האם בארץ ישראל יש מחצבים של זהב? הוכח מפרשת השבוע!

האם בארץ ישראל יש מחצבים של זהב? הוכח מפרשת השבוע! המרדף העולמי וההיסטורי אחר מתכת הזהב היקרה ,המניע את גלגלי האנושות משחר ימיה ,נושא עמו תמיד שובל של תאוות כבירות ,מלחמות עקובות מדם ותהפוכות פוליטיות חובקות עולם .האדם מוכן להשקיע את כל כוחותיו הפנימיים והגופניים ,לכרות מנהרות בעמקי האדמה ולסכן את חייו ,רק כדי להניח את ידו על אותה מתכת נוצצת שכל כולה סמל…

האם בארץ ישראל יש מחצבים של זהב? הוכח מפרשת השבוע! המרדף העולמי וההיסטורי אחר מתכת הזהב היקרה ,המניע את גלגלי האנושות משחר ימיה ,נושא עמו תמיד שובל של תאוות כבירות ,מלחמות עקובות מדם ותהפוכות פוליטיות חובקות עולם .האדם מוכן להשקיע את כל כוחותיו הפנימיים והגופניים ,לכרות מנהרות בעמקי האדמה ולסכן את חייו ,רק כדי להניח את ידו על אותה מתכת נוצצת שכל כולה סמל למותרות ,לעושר מופלג ולקיום הנמצא מעבר לצורך המאוזן והבסיסי של הבריאה. והנה ,כאשר התורה הקדושה באה לתאר את שבחה העילאי של ארץ חמדה ואת המתנות הטבעיות שהוענקו לה ,היא פורסת בפנינו מסכת של שבעת המינים המכלכלים את הגוף בבריאות ,ומוסיפה ומפארת את הארץ במחצבי הברזל והנחושת בלבד. שתיקתה המוחלטת של הפרשה בעניין מוצא הכסף והזהב באדמת הקודש מעוררת

תמיהה רבתי ושאלה נוקבת הזועקת מעמקי המקראות :האם חסרונו של הזהב בארץ ישראל הוא מציאות קיימת ,ואם כן ,כיצד מתיישב חסרון זה עם ההבטחה האלוקית המפורשת לפיה לא תחסר כל בה? בירור זה אינו עניין גיאוגרפי גרידא ,אלא הוא חושף בפנינו פתח למהלך מחשבתי והלכתי עמוק מנשוא ,המאלץ אותנו לבחון האם העדרם של חומרי המותרות הללו מהווה פגם חלילה ,או שמא דווקא בשתיקה זו טמון שבחה האמיתי והמקודש של ארץ ישראל ,המבקשת להנחיל ליושביה תודעה של הסתפקות במועט ,הגנה מפני סכנות חומריות וחברתיות ,וחיבור ישיר אל השפע הרוחני שאינו נמדד במשקל הזהב. מתוך אותה תמיהה עמוקה על חסרונה של המתכת הנחשקת מכולן בברכת הארץ ,אנו פותחים את גווילי הפרשה ומבקשים להוכיח את גדרי הדברים מתוך המקראות ומפרשי התורה הנמצאים במקראות גדולות ,המבארים את מהות המחצבים הטמונים בהרריה. בפרשת עקב (דברים ח ט) נאמר" :ארץ אשר לא במסכנת תαכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת” הרמב"ן (שם) כתב "הקדוש ברוך הוא בישר לעם ישראל שיש בארץ ישראל מחצבים של נחושת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ” וביאר בזה שהמקרא בא לציין בדווקא את אותם החומרים והמחצבים המהווים צורך יומיומי והכרחי ליישובו של עולם ולבניינה המעשי של הארץ ,ועל כן העדרו של אזכור הזהב אינו מעיד על חסרון בארץ אלא על כך שהתורה התמקדה ביסודות הקיום הבריא וההכרחי בלבד. מתוך הבנתם של הראשונים ,אנו באים אל היכלי חז"ל והמדרשים ,אשר טוו את גדרי השפע והמחיה בארץ הקודש ,ומתוכם נלמד מהו היחס הראוי לזהב וכסף בהנהגת בני ישראל בארצם. במדרש קהלת רבה (פרק ב) מסופר על המלך אדריאנוס שקנטר את רבי יהושע בן חנניה בשאלה האם הוא יכול להביא לו מן הארץ פלפלין ופסיון ,ועלה בידו של רבי יהושע להמציא לו את הדברים. וביאר בזה שהארץ ניחנה במינים משובחים ויקרים ,אך התמקדותו של רבי יהושע הייתה בדברים המבטאים את איכותה וייחודה של הארץ ,ומשמעות הדברים היא שאילו היה הזהב מחצב מצוי ומרכזי בארץ ,בוודאי היה המלך תובע אותו כאחד המאפיינים המובהקים לעושרה. במדרש תנחומא (פרשת עקב סימן ו) מובא כי ארץ ישראל משופעת בברכותיה כדי שיהיו יושביה דבקים בתורה ,והקב"ה מנהיג את הארץ באופן שהשפע שבה לא יהיה שפע של גאווה ומותרות ,אלא שפע המקיים את הגוף לצורך עבודת הנשמה. וביאר בזה שכל ברכת הארץ המפורטת בכתובים אינה מכוונת להעשיר את יושביה בעושר

