האם עם ישראל הלך יחף במשך ארבעים שנה? הוכח מפרשת השבוע!

האם עם ישראל הלך יחף במשך ארבעים שנה? הוכח מפרשת השבוע! המדבר הגדול והנורא ,נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין בו מים ,משמש כור היתוך נצחי לאומה הישראלית ,מסע ממושך של ארבעים שנה המנוהל כולו תחת הנהגה ניסית ועל טבעית ,שבה כל פרט ופרט באורחות חייהם של הולכי המדבר נשקל במשקל הקודש. אלא שבין ענני הכבוד החופפים ממעל ובין המן הניגר מן השמים ,מתעוררת תמיהה…

האם עם ישראל הלך יחף במשך ארבעים שנה? הוכח מפרשת השבוע! המדבר הגדול והנורא ,נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין בו מים ,משמש כור היתוך נצחי לאומה הישראלית ,מסע ממושך של ארבעים שנה המנוהל כולו תחת הנהגה ניסית ועל טבעית ,שבה כל פרט ופרט באורחות חייהם של הולכי המדבר נשקל במשקל הקודש. אלא שבין ענני הכבוד החופפים ממעל ובין המן הניגר מן השמים ,מתעוררת תמיהה אנושית מוחשית ,קושיה פרשנית והלכתית הנוקבת עד התהום ,המצוירת על גבי החול הלוהט ואבני הצור המאיימות :כיצד דרכו רגליהם של מיליוני בני אדם על אדמת המדבר ,והאם הלכו יחפים או נעולים באותו מסע כביר. בעומדנו מול פני המערכה ,אנו מוצאים מקראות סותרים לכאורה ,המציבים מחזה תמוה; מחד גיסא ,מעידה התורה על מציאות של חסרון מנעל והליכה יחפה ,ומאידך גיסא ,משתמע כי נעלם של ישראל מעולם לא פקה מרגלם ,והיו עטופים בנעליים מוצקות .הסתירה הזו אינה רק מחלוקת בביאור המילים ,אלא חקירה פנימית המזעזעת את הגדרת ההשגחה: האם פשט הכתוב מורה על נס המקיף את לבוש הרגל ,או שמא דווקא דרך ההליכה היחפה, החשופה למגע האדמה ,היא שביטאה את עומק הקדושה וההתעלות של דור המדבר. מתוך אותה תמיהה נוקבת על סדרי המציאות של הולכי המדבר ,אנו פותחים את גווילי הפרשה ומבקשים להוכיח את גדרי הדברים מתוך המקראות ומפרשי התורה הנמצאים במקראות גדולות ,המבארים את מהות המלבוש והמנעל באותם ימים. בפרשת עקב (דברים ח ד) נאמר" :שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה” רש"י (שם) כתב "לא בצקה ,לא נפחה כבצק ,כדרך הולכי יחף שרגליהם נפחות” וביאר בזה שהמקרא מורה על מציאות של הליכה ללא מנעל ,ומכוח חסרון המנעל היה ראוי שהרגליים יתנפחו מחמת הליכת המדבר הלוהטת ,אלא שנעשה להם נס ברגליהם שלא כדרך הטבע. אמנם ,בפרשת כי תבא (דברים כט ד) נאמר מקרא הסותר לכאורה את היסוד הזה ,שכן כותב הכתוב" :ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך”

תרגום אונקלוס (שם) תרגם "ומסנך לא בילת על רגלך” וחזינן מדבריו שהיה כאן חפץ גמור של מנעל על רגלם של ישראל ,והנס התחולל בעצם המנעל שלא בלה ,ואין כאן אזכור של הליכה יחפה כפי שעלה מפירוש רש"י בפרשתנו. הרמב"ן בפרשת עקב (שם) כתב "שמלתך לא בלתה מעליך ,הוא נס גדול ,שהיו המלבושים גדלים עמהם כאשר יגדלו הלבושים של חילזון ...