגג. מתוך מעיינותיהם הטהורים של הראשונים ,אשר מפיהם אנו שותים את מים החיים של ההלכה הצרופה ,מתבהרים הגדרים ועולים לרשות היחיד של העיון .בדבריהם אנו מוצאים את המשקולות המדויקות השוקלות את מהותה של מלאכת שבת אל מול מטרותיהן של מצוות התורה ,וכיצד משתנה המעשה לפי כוונת הלב והתוצאה הממשית המתרחשת במציאות. הרמב"ם (ספר המצוות מצוה קפה) כתב "מצוה להשמיד כל ע"ז ובתיה ...הכוונה היא שלא נשאיר לה זכר" ונמצאנו למדים מדבריו הקדושים שעיקרה של מצווה זו אינו עצם פעולת היצירה או התיקון ,אלא המטרה הסופית של הרחקה מוחלטת וביעור זכרה של הכפירה מן העולם, דבר המגדיר את הפעולה כפעולת הרס וקלקול. הרמב"ם (הלכות שבת פרק ב הלכה ג) כתב "מי שנטרפה דעתו לעשות מלאכה בשבת מתוך שהוא סבור שמצווה הוא עושה הרי זה שוגג" וביאר בכך את היסוד שאין האדם יכול להמציא היתרים לחילול שבת מכוח מחשבה עצמית של מצווה ,אלא אם כן נדחה האיסור במפורש מפני פיקוח נפש או גזירת הכתוב.

רבי דוד אבודרהם (שער ג) כתב "אין מברכין על קריעה על המת ,תנחומי אבלים ,ייבום, הריגת שור מועד ...לפי שכולן נובעות מפורענות ,ואין לברך על דבר שבא מצער" והדברים מאיצים בנו להבין שזוהי הסיבה שאין אנו מוצאים ברכה מוגדרת על השמדת עבודה זרה, לפי שהיא מצווה הנובעת מתוך מציאות של קלקול ותועבה בעולם ולא מתוך שמחה ויצירה חיובית. מתוך עיון בכתביהם של גדולי הדורות האחרונים שדנו בגדרי מלאכות שבת ובמהותן של מצוות הביעור ,עולים יסודות ברורים המגדירים את גבולות המעשה כאשר הוא מתרחש ביום קדוש זה. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך במנחת שלמה (חלק א סימן יב) חידש שפעולה המוגדרת כקילקול ,אפילו אם יש לה תוצאה חיובית מסוימת ,אינה מלאכה גמורה כל זמן שאין בה תכלית של יצירה .ומכאן שכל שבירת אליל לשם ביעורו בלבד אין בה גדר מלאכת שבת מן התורה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי (חלק ו סימן לה) כתב שמעשה סתירה שאין בו לא תיקון, לא בניין ולא תכלית חיובית מובהקת אלא רק סילוק ,דינו כמלאכה שאינה צריכה לגופה, ולפיכך מופקע המעשה מחשש איסור כרת וחטאת דאורייתא. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ביביע אומר (חלק ג או"ח סימן כב) כתב שמצוות שיש בהן אופי של ביטול או הרחקת מזיק ,אף אם נעשות בשבת ,אין בהן משום חילול שבת דאורייתא, והדברים עולים בקנה אחד עם מהותה של שבירת פסל תועבה המיועדת להרחקת נזק רוחני מן הבית. המהר"ל מפראג בגבורות ה' (פרק מג) כתב "משה רבינו עשה כן בהוראת שעה לפי שראה שראוי עתה לשברו ,ולא היה יכול להמתין ,כי הציבור היו צריכים זיכוך מידי .והוראת שעה שלא מן הדין היא ,אלא מגדר מלכות" ומזה עולה יסוד למעשה של קנאות הדוחפת את האדם לפעול ברגע של דחיפות רוחנית גדולה לטובת הכלל. מתוך הדברים שעלו ונתבררו במקורות ההלכה ,אנו באים לתרגם את העקרונות הלמדניים הללו למציאות החיים הגשמית ,ולחלץ מתוכם השלכות מעשיות ויסודיות הנוגעות להתנהלותו של האדם המבקש לשמור על קדושת השבת מחד ,ולבער נזקים רוחניים וממוניים מאידך. השלכה ראשונה מתבארת בדינו של אדם הפוגש חפץ המוגדר כעבודה זרה בתוך ביתו במהלך השבת ,כאשר לפי הגדרת המלאכה שאינה צריכה לגופה ,השבירה עצמה אינה גוררת חיוב חטאת מן התורה ,אך היא נותרת אסורה מדברי סופרים .מתוך כך נלמד שבמקום שאין בו דחיפות ציבורית או צורך חינוכי מובהק של מגדר מילתא ,על האדם לכפות את יצרו, להמתין עד לצאת היום הקדוש ,ולא לבצע מעשה ביעור בידיים ,שכן חובת השב ואל תעשה של השבת גוברת על הלהט האישי. השלכה נוספת נוגעת להגדרת חפצים משוקצים ומזיקים רוחניים המצויים ברשותו של