חיצוני המטעה את הלב ,אלא להעניק להם את כל צרכי חייהם הפיזיים מתוך איזון מדויק המאפשר את השראת השכינה בתוכם. מתוך דברי המדרשים המאירים את הנהגת הארץ והשפע הראוי לה ,אנו ניגשים אל דברי רבותינו הראשונים אשר העמיקו לבאר את דברי התורה בעניין זה ,ומתוכם נבין את השקפת עולמם על אודות מחצבי הארץ. רבי יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק (שער עז) ביאר את עניין השפע בארץ ישראל וחידש שהקדוש ברוך הוא בירך את הארץ במינים שהם הכרחיים לקיום האדם ולסיפוק צרכיו המוגבלים ,ולא בשפע גדול המביא לידי מסחר מופרז ועיסוק במותרות המטרידים את האדם מן התורה ומיראת השמים. וביאר והרחיב בזה השקפה מוסרית נשגבה ,שהתורה בבואה לשבח את הארץ אינה מהללת את עושר המותרות המנתק את האדם מבוראו ,אלא דווקא את הסדר הנכון והמאוזן שבו ימצא האדם את פרנסתו הראויה והקצובה ,ללא סכנת ההתעסקות במותרות שסופם להביא את האדם לידי גאווה ושכחת השם. רבי יעקב סקילי בספרו תורת המנחה (דרשה סח) פירש שהעדר הזכרת הזהב בפרשתנו אינו מעיד על העדרו מן האדמה ,אלא שהתורה בחרה להדגיש את החומרים הנחוצים לכל נפש. ובתוך דבריו ציין שגם מחצב הזהב והאבנים טובות היו נמצאים בארץ ישראל ,וכתב על כך שהתורה בחרה לשתוק מזה מפני שאין זה צורך קיומי. וביאר והרחיב בזה הבנה פנימית ,שהמציאות הארצית בארץ ישראל כוללת גם יופי וגם יוקרה ,אך השבח המקודש שבתורה מתמקד דווקא במה שבונה את האדם ומקיים את גופו, כדי ללמד את יושבי הארץ שעיקר מגמתם אינה איסוף הזהב אלא בניית החיים על אדני הברזל והנחושת המייצגים חוזק ,יציבות ועשייה מועילה. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו תפארת יהונתן (פרשת עקב) ביאר וחידש כי שתיקת התורה בעניין הימצאות הזהב בארץ ישראל אינה חסרון גרידא אלא הדרכה רוחנית עליונה המבטאת את השבח המוחלט של הארץ .הוא מעיד על עימות מפורסם שהיה לו עם אחד מחכמי האומות ששאל על העדר הררי זהב בארץ ,והשיב לו על פי דברי שלמה המלך אוהב כסף לא ישבע כסף ,שאדם הרודף אחר מותרות הון רב אינו מגיע לסיפוקו וסופו שנופל לדאגות וחרדות המאכלות את נפשו ומנתקות אותו מן השמחה הפשוטה בחלקו ,ולכן שיבחה התורה את הארץ במינים המקיימים את בריאותו של האדם ולא במתכות המעוררות את רדיפת המותרות. וביאר והרחיב בזה כי שבחה של הארץ טמון בדווקא ביכולתה להעניק ליושביה חיים של מתינות וסיפוק המאפשרים את קיום העולם כראוי ,בעוד שהרודפים אחרי עושר מופרז של זהב וכסף מוצאים את עצמם במחנק רוחני ופיזי .השתיקה של התורה היא אפוא הכרזה שארץ ישראל היא מקום המיועד למלכות התורה והענווה ,וכל מי שמחפש בה את הדרן של המותרות טועה בדרך ,שכן ארץ זו נועדה להשביע את האדם בדגן ותירוש המקיימים את נפשו ולא בזהב המעורר את רעבונו הבלתי נגמר של היצר.