ורגלך לא בצקה ,כי המוליך יחף במדבר רגליו נפחות ,או שהיה המנעל גדל עמהם ולא הזיק להם מעולם” וביאר בזה שני דרכים ביישוב המקראות :או שהלכו יחפים והנס היה בגוף הרגל שלא ניזוקה ,או שהיו נעולים בנעליים ניסיות שגדלו עמהם ולא בלו מעולם ,וממילא נתקיימו שני הכתובים כמין חומר אחד. בעל כלי יקר (דברים ח ד) ביאר שהמלבושים והמנעלים לא בלו משום שהיו עשויים מאותו חומר שמיימי של המן ,וכיוון שהמן נבלע באיברים ולא הותיר פסולת ,כך גם בגדיהם ונעליהם של ישראל קיבלו כוח רוחני עליון שמנע מהם את הבלאי הטבעי השייך בחומרי הארץ. מתוך דבריהם המאירים של מפרשי המקרא ,אנו נכנסים אל שערי תורה שבעל פה ומבקשים להגדיר את יסודות הדברים מתוך דברי חז"ל הקדושים ,המעמידים את גדרי המנעל והאכילה במדבר אלו מול אלו. בגמרא במסכת יומא (דף עה ע"ב) נאמר בעניין ירידת המן שהיו שלוש כיתות בישראל ,כת אחת של צדיקים שהיה המן יורד על פתח בתיהם ,כת של בינוניים שהיו יוצאים ומלקטים, וכת של רשעים שהיו צריכים לחזר אחריו במרחק ,ועוד נאמר שם שהיו כיתות שהיו צריכים לקנות מזון מאומות העולם שבאו למכור להם. וביאר בזה שיש חילוק גמור במדרגותיהם של ישראל באותו הדור ,וממילא חלות הנס לא הייתה שווה בכל הגברא ,אלא נקבעה בדיוק לפי דרגתו הרוחנית של הלומד והאוכל. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף כד ע"א) נאמר "המוצא מנעלים של יחיד אם חדשים יטול ואם ישנים יניח” ורש"י (שם) כתב "דלמא דהדיוט נינהו ואין דרכם ליטול ישנים” וחזינן מדבריהם שחפץ המנעל כשהוא מתיישן ומבלה ,הרי הוא יוצא מגדר חפץ הראוי לשימוש והופך לדבר מאוס ומבוזה שאין דרך בני אדם להשתמש בו. בגמרא במסכת שבת (דף קיג ע"ב) למדו חז"ל מהכתוב בנביא שהילוך יחף יש בו מידת ענווה והכנעה ,וכפי שמצינו במשה רבנו שנצטווה של נעליך מעל רגליך משום קדושת המקום. ומוכח מזה שיש חלות מיוחדת של הילוך יחף במקום שחלה בו השראת שכינה גמורה, שכן המנעל משמש כחציצה בין האדם לבין קדושת האדמה. מתוך דבריהם המיוסדים של חז"ל בתלמוד ,אנו עולים אל היכליהם של רבותינו הראשונים, המגדירים את חפץ המנעל בדיני האבלות ובאורחות החיים ,ומתוכם נלמד אל גדרו של דור המדבר.

הרמב"ם בהלכות אבל (פרק ה הלכה א) פסק בדין האבל שכל שבעת ימי האבלות אסור בנעילת הסנדל ,וכתב שאבלים הולכים יחפים. וביאר בזה שיסוד הפקעת המנעל בימי האבלות אינו רק משום חסרון נוחות בעלמא ,אלא חלות דין גמורה של הכנעה ושפלות הלב ,שכן המנעל מייצג את חשיבותו של האדם ומעמדו החברתי ,ובהסרתו מצהיר האדם על ביטול קיומו. בספר מנורת המאור (נר ג כלל ג) כתב בעניין הנהגת האדם בעולם הזה ,שיש לו לאדם ליזהר שלא ילך יחף אלא אם כן הוא לצורך מצווה או קדושה ,משום שהמנעל שומר על כבודו של הגוף ומונע את ביזיונו. וביאר מזה שדור המדבר שהיו שרויים במדרגה רוחנית עליונה ועילאית ,וענני הכבוד היו מגהצים ומנקים את מלבושיהם ,היו צריכים להיות שמורים גם בנעילת הרגל ,כדי שלא יהיה גופם מבוזה באבק ובחול של המדבר הגדול והנורא. רבינו בחיי בפירושו למסכת אבות (פרק ד) כתב שהלבוש והמנעל של האדם בעולם הזה הם השמירה שהפקיד הקדוש ברוך הוא בידיו כדי לשמור על צלם האלוקים שבו ,ושלא יתדמה לבהמות הארץ המהלכות על האדמה