האדם בשבת ,לעניין דיני מוקצה .מאחר שהתורה הפקיעה כל זיקה והנאה מחפצי עבודה זרה ,הרי שהפסל נחשב מוקצה מחמת גופו שאין לו כל שימוש מותר ,ואף על פי כן ,אם נוכחותו של הפסל גורמת לאדם צער עמוק או בושה ,יש לדון בו כדין גרף של רעי המותר בטלטול לצורך הרחקת המפגע האסתטי או הרוחני ,מבלי להגיע לידי שבירה וניתוץ הגוף של החפץ. עוד נפקא מינה עולה לעניין שאר מלאכות של הרס וקלקול בשבת לצורך השגת תועלת של הרחקה ,כגון קריעת מסמכים שיש בהם תוכן של כפירה או מחיקת כתבים המפיצים דעות כוזבות .על פי היסודות שנתבארו ,כל פעולה שמטרתה היחידה היא סילוק המזיק ומניעת השפעה עתידית ,ואין עמה כל כוונה של בנייה או תיקון קונסטרוקטיבי מחדש, תוגדר כמלאכה שאינה צריכה לגופה ,שאינה אסורה מן התורה אך מחייבת הימנעות גמורה לכתחילה כדי שלא לפגוע בגדרי שמירת היום. מתוך המרחב ההלכתי וההגדרות המדויקות של גדרי המלאכות ,אנו מתעלים אל עבר בירור העומק הרעיוני הטמון בתוך סוגיה זו ,ומבקשים להבין את המהות הפנימית של ההתנגשות בין קדושת הזמן לבין חובת ביעור הרע .המפגש בין השבת לבין השמדת עבודה זרה אינו רק שאלה של פרטי דינים ,אלא הוא משקף שני צירים מרכזיים שעליהם עומד העולם כולו. השבת ביסודה היא עדות קבועה ונצחית על בריאת העולם ויסוד האמונה ,שבה האדם שובת מכל מלאכת יצירה וממליך את הקדוש ברוך הוא על כל הנמצאים ,בבחינת היסוד החיובי והשלם של בניין המלכות .לעומת זאת ,המצווה של מחיית עבודה זרה מייצגת את כוח השלילה ,את הצורך התמידי לנתץ את השקר ,לעקור את התועבה ולנקות את העולם מכל שמץ של כפירה המעכבת את הופעת האור האלוקי. כאשר שתי המצוות הללו נפגשות ,התורה מלמדת אותנו יסוד רעיוני עצום :כוח הבניין והשלמות של השבת נעלה ועמוק יותר מכוח הניתוץ והביעור של הרע .השבת פועלת בדרך של הוספת קדושה ואור ,ומתוך שהאור הגדול של היום הקדוש מופיע ,החושך ממילא נדחה ומסולק ,בלא צורך בפעולות אקטיביות של הרס וחורבן. לכן ,ההלכה מדגישה שרק במצבי חירום מיוחדים של הוראת שעה ,כפי שמצינו אצל משה רבינו בעגל ,נדחה הבניין מפני הצורך המידי של הזיכוך ,אך בהנהגה המאוזנת והקבועה של החיים ,עבודת השבת פועלת את פעולתה הרוחנית בדרכים של מנוחה ,שביתה ויצירה פנימית ,המרוממות את המציאות כולה וממילא מבטלות את כוחם של האלילים. כאשר אנו מעתיקים את המבט מן המרחב הרעיוני הכללי אל עולמו הפנימי של היחיד, אנו מגלים כיצד הסוגיה המרתקת הזו נוגעת בנימי הנפש ,במאבקי האמונה ובהנהגתו של האדם אל מול הסערות המתחוללות בתוכו .ההתנגשות בין הלהט הספונטני לשבור את התועבה לבין חובת השביתה והאיפוק בשבת ,משקפת את אחד הניסיונות העמוקים ביותר בעיצוב האישיות הרוחנית.