הגאון רבי ישראל דנדרוביץ בספרו הנחמדים מזהב דן בהרחבה במציאות הטבעית וההיסטורית של הזהב בארץ ישראל ,ומציין כי לדעת חוקרים נמצאו מרבצי זהב מועטים בעמק הערבה ,אלא שהבורא יתברך ברוב חסדיו ורחמיו על עמו צמצם את הימצאותם ומנע את התפרסותם למכרות נרחבים .הוא מעמיד את המציאות של מדינות עשירות בזהב בעולם ,שבהן השלטון משתמש במשאבים אלו כדי לדכא את התושבים ולהטרידם בעבודת פרך ,מול ברכת הארץ המגינה על יושביה מפני הסכנות האיומות הכרוכות בכריית הזהב, החל ממפולות סלעים ועד למחלות ריאה סופניות הנגרמות מהצטברות חלקיקי מתכת. וביאר והרחיב בזה שהשבח של ומהרריה תחצוב נחושת וארץ אשר אבניה ברזל ,המופיע בתוך דברי התורה בעניין חובת ברכת המזון והשובע ,הוא רמז אלוקי המזהיר את האדם שלא להפנות את ליבו אל המותרות שסופם הרס וחורבן ,אלא להישאר דבוק בלחם הארץ הבריא והטהור המאפשר את השראת השכינה .הוא מדגיש כי לא רק שאין חסרון בהעדר זהב בארץ ישראל ,אלא זהו הנס הגדול של ארץ המקודשת לחיים ,לחכמה ולתורה ,ולא למרדף אחר הון המביא עמו נזק חברתי ,פוליטי ובריאותי כפי שנראה במקומות אחרים שבהם הזהב הפך לקללת הארץ. מתוך משנתם המורחבת של רבותינו האחרונים שביארו את עומק השתיקה המקראית בעניין הזהב ,אנו פונים אל הגישות העדכניות של גדולי ההוגים בדורנו ,אשר דלו מתוך הסוגיה תובנות מאירות המשרטטות את גבולות השפע והצניעות במציאות של ארץ ישראל המודרנית. מו"ר הגאון רבי אשר וייס בקובץ שיעוריו מנחת אשר מבאר כי הגדרת השבח של ארץ ישראל כארץ של ברזל ונחושת אינה מצמצמת את כוחה של הארץ להעניק שפע גשמי ,אלא מבהירה כי כוחה האמיתי של הארץ נעוץ ביכולתה להעמיד קיום אנושי יציב ובר-קיימא. בביאורו הוא מדגיש כי הזהב ,בהיותו סמל למותרות ולהון חולף ,אינו נמנה עם אבני היסוד של בניין הארץ משום שהתורה אינה חפצה להעמיד את יסודות האומה על גבי תנודתיות כלכלית שכזו .הוא מרחיב ומסביר כי הארץ משבחת את מה שיש בו צורך תמידי ,מה שמחזק את המלאכה והיצירה האנושית ,בעוד שחיפוש הזהב הוא במובנים רבים סוג של גזל או מזל, ולא מלאכה בונה המתחברת לקדושת האדמה ולקדושת העבודה שבה. ובשיעורים שמסרנו ברחבי הארץ ונגענו בעניין זה ,העולנו תובנה חדה בדבר ההבדל בין הארץ המקודשת לבין מרכזי העושר הגלובליים .ארץ ישראל משמשת כמעבדה רוחנית שבה האדם לומד לחיות מתוך אמון בבורא ולא מתוך הסתמכות על מחצבים נוצצים .כי בחיפוש אחר הזהב טמון יצר לב המבקש להשתחרר מהתלות בהשגחה ,בעוד שהברזל והנחושת מחייבים את האדם לעמל ,לעיבוד ולפעולה המשתפת פעולה עם רצון הבורא .לפיכך ,השבח האמיתי של הארץ הוא בכך שהיא כופה על יושביה – בדרכי נועם ובאמצעות הטבע שלה – להישאר מחוברים למקור החיים ,לעבודה הברוכה ולצניעות המידות ,ובכך היא מגינה עליהם מפני נפילה אל תהומות החומר שבהם נבלעו אומות רבות. מתוך ההבנה המורחבת של דברי רבותינו על היחס שבין משאבי הטבע לבין יעודה הרוחני