בלא חציצה. וביאר בזה שכל עניין המנעל במדבר לא היה לצורך הגנת הרגל בלבד מפני פגעי הטבע, אלא חלות דין של כבוד המלבוש הראוי למי ששכינה שורה ביניהם ,וממילא הנס של שמירת המנעל היה חלק בלתי נפרד מנס שמירת השמלות. הגאון רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם (חלק א כלל ב סימן ג) כתב שחייב האדם לנהוג כבוד בגופו ובמלבושיו ,ולא ילך יחף כלל משום גנאי וביזיון ,שהרי הגוף הוא לבוש לנשמה האלוקית ואין ראוי להביא את כלי השרת של השם לידי ביטוי של שפלות או לכלוך באבק הארץ. וביאר בזה שיסוד נעילת המנעל אינו נובע רק מצורך קיומי פיזי להגנה מפני קוצים וברקנים ,אלא הוא חלות דין גמורה של כבוד הבריות וכבוד צלם האלוקים שבאדם ,ומכאן יש ללמוד לדור המדבר שהיו שרויים במדרגה הגבוהה ביותר של השראת השכינה ,שבוודאי לא הניחם הקדוש ברוך הוא ללכת בדרך ביזיון כשהם יחפים לחלוטין ,אלא העמיד להם מערכת שלמה של שמירה ניסית על מנעליהם כדי לשמור על מעלתם וקדושתם. הגאון רבי דוד הלוי סגל בספרו דברי דוד (פרשת כי תבא דברים כט ד) חידש ונראה לי דוודאי היו להן מנעלים ונתגהצו גם כן ומכוח הגיהוץ לא בלו כמו השמלות מכוחם של ענני הכבוד אלא שלמטה ממש שהוא דבר מאוס ואפילו אם תאמר שהיה גם למטה ענני כבוד מכל מקום לא היה שם גיהוץ מכח הענן במקום מדרך כף רגל כי הענן הוא כבוד השכינה ואין לייחס שם במקום מיאוס אלא צריך לומר שלמטה לא היה להם שוליים במנעליהם והיו יחפים שם אלא שעל גבי הרגל היה להם מנעלים נמשכים מן המנעל שעל ברכיהם ולמטה ואותו חלק אינו מאוס ונתגהץ מכוח הענן ועל זה אמר בפרשת כי תבא ונעלך לא בלתה מעל רגלך דהיינו החלק שהיה נמצא מעל הרגלים היה בדיוק כמו תחילת הפסוק שמלתך לא בלתה כמו שהשמלה לא בלתה כך החלק של השמלה שכיסה את הרגל גם הוא לא בלה אבל למטה היו יחפים שלא נתגהץ שם ונמצא מתקיימים להם שני הכתובים.

וביאר בהרחבה הלכתית נפלאה את מהות המנעל במדבר ,שחפץ המנעל נחלק לשני חלקים עצמיים ,החלק העליון המכסה את הרגל מלמעלה שדינו כחלק מן המלבוש הכללי של האדם ,והחלק התחתון שהוא הסוליה הדורכת על הקרקע המוגדרת כמקום מיאוס. כיוון שענני הכבוד הם ביטוי לכבוד השכינה ,לא היה הגיוני שיחול נס הגיהוץ והניקוי הניסי במקום הדריכה המאוס ,ולפיכך חילק הכתוב בין המלבוש העליון שלא בלה לבין מדרך הרגל שהיה יחף ממש ,ובכך נתיישבו שני המקראות הסותרים כמין חומר ,שהיו נעולים מלמעלה ויחפים מלמטה. הגאון רבי אריה יהודה לייב תאומים בספרו יעלת חן (פרשת עקב עמוד נב) ביאר על פי דברי הגמרא במסכת יומא שהיו שתי כיתות בעם ישראל כת אחת שאכלה אך ורק מן ולכן לא היו צריכים להתפנות וכת אחת שקנו מזון מהגויים ולכן כן היו צריכים ואם כן אותה כת שקנתה אוכל מהגויים לא זכתה לנס שהנעליים לא בלו כי הם גרמו לעצמם מה שאין כן אלו שאכלו רק מן זכו ולכן בפרשת כי תבא נאמר שמלותיכם לא בלו מעל רגלכם וממשיך הכתוב לחם לא אכלתם ויין ושיכר לא שתיתם ואילו כאן בפרשת עקב נאמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ומדובר על אלו שקנו אוכל מהגויים עליהם נאמר ורגלך לא בצקה משום שהנעליים כן בלו. וביאר בעומק הלמדנות שיש כאן חקירה בדין הגברא ובדין החפצא ,שהרי חלות הנס של אי בלאיית המלבושים והמנעלים לא הייתה גזירה שווה ואוטומטית לכל איש ואיש מישראל, אלא הדבר היה תלוי לחלוטין במדרגתו ובקדושת מאכלו של האדם .