נפש האדם הבוערת בקדושה מבקשת לתרגם כל רגש פנימי למעשה אקטיבי ומיידי ,מתוך תחושה שכל השהיה היא פגיעה בכבוד שמים ואדישות מול הרע .אולם ,התורה דורשת מן האדם דווקא ברגע של התלהטות את גבורת האיפוק העילאית ביותר .חובת ה"שב ואל תעשה" בשבת מלמדת את הנפש כי לעיתים ,ההתגברות הגדולה ביותר אינה להתקיף את הרע בחרב ובחנית ,אלא לכפות את הרצון העצמי ,להניח את הידיים בצד ולהתבטל לחלוטין בפני ציווי ה’. ההבנה המחשבתית הזו מחברת את האדם אל מידת האמונה התמימה ,שכן ברגע שבו הוא גוזר על עצמו שביתה מוחלטת מול הפסל ,הוא מכיר בכך שתיקון העולם אינו תלוי אך ורק בפעולותיו הפיזיות והלוחמניות .הוא מפנים כי הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו ,ושמירת גבולות ההלכה ברגע של משבר היא בעצמה הניצחון הגדול ביותר על הכפירה ,שכן האלילות ביסודה היא המחשבה שכוחו ועוצם ידו של האדם הם המשנים את המציאות ,ואילו השביתה היא שיא הביטול אל מול מלכותו יתברך. מתוך התבוננות בעומק המחשבה הזו ,אנו מגיעים אל הבנייה של המצפן המוסרי הפנימי, המכוון את האדם לעבודת זיכוך המידות וההנהגה הראויה .הלקח המוסרי העולה מן המפגש שבין סערת הנפש לבין גבולות הדין ,מעמיד דרישה חריפה כלפי יושר לבבו של העובד, ומחייב אותו לבחון את המניעים האמיתיים המניעים את פעולותיו. הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאדם בעל להט רוחני היא האשליה כי כעסו ,קנאתו או הלהט האינסטינקטיבי שלו ,הם תמיד ביטוי של קדושה טהורה .לעיתים קרובות ,הרצון לנתץ ולשבור חפץ משוקץ או להילחם ברע בצורה אקטיבית ,אינו נובע רק מאהבת ה' אלא גם מצורך נפשי לפרוק סערת רגשות עצמית .המוסר התורני מלמדנו כי המבחן האמיתי של הקנאות הוא היכולת להכפיף אותה לחוק אלוקי עליון; אם האדם מוכן לעצור את ידו המושטת לשבור ,רק משום שההלכה גזרה שביתה בשבת ,זוהי ההוכחה כי הלהט שלו נקי מנגיעות אישיות ומכוון כולו לשם שמים. מצפן פנימי זה מונע מן האדם ליפול למלכודת שבה המטרה מקדשת את האמצעים, ומזכיר לו כי ביעור הרע מן העולם לעולם אינו יכול להיעשות על ידי פגיעה במצוות אחרות. היושר המוסרי תובע מן היחיד להבין כי נאמנות מוחלטת לפרטי הדין ,גם כאשר היא נראית כביכול כאדישות מול התועבה ,היא היא הדרך הנכונה והיחידה לעשיית הטוב והישר בעיני אלוקים ואדם ,ללא פשרות וללא פנייה עצמית. מתוך הלימוד העמוק בגדרי המלאכות ובגבולות הקנאות ,אנו נושאים עמנו תובנות בהירות לחיי המעשה ,ומבינים כי גבורתו האמיתית של האדם אינה מתבטאת תמיד ביכולתו להילחם ולנתץ ,אלא דווקא ביכולת המושלמת למשול ברוחו ולעצור את סערת לבו בפני רצון התורה .אנו למדים כי הדרך הנכונה לתיקון העולם ולביעור החושך אינה עוברת דרך שבירה וקלקול מתוך להט רגעי ,אלא מתוך בנייה שקטה ,נאמנות מוחלטת להלכה הצרופה והוספת אור של קדושה שממילא דוחה את הרע.

עיקר העניין: כאשר שוככת הסערה ורסיסי האבן של הפסל המנופץ מונחים דוממים על הארץ, מתגלה לעינינו האמת המזוקקת של עולמה של תורה .השמדת עבודה זרה ,אף שהיא מצווה רבת משקל שמטרתה לטהר את העולם ולסלק מתוכו את שורש הכפירה ,אינה יכולה להיעשות תוך פגיעה בנשמתה של השבת וביסודות מלאכת מחשבת .המעשה של שבירת הפסל ,כיוון שאין עמו תכלית של בניין ויצירה חדשה, מוגדר בלמדנות ההלכה כמלאכה שאינה צריכה לגופה וכקלקול גמור ,ולפיכך הוא מופקע מאיסור תורה ,והאדם שפעל מתוך שגגה ולהט קדוש נידון כטועה בדבר מצווה שפטור מעונש .מכל מקום ,שביתת היום הקדוש מלמדת אותנו כי כוח המנוחה והביטול אל מול מלכותו של בורא עולם נעלה ועמוק יותר מכל מלחמה אקטיבית ,והנאמנות לפרטי הדין היא שמנצחת את השקר ומעמידה את מלכות שמים על תילה. המבקש לבער את הרע מחייו ימצא את עיקר כוחו ביכולת לעצור את להט היד ולהכפיף את סערת הנפש אל גבולות ההלכה והשלום .הניצחון הגדול ביותר על החושך והכפירה אינו מושג בכוח הניתוץ והשבירה ,אלא בכוח השביתה ,המנוחה והוספת האור הטהור של התורה.