של הארץ ,אנו מבקשים כעת לתרגם את היסודות הללו לנפקא מינות מעשיות ,המכוונות את דרכו של האדם בעולם המעשה ,בבואו לעסוק בפרנסה ובניהול קנייניו בארץ הקודש. נפקא מינה ראשונה נוגעת להגדרת סדרי העדיפויות בבחירת אפיקי הפרנסה וההשקעה של בן תורה החי בארץ ישראל .מתוך דברי בעל העקדת יצחק ובעל התפארת יהונתן למדנו כי השבח המיוחד של הארץ אינו טמון בפוטנציאל להעשרת מותרות מהירה ,אלא ביכולתה להעניק קיום מאוזן ויציב הבנוי על עמל ישר .מכאן עולה הלכה למעשה ,כי בבואו של אדם לבחור את עיסוקו ,ראוי לו להעדיף אפיקים של יצירה ,עשייה ובנייה המחוברים לצרכי הציבור וליסודות הקיום הבריא – המקבילים לברזל ולנחושת – על פני עיסוקים ספקולטיביים המבוססים על רדיפת זהב מהירה ,הימורים או עשיית רווחים מופלגים שאינם בני קיימא .ההלכה המעשית כאן היא חינוך האדם לחפש ברכה בעמלו הריאלי ,ולא בקיצורי דרך שסופם לערער את שלוות הנפש ולנתק את האדם מן ההסתפקות במועט. נפקא מינה נוספת מתבררת ביחס להשפעת הסביבה הגשמית על השראת השכינה בבית ובחברה .העובדה שהארץ אינה עשירה במחצבי זהב אינה חסרון טכני ,אלא מהלך אלוקי המגן על טוהר המידות החברתי .משמעות הדבר במציאות ההלכתית והחינוכית היא חיוב האדם לבנות את חייו בדרך שאינה מבוססת על מרוץ חימוש חומרי ,שכן ארץ ישראל דורשת מיושביה הנהגה של צניעות .נפקא מינה זו באה לידי ביטוי בהכרעה כיצד להוציא את הממון :כאשר האדם עומד בפני החלטות צרכניות ,עליו לזכור כי הארץ הזו קדשה לעצמה מדרגות של חיים המבוססים על הערכים ולא על המותרות .כל בחירה של האדם להימנע מהוצאות מיותרות שנועדו רק להראות עושר ,מהווה בעצם קיום של מצוות יישוב ארץ ישראל בדרך הראויה לה ,ובכך הוא הופך את הנהגתו האישית לשותף פעיל בשבח המיוחד של האדמה הזו. עוד נפקא מינה נוקבת מתגלה בתחום השמירה על הבריאות וההגנה מפני נזקי החומר. כפי שביאר הרב דנדרוביץ ,המרדף אחר הזהב במקומות אחרים גובה מחירים קשים של בריאות וחיי אדם .בנפקא מינה זו אנו לומדים כי אדם החי בארץ ישראל מצווה לשמור על גופו ככלי שרת לעבודת השם ,ולפיכך עליו לזהות מתי הלהיטות אחר השגת ממון נוסף הופכת לסכנה ממשית לשלמותו הגופנית והנפשית .ההלכה והמוסר מורים כי כאשר השגת רווח כספי מסוים מחייבת את האדם להקריב את בריאותו ,את זמנו הפנוי לעיסוק בתורה, או את שלוות משפחתו ,הרי שזהו רווח של זהב המביא עמו הפסד גדול .האדם נדרש לשקול את צעדיו במאזניים מדויקות של אמת ,ולזכור כי ברכת הארץ ניתנה לנו כדי לחיות חיים שלמים ,ולא כדי להקריב את החיים על מזבח המותרות. מתוך המעבר מנפקא מינות מעשיות אל ההתבוננות הרעיונית ,אנו מעמיקים כעת אל שורשי הדברים בתורת הסוד ובחכמת האמת ,ומבקשים לעמוד על ההבדל המהותי שבין הזהב לבין הברזל והנחושת ,בבחינת גילוי אורותיה של הארץ והנהגתה את הנפש .אין אנו עוסקים כאן בחומרים פיזיים בלבד ,אלא בכוחות רוחניים המשתקפים בבריאה ומעצבים את המציאות שבה חי האדם את חייו.