מי שהתקדש במאכל המן השמיימי ,זכה שקדושת גופו תפקיע את חוקי הבלאי הטבעיים של החומר ,ומנעליו נשמרו בשלמותם ,ואילו מי שפנה אל מזון האומות ,החזיר את עצמו אל תחת ממשלת הטבע, וממילא בלו נעליו והוצרך ללכת יחף עד שצבו רגליו כדרך הולכי המדבר. הגאון רבי חיים פאלאג'י בספרו נשמת כל חי (חלק יורה דעה סימן לה) כתב ואף במדבר הזה שלשלת הנס לא בטלה גם את המלבוש וגם את המנעל שמר הקב"ה עליהם להראות שגוף ישראל קדוש ואין ראוי שיבוזו רגליהם באבק ובצר. וביאר בזה יסוד קיומי נורא ,שהשמירה על המנעל והבגד במדבר לא הייתה רק משום מניעת צער או נזק גופני ,אלא היא עדות נצחית לחלות הקדושה השורה על עם ישראל .כיוון שגופם של ישראל הפך להיות מרכבה לשכינה ומקודש בקדושת התורה ,אין זה מן הראוי שיהיו רגליהם מבוזות ומתגוללות בעפר הארץ כבהמות השדה ,ולכן דאג הבורא באופן ניסי שלשלת הנס תקיף גם את המנעל ,כדי להראות לכל העמים כי עם קדוש להשם אלוקיך אתה. הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בספרו שיעורים לזכר אבא מרי (חלק א עמוד קטו) ביאר שהנעל אינה רק כלי המגן על כף הרגל מפני פגעי הקרקע ,אלא היא מהווה חציצה מהותית המנתקת את האדם מן האדמה הארצית ,ומאפשרת לו להקים לעצמו רשות עצמאית ומכובדת של מלבוש. וכתב שרק במקום קדוש ממש ,כגון בבית המקדש או במעמד סנה הבוער ,נצטווה האדם

להסיר את מנעליו משום שהאדמה עצמה התקדשה ואין צורך בחציצה מפניה ,אך במדבר הגדול והנורא שהוא מקום נחש שרף ועקרב ,הטומאה והשממה שולטות בארץ ,ולפיכך היה חיוב גמור מן הדין שתהיה נעל לרגליהם של ישראל כדי להבדילם מן המקום ההוא ,והנס של אי-בלאיית המנעל הגיע כדי לאפשר את ההפרדה הזו לאורך כל ארבעים השנה. מו"ר הגאון רבי אשר וייס בקובץ שיעוריו מנחת אשר (פרשת עקב סימן כד) ביאר את גדר הליכת יחף בהלכה ,ודן בדברי הרמב"ם שפסק שאסור לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא יחף משום גנאי. וכתב שכל דין הגנאי בהילוך יחף תלוי לחלוטין במנהג המקום ובחשיבותו של האדם, שכן המנעל מייצג את כבודו של האדם .ומתוך כך חידש בביאור סוגיית המדבר ,שהפסוקים בפרשת עקב ובפרשת כי תבא משלימים זה את זה ,שהרי מצד המציאות הפיזית והטבעית היו בני ישראל אמורים להגיע לידי מצב של ורגלך בצקה מחמת חסרון מנעלים ראויים בתנאי המדבר ,אלא שהקדוש ברוך הוא השליט את הנס על הטבע והעניק להם הגנה כפולה: הן בלבוש הנעל שלא בלתה מעל רגלם ,והן בגוף הרגל שלא נפחה ,כדי שיוכלו לצעוד במדבר כבני מלכים המרוממים מעל תנאי השטח. מתוך משנתם המרוממת של רבותינו גדולי הדורות ,אנו פוסעים אל עבר שרטוט השלכותיה המעשיות של הסוגיה ,ומבקשים לראות כיצד המציאות הניסית שאפפה את הולכי המדבר מתורגמת לציוני דרך הלכתיים המנחים את האדם באורחות חייו בכל דור ודור. נפקא מינה ראשונה ויסודית מתגלה בהגדרת איסור הליכת יחף בשווקים וברחובות .אילו היה דין נעילת המנעל נובע אך ורק מפני סכנת הדרכים והגנת כף הרגל מפני פגעים פיזיים ,הרי שבמקום שבו הקרקע חלקה ,נקייה ואינה מסוכנת ,היה מותר לאדם ללכת יחף לכתחילה ללא כל פקפוק .אולם ,מתוך בירור מקראות המדבר ,למדנו שהנעל היא חלק בלתי נפרד מכבודו של האדם ומלבושו הראוי .מכאן פסק מרן בשולחן ערוך שאסור לו לאדם ,ובפרט לתלמיד חכם, ללכת יחף משום גנאי וביזיון ,שכן ההליכה ללא מנעל נחשבת להפחתה במעלת האדם ובשמירת צלם האלוקים שבו ,אלא אם כן הדבר נעשה לצורך מצווה מוגדרת או קדושה מקומית. נפקא מינה נוספת עולה בדיני חציצה ומגע בקרקע בעת קיומן של מצוות מסוימות .מתוך דבריו של הט"ז שביאר כי חלק המנעל הנוגע בקרקע הופקע מן הנס משום כבוד השכינה, למדנו יסוד הלכתי כביר באשר ליחס שבין המלבוש לבין מקומות המוגדרים כמקום מיאוס. השלכה זו באה לידי ביטוי מוחשי בהלכות תפילה וברכות ,שכן על האדם לבחון היטב את בגדיו ונעליו ולוודא שהחלקים הבאים במגע עם עפר הארץ אינם נושאים עמם לכלוך או חציצה המונעים ממנו לעמוד לפני המלך ,בדיוק כפי שהענן דרש הפרדה בין המלבוש העליון לבין המדרך התחתון. עוד השלכה מעשית ונוקבת מתבררת בדין חילוק המדרגות של האדם בעת קבלת שפע מן השמים .מתוך דברי היעלת חן שלמדנו שהנס נקבע לפי טהרת המאכל ,עולה נפקא מינה הלכתית גדולה לדורות בעניין מידת ההשגחה הפרטית שאדם זוכה לה .אין האדם

יכול לדרוש סיוע ניסי או ברכה במעשה ידיו ובמלבושיו כאשר הוא פונה אחר תאוות החומר ומזון הגויים .השמירה המלאה על חפציו ,בריאותו ורכושו של היהודי קשורה בקשר בלתי מנתק למידת התקדשותו ,וממילא ככל שאדם נזהר יותר במאכלו ובקדושת פיו ,כך הוא זוכה להגנה שמיימית מקיפה החופפת על כל צעדיו. מתוך בירור השלכותיה המעשיות של הסוגיה בחיי היום יום ,אנו עולים אל עבר ההרחבה הרעיונית המזקקת את גדרי המנעל והרגל ,ומבקשים להבין את המהות העמוקה העומדת מאחורי חובת הלבוש וההכנעה .אין אנו עוסקים כאן במליצות בעלמא ,אלא בהגדרה פנימית של כוחות הנפש והגוף ,ובשאלה כיצד הופך המנעל הגשמי לכלי המבטא את יחסו של האדם כלפי עולמו של הקדוש ברוך הוא. כאשר התורה הקדושה פורסת בפנינו את נס המדבר ,שבו השמלה והנעל לא בלו ,היא מגלה לנו יסוד נורא בהנהגת הבריאה :החומר מצד עצמו אינו בעל קיום עצמאי ,אלא הוא נשען כולו על האור הרוחני המהווה אותו .המנעל ,המשמש כנקודת המפגש והחציצה בין גוף האדם לבין האדמה הארצית ,מייצג את כוחו של האדם לשלוט על הטבע ולרומם את עצמו מעל עפר הארץ .כפי שמבאר רבנו בחיי ,הלבוש והמנעל אינם רק צורך גופני ,אלא הם עדות לצלם האלוקים שבאדם ,המבדיל אותו מן הבהמה המהלכת על הארץ בחשופות רגליה .השמירה הניסית על המנעל במדבר העידה כי עם ישראל חנה מעל חוקי הטבע ,מוגן ומובדל מן השממה הארצית. מנגד ,דווקא במקומות של קדושה עילאית ,כגון בצו המופנה אל משה רבנו של נעליך מעל רגליך ,או בדיני הכהנים המשרתים בבית המקדש כשהם יחפים ,חלה חובת הסרת המנעל. יסוד הדברים הוא ,שבמקום שבו האדמה עצמה מתקדשת והופכת למרכבה לשכינה ,שוב אין צורך בחציצה ובשמירה מפני פגעי הארץ .