בספרי המקובלים מבואר כי הזהב מייצג את מידת הדין והגבורות ,וכאשר הוא מופיע בשפע יתר ללא הכנה רוחנית מתאימה ,הוא עלול לעורר את כוחות הדין ולמשוך אליו את הסטרא אחרא ,כפי שראינו בחטא העגל שנעשה מזהב .לעומת זאת ,הברזל והנחושת שבהם התברכה הארץ ,מייצגים כוחות של בניין ,עשייה וחיבור בין שמים לארץ .הנחושת היא מן המרכיבים המרכזיים בבניית כלי המשכן והמזבח ,והברזל הוא הכלי שבו האדם מתקן את עולמו ,מפתח את מלאכתו ומכשיר את אדמתו .הברכה שבאבני הארץ ובמחצביה אינה אפוא בחומרים המנקרים את העיניים ,אלא בחומרים המאפשרים את השראת השכינה בתוך המעשה האנושי. העדר הזהב במינון של מכרות אדירים בתוך נופה של ארץ ישראל מלמדנו כי הארץ מוגנת על ידי ההשגחה העליונה מפני העוצמה של הדין הגבורתי המיוצג בזהב ,כדי להשאיר את המרחב הרוחני נקי ופתוח לזרימת חסדים .בעוד שהעולם הרחב רודף אחר המותרות כדי למלא חלל פנימי ,ארץ ישראל מבקשת להוביל את יושביה אל הברזל – שהוא כלי המלחמה והיצירה ,ואל הנחושת – שהוא כלי הניקיון והכפרה .זוהי הנהגה שמטרתה להפוך את האדם לעובד השם השלם ,שאינו זקוק לזהב כדי להרגיש מלא ,אלא מתמלא מתוך החיבור לאדמת הקודש המזמנת לו את כל צרכי קיומו בדרך הטבע המקודש ,בלא צורך להתגרות בכוחות הדין המופלגים. כאשר האדם חי בארץ מתוך מודעות לרעיונות אלו ,הוא מבין שהשבח של ארץ ישראל הוא דווקא בכך שהיא אינה מפתה אותו בשפע של מותרות אלא דורשת ממנו עמל ,חריצות והסתפקות במועט .זהו המקום שבו האדם לומד להפוך את הברזל והנחושת שלו למקדש ,ועל ידי כך הוא מעלה את המציאות הארצית לדרגתה העליונה .החומרים הפשוטים והעמידים הם אלו שנותנים לארץ את חוסנה ,והם אלו המאפשרים לה להיות הבית שבו השכינה שורה בנוחות ,ללא הפרעות של גאווה ועושר המסתירים את האור האלוקי. מתוך עמקי הסוד המבארים את מהות המתכות ,אנו מעפילים אל עבר הקומה הנפשית והאמונית ,ומבקשים להשריש בלב את ההנהגה הנדרשת מן היהודי החי בארץ ישראל ,תחת השגחת הבורא המדקדק את מזונו ומחצביו .אין כאן דיון על אבנים או עפר ,אלא על תודעה של אמונה טהורה המזככת את מבטו של האדם על חייו ,ועל היכולת להפסיק לבקש את המותרות הנצנצים ולהתחיל לחיות מתוך אמון מלא בהשגחה הפרטית המדויקת. הנהגת האמונה העולה מן הסוגיה היא הידיעה כי השפע המדוד והמוגבל שהקב"ה נתן בארץ ישראל ,דווקא בדמות הברזל והנחושת ,הוא הוא הביטוי העילאי של אהבתו אלינו. האדם הפשוט נוטה לראות בחסרון הזהב חיסרון במשאבים ,אך בעל האמונה המזוכך רואה בכך הגנה שמיימית ,המנקה את נתיבות החיים מן הרדיפה אחר המותרות המנתקת את הלב מבוראו .