אדרבה ,במקומות אלו נדרש ביטול גמור של האדם ,והסרת המנעל מבטאת את ההכנעה העמוקה ואת המגע הישיר של האדם עם הקדושה ,בדומה לדין האבל ההולך יחף כביטוי לשפלות הלב והסתלקות הגאווה .נמצאנו למדים כי מנעל והילוך יחף הם שני קטבים של תנועה רוחנית :המנעל משמר את כבוד הגברא מול עולם החומר ,והילוך יחף מבטא ביטול מוחלט מול גילוי השכינה. מתוך ההבנה הפנימית של תפקיד המנעל בהפרדת האדם מן השממה ,אנו פונים אל עבר עולמו המחשבתי של היהודי ,ומבקשים להגדיר את חובת הלבבות ואת הנהגת האמונה הנדרשת ממנו בעת שהוא צועד בנתיבות חייו .כאן מתברר כי המסע במדבר ,על פגעי הדרך ותהפוכותיה ,משמש מראה נצחית לכל אדם באשר הוא ,ותובע ממנו תודעה מתמדת המעתיקה את מבטו מן הסיבות הגשמיות אל הסיבה העליונה. יסוד הדברים נעוץ בחובת הביטחון המוחלט ,המלמדת את האדם כי כל הכלים החומריים המקיפים אותו – מבגדיו ונעליו ועד לפרנסתו ומעמדו – אינם אלא לבושים חיצוניים שהקדוש ברוך הוא מעמיד לרשותו ,ואין להם שום קיום עצמי בלא רצונו .בעל חובות הלבבות מזהיר מפני אותו הרגל השקוע בטבע ,הגורם לאדם לדמות בדעתו כי חריצותו ונחישותו הן המגינות עליו מפני קוצי הדרך ונחשי המציאות .הנס הגדול של שמירת הנעל והמלבוש במדבר,

דווקא במקום שבו לפי דרך הטבע הכל אמור היה לבלות ולהתפורר תוך חודשים ספורים, נועד להשריש בלבבות את הידיעה כי השמירה האמיתית על האדם היא השמירה האלוקית, החופפת עליו ומחזקת את כליו מעבר לגדרים המוכרים. כאשר האדם מטמיע אמת זו בתוך תודעתו ,הרי שכל הליכתו בעולם משתנה ,והוא אינו צועד עוד מתוך חרדה קיומית מפני הבלאי וההפסד ,אלא מתוך שלווה של אמונה וביטחון בצור העולמים .הוא מבין כי כפי שהקדוש ברוך הוא דאג לפרטי פרטים של הולכי המדבר, ועטף אותם בענני כבוד שמנעו אפילו את נפיחות הרגל ואת שחיקת הסוליה ,כך הוא משגיח על כל צעד ושעל של האדם המוסר את דרכו בידיו .הנהגה מחשבתית זו מפקיעה את היהודי ממדרגת הולך דרכים ארצי ,המודד את סיכוייו לפי חוזק מנעליו ,ומעלה אותו למדרגת צועד במעלות הקדושה ,החוסה תחת צל שדי ויודע שרגליו לא תימוטנה לעולם. מתוך החיבור התודעתי בין חובת המחשבה למעשה ,אנו באים להציב את המצפן המוסר הפנימי של עבודת השם ,ומבקשים להגדיר את חובת האדם בעולמו כלפי מדרגתו הרוחנית וקנייניו הגשמיים .אין אנו באים כאן בשערי ההטפה הכללית ,אלא בבירור מוסרי נוקב המיוסד על אדני הדין והאמת ,בשאלת אחריותו של האדם על תיקון מעשיו וזיכוך גופו. היסוד העולה מדברי היעלת חן בעניין חילוק הכיתות במדבר מעמיד בפנינו תביעה מוסרית חריפה ונוקבת .למדנו כי השמירה הניסית על המנעל והמלבוש לא הייתה מתנה אחידה, אלא מראה מדויקת המשקפת את מצבו הרוחני של האדם :מי שדבק במן השמיימי זכה שכל עולמו החומרי יתעלה ויישמר ,ומי שפנה אחר מזון הגויים איבד את הגנת הנס ונעליו בלו .