הלב היהודי נדרש כאן למהלך של התמסרות ,שבו הוא מבין כי כל מה שחסר לו במשאבי החומר ,אינו אלא מקום פנוי שהכין לו הבורא כדי שיוכל למלא אותו בתורה ,ביראת שמים ובשלוות הנפש ,שאינה תלויה בשער הזהב העולמי. כאשר האדם מטמיע בנפשו את הידיעה שארץ ישראל היא ארץ המקיימת את יושביה במידה המדויקת הנצרכת להם ,הוא משתחרר מאותה תחושת חסר תמידית המלווה את הרודפים אחרי העושר .הוא מביט אל הברזל ואל הנחושת – המייצגים את כוח העשייה

והבנייה – ורואה בהם כלים שנתן לו הקב"ה כדי לבנות את עולמו הרוחני ,במקום להשתמש בכוחו ובמרצו כדי להשיג מתכות שאין בהן חיות .הלב מתחנך לאהוב את הפשטות ,למצוא שמחה בלחם הארץ ובפירותיה ,ולבטוח בכך שהקדוש ברוך הוא ,המכיר את צרכי עמו ,לא מנע מהם דבר ממה שהיה באמת מועיל להם לשלמותם. הנהגה זו של הלב הופכת את השהות בארץ ישראל ממקום של מגורים גיאוגרפיים למסע של התעלות מתמדת .היהודי שחי בנתיבות אלו אינו מחפש את אוצרות הזהב הטמונים באדמה ,אלא מחפש את האוצרות הרוחניים הטמונים במצוות התלויות בה .האמונה הופכת להיות המצפן המכוון אותו להבין שכל חסרון גשמי שהטבע מציב בפניו ,הוא בעצם הזמנה לדבקות גדולה יותר ,והשקט הפנימי שהוא זוכה לו מתוך ההסתפקות בברזל ובנחושת ,הוא שקט ששום עושר עולמי לא יכול להעניק. מתוך עומק האמונה וההתמסרות המאפיינים את הלב היהודי בארץ חמדה ,אנו ניגשים להציב את המצפן המוסרי הנדרש מאיתנו בבואנו להתמודד עם אתגרי השפע והחסר במציאות החיים .המוסר העולה מן הסוגיה אינו מסתכם בהגדרות יבשות ,אלא בזיכוך הרצון והכוונת השאיפות אל עבר תכלית החיים האמיתית ,תוך הבנה שכל מהלך ההשגחה בארץ ישראל נועד להפנות את האדם אל המהות. התביעה המוסרית המרכזית העולה מן הכתובים היא התביעה להכרה בערכו של האדם מצד עצמו ,ולא מצד הכלים והמשאבים שהוא אוחז בידו .כאשר הקדוש ברוך הוא מורה לנו לראות באבני הארץ ברזל ובמהרריה נחושת ,הוא מציב לנו מראה מוסרית שבה עלינו לשאול את עצמנו :האם הערכתנו העצמית וסיפוקנו בחיים תלויים בזהב ובמותרות שאינם בנמצא ,או שמא אנו מזהים את הברכה הטמונה ביציבות ,בעבודה המפרכת ובפירות הקיום הטהור? המוסר דורש מאיתנו להשתחרר מתרבות של השוואה ומרדף אחר דברים שאינם מן ההכרח ,ולפתח תודעה של אדם הבונה את עולמו מתוך עצמאות רוחנית השואבת את כוחה מן האדמה הקדושה ולא ממראית עין של עושר חיצוני. בנוסף ,המצפן המוסרי מורה לנו לזהות את האחריות המוטלת עלינו בשמירה על צביונה של הארץ כמקום שאינו מוקדש לתאוות .המוסר היהודי אינו רואה בעושר פסול מצד עצמו, אך הוא מתריע מפני המצב שבו העושר הופך להיות המטרה המרכזית ,שכן בארץ ישראל קיימת תביעה לחיים של קדושה וטהרה .