מכאן עולה יסוד מוסרי כביר לדורות :אין האדם יכול לחיות חיים כפולים ,שבהם הוא משקיע את תאוותיו ומחשבותיו בענייני החומר והארציות ,ומאידך גיסא מצפה כי השכינה תגן על רכושו ,על בריאותו ועל בגדיו .כל סטייה מן הדרך המקודשת מביאה עמה בלאי רוחני וגשמי ,והאדם עצמו הוא זה הקובע במעשיו את מידת ההשגחה והאור שיחולו עליו. זוהי התביעה הגדולה העולה ממצב הנעל והרגל במדבר ,המלמדת כי גופו ומלבושיו של היהודי אינם חפצים מנותקים ,אלא הם נמשכים ומתקדשים מכוחה של הנשמה ,כפי שמבאר הרמח"ל בספר מסילת ישרים שהצדיקים עצמם גם גופם מתקדש בקדושת נפשם .המצפן המוסרי מחייב את האדם לבחון את הליכתו בעולם ,ולזכור כי כל צעד מעשי ,ואפילו המצב של נעליו ולבושו החיצוני ,מעיד על הדרגה הפנימית שבה הוא אחוז .כאשר האדם שומר על קדושת מאכלו ,טהרת פיו וניקיון כפיו ,הוא הופך את כל מציאותו למרכבה לשכינה ,ועוטף את עצמו בכבוד אלוקי המשמר אותו מכל פגעי הדרך. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,מתוך הליכתם של אבותינו באותו מדבר שממה, אל תוך נתיבות החיים המורכבים של כל אחד ואחד מאיתנו .התובנה הראשונה הנוקבת אל הלב היא ההבנה כי אין שום פרט קטן במציאות הגשמית של היהודי – ואפילו מצב נעליו ובגדיו – המנותק מן הצינור הרוחני שלו ,ועל כן בכל עת שבה נתקל האדם בעיכוב ,בהפסד או בבלאי של כליו הארציים ,עליו לפנות אל בירור פנימי של מעשיו ולדעת כי זיכוך הגוף וקדושת המאכל הם המפתחות המרכזיים לשמירת שלמותם של כל קנייניו .התובנה השנייה

היא החובה לנהוג כבוד וטהרה בכל חלקי המלבוש וההופעה החיצונית ,מתוך הכרה עמוקה שהגוף והכלים המקיפים אותו אינם אלא לבושים המשרתים את הנפש האלוקית ,וראוי שיהיו שמורים ונקיים כבני מלכים המעלים את ארציותם למדרגת כלי שרת בקודש.

עיקר העניין: לא על הלחם לבדו יחיה האדם הוא תמצית דין קיומו של היהודי בעולמו ,המלמד כי אין חלות שם חיים נאמרת על עצם המבנה הביולוגי והנשימה ,אלא שורש החיים וקיומם תלויים ועומדים במידת הדביקות של הצורה הרוחנית במוצא פי השם. בהלכה ,יסוד זה מתורגם לחיובים מעשיים גמורים של שמירת כבוד המלבוש ואיסור הילוך יחף ברחוב השוק משום גנאי ,בהיות הנעל חציצה מכובדת המנתקת את האדם מן האדמה הארצית המשמימה; במחשבה ובמוסר ,הוא מעמיד את מסע המדבר כמצפן נצחי המלמד כי מצב המנעל של האדם – בין אם הוא שמור בשלמותו הניסית על פי דברי הט"ז ובין אם הוא בלה וגורם לנפיחות הרגל לפי דרגות המאכל של היעלת חן – אינו אלא שיקוף מדויק של קדושת דרכיו .כאשר האדם מטעים את צעדיו הארציים בתורת השם הנצחית ,הוא הופך את פעולת ההליכה החולפת לחוויה של דביקות נצחית ,ומגלה כי הצעד הקטן ביותר על פני האדמה מעיד על עוצמת האור האלוקי הממלא את נשמתו ומגן על כל מלבושיו. כאשר יהודי שומר על טהרת פיו ומאכלו הוא הופך את גופו למרכבה קדושה שחוקי הבלאי של הזמן והחומר אינם שולטים בה עוד ,ומכאן שכל פסיעה אנושית המכוונת לשמים בכוחה לקרוע את מסווה הטבע ולהותיר חותם נצחי של שמירה עליונה אפילו על עפר הסוליות.