השאיפה המוסרית הנדרשת היא לחיות בדרך המאזנת בין השגת הצרכים הפיזיים המאפשרים את קיום התורה ,לבין הריחוק מן הטירוף החברתי שבו עמים שלמים מתכלים בגלל רדיפה אחר מחצבים .אדם המוצא את סיפוקו במה שניתן לו ,ומקדש את הברזל והנחושת שלו בעשיית חסד ובבניית משפחה לתורה ,הופך בעצמו לאוצר הגדול ביותר של ארץ ישראל. התביעה המוסרית הזו מתגבשת בלב האדם לכדי הכרה עמוקה :השגשוג האמיתי אינו נמדד בזהב הנצבר ,אלא בשלוות הנפש שבה חי האדם ,בבריאותו השלמה ובקשר הבלתי אמצעי שלו עם בוראו .עלינו להציב גבול ברור בין הרצון לחיות בכבוד לבין הרצון לחיות במותרות המטשטשים את המבט הרוחני .המצפן המוסרי של הפרשה מזמין אותנו לבחור

שוב ושוב בדרך המלך ,שבה הערכים הם הנכסים האמיתיים ,וכל עמלנו בארץ הוא עמל של קדושה המכוון את האדם אל היעד הנצחי ,ולא אל עפר הזהב. מכאן ניקח עמנו תובנות מעשיות לחיים ,מתוך הליכתנו בארץ הטובה אשר בה אבני ברזל ומהרריה נחצוב נחושת .התובנה הראשונה היא ההכרה כי השקט הנפשי אינו תלוי בהצטברות הון ,אלא במידת האמון שלנו בהשגחת הבורא המדקדק את מזונו של כל ברייה, ולכן עלינו לשחרר את אחיזתנו במרדף אחר מותרות שסופם להכביד על הנשמה ולחצוץ בינינו לבין הקדושה .התובנה השנייה היא החובה לראות בכל כלי ובכל מחצב הנמצא תחת ידינו – מן הברזל והנחושת ועד למשאבי הזמן והכוח – כלי שרת לעבודת השם ,ולזכור כי הערך האמיתי של הקניין אינו ביוקרה שלו ,אלא בדרך שבה הוא מאפשר לנו לבנות בית של תורה ,חסד וטהרה בתוך ארץ חמדה.

עיקר העניין: ארץ ישראל אינה נמדדת בזהב ,כי אם בשפע המקיים את האדם בדרגת החיים הראויה לעבודת בוראו ,ולפיכך חסרונם של מכרות הזהב באדמת הקודש הוא שבחה המפואר ביותר ,המגן על יושביה מפני המרוץ המתיש אחר מותרות המעוורות את העיניים ומנתקות את הלב ממקור השפע הרוחני .בסוגיה זו מתברר כי בעוד עמי העולם רודפים אחר מתכות חסרות טעם שסופן להביא דאגה ,חרדה ואסונות ,נבחרה ארצנו להתברך בברזל ובנחושת – חומרים של בניין ,יציבות ועמל – המלמדים את היהודי כי ברכת השם שורה דווקא במקום שבו הקיום מאוזן והענווה היא השלטת .שתיקתה של התורה בעניין הזהב היא אפוא הדרכה עמוקה לדורות ,המורה לנו כי הדרך להשראת שכינה בארץ היא לא בזהב הנצבר בתיבות, כי אם בלב השמח בחלקו ,בלחם הפשוט שאינו במסכנות ,ובידיעה שכל עוד אנו אוחזים בתורה ,אנו עשירים יותר מכל בעלי המכרות שבעולם. כאשר יהודי מפנה את מבטו מן הזהב החיצוני אל עבר הברזל הפנימי של כוח רצונו ומסירותו ,הוא מגלה כי ארץ ישראל מולידה מתוכה לא עושר חולף של ממון, אלא את העושר הנצחי של ענווה ,חכמה ותורה ,המבטיחים לו שובע של קיימא ושלווה עמוקה שאינה יודעת מחסור לעולם.